הים ואני, חיים שכאלה

קודם כול, לפני שאתחיל לספר על עצמי, אני מרגיש צורך לחלוק עם קוראי הדפים האלה את ההתלבטות שהייתה לי עד שהגעתי להחלטה לעשות כך. במשך חודשים ארוכים הפצירו בי בני משפחתי וידידיי להעלות על הכתב את הסיפור האישי שלי, ואני סירבתי. "מה פתאום שאכתוב?" שאלתי את עצמי ואותם. בכתיבה של ספר כזה ראיתי מין התפּארוּת, שבעיניי היא לגמרי מיותרת.

אבל עובדה היא שבסופו של דבר השתכנעתי, והסיבה היא, כנראה, שאיני חושב שהרצון להתפאר במשהו הוא שגרם לי להחליט בחיוב, אלא שעם הזמן התחלתי לתהות ביני לביני אם האנשים שאני חי ביניהם ואוהב אותם יודעים עליי מה שאני רוצה שיֵדעו. במשך שנים הייתי עסוק בעבודה ובעשייה עד מעל לראש, ולא הרביתי לספר על עצמי. לא חשבתי על אפשרות שהקרובים היקרים לליבי היו רוצים לשמוע מה שאף פעם לא סיפרתי, אבל אינם יודעים מה הם אמורים לשאול. סיבה נוספת לכך שהתרציתי היא החשק שהתעורר בי להתנסות בהרפתקה לגמרי שונה מאלו שהתנסיתי בהן עד היום.

התלבטות מסוימת הייתה לי בהתחלה, כשתהיתי ביני לביני אם כדאי לי לפתוח את הסיפור בתיאור ימי ילדותי המוקדמים, שבהם אירופה ידעה את התקופה הנוראה ביותר בתולדותיה, או דווקא בפרטים שעלולים להישמע חסרי חשיבות ושוליים כמו, למשל, ציון העובדה שאני "פְרִיק" של קפה אספרסו ושל משחקי כדורגל. הבאתי בחשבון שמשפט פתיחה כזה עלול להישמע לקורא תמוה, הרי העולם מלא באינספור אנשים שנהנים לא פחות ממני משתיית קפה ומשידורים של משחקי ספורט, אבל מצד שני מצאתי הצדקה הגיונית לפתוח דווקא בציון העובדות האלו, שמוכיחות, לשמחתי, שהאתגרים וההרפתקאות שזימנו לי החיים לא גרעו מההנאה שיש לי מדברים פשוטים ויומיומיים כמו צפייה במשחק כדורגל או ישיבה במטבח על ספלון אספרסו. ומלבד זאת, הכדורגל הוא חלק מעולם ילדותי, שבגלל הנסיבות הייתה קצרה במיוחד, ואספרסו טעמתי כשהייתי כבר בוגר ולקחתי אחריות מלאה על עצמי. ובדיוק משני העולמות האלה, של ילדוּת ושל בגרוּת, עשויים חייו של כל אדם, וגם שלי.

איני יכול לזכור מתי לראשונה בעטתי בכדור, כנראה שביום שבו למדתי לרוץ, אבל על חיבתי לקפה אני יודע יותר, ואין לי כל ספק בכך שאת האנינות שפיתחתי לארומה ולטעם רכשתי כשחייתי בגנואה שבאיטליה במשך שלוש שנים.

כשחזרתי לארץ, בשום מקום לא מצאתי אספרסו ברמה שהורגלתי לה באיטליה. אספקה של הקפה הנפוליטני "קימבו" החביב עליי לא היוותה בעיה, כי חבר טוב שלי, שהתגורר בטוסקנה, דאג למשלוחים קבועים שהגיעו לביתי. מדי חודש או חודשיים הוא שלח לי חבילה ובתוכה קילוגרמים אחדים של פולים. המחווה הזו, הוא חזר והבטיח לי, גרמה לחברי עונג. הוא לא ראה במשלוחים האלה טרחה, אלא להפך, היה מרוצה שיש בידו דרך לשמח אותי. אני, מצידי, העדפתי שלא להיות תלוי באספקה של מוצר שאינו נגיש לי, וחיפשתי פתרון שמצוי בהישג יד. הייתי מרוצה מאוד כשמצאתי בארץ קפה טעים מאוד שנקרא "מאוּרוֹ", שהפך להיות "קפה הבית" שלנו.

