היעלמות

היעלמות

עוברים שבועות והמשטרה מפסיקה את החיפושים. העיתונאים שכתבו "סוֹפר מקומי נעלם" מוצאים סיפורים אחרים. עוברים חודשים, ושנה.

מַרלֶן ובֵּיאָה שותות קפה של אחר צהריים, ושיחתן גולשת לענייני היומיום: מחירם של תפוחי אדמה ב"לוֹבּלוֹז", מי רופא טוב ומי לא, איזה מין סרטים מציגים בימינו. מרלן הולכת לשוּל לעתים קרובות יותר, וקמה לקריאת קדיש יתום.

אבל טָבּיתה מדמיינת שאבא שלה עלה על אוטובוס, ואחר כך על סירה, ועוד מעט הן יקבלו גלויה מהודו. היא מדמיינת אותו מופיע בעוד חמש שנים, עם שיער אפור או קירח, עם סיפורים על החיים באורגון, או באלסקה, או באלפּים. היא מדמיינת שפשוט עבר לגור בדירה בעיר. לפעמים — וזה באמת עושה לה נמלים בבטן — היא מדמיינת אותו מתחבא היכנשהו בבית, מאחורי הספה או בארונות. כל לילה לפני שהיא הולכת לישון היא מסתכלת מתחת למיטה.

היום שנתן נעלם בו התחיל כמו כל שבת אחרת. מרלן לבשה מעיל ארוך על חלוק הבית וגררה את טביתה ל"הוֹנֶסט אֶד'ז". הן קנו תבנית לפשטידה במבצע, שישה זוגות גרבונים, כמה מגבות מטבח עם הדפסים — ואחרי שטביתה התחננה — פסל חזה מקרמיקה של אלוויס פרסלי, בגודל טבעי. "איפה נשים את הדבר הזה, טָאבּי?" אמרה מרלן כשעמדו בתור לקופה. "מה אבא יגיד?"

אבל טביתה ידעה שגם אמא שלה אוהבת את האלוויס — את קפלי הצווארון שנראים אמיתיים, העיניים החומות הזגוגיות, החיוך ההוא. בנסיעה הביתה בחשמלית הוא ישב על ברכיה של טביתה, והיא כרכה את זרועותיה סביב כתפיו החלקות הצבועות. בזכותו הצליחה לשאת הכול — את חלוק הבית של מרלן, את חלונות החשמלית שההבילו מנשימתם של אנשים, ואפילו את "הוֹנֶסט אֶד'ז" עצמו. המעברים ההומים מאדם, התקרות הגבוהות והשלט בחוץ שמכריז "הוֹנֶסט אֶד'ז: אצלנו רק הרצפה לא ישרה!"

כשהגיעו הביתה, טביתה נכנסה ראשונה כדי למצוא את המקום המושלם בשביל אלוויס, ואז ראתה שהצוהר לעליית הגג פתוח. היא לטשה עיניים בתקרה הפעורה. מעולם בעשר שנותיה לא ראתה את אביה נוהג במשרדו ברשלנות כזאת. טביתה חשבה לקרוא למרלן, אבל היא ידעה כמה לאט אמהּ מתנועעת — איך ירכיה מתפוקקות כשהיא מתכופפת לפתוח את אבזמי הנעליים ואיך היא תולה כל מעיל על הקולב המתאים. וטביתה לא רצתה לבטא בקול את הפחד הנורא שלה, אפילו לא היתה בטוחה אם אפשר לבטא מחשבת בלהות כזאת.

"אבא?" היא קראה אל תוך המקום האפל שבו היה כותב. אין תשובה, ובעל כורחה היא דמיינה את אביה תלוי מהתקרה. היא ראתה את זה כמו בסרטים: הפנים המעוכות וחבל מאיים, חורק. היא דמיינה שגופו המתנדנד נראֶה ארוך — לא גבוה, ארוך. היא טיפסה בסולם והרגישה בחילה וסחרחורת כשהניחה את הרגל על השלב האחרון. ואז, בברכיים רועדות מהקלה — הקלה ראשונית, מטופשת — היא מצאה את עליית הגג ריקה.

הוא כנראה עזב במהירות. הן יודעות שהוא יצא מדלת הכניסה ונעל אותה מאחוריו, שלקח איתו רק את מעיל הצמר העבה שלו, את הצעיף והכובע והמטרייה. הוא השאיר את מכונת הכתיבה, את הספרים.

