הירושה של פראנטי

מחר יום החתונה שלה. סיירה רוסי הביטה בשמלה הלבנה התפוחה כקצפת, שהייתה תלויה על דלת חדר הארונות שלה, וניסתה להדחיק את פרץ העצבנות שעלה מבטנה ורפרף אל גרונה. היא עושה את הדבר הנכון. היא חייבת. אין לה ברירה אחרת.

לוחצת כף יד על בטנה העצבנית, היא פנתה להביט מחוץ לחלון על הגנים החשוכים של הווילה של אביה בוויה מרינאי אליאטה שבפלרמו. הלילה הקיצי היה דומם ולוהט, ללא משב רוח שיניע את העלים בעצי הדולב. הדממה הייתה צפויה, ואף מפחידה, והיא ניסתה לנער את עצביה מעליה. היא בחרה בזה.

מוקדם יותר הערב היא סעדה עם הוריה ועם מרקו פראנטי, הגבר לו תינשא. הם פטפטו בקלילות, ומבטו של מרקו נח עליה כמו לטיפה, הבטחה. היא יכולה לבטוח בגבר הזה, היא אמרה לעצמה. היא חייבת. בעוד פחות מעשרים-וארבע שעות היא תבטיח לאהוב, לכבד ולציית לו. חייה יהיו בידיו.

היא ידעה כמה כבד מחירה של הצייתנות. היא התפללה שמרקו אכן יהיה גבר עדין. הוא היה טוב אליה עד כה, לאורך שלושת חודשי החיזור שלהם. עדין וסבלני, לעולם לא מעניש או דוחק בה, פרט אולי לפעם ההיא, כשהם יצאו להליכה בגנים והוא נישק אותה בצל עץ דולב, פיו חזק, עיקש ומרגש להפתיע על פיה.

ניתור נוסף בבטנה, הפעם חשש שונה לגמרי. היא הייתה בת תשע-עשרה, והיא נושקה מספר פעמים בודדות רק על ידי ארוסה. היא הייתה חסרת ניסיון לחלוטין בכל הנוגע למה שקורה בחדר השינה, אך כשהוא עצר את ההסתערות הנעימה להפתיע שלו תחת עץ הדולב, מרקו אמר לה שיהיה סבלני ועדין בליל כלולותיהם.

היא האמינה לו. היא בחרה להאמין לו – פעולה של רצון, צעד לכיוון אבטחת העתיד שלה, החופש שלה. ועם זאת... מבטה הלא ממוקד של סיירה נח על הגנים החשוכים, העצבים הסתחררו בתוכה והספק זחל לפינות האפלות של ליבה, ערמומי וחתרני. האם היא באמת הכירה את מרקו פראנטי? כשהציצה במרקו לראשונה בחצר אחוזתו של אביה, היא ראתה את אחד מחתולות המטבח כורכת את גופה הכחוש סביב רגליו. הוא התכופף מטה וליטף את אוזני החתולה, וזו גרגרה והתחככה נגדו. אביה היה בועט בחתולה הרחק ממנו, ומתעקש שגוריה יוטבעו. כשראתה את מרקו מציג רגע של טוב לב חסר מחשבה כשהוא חשב שאף אחד לא רואה, ניצתה תקווה בליבה של סיירה.

היא ידעה שאביה אישר את נישואיה למרקו. היא לא הייתה כה נאיבית, והבינה שזו הייתה ידו החזקה שדחפה את מרקו לכיוון שלה, אך היא עודדה את מרקו. היא קיבלה החלטה. עד כמה שהיה אפשר, היא שלטה בגורל שלה.

בערב הראשון, הוא הציג את עצמו, ומאוחר יותר הוא הזמין אותה לצאת איתו לארוחת ערב. הוא חיזר אחריה בעדינות, תמיד אדיב ומנומס, אפילו עדין. היא לא הייתה מאוהבת בו. לא היה לה עניין ברגש מוליך השולל והמסוכן הזה, אך היא רצתה לצאת מביתו של אביה ונישואים למרקו פראנטי יענו על צורך זה שלה... לו תוכל באמת לבטוח בו. היא תגלה מחר, כשהנדרים ייאמרו, כשדלת חדר השינה תיסגר...

