יצר לב האדם
מה מקומו של היצר? מהי משמעותו? האם אפשר לקבוע כי היצרים רעים? האם כדאי לבטלם? כיצד ראוי להתמודד עימם בצורה הטובה ביותר?
האם היצר הוא שלילי?
כרקע לבירור סיבת עצמתו של יצר העריות יש להקדים ולבאר את תכונות היצרים ואת תפקידם בכלל. האדם מורכב מנשמה רוחנית, חלק א-לוה ממעל, ומגוף שמקורו בעפר, שמכוחו פועלים באדם יצרים ודחפים. מקובל לחשוב כי היצר הוא במהותו שלילי, שהרי מקורם של היצרים והתאוות בחלק הנמוך שבאדם. לפי מחשבה זו ביטול היצר עשוי להביא ברכה גדולה. האם מחשבה זו נכונה?
בפרק זה נראה כי הימצאותם של היצרים ושל התאוות אינה שלילית. נהפוך הוא. יצרים ותאוות מלמדים על עוצמות חיים גדולות. ביטול היצרים לא רק שלא ייטיב עם האדם אלא אף יצמצם מאוד את כוחותיו וממילא את אפשרויותיו לחיות חיים של יצירה ושל בניין.
מה למנוול ולבית המדרש?
במסכת קידושין הובאו דבריו המפתיעים של רבי ישמעאל. הוא מכנה את יצר הרע בתואר ‘מנוול‘ ואף על פי כן הוא לא מייעץ לאדם להרוג את יצר הרע, ואפילו לא לנהל עימו מלחמת חָרמה. אדרבה, הוא סובר שיש למשוך את המנוול אל בית המדרש:
תנא דבי רבי ישמעאל:
אם פגע בך מנוול זה (=יצר הרע)
משכהו לבית המדרש.
אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ.
אם אבן הוא נימוח, דכתיב: הוי כל צמא לכו למים, וכתיב אבנים שחקו מים.
אם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב: הלא כה דברי כא ש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע.
מה יקרה ליצר בבית המדרש? מדוע לא להילחם עימו בכל הכוח?
רבי ישמעאל מבין שתפקידו של האדם הוא להעניק ליצר, שאולי בתחילה הסיטו לרע, תפקיד ובסיס חיובי, כי היצר במהותו אינו רע, ואין לשלול את עצם קיומו. בבית המדרש, דרך לימוד התורה, הוא ייחשף לעולם שונה. הוא יספוג לתוכו עדינות ונעימות ובעזרתם הוא יימשך לכיוונים חיוביים. מכוח לימוד התורה ידע האדם כיצד אפשר לעבוד את ה' בשיתוף כל היצרים. מהיצר תתפתח יצירה חיובית ומהמנוול יצאו חיים עדינים, חיים בריאים וחדשים. וכך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק:
כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הופכו, כי אין לך שום מידה וכוח שאין בה צד טוב גם כן. רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך. ואם אינו כפי רצון ה' יתברך גם המידות הטובות- רעות, על דרך שאמרו ז"ל טוב מאוד זה יצר הרע.
העיקרון שמביא רבי צדוק קובע שכל כוח וכל יצר הטמון באדם יכול לשמש הן לחיוב והן לשלילה. פירושם של דברים הוא שאין יצר שתכונתו העצמית היא שלילית. אין כוח באדם שנברא והושם בו להרע. ראייה שמסווגת יצרים בתור טובים או רעים היא ראייה שאינה מבינה את תפקידם.
אם נביט בדוגמת תאוות האכילה, נראה שאפשר להתבונן על תאווה זו מזוויות שונות. יש מי שיראה בה שלילית: בגללה מגיעים בני האדם לזלילה מוגזמת ולעִתים היא מסיטה אנשים מענייני רוח לענייני חומר. אפשר גם להתבונן על תאוות האכילה באופן חיובי: הרגשת הרעב הנגרמת מתאוות האכילה מזכירה לאדם ומעוררת אותו לאכול כדי צרכיו ומחייתו, ובכך הוא ממלא את אחד הצרכים הבסיסיים של גופו.
כשם שהדברים נכונים ליצר האכילה כך הם נכונים לכל יצר ויצר. יצר הוא כוח. את טיבו קובע השימוש שיעשה בו האדם. אם ישתמש האדם ביצר לחיוב, הרי שבזכות היצר תבוא ברכה לאדם, ואם ישתמש האדם ביצר לשלילה, הרי שבדיעבד התבררה מציאותו של היצר כשלילית ומזיקה.