הן היו עשויות להניח שקפץ לשעתיים למשרד או יצא להליכה, אלמלא טרח לסדר את עליית הגג לפני שיצא. כתבי היד של המחזות הגמורים היו תפוסים במהדקים עם תיקונים של הרגע האחרון בעיפרון בשוליים. העבודות מהתקופה האחרונה היו מסודרות בערמות על הרצפה. מרלן הכניסה אותן לקופסה וקשרה אותה בחבל, כי הוא השאיר פתק שכתוב עליו, לא גמור.

שלוש שנים לאחר מכן מפיקים את המחזות שנתן השלים בטורונטו ובהליפקס. מרלן מוצאת עבודה כמנהלת חשבונות ומגלה שהיא טובה בזה. בבת מצווה של טביתה הרב אומר שרק לעתים נדירות יצא לו לחזות בקריאה דרמטית כל כך של הפרשה.

החיים מרוֹממים כמו מחזמר, מלבד זאת שלפעמים טביתה מתעוררת בלילה ומוצאת את מרלן מזמזמת לה שירים של פול אנקה באוזן. "חלמת חלום רע," אומרת אמא שלה ונוגעת במצחה של טביתה. "מה זה היה? מפלצת? ההרגשה ההיא של נפילה?"

כל כמה שהיא מנסה, טביתה לא מצליחה לזכור. כל מה שנשאר לה הוא הזיעה על הפיג'מה ותחושה רעה בגרון.

כשטביתה הראתה לאמא שלה את הצוהר הפתוח, עליית הגג הריקה, מרלן בהתה ברצפה וברהיטים כשידיה תלויות משני צדיה. היא רכנה להביט באחדים מהניירות וניגשה לחלון ליד שולחנו של נתן. "הוא איננו," היא אמרה, לעצמה יותר מאשר לטביתה. אחר כך ירדה למטבח, שאחר הצהריים עדיין הציף באור בהיר. היא הרימה את הטלפון, וטביתה ידעה שהיא עומדת להתקשר לאחותה, לבקש מבֵּיאָה לבוא, מיד, בבקשה. אבל מרלן רק החזיקה את השפופרת ביד כאילו היא כבדה, כאילו היא עייפה מכדי לחייג.

טביתה נגעה במותנה של מרלן, בקפלי החלוק. "אני אעשה את זה," היא אמרה. "אני אתקשר אליה."

חצי שעה לאחר מכן בּיאה הביאה איתה מאנדֶלבּרוֹיט ואמרה דברים כמו, "אולי הוא נרצח. או נחטף."

מרלן הנידה את ראשה. "אנשים שנחטפים לא לוקחים איתם מטרייה. חוץ מזה, כולם אהבו אותו. הוא היה איש עדין. ועורך דין טוב."

מרלן לא הזכירה את לֶב, אבל טביתה דמיינה את אבא שלה יוצא מהבית לפגוש אותו, לובש חליפה ומנקה פיסת מוֹך מכובעו. שום דבר יוצא מגדר הרגיל, אלא שאולי אותו יום נתן היסס באמצע הדרך לשם. הכול היה יכול לקרות. אולי הוא נכנס לחנות והתאהב במוכרת היפה. אולי הוא קפץ מגשר בּלוֹר. היא דמיינה את גופתו קבורה תחת שלג. היא דמיינה איך תתגלה באביב. אבל היא לא אמרה דבר מכל זה, מפני שבּיאה בדיוק אמרה, "אולי פרצו לבית ותקפו אותו," ומרלן הצמידה ספל תה לחזהּ ורעדה.

שש שנים אחרי היעלמותו של נתן מעלים את אחד המחזות שלו באוֹף־ברודוויי, וחוקר ממונטריאול כותב על השפעת התיאטרון היידי על תפיסת המבנה של נתן. מרלן מקבלת מעט תמלוגים ועוברת לגור עם בּיאה. הן יכולות להפסיק להתעסק בקופונים, אבל הן ממשיכות.

בגיל שש־עשרה טביתה נושרת מבית הספר ומוצאת עבודה כמזכירה. היא קונה ואוספת תקליטים. היא לומדת לשחות מפני שהיא רוצה להיות אסתר ויליאמס.

כמעט כולם שמעו על המחזאי שנעלם, וכשאנשים שומעים את שם המשפחה של טביתה, בשישים אחוז מהמקרים הם שואלים אם יש קשר. כשהיא מהנהנת, הם אומרים דברים כמו, "הוא בטח היה בן אדם מרתק." כן, היא מחייכת. הוא היה מוכשר מאוד. להיעלם, היא חושבת, זה הדבר הכי מבריק שהוא עשה בחיים.

