הילד שהאיר את השמיים

כל הערכים שהובילו אותי בחיי מתמוססים אל תוך ריק של מחשבה עצמאית. אני קרוע בין אמונה למחשבה, בין גרסא דינקותא לגרסאות שגיבשתי ברגעי חסד של אי־ידיעה. גדלתי על אידאולוגיות גדולות, ובגרתי באמצעות מחשבות קטנות, והן מתנגשות, מניפות שלטים ומקטינות זו את זו. ואני מעריץ אנשים רוויי דיסוננסים, זה אולי הדבר הכי מעניין שיוצא מאוכלוסיות הומוגניות. אולם יש דיסוננסים שמתנגשים ויוצרים קונפליקטים פנימיים שנדמה שלעולם לא יתחברו לרעיון שלם.

במשך שנים נקרעתי לשניים, הרגשתי מתחזה, אפילו רמאי. נושא עיני אל הוגי דעות יהודים ועוצם אותן אל מול תלמידיהם הקנאים, מביא לחופה זוגות להט"בים ונואם על הרב קוק באותה החופה בדיוק, מדבר תורה, ולטענת רבים גם כפירה, מאותן השפתיים. דומע מול הכותל ומדקלם את "ירושלים של ברזל" החתרני של מאיר אריאל. מאיר, אדמו"ר של דיסוננסים. אוהב אהבת נפש את בני האדם - ומתרחק מהם בדיוק מאותה הסיבה. מחובר לאלוהים וליהדות, אבל מושך ידיו מכל דבר שמתיימר לנהל אותו בתוכה.

וגם אני, מילדות לא הרגשתי בבית כאן או שם. לא הכיפה ולא העגיל; לא בבית הכנסת המהודר ולא בפסטיבל במדבר. מאחורי שולחן בבית המדרש או בר במועדון - שתי הגישות היו עבורי חסרות ומלאות, מספקות לרגעי רגעים ושיטתיות להחריד כדרך חיים.

אבל יש משהו יצרי כמעט בעוצמות של אמונה. אני זוכר את ההנאה המצמררת בתפילה שבכוונה. העיניים נעצמות, העולם נאלם - רק אתה והבורא בטנגו שמימי. הגוף זז קדימה ואחורה בחזרתיות מדיטטיבית, ולכל מילה יש משמעות מתוקה ואפוקליפטית.

אין חילוני שלא תהה איך דתיים שורדים בלי סקס עד החתונה.

לך תסביר להם שלדתיים ישנה האורגזמה שלהם.

כי אמונה היא אש יוקדת. בכוחה להבעיר רוח בשפופים ולשנות את חוקי העולם עבור מיליונים. לא לחינם הסמל של רבי נחמן הוא להבה. גם אותי תפסה האש שלו, אי אז כשחיפשתי להרגיש בעוצמות.

לקראת גיל שמונה־עשרה ברחתי מהישיבה הסרוגה לישיבה של ברסלב בירושלים. ספר של רבי נחמן הדליק בי משהו, ולאש אין נטייה לגווע. אז ברחתי, ולזמן קצר הוארתי באופן שלא חוויתי שוב לעולם. לרגע קצר האמנתי שהבנתי את החיים, שמצאתי תשובות לקיום עצמו, יצאתי מהמערה אל האור הגדול בחוץ. ובאחד הלילות מלאי האש, בין שיעור לשיעור, פגשתי ברסלבית יפהפייה מחוץ לבית המדרש. דיברנו בלהט על תשובות וגאולות, על אורות ותהומות, כשלפתע היא אמרה:

"בשבילי - אלוהים הוא מאהב."

היא דיברה בתשוקה וגופה התפזר במרחב, שערה המתולתל קיפץ במקומו, ונדמה היה שהיא כמעט מתרוממת מעל הקרקע. עיניה בערו כשהיא פסקה: "אלוהים הוא בעצם אהבה."

המילים היו יפות, מתוקות, כמעט פואטיות.

הוקסמתי, התבלבלתי, ובמבט של נער מאוהב ביקשתי שתראה גם בי אלוהים.

והתפילות נענו.

סדין לבן שמוט ופרוע, מואר בקושי מסמטאותיה של קטמון בחלון הקטן. נר שקוף מרצד על שולחן עץ מתפורר. עליו: "האש תוקד עד ביאת המשיח", ובצלו שתי להבות יוקדות מתמזגות לאחת.

העולמות התבלבלו, האמונה והיצר התמזגו ויצרו חזון חדש; תפילה גופנית.

חושך ואור, כפירה קדושה, שדה שופע פרי עץ הדעת.

החלון נסגר,

בחדר נאמרו דברי תורה.

מהפה יצאה אש יוקדת,

ומהעיניים

אש זרה.

יותר מעשור חלף מאז. עודני זר פה ושם, מעריץ את האמונה העיוורת של אלו המקדשים חופש ואת אלו המקדשים אמונה טוטלית ובז להם כמעט באותה מידה.

והקרע התאחה. אם כנער הערכתי אנשים טוטליים והסתרתי בבושה את התנודות הדרמטיות בתוכי - היום אני מביט אחרת בקונפליקטים פנימיים, לא ככשל אלא כניצחון מחשבתי. כי חרף המחשבה הרווחת בתרבות הריאליטי - אין שום אומץ בעמידה על דעתך בכל מחיר, רק פחד.

הרי אומץ לעולם לא יימצא בברור מאליו, אלא בשדה הזר, במחשבות שלא רצו שתחשוב, בדעות שמטלטלות אמיתות גמורות עד כדי כפירה בכל מה שקדוש, עד שיוכח אחרת.

אומץ בהכרח מצריך סקרנות, כי בעוד הפחד שומר אותנו בתוך הקווים - הסקרנות משחררת אותנו מעצמנו.

ולפתע, אי־הידיעה נהפכת לשדה אינסופי של פרי עץ הדעת,

שמפציר בכל אדם לראות בעצמו את אלוהים.