וכך מדגים בעל ה'תפארת ישראל' כיצד אפשר להשתמש באותו היצר לבניין וליצירה או להרס ולשלילה:
עבודה לה' בשני היצרים. הוא יכול להיות באופן זה שישתמש אדרבה באש דיצר הרע כמו החמדה והתאווה והכעס והגאווה והקנאה, להתלהב עצמו לפעולת המצווה ולעשיית מעשים טובים, נמצא משתמש ביצר הרע למצוות עשה... ובזה מובן גם כן המאמר התמוה דיהודה בן תימא אומר ‘הווי עז כנמר' דקשה, וכי יעלה על הדעת שנאמר לאדם שנירצה לזרז אותו לשלמות שיהיה כחיות רעות טורפי טרף? והלא היה טוב ונאות יותר לומר היה כאחד מהגדולים והטובים בארץ שהיו לפניך כאברהם יצחק ויעקב משה ואהרון וכדומה, אבל הכוונה הוא לגלות לנו החכמה הנפלאה איך נוכל להפוך את התאוות הרבות לסיבות אמצעיות להוציא מעשים טובים מהכוח להפועל.
רבי שמשון רפאל הירש בפירושו לספר בראשית מתייחס למשמעותם של היצרים וגם הוא קובע שאין לדכאם אלא להשתמש בהם בדרך הנכונה:
ה' ברא את כוח היצר לא למען ישלוט בך אלא למען תשלוט בו אתה. אל לך לדכאו ולהמיתו, אלא תמשול בו ותנהיג אותו. זו כל תכליתו וזה כל ייעודו. שעה שאתה מושל ביצרך הרי שהוא משיג את ייעודו ועל כן הוא משתוקק לכך. הן אין לך תכונה אנושית שהיא טובה או רעה כשהיא לעצמה. הכל תלוי בדרך הניצול המוסרי. ואכן ברכה גדולה יש בכוח היצר והוא צורך למעלת האדם. אילו הטוב היה תמיד מתוק והרע מר לעולם, היתה בטלה כל מעלת האדם, האדם היה כפוי על פי גזירת היצר לעשות מעשים טובים, אולם לא נברא האדם אלא למשול ביצרו ולנצל את כוחו בדרך הנכונה.
אין תכונות וכוחות בעולם ובאדם שלעצמם הם רעים. לכן הרש"ר הירש טוען כי “אל לך לדכאו (את היצר) ולהמיתו אלא תמשול בו ותנהיג אותו". בהמשך דבריו הוא קובע כי מעלת האדם מתבטאת ביכולת הבחירה שלו. בשונה ממלאכים ולהבדיל, מבעלי החיים, האדם יכול לבחור. זוהי מעלתו אך זהו גם מבחנו. אם הוא יצליח לשלוט ביצריו הרי תתברר מעלתו כגדולה יותר משל המלאך, אך אם חלילה ייכשל, תתברר מעלתו כנמוכה ממעלת החיה והבהמה.
יצר הרוחניות – עבודה זרה או נבואה
הבנה זו, שכל כוח באשר הוא יכול להיות חיובי או חלילה שלילי, עולה בצורה ברורה בסיפור המפורסם במסכת יומא המתאר בקשה חריגה שביקשו חכמים מהבורא.
הגמרא מתארת את הנהגת אנשי כנסת הגדולה בתקופה שמצבו הרוחני של העם היה ירוד מאוד. עם ישראל לא מצליח להתמודד עם יצר העבודה הזרה ופונה לאלוהות אחרת. העבודה הזרה פושטת בכל מקום ותחת כל עץ רענן. מחמת מציאות רוחנית קלוקלת זו נחרב בית המקדש ונשרף ההיכל.
בהיותם אחראים על רמתו הרוחנית של העם, אנשי כנסת הגדולה חשים שאי אפשר להמשיך בכך, העם כושל ונדמה שאין לו יכולת להתמודד עם יצריו, ובראשם יצר העבודה הזרה, לכן הם נאספים ופונים אל ה' בבקשה חריגה:
ויצעקו אל ה' אלוקים בקול גדול.
מאי אמור?
אמר רב ואיתימא ר' יוחנן -בייא בייא
היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה,
וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן.
כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא?
לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן.
נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת.
אמר רב חנינא: שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת.
אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא.
מסרוהו ניהליהו
נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים,
אמר להו נביא לישראל, היינו יצרא דעבודת כוכבים
תרגום:
ויצעקו אל ה' אלוקים בקול גדול.
מה אמרו?
אמר רב ויש אומרים שאמר זאת ר' יוחנן - ויי, ויי,
אותו זה (יצר העבודה זרה) שהחריב את המקדש, ושרף את ההיכל, והרג את כל הצדיקים והגלה את ישראל מאדמתם ועדיין מרקד בינינו.
האם לא נתת לנו אותו כדי שנקבל על ידו שכר?
לא אותו אנחנו רוצים ולא את שכרו. נפל פתק מהשמיים שהיה כתוב בו ‘אמת'. אמר רב חנינא: מכאן נלמד שחותמו של הקב"ה אמת. ישבו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות,
מסרוהו (את יצר העבודה זרה) בידיהם.
יצא גור של אש מבית קדשי הקודשים.
אמר להם הנביא לישראל, זה הוא יצר עבודה זרה.