בפעם הראשונה שטביתה נכנסה לעליית הגג, היא היתה בת שבע ופורעת חוק.

"הוא עסוק מאוד," היתה מרלן אומרת, ולא הרשתה להפריע את עבודתו של נתן. "הוא כותב."

אבל לטביתה היה צורך לדעת מה פירוש המילה כותב. היא כמובן ידעה לכתוב. בכיתה ב' של גברת היל הכריחו אותה לאיית מילים במחברת, והיא למדה איך לעצב כל אות: בדפוס ובכתב. אבל לא יכול להיות שיש לזה קשר למה שאבא שלה עושה בעלייה. הוא כותב. מרלן אמרה את זה ביראת כבוד כזאת, שהיה ברור שהיא עצמה לא יודעת בדיוק מה נתן עושה שם.

אז בזמן שמרלן עישבה את ערוגות הפרחים הקטנות לאורך מרפסת הכניסה, טביתה טיפסה על הסולם. היא ידעה שאבא שלה נמצא שם למעלה מפני ששמעה את לוחות הרצפה חורקים כשצעד או היטיב את ישיבתו על הכיסא. היא נלחצה אל הצוהר — הוא נראה לה כבד אז — וכמעט הוקל לה משלא הצליחה להרים אותו. אבל פתאום הוא נפתח בחריקה, והיא ראתה אל תוך החדר הצפוף. אפילו באמצע היום היה שם חשוך. היא הריחה את האבק והלחות.

"כן?" אבא שלה נשמע רחוק.

טביתה ידעה שעליה לסגור בעדינות את הצוהר ולרוץ לחצר. היא עדיין חבשה כובע נגד שמש והיתה אמורה להימצא בחוץ, לעזור למרלן להשקות את ציפורני החתול.

"מה העניין?" הקול של אבא שלה נשמע קרוב יותר עכשיו, והוא פתח את הצוהר לגמרי. "כן?"

לקח לעיניים שלה רגע להסתגל לחושך. אחר כך היא ראתה את המכנסיים המגוהצים שלו, החולצה שבתוכם, את פניו הרציניות והכחושות.

"אמא רוצה משהו?"

היא הנידה את ראשה. הכובע נגד שמש, שהיה גדול מדי כי מרלן רצתה שיספיק לזמן ארוך, גלש על עיניה. הוא רכן לסדר אותו, והיא הרגישה את ידו על קודקודה.

"רציתי לראות את עליית הגג," היא אמרה. "רציתי לראות מה אתה עושה."

"אני לא עושה כמעט כלום." הוא סימן לה בסנטרו להיכנס לחדר האפל. התקרה היתה נמוכה כל כך שכמעט שיפשפה את שערו הדליל. היו ניירות בכל מקום — מסודרים, או אולי לא מסודרים, על הרצפה, על השולחן, בקופסאות, ועל אדן החלון המעוגל. "בואי," הוא אמר. "את יכולה לעזור לי במשהו."

טביתה שנאה לשמוע את המילים האלה ממרלן, כי פירושן היה שהיא תתבקש לפנות כלים מהשולחן, או לעזור לסקל אבנים מערוגות הפרחים. אבל נתן פינה כמה ניירות מכיסא עץ ישן וסימן לה לשבת. לכיסא היו זרועות ומסעד גבוה, והוא נראה כמו הכיסא שלו עצמו. הוא הושיט לה שלושה עמודים מודפסים במכונת כתיבה. "טוב." הוא התיישב מולה. "את יודעת לקרוא, לא?"

הדיו היתה מרוחה בכמה מקומות, והיו שרבוטים בעיפרון בשוליים. זה לא היה כמו ספרי התמונות שהיתה רגילה אליהם, והיא לא ידעה איפה להתחיל, לכן אמרה, "אני קוראת מצוינת." המורה שלה אמרה לה את זה אחרי שהקריאה בקול פִּסקה בכיתה. "אילו רק הייתי חולמת פחות ומתרכזת יותר בלימודים." היא חיקתה את שפתיה הנוקשות של גברת היל ואת האינטונציה שלה, את ההדגשה שלה על פחות ויותר.

"באמת?" נתן חייך למשמע הבדיחה. לרגע הסתכל עליה כפי שהסתכל על לֶב — כאילו היתה מופע מעניין, כזה ששובה את לבו. "מה דורשים מכם לקרוא בבית הספר?"