חיבתי היתרה לקפה משובח ממשיכה ללוות אותי לכל מקום שאני מגיע אליו, ובהתחשב בעובדה שאני רק אחד מתוך מיליונים רבים ושמספר שותי הקפה בעולם רק הולך ועולה מדי שנה, אין זה פלא שמבחינת הערך הכספי שוק הקפה הוא השני בחשיבותו בעולם, ורק שוק הנפט עולה עליו. כמות אופיינית למסחר יומי בחוזי מכירה שנחתמים בבורסות הקפה הגדולות של לונדון וניו יורק מתבטאת בערך כספי של כחצי מיליארד דולר, ולמותר לציין שיצוא הפולים לרחבי העולם מהווה עבור המדינות המייצאות מקור להכנסת מטבע חוץ ומצבן הפוליטי והכלכלי תלוי בו במידה רבה. הזדמנות מיוחדת לראות במו עיניי כיצד מתנהלת אחת הבורסות האלו נפלה לידי כשביקרתי בסאו פאולו שבברזיל, כשמארחי המקומי הציע לי להתלוות אליו ולראות במו עיניי את התהליך שעובר הקפה הברזילאי לאחר שנקטפים הפולים ולפני שהם מוצעים למכירה בשווקים. היה מרתק לבקר במקום כזה, שארומה משכרת מקבלת בו את פני הבאים עוד לפני שעברו בפתחו. במרכזו של אולם גדול עומד שולחן מסתובב עצום ממדים, ועליו ניצבים ספלים קטנים שמיועדים לטעימה. מגדלי וסוחרי קפה מכל הסביבה מגיעים לאוּלם הזה, כשהם נושאים איתם שקים מלאים בפולים שנאספו במטעים. לצד השולחן עומד המומחה, ה"קוֹנֶסֶר", הפוסק וקובע באיזה מקום בטבלת דירוג המצוינוּת ישובצו הפולים שעוברים אצלו את מבחן הטעימה. הידע וההבנה של "קוֹנֶסֶר" כזה, ששכרו גבוה מאוד, הם מורשת משפחתית שעוברת מדור לדור ומאב לבנו. מטבע הדברים מדובר תמיד בשושלות של מומחים כאלה, שההגמוניה הנכספת נשארת בידיהם ואין איש שמערער על זכותם לחרוץ ולקבוע את גורלו ואיכות טעמו של הקפה. המומחה עומד ליד השולחן ולוגם קפה מתוך הספלונים. כל הווייתו מרוכזת במשימה "להקשיב" לריח ולטעם, למרירות, לסמיכות ולחמיצות שמתגלגלות על לשונו. משהוא מסיים ומסיק מה שמסיק, הוא פולט את מעט הנוזל שבפיו לתוך דלי שניצב למרגלות השולחן, ממש כמו שעושים טועמי היין המומחים, שיש להם מוניטין עולמי בתחומם.

לעומת חיבתי לקפה, שאין בה כל רע אלא להפך, השקעתי מאמץ לא מבוטל בניסיונות להיגמל מעישון. התחלתי לעשן כבר בגיל ארבע עשרה, אבל איני מתפלא שכך קרה, כי על אף שנראיתי עדיין כילד, החיים הציבו בפניי אתגרים שגרמו לי להתבגר במהירות. מאוחר יותר, כשכבר הייתי מנוסה ובקיא בדרך שבה מתנהלים משאים ומתנים, גיליתי שסיגריות הן גם אמצעי פיתוי שאפשר להפיק ממנו תועלת, במיוחד בארצות שבהן הן היו, ואולי עדיין הינן יקרות המציאות. אבל על כך אספר מאוחר יותר, כשיגיע הרגע המתאים.

