היסטוריה של אלימות

וכך, שעות אחדות לאחר מה שבעותק התלונה שאני שומר במגירה, מקופל לארבעה, מכונה ניסיון לרצח, יצאתי מדירתי וירדתי במדרגות.

חציתי את הרחוב בגשם כדי שאוכל לכבס את המצעים בתשעים מעלות במכבסה הקרובה, פחות מחמישים מטר מדלת הכניסה לבניין שלי, גבי שפוף ושק הכביסה דחוס וכבד כל כך, שרגליי כשלו תחת משקלו.

היום עדיין לא האיר לגמרי. הרחוב היה שומם. הייתי לבד וכפות רגליי נתקלו זו בזו, ואף שנותרה לי כברת דרך קצרה, הבהילות דחקה בי לספור: רק עוד חמישים צעדים, קדימה, רק עוד עשרים צעדים ואתה שם. הגברתי את הקצב. בלהיטותי אל העתיד, שבמידה כלשהי ישַלֵח, יקצוב, יצמצם את הסצנה הזאת לכדי עבר, מצאתי את עצמי חושב בעוד שבוע תגיד: כבר עבר שבוע מאז שזה קרה, קדימה, ובעוד שנה תגיד: כבר עברה שנה מאז שזה קרה. הגשם הקפוא לא הוטח בשצף אלא ירד בזרזיף דק, קלוש וטורדני, שחלחל אל נעלי הבד שלי, והמים נספגו ברפידות ובגרביים. היה לי קר, וחשבתי: הוא עלול לחזור, הוא יחזור, עכשיו נגזר עליי לנוע ולנוד, הוא גזר עליך לנוע ולנוד. בעל המכבסה היה במקום. גופו הרחב והקצר בלט מתוך שורות המכונות. הוא שאל אם הכול בסדר, עניתי לא, במלוא הבוטוּת שיכולתי להפיק. חיכיתי לתגובה. רציתי שיגיב. אבל זה הספיק לו, הוא משך בכתפיו, הסב את ראשו ונבלע במשרד הדחוק הנחבא מאחורי מכונות הייבוש, ושנאתי אותו על שלא שאל אותי כלום.

עליתי הביתה עם המצעים הנקיים. הזעתי במדרגות. הצעתי מחדש את המיטה, אך עדיין נדף ממנה ריחו של רֵדָה ולכן הדלקתי נרות, הבערתי קטורת; זה לא הספיק. לקחתי מטהר אוויר, דאודורנט, בקבוקי מי קולון שקיבלתי ליום הולדתי האחרון ואפטרשייב, ריססתי את המצעים וסיבנתי את ציפות הכרים אף על פי שזה עתה כובסו, עד שהאריג הקציף בועות קטנות, דחוסות וצפופות. סיבנתי את כיסאות העץ, העברתי ספוג מטפטף על הספרים שהוא מישש, קרצפתי את ידיות הדלתות במגבוני חיטוי, איבקתי בקפדנות את הרפפות של תריסי העץ זו אחר זו, העתקתי ממקומן את ערמות הספרים המונחות על הרצפה ושיניתי את סדרן, צחצחתי את שלדת המתכת של המיטה, הברקתי את דלת המקרר הלבנה והחלקה בתרסיס לימון; לא יכולתי להפסיק, מוּנע על ידי כוח כמעט שיגעוני. חשבתי: עדיף להיות משוגע מאשר מת. מירקתי את המקלחת שבה השתמש, רוקנתי ליטרים של אקונומיקה לתוך האסלה והכיור (שני ליטרים לפחות — בקבוק של ליטר וחצי מלא לגמרי ועוד אחד, מלא עד מחציתו), קרצפתי את כל חדר האמבטיה, זה היה מגוחך, אפילו ניקיתי את המראה שבה הסתכל על עצמו או ליתר דיוק העריץ את עצמו בלילה, השלכתי לפח את הבגדים שנגע בהם, לא הספיק לכבס אותם; אני לא יודע למה זה הספיק למצעים אבל לא לבגדים. כרעתי על ארבע וצחצחתי את הרצפה, המים הרותחים צרבו את אצבעותיי, הסמרטוט קרע את העור הרך לרצועות מוארכות דקות. פיסות העור התלפפו סביב עצמן. עצרתי, לקחתי שאיפות עמוקות, למען האמת רחרחתי כמו חיה, הפכתי לחיה כשחיפשתי את עקבות הריח שנדמה כי לעולם לא יתפוגג למרות מאמציי, ריחו לא הסתלק והסקתי מזאת שהוא נודף ממני, לא מהמצעים או מהרהיטים. אני מקור הבעיה. נכנסתי למקלחת, התרחצתי פעם אחת, פעמיים, שלוש פעמים ואז עוד ועוד. שפשפתי את גופי בסבון, בשמפו ובמרכך כדי לבשם אותו ככל האפשר, זה היה כאילו הריח שלו השתרש בי, בתוכי, בין הבשר לעור, גירדתי בציפורניים כל איבר בגופי, קרצפתי אותם בכוח ובאכזריות בניסיון להגיע לשכבות הפנימיות של העור ולעקור מהן את ריחו, קיללתי בקול רם זין אבל הריח נשאר ורק עורר בי יותר בחילה ויותר סחרחורת. מסקנה: הריח בתוך האף שלך. אתה מריח את מה שנמצא בתוך האף שלך. הריח תקוע בתוך האף שלך. יצאתי מחדר האמבטיה, חזרתי עם תמיסת מלח ושפכתי אותה לתוך הנחיריים; נשפתי כאילו קינחתי את האף כדי — זאת התוצאה שביקשתי להשיג — שתמיסת המלח תגיע לכל פינה בנחיריים שלי. זה לא עזר. פתחתי את החלונות ויצאתי לפגוש את אנרי, החבר היחיד שהיה ער באותו 25 בדצמבר בתשע או עשר בבוקר.