"שירים. ותפילות."

"אה. כמובן." הוא הצביע על משפט בראש הדף. "תתחילי כאן ותקראי עד למטה. זה מונולוג."

טביתה ישבה אפוא מול אבא שלה וקראה את מה שאמר לה לקרוא. הוא עצם את עיניו, ובהתחלה היא חשבה שהוא לא מקשיב. אבל מפעם לפעם הוא לקח ממנה את הדף כדי למחוק מילה או להוסיף משפטים בכתב יד שלא הצליחה לקרוא. הוא לא הסביר את העלילה והיא לא הבינה אותה בכוחות עצמה; היה נדמה שהדמות שעל הדף נפגעה, אבל היא לא ידעה איך או למה. אף על פי כן היא קראה — באינטונציה אחידה, כמו שגברת היל לימדה. מדי פעם אבא שלה אמר דברים כמו, "את יכולה לחזור על השורה האחרונה?" או "לא כל כך מהר. שימי לב לקצב."

לאחר מכן היא לא פחדה עוד להיכנס לעליית הגג. אם נתן לא היה זקוק לעזרתה, היא היתה יושבת על הכיסא — הכיסא שלה — ומסתכלת עליו מדפיס. היא היתה כמעט בטוחה שהוא אוהב שהיא נמצאת שם, ופעם אחת הוא אמר, "את קוראת מצוינת. באמת מצוינת." אחרי שלוש שנים היא למדה לפענח את כתב היד שלו.

טביתה מעולם לא סיפרה לאמא שלה על הביקורים האלה, והיא ידעה שזאת בגידה. אבל היא לא רצתה לשתף אותה בידיעותיה על ערמות הנייר וכתב ידו המבולגן, הנטוי. הוא היה יקר לה מדי, הסוד הזה.

בשנות השבעים אחדים מהמבקרים רואים בו חוזה של אוטופיה סוציאליסטית, וכתבי העת לספרות מתים עליו. הפקה של יצירתו הפופולרית ביותר רצה תקופה ארוכה באולם "איטוֹן".

טביתה גרה בניו יורק, ולא פעם רואה את אביה. הוא עשוי להיות לבוש בפוליאסטר חוּם, או לפעמים במגפי בוקרים. הוא עשוי להיות איש על לוח מודעות, או פרצוף ידידותי מטושטש אחרי שעישנה יותר מדי חשיש. הבחור מאחורי הדלפק במכולת השכונתית. או גבר במועדון, עם חליפה סגולה וריסים מלאכותיים. היא לומדת להתעלם מהחזיונות האלה כדי שתוכל ליהנות מהעיר, מההצלחה שלה עצמה.

היא מוזמנת לכל מסיבה ששווה להימצא בה, והיא הרוח החיה בהן, דוגמת את כל מה שיש לניו יורק להציע לה: הריקודים, השלישיות, השיכרונות הכימיים השונים. יש לה את האף החזק של אמא שלה והעיניים השחורות שלה בשילוב עם איזו תמימות מטרידה. מתברר שיש לזה ביקוש בשוק. מלהקים אותה לתפקידים שכרוכים בבכי ובצווחות. בתור שעשוע היא מחשבת לעצמה כמה פעמים יוצא לה להתאבד על הבמה.

***

כבכל יום שישי, בערב לפני שנעלם, נתן הזמין את לֶב לארוחה. הוא אהב להקשיב לדעותיו של הסטודנט למשפטים, ומרלן אהבה לבשל ולכרכר. לב הגיע בשש, משום שבדרך כלל שתה עם נתן ויסקי לפני הארוחה. הם היו עולים לעליית הגג כדי לחמוק מרעש הרדיו שמרלן וטביתה הדליקו במטבח. ריח הסיגריות שלהם חילחל מבעד לצוהר העלייה, וטביתה דמיינה את קולותיהם המהוסים, את נקישת קוביית הקרח בזכוכית, ואת לב על הכיסא שלה. אבל אותו ערב הוא לא הגיע לבד. אותו ערב לב הביא אישה.

קראו לה סופיה, והיה לה שיער חום שהסתלסל סביב אוזניה. היא לבשה חצאית עיפרון, חגורה אדומה רחבה וכובע עור קטן. היא לא הצטעצעה כפי שמרלן היתה עושה, באיפור ופנינים. לא היה לה צורך. היה לעורה סומק טבעי, והסוודר הכחול הכהה הדגיש את עיניה. טביתה לא ראתה מימיה מישהי חיננית כל כך, בוטחת כל כך. ליד האישה הזאת היא התביישה באמהּ, והתביישה בגוף המגושם שלה עצמה. היא חיקתה את יציבתה של סופיה, מתחה את צווארה ויישרה את כתפיה.