חכמים פונים אל ה' ומבקשים ממנו שיבטל את יצר העבודה הזרה ובקשתם נענית בחיוב. משמעות הפנייה לקב"ה אינה מובנת מאליה. יש כאן דבר מפתיע ומעורר מחשבה. פנייה זו היא בעצם בקשה לשינוי מאזן הכוחות בעולם ובאדם. הם מקווים שבשל שינוי מאזן הכוחות ההתמודדות תהיה פחות קשה, והנפילות יעלמו או לכל הפחות יצטמצמו. מפתיעה היא לא פחות העובדה שהקדוש ברוך הוא נענה לבקשתם ומסכים לשנות את מאזן הכוחות שנקבע עוד בראשית ימי הבריאה.
בספר ‘אדר היקר' מתייחס הרב קוק לסוגיית ביטול יצרא דעבודה זרה וכותב דברים מרתקים. הוא טוען שכאשר אנחנו בוחנים את משמעות ביטול יצר העבודה הזרה עלינו לא רק לראות את התועלת שבביטולו אלא גם להתייחס להשלכות השליליות הנובעות מביטול היצר. עד כמה שישמע הדבר מפתיע – לצמצום הופעת היצר יש גם מחיר. וכך הוא כותב:
מאז שבטל יצרא דעבודה זרה נסתלק כח החיים הרענן של יסוד האהבה האלוהית מן העולם. כח האהבה האלוקית ככל כח טבעי בלתי מעובד שבנפש האדם צריך הוא ללימוד של פיתוח וכשרון עבודה... ומתוך כשלון הכח המוסרי שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים עד בא “יום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא", היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה שאמנם היה כגוריא דנורא בבית קודשי הקודשים... אבל מאז אבד כח החיים של האהבה את ערכו הטהור, הרומנתיקה עם כל סעיפיה לא תוכל עוד להחזיק מעמד בטהרתה...
בכל כוח שיורד לעולם טמון פוטנציאל מבורך של יצירה, ובו זמנית קיים בו גם פוטנציאל הרס וחורבן. כאשר מתבטל הכוח מהעולם - הנזק שעלול היה להיגרם אמנם נמנע, אך התועלת החיובית נעלמת גם היא.
כאשר התבטל יצר העבודה הזרה, תופעת העבודה הזרה והאלילות התמוססה כמעט לגמרי, אך יחד איתה ירדו לטמיון גם כוחות גדולים של אהבת ה'. כעת בעולם חסרים כוחות רוחניים שאפשר להגיע בעזרתם לעומק אחר בקשר ובקִרבה אל ה'.
בכך אפשר להבין מדוע מקומו של יצר העבודה הזרה הוא בקודש הקודשים, שהרי שורשו של יצר זה הוא השאיפה להתחבר לעולמות רוחניים ואין מקום שמבטא שאיפה זו יותר מקודש הקודשים.
גם רבי צדוק הכהן מלובלין מתייחס לסוגיית ביטול יצר עבודה זרה. בספרו ‘רסיסי לילה' הוא מציין שבעקבות ביטול היצר הסתלקה לה הנבואה:
כפי המעלה והשלימות שיש לאדם כך לעומתו חסרון כנגדו ממש כפי ערכו...
הכל מעורב טוב ורע וזה לעומת זה שעשה אלוקים הם בערבוביא. וכל שיש בו חסרון עצום הוא כלי גם כן לשלימות מופלג אם יזכה כדרך שמובא בזוהר (ח"ג רטז ע"א) בדור מבול שהיו ראויים לקבל תורה...
ובהיות יצרא דעבודה זרה שליט היינו להיות אור הנבואה נגלה אז להיות רואה בעין מראות אלוקים, מזה נמשך יצר הרע לעשות אלוקים אחרים הנגלים לעין.
ולכן אמרו ביומא דכשביטלוהו אנשי כנסת הגדולה אמרו לא איהו בעינן ולא אגריה (“לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו"), פירוש אגריה, השלימות הנמשך ממנו, כי מעת שנעקר יצרא דעבודה זרה נסתלקה נבואה מישראל
בזוהר הקדוש מובא כי אנשי דור המבול היו ראויים לקבל את התורה. כיצד אפשר להבין שדור שנגזרה עליו כלייה היה מוכשר מאוד, והיה במעלה רוחנית כל כך גבוהה? מבאר רבי צדוק כי אנשי דור המבול היו אנשים עם עוצמות אדירות. הם יכלו להביא את עוצמתם לכיוונים חיוביים אך הם לא עשו כן, ולכן עוצמות אלו הביאו אותם למקומות שפלים כל כך.
וכך הם הדברים ביחס לעבודה הזרה. כאשר הכמיהה להתחבר לעולמות רוחניים לא מנותבת לאפיקים רצויים היא מתגלה בלבושים של עבודה זרה. ולכן כאשר מחליטים חכמים לבטל את יצר העבודה הזרה הם מבטלים למעשה את היצר שמוליד קירבת אלוקים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.