אחותי היא זו שמתארת את הסצנה באוזני בעלה. אני מתחבא מאחורי הדלת ומקשיב לה. אני שומע את קולה ומזהה אותו גם אחרי שנים של היעדרות, קולה המהול תמיד בזעם, בטינה, וגם בלעג, בהכנעה.

הגעתי לבית שלה לפני ארבעה ימים. הנחתי לתומי ששהות בכפר זה הדבר היחיד שעשוי לעזור לי להתאושש מהלאות והרפיון שהשתלטו על חיי, אבל ברגע שרגליי דרכו בבית הזה, ברגע שהתרמיל הוטל על המזרן והחלון נפתח אל החורשה והמפעל של העיירה הסמוכה, הבנתי שעשיתי טעות ושאחזור הביתה רק מדוכדך ועגמומי יותר, בגלל השיממון.

לא ביקרתי אותה כבר שנתיים. כשהיא נוזפת בי על היעדרי אני מגמגם משפט חלול בנוסח "אני צריך לבנות לעצמי חיים" ומנסה להישמע אמין כדי להשליך את האשמה עליה.

אלא שאין לי מושג מה אני עושה כאן. גם בביקור האחרון היא אספה אותי באותה מכונית, עם אותה צחנה מבחילה של טבק קר, ולמראה אותם שדות של תירס ולפתית החולפים מעבר לחלון, אותם מרחבים מבאישים של סלק סוכר, שורות הבתים הבנויים לבֵנים, הכרזות הדוחות של מפלגת החזית הלאומית, הכנסיות הקטנות והקודרות, תחנות הדלק הנטושות, הסופרמרקטים החלודים והמטים לנפול, המוקפים שדות מרעה, הנוף המדכא של צפון צרפת, תקף אותי גל של בחילה. הבנתי שארגיש בודד. הסתלקתי במחשבה שאני מתעב את הכפר ושלא אחזור לכאן לעולם, והנה אני חוזר. ויש עוד סיבה שבגללה הפסקת לבוא. לא רק משום שאתם תמיד רבים חמש דקות אחרי שאתה מופיע, חשבתי כשהגעתי, כשישבתי במכונית שלה, כששרתי כדי שלא נצטרך לדבר, לא רק

משום שאתה תופס כל דבר בהתנהגות שלה, בהרגלים שלה, בצורת החשיבה שלה כמתקפה אישית מייאשת. הפסקת לבוא גם משום שאתה כבר לא מסוגל לראות אותה מאז שקלטת באיזו קלות ואדישות אתה מתנתק ממנה, ולא פעם בנוקשות מופגנת, מתוך תקווה שהיא תסייע לך במאמץ ההתנתקות. עכשיו היא יודעת. היא יודעת לאיזו קרירות אתה מסוגל ואתה מתבייש. למרות שאין לך סיבה להתבייש, למרות שזכותך להתנתק, אתה מתבייש. אתה יודע שהביקור אצלה מאלץ אותך להתעמת עם האכזריות שלך, עם מה שהבושה גורמת לך לכנות האכזריות שלך. אתה יודע שהנוכחות של קלרה כופה עליך לראות צדדים שאינך רוצה לראות בעצמך ולפיכך אתה מתרעם עליה. אתה לא יכול שלא להתרעם עליה.