פעמיים ניסיתי להפסיק לעשן. בפעם הראשונה הגמילה עברה לי בקלות, אבל כשנוכחתי לדעת שאין לי בעיה ממשית לוותר עליהן הרשיתי לעצמי להצית סיגריה אחרי ארוחה או אחרי כוס קפה, וחיש מהר חזרתי לסורי. היה לי חבר בג'מייקה, שכבר אינו בחיים. איש מיוחד ומוכשר ופעיל מאוד, יו"ר "ג'מייקה אייר" ויו"ר רשות הנמלים. הוא היה חבר נאמן שלי, גבר תאב חיים ואוהב אדם.

יום אחד הוא בא לבקר אותי כשהוא נושא איתו קופסת עץ גדולה ששמי חרוט עליה והיא מלאה בסיגרים משובחים. "אלה," הוא אמר, "מזיקים לריאות הרבה פחות." הרעיון מצא חן בעיניי, אבל הבעיה הייתה שהמשכתי לשאוף את העשן לתוך הריאות, ובעצם לא הייתה שום תועלת בשינוי שעשיתי.

הייתי יכול לספר כאן על עוד הרגלים ותחביבים שאימצתי לעצמי במשך השנים, אבל אז תהיה ההקדמה ארוכה מדי לטעמי. גם בנאומים שנשאתי בפני קהל ניגשתי תמיד ישר לעניין והשתדלתי לא להאריך בתיאורים. כך נהגתי גם הפעם ובחרתי רק בחלק קטן מתוך המון הזיכרונות שנותרו במוחי חיים ובהירים כאילו קרו רק עכשיו.

אתחיל, כמקובל, את יומן מסע החיים שלי בתיאור המציאות ההיסטורית שממנה מתחיל מסעי האישי.

נולדתי בעיירה פשקאן ברומניה בשנת 1934, לאבי מקס מורגנשטרן ולאימי ז'נט לבית פולק. יש לי אחות אחת שנקראה בילדותנו רוזה, אבל כאן בארץ שמה ורדה. היא מבוגרת ממני בשנתיים ומתגוררת לא רחוק ממני, בבית גיל הזהב בנורדיה.

ליאורה אשתי ואני נפגשנו לפני שלושים ואחת שנה. את ילדינו מנישואים קודמים, בתי שירלי וילדיה של ליאורה, טלי ועידו, אנו רואים כשלושה ילדים משותפים שלנו.

מארץ מולדתי, רומניה, נותרו לי לא מעט זיכרונות ילדות. וכשאני מביט היום בילדיי ובנכדיי שגדלו פה, בביטחון ובשלווה של מדינה משלהם, אני חושב לעצמי בפעם המי יודע כמה עד כמה שפר עליהם גורלם. את ימי הילדות שלי גזלה ממני המלחמה ששיסעה אז את אירופה, ואת השנים ההן איש לא יוכל להחזיר לי.

ביקרתי ברומניה מספר פעמים מאז שעזבתי אותה ונהניתי לטייל בה. הטבע הרעיף עליה מטובו והעניק לה יופי עוצר נשימה. היא גובלת באוקראינה בצפון, ברפובליקת מולדובה במזרח, בהונגריה במערב, ובסרביה ובולגריה בדרום.

יש בה ים ונהרות והרים ועמקים, ובכל פעם אני חושב לעצמי שלא לחינם אומרים עליה שהיא לא נופלת ביופייה משוויצריה.

עם זאת, למרות היותה ארץ מולדתי, הזיכרונות שנשארו לי מהשנים שחייתי בה לא הצליחו לשמר את הזיקה הרגשית החמה שהייתי אמור, כנראה, לחוש כלפי הארץ שבה התחלתי את חיי.