אלוהים יעזור לה. סיירה נשכה את פרקי ידיה כשגל נוסף של חשש עבר בה. האם תוכל לעשות זאת? איך לא תוכל? אם תחזור בה עתה, תיאלץ לספוג את חרונו האינסופי של אביה. היא נישאת כדי להיות חופשיה, אך יחד עם זאת, היא לא חופשיה לנסוג. אולי לעולם לא תהיה חופשיה באמת. אך איזו ברירה הייתה לנערה כמוה, בת תשע-עשרה ומנותקת מהחברה, מהחיים? מוגנת ולכודה.

מתחתיה, היא שמעה את נהמת קולו הנמוכה של אביה. אף שלא שמעה את דבריו, למשמע צליל קולו היא חשה מתח, בהלה מעקצצת בעורפה. ואז היא שמעה את תשובתו של מרקו, קולו נמוך כשל אביה, אך חמים. בפעם הראשונה ששמעה אותו, כשהוא הוצג בפניה, היא אהבה את קולו. היא אהבה גם את חיוכו, את התעקלות פיו, את האופן האיטי בו פניו הוארו. היא בטחה בו באופן אינסטינקטיבי, למרות שעבד אצל אביה. למרות שהיה גבר בעל עוצמה וקסם אישי רב, בדיוק כמו אביה. היא שכנעה את עצמה שמרקו היה שונה. אך מה אם היא טועה?

לפני שתאבד את אומץ ליבה, חמקה סיירה מחדרה ומיהרה במורד המדרגות, השיש הלבן קר תחת רגליה החשופות. היא עצרה על המישור שבמרכז גרם המדרגות, נסתרת מעינם של הגברים במבואה שמתחת, והתאמצה להקשיב.

"אני שמח לברך אותך ולקבל אותך למשפחתי כבן אמיתי." אביה היה במיטבו, מקסים וסמכותי, פאפא נדיב, מלא ברצון טוב.

"ואני שמח להתקבל כך."

סיירה שמעה את קול טפיחתו של אביה על גבו של מרקו ואת צחוקו. היא הכירה את הצליל הזה היטב. היא ידעה כמה שקרי הוא היה.

"בנה, מרקו. כל עוד תדע איך לטפל בסיירה. אישה צריכה יד תקיפה שתנחה אותה. אם תהיה עדין מדי, הן תיעשנה רגשניות. אינך צריך את זה." המילים היו נתעבות, אך גם מוכרות להחריד, הטון עדין, כמעט משועשע, אביה בטוח יותר מתמיד. היא המתינה לתגובתו של מרקו.

"אל תדאג, סניור," אמר מרקו. "אני יודע איך לטפל בה."

סיירה התכווצה לאחור על הקיר, אימה ופחד גועשים בתוכה. אני יודע איך לטפל בה. האם באמת חשב כך, כמו אביה? שהיא הייתה מעין חיה שיש להנחותה, לאלפה עד כניעה?

"כמובן שאתה יודע." אמר ארתורו רוסי, קולו זחוח בסיפוק. "בחרתי בך בעצמי, כבני. זה מה שאני רוצה, ולא יכולתי להיות מרוצה יותר. אין לי כל ספקות לגביך, מרקו."

"אתה מכבד אותי, סניור."

"פאפא, מרקו. אתה יכול לקרוא לי פאפא."

סיירה הציצה סביב קצה רחבת המדרגות וראתה את שני הגברים מתחבקים. אז אביה נתן למרקו טפיחה נוספת על הגב לפני שנעלם במורד המסדרון, לכיוון חדר העבודה שלו.

סיירה הביטה במרקו, חיוך קלוש מעקל את פיו המרצד, הזווית החדה של לסתו כהה מחתימת זיפים, עיניו האפורות-כסופות מחופות וישנוניות. הוא שחרר את עניבתו והסיר את ז'קט חליפתו, ונראה מקומט ועייף וגברי להחריד. סקסי.