מאז הביקור האחרון שלחתי לה רק כמה מסרונים או גלויות שטחיות שנבחרו באקראי מתוך תחושת מחויבות משפחתית עמומה ושהיא מִגנטה למקרר שלה, גלויות ששורבטו בחטף על ספסל ציבורי או בפינת איזה שולחן בבית קפה, "נשיקות מברצלונה, להתראות בקרוב, אדואר" או "דרישת שלום מרומא, מזג האוויר נפלא", פחות, אולי, מתוך כוונה לשמור על קשר בינינו, כפי שאני מספר לעצמי, אלא בעיקר כדי להזכיר לה את המרחק הפעור בינינו ולהבהיר לה שעכשיו אני רחוק ממנה.

בעלה חזר מהעבודה. מהמקום שבו אני נמצא אני יכול לראות רק את כפות רגליו. קלרה והוא יושבים בסלון, אני בחדר הסמוך. הדלת לא סגורה לגמרי, אני מקשיב לה בלי שהם יוכלו לראות אותי, נחבא ודרוך, נוקשה מאחורי הדלת. אני לא יכול לראות אותם, רק לשמוע, אני רואה רק את כפות רגליו ומנחש שהיא יושבת על הכיסא מולו. הוא מקשיב לה בלי לזוז והיא מדברת.

"הוא אמר לי ישר שהוא לא יודע עליו כמעט כלום, חוץ מהשם שלו: רֵדָה."

דידיֶה וז'וֹפרואה טוענים שהוא שיקר, שנתן לי שם בדוי. אולי הם צודקים. אני משתדל לא לחשוב על זה, בכל פעם שאני חושב על זה אני מתאמץ להסיט את תשומת הלב. אני מתמקד בדבר אחר, כאילו, אחרי כל מה שהוא לקח ממני, אני מבקש שישאיר לי ולו רק את זה; אני דוחק בעצמי, ביוזמתי, להאמין שידיעת שלוש האותיות האלה יכולה לעלות בקנה אחד עם נקמה, או למצער, אם המילה חזקה מדי, עם סוג של כוח עליון, כוח הנובע ישירות מהידיעה הזאת. אני לא רוצה להרגיש שהפסדתי בכל החזיתות. בכל פעם שאני מספר את הסיפור הזה לאנשים סביבי והם טוענים שברור שהוא לא גילה לי את שמו האמיתי, כשאומרים לי שלהמציא שם בדוי במקרה כזה, במצב כזה, זה דבר בסיסי, אני נתקף זעם בלתי נשלט ותוקפנות; עצם הרעיון נראה לי בלתי נסבל מאין כמוהו, בן־רגע אני נעשה תוקפני, מתחשק לי לצעוק, להשתיק את האדם שמולי, לנער אותו.