"העלמה היפה הזאת," אמר לב כשעמד בפתח, "הסכימה להיות אשתי."

נתן קימר את זוויות פיו לכדי משהו שהזכיר חיוך והינהן לאישה.

מרלן הושיטה את ידה. "נעים מאוד לפגוש אותך." היא נטלה את המעיל והכפפות של סופיה. "נעים מאוד."

בזמן הארוחה הגברים דיברו על ספרים. לב פירסם לא מזמן אוסף ראשון, ולמרות שנתן לא כתב מימיו שורת שיר, שירה היתה הנושא היחיד שנדון ברצינות סביב שולחן השבת. אחרי כמעט שנתיים של ארוחות כאלה טביתה למדה שנתן אסיר תודה לעד על קליין, ואילו את לֶב הוא מדכא. לב סבר כי פאונד "חזק ומבריק"; נתן ראה בו פשיסט וקורבן של החוקים הפואטיים שלו עצמו. נתן העריץ את אליזבת בישופ, אבל לב לא הקדיש לה תשומת לב רבה. והם מעולם לא הסכימו בנוגע ללייטון.

"אני אוהב אותו," הצהיר לב אותו ערב שבת. הוא היה יפה תואר להפליא, ואולי בשל כך היה לו ביטחון רב כל כך בדעותיו. "אני אוהב אותו כמו שבן אוהב אבא."

נתן נשען לאחור על כיסאו והניד את ראשו, לחייו אדומות מיין. השיחות ביניהם נשמעו כמו ויכוחים, אבל נתן נראה בהן מאושר מתמיד. הוא הקשיב כשלב דיבר, ונראה שכל דבר באיש — צעירותו, האגו שלו — מושך את לבו. אם מרלן הבחינה בזה, היא התייחסה לזה כאל רעה הכרחית, כמו דלקת הפרקים באצבעותיה, המים שהצטברו ברגליה. "נו," היא אמרה, "מישהו רוצה עוד שעועית?"

"אבא קשוח, אכזרי. ככה אני אוהב את האיש."

"הוא שתיין," אמרה סופיה. היא נראתה מבוגרת מלב. אולי בגלל קולה המלא או הביטחון הרב שבו עזרה למרלן במטבח לפני הארוחה.

"אז הוא בחר לעצמו רעל." לב נפנה אליה. "זאת זכותו."

"ברור." סופיה הניחה את המזלג והסכין בנקישה על הצלחת. "אבל זה לא קוסם לי במיוחד."

"יש סוג של גברים שלא מעניינים את סופיה." לב חייך וחשף את שיניו העקומות במקצת. "גברים שהם זכרים בלב ובנפש."

"אם כך, היא בחורה פיקחית." נתן הישיר מבט בלב. הוא חייך חיוך מהסוג שאנשים מחייכים כדי לחפות על כעס, או על כאב לב פשוט. חיוך מהסוג שלעולם לא לגמרי מצליח. "היא יקרה מפז."

בשנות השמונים מישהו מפרסם ביוגרפיה שמבלבלת את היוצרות, מרלן ובּיאה מבלות מחצית מכל שנה בפלורידה, וטביתה נהיית צעקנית, קולנית מדי, שתיינית.

היא אהובה למדי אבל שמנה וענייה, ובוקר אחד היא מתעוררת ומגלה ששערה הפך לבלונד מתכתי ומזויף. אין בה שום דבר מסופיה עכשיו. היא איבדה את חִנה, את תמימותה, את עלומיה. היא מתייחסת לזה כאל בדיחה, בדיחה אחת גדולה, אל הצורה שבה האני הישן שלה הלך לאיבוד בתוך האישה האחרת הזאת. אבל בינה לבינה זה לא מצחיק אותה. יש לה סיוטים — סיוטים מיוזעים שמעירים אותה — שאבא שלה ימצא אותה ככה. בגוף הזה, בשיער הזה, מבוסמת והיסטרית.

יומיים אחרי שנתן נעלם, לב דפק בדלת. הוא בא מהמשרד ואמר שאין לו הרבה זמן, הוא רק קפץ לרגע. הוא ישב על הספה בחליפה כהה, מגוהצת. מרלן בחרה בכורסת העור של נתן והתיישבה על הקצה שלה. טביתה הצטנפה על הספה, רחוק מלב ככל האפשר.