אך לא היה דבר סקסי במה שהוא אמר כרגע. ולא רומנטי, או אוהב, או מושך בגבר שחשב שנשים צריכות שיטפלו בהן. בטנה התכווצה בפחד, ובכעס. כעס על מרקו פראנטי, על שברור שחשב כמו אביה, וכעס על עצמה על שהייתה כה נאיבית לחשוב שהיא באמת הכירה גבר לאחר שלושה חודשים בלבד, לאחר מספר בודד של פגישות, ערבים מתוזמנים שבהם מרקו היה במיטבו, מנחה אותה בעדינות לכיוון המסקנה הבלתי נמנעת. היא חשבה שהיא בחרה בו, אך כעת תהתה איך תומרנה בצורה טובה כל כך. טופלה. אולי ארוסה היה שקרן כאביה, מציג את הכיסוי שרצתה לראות בעודו מסווה את הגבר האמיתי שמתחת. האם תדע אי פעם? כן, כשזה יהיה מאוחר מדי. כשיהיו נשואים ולא תהיה לה דרך להימלט.

"סיירה?" מבטו הכסוף של מרקו הבזיק למעלה, גבתו מורמת כשהבחין בה מציצה במישור המדרגות, חיוכו הקלוש מתעמק, חושף גומה בלחי אחת. כשסיירה ראתה לראשונה את הגומה הזאת, הוא נראה ידידותי יותר. אדיב יותר. היא חיבבה אותו יותר בגלל גומה. היא הרגישה כמו ילדה, נאיבית עד לטיפשות, חושבת שהשיגה שליטת מה לעצמה כשבעצם הייתה רק בובה.

"מה את עושה, מתחבאת שם?" הוא שאל, ומתח יד אחת לכיוונה.

"אני..." סיירה ליקקה את שפתיה היבשות כשראשה הסתחרר. היא לא יכלה לחשוב על דבר אחד להגיד. הדבר היחידי עליו יכלה לחשוב, בלופ אינסופי ומחריד, היו מילותיו המבטיחות. אני יודע איך לטפל בה.

מרקו הביט בשעונו. "כבר אחרי חצות, אז טכנית אני מניח שאני לא אמור לראות אותך. זהו יום חתונתנו."

יום החתונה. בעוד כמה שעות בודדות היא תינשא לגבר הזה. היא תבטיח לאהוב אותו. לכבד אותו ולציית לו...

אני יודע איך לטפל בה.

"סיירה?" שאל מרקו, דאגה מחדדת את קולו. "האם משהו לא בסדר?"

דבר לא היה בסדר. דבר לא בסדר אף פעם, והיא באמת חשבה שהיא מתקנת את מצבה. שסוף סוף תימלט, שהיא בוחרת את גורלה. המחשבה נראתה מצחיקה עתה. איך יכלה לשטות בעצמה זמן רב כל כך?

"סיירה?" קוצר רוח נשמע עתה בקולו, וסיירה שמעה אותו. היא שמעה כמה מהר קרסה החזות השקרית של הדאגה, חושפת את הגבר האמיתי שמתחת. בדיוק כמו שקרה לאביה.

"אני רק עייפה," היא לחשה. מרקו אותת לה לכיוונו, וברגליים רועדות, היא ירדה במורד המדרגות ועמדה לפניו, מנסה לשלוט ברעד. לא להראות את פחדה. זו הייתה פעולה קטנה של התרסה שטיפחה רוב חייה, משום שידעה שזה הרתיח את אביה. הוא רצה את נשותיו מפוחדות וחוששות. וסיירה חשה לא מעט משניהם, לבושתה, במשך השנים. אך כשהיה לה הכוח לעמוד איתנה, להתנהג בקרירות ובשלווה, היא עשתה זאת. התעטפותה באטימות הייתה דרכה להתמודד מאז שהייתה קטנה. היא שמחה על כך עתה.