ההיסטוריה של רומניה, בדומה לזו של שאר ארצות מזרח אירופה, רצופה בסכסוכים, במלחמות ובמהפכות שבמהלכם נכבשו או נלקחו ממנה שטחים שאותם היא ראתה כשלה. במאי 1881 רומניה הוכרזה כמונרכיה והשלטון עבר לידי מלכים בני שושלת ה"הוהנצולרן זיגמרינגן". תקופת הפריחה שלה, שבמהלכה היא נקראה "רומניה הגדולה", הגיעה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר שטחים נרחבים שהיו מאוכלסים בעברה ההיסטורי באזרחים רומנים הוחזרו אליה והפכו לחלק ממנה. אלו היו שנים טובות של שגשוג תרבותי וכלכלי. אזרחיה הוותיקים של המונרכיה העשירה נהנו מטובה, בעוד המיעוטים שהצטרפו לשטחה בעקבות הסיפוחים ייחלו ליום שבו אולי יזכו להיחשב "רומנים אמיתיים".

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, איבד המלך השליט, קרול השני, חלק ניכר משטחה של ארצו, תחילה להונגריה של הורטי, ואחר כך לברית המועצות של סטאלין. שנתיים אחר כך, ב-1940, נאלץ קרול לוותר על כיסאו בגלל כישלונותיו הפוליטיים, ובנו מיכאי הראשון ירש אותו. כך או כך, על אף שרומניה הכריזה על ניטרליות, השלטון בפועל עבר לידיו של יון אנטונסקו, גנרל ימני קיצוני, אנטישמי ופאשיסט נאצי מובהק. הוא ו"משמרות הברזל" בפיקודו היו אחראים לרצח המוני של יהודים ושל צוענים ולהתמוטטות מוחלטת של "רומניה הגדולה", ה"רגאט" כפי שנקראה באותם ימים.

תרומתה של רומניה לכוחות הנאציים הייתה אדירה, יותר מאשר כל בעלות בריתה גם יחד. במהלך שנות שלטונו של אנטונסקו רומניה הייתה ספקית של נפט, תבואה ומוצרי תעשייה לגרמניה ולמדינות הציר שעמדו לצידה. אין פלא, אם כך, שבעלות הברית ראו בה מדינת אויב לכל דבר והיא הפכה מטרה להפצצות ממוקדות.

אני התחלתי את חיי שנים מעטות לפני שהתהפוכות האלו פקדו את רומניה.

עיר מולדתי, פשקאן, הנמצאת בחלקה המזרחי של רומניה, היא עיירה לא גדולה בפרובינציה מולדובה. באותם ימים התגוררו בעיירה כשמונת אלפים או תשעת אלפים אנשים, מתוכם כאלף יהודים. רובם הגדול של היהודים היו חילונים, רק שתיים או שלוש משפחות דבקו בשמירת מצוות ההלכה, אבל הרב של העיירה, יהודה לייב פרידמן, היה מוערך וידוע גם מחוץ לגבולותיה של פשקאן, בעיקר בזכות אביו החסיד, הרבי מבוהוש, שכונה "הפאשקנער רבינר".

פרנסה הייתה מצויה בשפע בעיירה שלנו. הנוצרים, רובם הגדול, התפרנסו מעבודה במפעל לתיקון ושיפוץ קטרים ורכבות שהקימה בפשקאן החברה הרומנית הממשלתית. היהודים, לעומתם, עסקו במסחר. לא הייתה חנות אחת ברחובה הראשי של העיירה שבעליה לא היו יהודים. פרט חשוב שיש להזכיר הוא שאומנם אורח חייהם של אנשי הקהילה היה חילוני לגמרי, אבל הם לא התכחשו למורשת ולמסורת ושמרו על זיקה לארץ ישראל. עולים יהודים רומנים הגיעו לפלשתינה כבר עשר שנים לפני קונגרס בזל והתיישבו בראש פינה ובזיכרון יעקב, ותנועת "חיבת ציון", למשל, נטעה שורשים בפשקאן כבר לקראת סוף המאה ה-19.