בלי נתן בבית הוא נראה פחות לבבי, פחות בטוח. הוא התעניין בהליכים: מה אמרה המשטרה, איך מתקדם החיפוש. הוא חקר את מרלן, והיא חזרה על מה שקרה, בדיוק כפי שקרה. הנסיעה בחשמלית, הקניות, הבית הריק. היא ענתה על שאלותיו של לב אבל היה נדמה שהן מעייפות אותה. כשסיימה, הוא הצביע אל פינת החדר ואמר, "זה אלוויס פרסלי?"

מרלן שבה ומזגה לו קפה.

"אין כל כך הרבה אפשרויות." הוא נגס בעוגיית לימון. "או שההיעלמות של בעלך היתה מתוכננת, או שלא. או שהוא חי, או שהוא מת." היה נדמה שלב מוצא נחמה בהצהרה מהסוג הזה.

"הוא בטח רק לקח לעצמו יום מנוחה," אמרה מרלן. זאת היתה בדיחה, אבל אפילו היא לא צחקה.

"אני בטוח שהכול יתבהר," הוא אמר. "קרוב לוודאי שיש הסבר."

מרלן הניחה את הספל על השולחן. היא לא נגעה בקפה שלה.

"אני יכול לראות אותו נכנס לפה מחר בצעדי מחול כאילו שום דבר לא קרה." לב חייך אל מרלן, חייך אל טביתה, וצחק — צחוק קצר, משתעל. "נכון שזה ממש מתאים לו?"

"בכל אופן, הוא ישמח לדעת שקפצת." מרלן קמה. "אתה מאוד חשוב לו."

לב עשה עכשיו רעש שהיה שקט יותר מהצחוק שלו, ונשמע דומה עוד יותר לשיעול. כשניגב את פניו, טביתה קלטה שהוא בוכה.

"זה באמת לא נחוץ," אמרה מרלן, באותה נימת קול שבה אמרה לטביתה תפסיקי למשוך זמן או אל תנקרי באוכל.

אבל כשלב הסתובב ופלט בהשתנקות, "מצטער," מרלן התיישבה לידו על הספה וחיבקה אותו בזרועה. למרות החליפה הוא נראה כמו ילד, חסר אונים ורועד. הוא הניח את ראשו על כתפה. "זה בסדר," אמרה מרלן ועירסלה אותו מצד לצד.

טביתה שמעה את התייפחותו המוזרה של לב והבינה את מה שאמהּ כבר ידעה בוודאי. מרלן הניחה לו להצמיד את עיניו הרטובות, העצומות אל חולצת הכותנה שלה. "מסכן קטן," היא אמרה. "ילדון מסכן."

בתחילת שנות התשעים טביתה נכנסת לגמילה, ושם פוגשת את צ'רלי שין, ואחר כך את בעלה לעתיד. קוראים לו סטנלי והוא ביישן. הוא מודה שביזבז את חייו, וטביתה חושבת שזה מאוד ישר מצדו, אמיץ מצדו. אין כמו הסקס של בטי פורד, ובפעם הראשונה שהם מתעלסים, הוא בוכה.

כשהם משתחררים, הוא מבקש את ידה. כעבור חודשיים הם מתחתנים. שנה לאחר מכן הוא בונה מחדש את הפרקטיקה שלו בעריכת דין והיא עושה קאמבק, משחקת אמהות מופרעות וגרושות תאוותניות. הם שוכרים דירה במנהטן, וטביתה לומדת אותו: את טקס התה המורכב שלו, את שנתו הטרופה, את קול הקריאה הנפלא שלו.

היא מתרחקת אט־אט מחברים ושוקלת ללמד תיאטרון במקום לשחק. היא מתחילה לבשל וקונה דברים לנוחיותם — כלים וגביעי יין ושמיכות צמר רכות. היא חשה מסירוּת פשוטה ונדיבה כמסירותה של מרלן.

בשנה לפני שעזב, נתן התחיל להגיד דברים כמו "לא עכשיו, טביתה", או "אני צריך להתרכז, בבקשה", כששמע את צעדיה על הסולם. בחודש האחרון לפני שנעלם, היא לא העזה להיכנס לעליית הגג בכלל.

אבל אותו ליל שבת היא טיפסה בשקט על שלבי הסולם אחרי ארוחת הערב. מה שמשך אותה לשם היה המבט על פניו כשקם ועזב את השולחן באמצע הארוחה. הצורה המובסת שבה אמר, "יש לי עבודה."