"הוא סיפר לי את זה שוב, הבוקר. היינו במאפייה וביקשתי ממנו שיספר לי שוב," ואמנם בדרך למאפייה אמרתי לה שכשרֵדָה כיוון אליי את האקדח שלו — כי זאת הייתה הסצנה שהיא ביקשה לשמוע שוב ושוב — כשהוא כיוון אליי את האקדח שלו, השאלה ששאלתי את עצמי לא הייתה אם הוא עומד להרוג אותי, כיוון שברגע ההוא לא היה לי שום ספק בעניין, זה היה בלתי הפיך, הוא עומד להרוג אותי ואני עומד למות, הלילה, בחדרי, הסכנתי לעניין באותה יכולת אנושית להסכין ולהסתגל לכל מצב, די להעיף מבט בדפי ההיסטוריה, בני האדם מסתגלים גם לתנאים הכי מנוגדים לטבע והכי איומים, וזהו — אמרתי לקלרה, בגלל הנטייה שלי להצהרות מפוֹצצות — וזהו בה בעת המסר הטוב ביותר והנורא מכול לאנושות כי פירושו שדי לשנות את העולם כדי לשנות את בני האדם, או לפחות את רובם, וקלרה לא הקשיבה, אין צורך לשנות אותם אחד־אחד, זה יגזול יותר מדי זמן, אנשים מסתגלים, הם לא מחזיקים מעמד, הם מסתגלים. אם כן, השאלה לא הייתה אם הוא עומד להרוג אותי אלא איך הוא עומד להרוג אותי, במילים אחרות: אם יכרוך את הצעיף שלו סביב הצוואר שלי כדי לחנוק אותי, או: אם ישתמש בסכינים המלוכלכים שבכיור שלי, או: אם ילחץ על ההדק של האקדח,

או: אם ימצא דרך שאני בכלל לא מעלה על הדעת; לא קיוויתי עוד להיחלץ מזה, לא קיוויתי עוד לשרוד, רק למות באופן הכי פחות כואב. אחר כך השוטרים או קלרה שיבחו אותי על אומץ ליבי, ודבר לא נראה לי מנוגד יותר וזר יותר לאותו לילה מאשר המושג אומץ לב. הוא פוסע כמה צעדים לאחור, מחזיק בקת האקדח ביד איתנה. את ידו השנייה, זו שלא אוחזת בנשק, הוא מושיט קדימה בלי להתיק ממני את עיניו ומפשפש בערמת הבגדים שעל הכיסא שלי. הוא שולה מתוכה את הצעיף. אני חושב: הוא עומד לחנוק אותי שוב. אבל כששב והתקרב, הוא לא ניסה לחנוק אותי כפי שעשה כמה דקות קודם לכן, לפני ששלף את האקדח. הוא לא הושיט ידיים אל הצוואר שלי. הפעם הוא ניסה לכפות אותי, הוא לפת את ידי הימנית וניסה לתפוס את השמאלית כדי לקשור אותי בצעיף, אני זוכר שהיה לו ריח של זיעה וגם של סקס. נאבקתי, עצרתי בעדו, ופחדתי כל כך, חשבתי: אני לא רוצה למות, קלישאה אומללה וטרגית כל כך. פלטתי צעקות רפות, מן הסתם לא צעקתי ממש חזק. לא הייתי מסתכן בכך. הדפתי אותו, עדיין ברוגע, במלוא הרוגע שהייתי מסוגל לו. ביקשתי שלא יעשה זאת. התנגדתי, הוא לא השיג את מבוקשו, וכל הזמן חזר שוב ושוב, בכל פעם חזק יותר אני כבר ישתיק אותך, אני כבר ישתיק אותך (להשתיק לא במובן המקובל אלא במובן של לטפל בי, כלומר בהקשר הזה, לחסל), אני כבר ישתיק אותך, אני כבר ישתיק אותך. הוא צעק. קיוויתי שאחד השכנים ישמע אותנו ויזעיק את המשטרה, אבל אם המשטרה תופיע, הפחד שיעצרו אותו עלול להאיץ את התנועות שלו והוא יהרוג אותי במקום, בהתקף של פניקה, כשישמע את השוטרים מבעד לדלת מדקלמים משהו כמו: משטרה, תפתחו את הדלת מיד. כיוון שלא עלה בידו לקשור אותי, הוא שלף שוב את האקדח שתחב לרגע לכיס הפנימי של המעיל מחיקוי עור שלו, השליך את הצעיף על הרצפה או כרך אותו סביב הצוואר שלו, אני כבר לא זוכר, והפיל אותי על המזרן.

בבוקר 25 בדצמבר, שעות אחדות אחרי הסצנה הזאת, צעדתי ודיוושתי אל הדירה של אנרי, ובדרך המשכתי לחשוב: בעוד שבוע תגיד לעצמך: כבר עבר שבוע מאז שזה קרה, קדימה, ובעוד שנה תגיד לעצמך: כבר עברה שנה מאז שזה קרה. כשהגעתי לקומה של אנרי הוא פתח את הדלת. הוא ודאי שמע אותי עולה במדרגות. רציתי להתנחם בזרועותיו אבל ברגע הראשון התאפקתי, קשה לי להגיד למה.