מתוך נתונים שמצויים בארכיון יוצאי איגוד רומניה בתל אביב, ניתן ללמוד שערב מלחמת העולם השנייה חיו ברומניה כשמונה מאות וחמישים אלף יהודים. למעלה ממחציתם, גברים, נשים וילדים, נמחקו מעל פני האדמה, תחילה בפוגרומים ובגלי הרג המוניים שנערכו בערי השדה וגם בערים הגדולות בוקרשט ויאשי מייד כשעבר השלטון לידיהם של גנרל יון אנטונסקו ומשמרות הברזל הרצחניים שלו. את שאר המלאכה השלימו הרומנים במהלך השנים שבאו אחר כך, כשהוחלט על ה"טיהור" הגדול. מאות אלפי יהודים מבסרביה, בוקובינה וטרנסניסטריה נשלחו למחנות המוות, כנראה משום שבמחוזות אלה התגוררו יהודים שזכויותיהם האזרחיות נפלו מאלה של אזרחים יהודים מה"רגאט", הממלכה הישנה.

השאלה היא כיצד קרה שמחצית מבני הקהילה בכל זאת נותרו בחיים. ובכן, מתוך מחקרים שנעשו בנושא השואה ברומניה התבררו עובדות, שאין עליהן עוררין, שהוכיחו שקרואטיה ורומניה, שתי מדינות שנמנו עם בנות בריתה של גרמניה, נטלו על עצמן את הביצוע של רצח יהודים. ראשי המדינות האלו דאגו באופן ישיר ל"פתרון בעיית היהודים", ועשו כך שלא בהוראתם ושלא ביוזמתם של הכובשים הנאצים. יון אנטונסקו הכין תוכנית השמדה ליהודים כולם, אולם כאשר הבין ב-1942 שגרמניה, כנראה, עומדת להפסיד, הוא העדיף להציג עצמו בפני בעלות הברית כמפקד הומני ששומר על זכויות אזרחיו. מתוך תיעוד מדויק שנשמר בארכיוני הצבא הגרמני התברר שהסיבה העיקרית שבגללה שרדו מחצית מיהודי רומניה את הטירוף הרצחני של אותם ימים הייתה שהם נשאו על כתפיהם חלק ניכר מעולו הכבד של המאמץ המלחמתי. ללא השתתפותם של היהודים, הן בעבודה פיזית קשה והן כמקור מימון משמעותי, רומניה הייתה קורסת. מנהיגיה ידעו זאת היטב, ועל כן התוכנית של הפתרון הסופי שהוגשה לאנטונסקו ב-1942 נדחתה בסופו של דבר.

במישור האנושי התקיימה תוכנית הצלה נמרצת שריסנה במידת מה את קצב המשלוחים למחנות המוות. וילהלם פילדרמן, מנהיגם של יהודי רומניה, דרש את הפסקת הרדיפות מאת ראשי הממשל והשלטון. הוא והרב הראשי, אלכסנדר שפרן, נתמכו על ידי פוליטיקאים רומנים ובראשם חסידת אומות העולם, המלכה-האם אלנה. פעילים של תנועות נוער ציוניות לא נחו ולא שקטו ועשו כל שביכולתם לגייס לעזרה את מנהיגי העולם החופשי. לטובה ייזכרו גם אנשי כמורה שלא בגדו בשליחותם האנושית, במיוחד ההגמון בלן, ידידו הקרוב של אנטונסקו, והציר השווייצרי רנה דה זק.

מהימים שלפני המלחמה אני זוכר ילדות בטוחה ומאושרת. אימא שלי, ז'נט, שבני המשפחה ומכרינו קראו לה שיינדל, הייתה אישה חכמה ומעשית. כמו רוב הנשים באותם ימים היא לא עבדה מחוץ לבית, וגם לא גילתה עניין להשתלב בעסקיו של אבי, אבל היא הייתה לב ליבו של הבית. הנדיבות החמימה ששפעה ממנה הייתה לשם דבר בעיירה. לא היה מי שביקש את עזרתה והיא לא נענתה לו. היא הייתה אישה נפלאה.