אחרי שלֶב וסופיה הלכו הביתה, ובזמן שמרלן החליפה את החולצה והחצאית הירוקה שלבשה לכבוד המפגש החברתי, טביתה פתחה את הצוהר ומשכה את עצמה כלפי מעלה, התקדמה באיטיות על הרצפה המאובקת עד שהתגנבה לתוך המשרד.

נתן לא שמע אותה נכנסת — ואם שמע, לא הקדיש חשיבות לנוכחותה. הוא ישב על כיסאו בגבו אליה, והיא לטשה עיניים בעורפו. הוא לא נפנה אליה ולא פינה את ערמת הספרים מהכיסא. נייר חלק היה מגולגל במכונת הכתיבה, לבן כל כך עד שהבהיק מתחת למנורה. הוא בהה החוצה מבעד לחלון בלי לנסות אפילו ללחוץ על המקשים.

בֵּיאָה נפטרת בפתאומיות, וטביתה טסה הביתה לעזור למרלן עם הסידורים: מודעת אבל, ארון, מצבה. אולי זה הגיל, ואולי זאת העובדה שגרה עם אחות עשרות שנים, אבל מרלן איבדה כל דרך ארץ. היא טובלת כלים במעט מים במקום לשטוף אותם עם סבון ושוכחת לסגור את הדלת כשהיא עושה פיפי.

אחרי השִבעה הן נותנות את הבגדים של בּיאה ואת לוח הקריבאג' שלה לצדקה. אחר כך הן אורזות את הכלים של מרלן ואת השימורים שהיא אוגרת — כדאי לקנות הרבה כשיש מבצע — כדי שמרלן תוכל לעבור לבית קטן יותר. בזמן שטביתה ממלאת קופסה בתקליטים הישנים של אמא שלה, היא מוצאת את אלוויס. הוא נמצא בעומק הארון של מרלן, משקיף החוצה כמו רוח רפאים. הוא מריח מנפטלין, ואף הקרמיקה הרזה שלו נשבר. אף על פי כן יש בו משהו. הוא מוזר ומקסים כתמיד.

טביתה התמתחה על קצות אצבעותיה, וראשה כמעט נגע בתקרת העלייה. היא רצתה, כמו אביה, להביט מבעד לחלון. כשעשתה זאת, האור כנראה השתנה, או לוחות הרצפה זעו, והוא נפנה אליה. כיסא העץ שלו חרק כשהסתובב. "מה את עושה כאן, טביתה?" הוא היה היחיד, באותם ימים, שקרא לה בשמה המלא.

"שום דבר."

"הם הלכו?"

היא הינהנה. "אני אמורה לעזור עם הכלים."

"לא הייתי צריך לעזוב את השולחן ככה. תגידי לאמא שאני מצטער."

כשלא קראה את השורות שנתן לה, לא ידעה איך לדבר איתו, אז היא אמרה את הדבר היחיד שעלה בראשה. "הארוסה של לב יפה, נכון? כמו כוכבת קולנוע."

"יותר יפה," הוא אמר בשקט. "כי זה בחיים האמיתיים."

טביתה הינהנה והסתכלה לעבר השולחן שלו. מכונת הכתיבה, דף הנייר הריק.

"את יודעת שלא כתבתי שום דבר כמעט שנה?" הוא דיבר כאילו מדובר בנתון סטטיסטי, בעובדה שעוררה את סקרנותו.

היא הנידה את ראשה. היא הבינה בדיוק מה זה אומר: שהוא לא יזדקק לה עוד, שאין לה שום סיבה להיות בעליית הגג. שהכיסא כבר לא שלה.

"אבל זה סוד." הוא זקף גבה אחת, הבעה מוגזמת שהזכירה לה את הימים שבהם היה קורא לה סיפור לפני השינה. כשהפחיד אותה, כשעשה את הקולות. "את יכולה לשמור סוד?"

היא שמעה את מרלן במטבח, פותחת את המים בשביל הכלים. לטביתה היו כמה דקות לפני שאמא שלה תזדקק לה כדי לנגב. "לפעמים."

"זאת תשובה כנה." הוא נשען לאחור בכיסאו. "מובן שכתבתי ביקורות ומכתבים וכל מיני. אבל לא באמת כתבתי."

נשמע קולה של מרלן הפותחת וסוגרת ארון. "כדאי שאני ארד תכף," אמרה טביתה. "היא לא תרצה שאני אהיה פה."