אמרתי לקלרה: "זה לא שחשבתי שהוא יכול להיות מסוכן." בהתחלה, מיד אחרי הלילה הזה עם רֵדָה, עדיין לא האמנתי שכל אדם עלול להיות מסוכן, גם האנשים הכי קרובים אליי — דבר שאחר כך, במשך חודשים, כן האמנתי בו; חשבתי שכל אחד יכול להיתקף שיגעון רצחני, להישטף בבת אחת בתאוות הרס ודם ופשוט להתנפל עליי, אפילו דידיה וז'ופרואה, שני החברים הכי טובים שלי, ובכל זאת פנים אל פנים עם אנרי משהו עצר בעדי. עמדנו מאובנים, ובאותן שניות ספורות שבהן הזמן עמד מלכת הרגשתי שהוא לוטש בי עיניים ובוחן אותי, בצנעה, תר אחרי רמז שיוכל להסביר את הנוכחות שלי כאן, בשעה מוקדמת כל כך, ביום בלתי צפוי כל כך כמו היום הזה. עיניו סרקו אותי, שוטטו על שערי המלוכלך והשמנוני, על הצללים הכהים סביב עיניי הרצוצות, על הסימנים הכחולים בצווארי, על שפתיי הסגולות והתפוחות. כל עקבה שחשף העמיקה את הקדרות בפניו. אני זוכר את המקלחות החוזרות ונשנות לפני שהגעתי לאנרי, ועם זאת אני זוכר בבירור גמור שהשיער שלי היה מלוכלך כשהגעתי אליו. הוא הזמין אותי להיכנס. הוא הלך בעקבותיי כשפסעתי פנימה והרגשתי את מבטו על עורפי. לא בכיתי. נכנסתי לדירה שלו. היו בה תצלומים ממוסגרים, מוצבים על הרהיטים, ומעל הספה דיוקן גדול שלו, מצופה זכוכית. התיישבתי ואנרי הכין קפה. הוא חזר מהמטבח ובידיו שני ספלים, הם רעדו על התחתיות; הוא שאל אם אני רוצה לדבר על זה, עניתי שכן. תיארתי את רֵדָה, תחילה את העיניים החומות והגבות השחורות, התחלתי בעיניים. הפנים שלו היו חלקות. תווי פניו היו בה בעת רכים וגסים, גבריים. כשחייך היו לו גומות חן והוא הִרבה לחייך. עותק התלונה שאני שומר אצלי, המנוסח בשפה משטרתית, מתייחס לגבר צפון־אפריקאי. בכל פעם שעיניי נתקלות בצירוף הזה הוא מייאש אותי, כיוון שאני עדיין יכול לשמוע בו את הגזענות של השוטרים שחקרו אותי אחרי 25 בדצמבר, גזענות כפייתית שבסופו של דבר, בשורה התחתונה, נראתה לי הגורם היחיד שמאחד ביניהם, היחיד — פרט למדים ההדוקים יתר על המידה — שממנו נשאבה האחדות שלהם בערב ההוא, שכן עבורם גבר צפון־אפריקאי אינו מצביע על מוצא גאוגרפי אלא משמעו חלאת אדם, בריון, עבריין. לבקשת המשטרה שרטטתי דיוקן חטוף של רֵדָה והשוטר שנכח בחדר קטע אותי מיד: "אה, אתה מתכוון שהוא היה צפון־אפריקאי." הוא חגג את ניצחונו, מאושר עד הגג תהיה אולי הגזמה, אבל הוא חייך, הוא צהל כאילו הודיתי במשהו שביקש לשמוע מרגע שהגעתי, כאילו סיפקתי לו סוף־סוף את ההוכחה שהוא היה בצד של האמת כל הזמן; הוא חזר ואמר: "גבר צפון־אפריקאי, גבר צפון־אפריקאי," ובין שני משפטים הוא חזר ואמר: "גבר צפון־אפריקאי, גבר צפון־אפריקאי." סיפרתי לאנרי מה קרה בלילה ואז הלכתי להשתרע על המיטה שלו. הוא הצביע על חדר השינה שבגלריה ואני עליתי לישון. לא ישנתי כבר הרבה זמן, למעט תנומות מעטות עם רֵדָה.