"אמא שלך היא אישה מתוקה מאוד," הוא אמר. "אני חושב שבגלל זה התחתנתי איתה. מפני שהיא נראתה לי האדם הישר היחיד עלי אדמות." הוא צחק אז, והצחוק נשמע חלול בעליית הגג עם התקרה הנמוכה. "זה לא מדהים? התחתנתי עם האדם הישר היחיד עלי אדמות."

טביתה בהתה בנעליו. הן היו נעלי עור חומות ומצוחצחות. "אם העניין הוא רק שאתה לא באמת כותב," היא אמרה, מחקה את ההדגשה שלו על באמת, "אז תגיד לה את האמת. זה בטח ישמח אותה, כי ככה תוכל לרדת למטה יותר."

"האמת? היא תשבור את לבה," הוא אמר. "אני מניח שאת עדיין לא גדולה מספיק. אני מניח שעדיין לא שברו את לבך."

"כן שברו." זה היה שקר. אבל טביתה ראתה מספיק סיפורי אהבה כדי לדעת להשפיל את עיניה ולחכות, בלי לנשום, לפני שהוסיפה, "פעם אחת."

"אז אני מצטער בשבילך," הוא אמר ונפנה בחזרה אל החלון. הנוקשות בקולו סיפרה לה שלא הצליחה להוליך אותו שולל. הוא היה הקהל היחיד, כך היא עתידה לקלוט, שלא הצליחה להוליך שולל.

פחות משנה אחרי בֵּיאה מתה גם מרלן. ואחרי השבץ של אמה, טביתה אינה מסוגלת לחשוב על שום דבר להגיד לסטנלי. הוא מחבק אותה, מנסה לנחם, אבל הכול בו נדמה לה זר: הריח שלו, הסוודרים המדובללים שלו. הוא זר, גבר שלא הכירה מעולם. טביתה מסתלקת אפוא מחייה שלה.

היא עוזבת את נישואיה ואת ניו יורק ועוברת לעיר שקל יותר להסתדר בה. עיר עם בניינים מצופים בזכוכית וגשרים שנמתחים מעל נתיבי מים. היא לא מכירה אף אחד שם, אבל פעם אחת היא נתקלת בלב בזמן שהיא קונה מצרכים. "טאבּי," הוא אומר. "זאת באמת את?"

הוא נראה עייף, פחות יפה תואר, ולובש חליפה יקרה שלא הולמת את גופו הרך. הוא אומר שסופיה עזבה אותו מזמן, אחרי שגם היא נהייתה עורכת דין מצליחה. הוא אומר שהוא מבקר את הילדים כל חנוכה.

היא רוצה לשאול אותו שאלות. "שמעת משהו מאבא שלי?" או, "אתה עדיין מתגעגע אליו?" אבל נראה מגוחך להגיד את הדברים האלה תחת נורות פלואורסצנט, ליד מדפים של פופקורן להכנה במיקרו ותערובות יבשות למרק. ולב מספר איך ראה תמונה שלה במגזין לפני שנים ולא האמין למראה עיניו. "אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזאת אותה ילדה!"

אף אחד משניהם אינו מציע להישאר בקשר, והם אינם רואים זה את זו שוב. טביתה מוצאת עבודה בחנות ספרים, שהבעלים שלה משועשע מהעובדה שפעם היא היתה שחקנית מפורסמת. בסופו של דבר זה משעשע גם אותה. אז היא שוקעת, לזמן־מה, בתפקיד הזה מאחורי הדלפק. ומטפחת — בצורה מושלמת — את החיוך הידעני העצוב שנראה שהלקוחות אוהבים.

טביתה עמדה בעליית הגג מוקפת בספרים של נתן ובאור העמום, נוכח גבו של אביה. היא רצתה להגיד משהו — להתנצל על השקר, או לשאול מדוע עזב את השולחן, מי שבר את לבו. אבל הוא בהה מבעד לחלון העלייה כאילו יש שם משהו בחוץ. היא חמקה אפוא במורד הסולם, סגרה את הצוהר ורצה לסלון. היא הביטה החוצה מבעד לחלון הגדול, החלון שמרלן רחצה בחומץ כל שבוע. היא רצתה לראות את מה שראה, יהיה אשר יהיה. אבל לא היה שום דבר בחוץ. רק המדשאות ופנסי הרחוב הרגילים. בתים עם וילונות סגורים. היומיום, שלג יורד.