מרקו חפן את לחייה בידו. כף ידו הייתה חמימה ויבשה ואפילו כעת, המחווה העדינה שלחה ניצוצות שנורו לבטנה, ורגליה רטטו.

"לא נשאר עוד זמן רב," הוא מלמל, כרית אגודלו מברישה את שפתה. הבעת פניו הייתה רכה, אך סיירה לא יכלה לבטוח בו עוד. "את לחוצה, קטנה?"

היא הייתה מבועתת. ללא מילים היא נענעה את ראשה. מרקו צחק, הקול סלחני, אולי מתנשא. ההנחות שהניחה לגבי איש זה התבררו ככאלה בלבד. היא לא באמת ידעה מי היה, למה היה מסוגל. הוא היה טוב אליה, נכון, אבל מה אם זו הייתה רק הצגה, בדיוק כמו שהייתה חביבותו של אביה בציבור? מרקו חייך אליה, גומתו נראית. "האם את בטוחה לגבי זה, מי אמורה?"

מי אמורה. אהובתי. אך מרקו פראנטי לא אהב אותה. הוא מעולם לא אמר שהוא אוהב אותה, והיא אפילו לא רצתה בזאת. במבט לאחור, היא יכלה לראות כמה מלאי תועלת היו יחסיהם. ארוחת ערב משפחתית שהובילה לטיול בגנים שהוביל לפגישה שהובילה להצעת נישואים. זה היה תהליך שיטתי שתוזמן על ידי הגבר הזה – ועל ידי אביה. והיא לא קלטה, לא באמת. היא חשבה שהייתה לה מילה כלשהי בעניין, אך כעת היא תהתה כיצד תומרנה בצורה טובה כל כך. נוצלה.

"אני בסדר גמור, מרקו." קולה יצא כלחישה, וזה דרש את כל הכוח שברשותה להתרחק ממנו כך שידו נפלה מלחייה. הוא הקדיר את פניו, והיא תהתה אם הוא לא אהב שהייתה לה אפילו את השליטה הקטנה הזאת. היא נתנה לו להכתיב הכול בשלושת החודשים של חיזורם, היא הבינה עתה. מתי ולאן הם הלכו, על מה הם דיברו – הכול הוחלט על ידו. היא רצתה נואשות להימלט, שכנעה את עצמה שהוא היה איש טוב לב.

"נשיקה אחת אחרונה," מלמל מרקו ולפני שסיירה יכלה לחשוב או להתרחק ממנו, הוא משך אותה אליו, ידיו חופנות את פניה כששפתיו ירדו על שפתיה. חזקות ורכות. חמות וקרירות. תחושות רבות רטטו בה כששפתיה נפשקו בחוסר אונים. כמיהה ואושר. פחד ותשוקה. כל הרגשות האלה התערבבו בתוכה כך שלא יכלה להפריד ביניהם. ידיה נקפצו על חולצתו והיא עמדה על בהונותיה להיצמד אליו, לא מסוגלת להתרחק, לא מבינה כמה תגובתה חושפת, עד שמרקו צחק ושחרר אותה ממנו.

"יהיה מספיק זמן לזה אחר כך," הוא הבטיח לה. "מחר בלילה."

כשהם יהיו נשואים. סיירה לחצה אצבעות לשפתיה ומרקו חייך, מרוצה מתגובתה הגלויה.

"לילה טוב, סיירה," הוא אמר ברכות, וסיירה הצליחה לענות תגובה חנוקה.

"לילה טוב." היא פנתה ומיהרה במעלה המדרגות, לא מעיזה להביט אחורה, יודעת שמרקו צופה בה.

בחשיכה השקטה של המסדרון העליון, לחצה סיירה את ידה על ליבה הפועם. שונאת את עצמה, שונאת את מרקו. שניהם היו אשמים. היא לא הייתה צריכה להניח לזה לקרות. היא לא הייתה צריכה לחשוב שתוכל להימלט.

סיירה מיהרה לאורך המסדרון לאגף הרחוק של הבית, נוקשת ברכות על הדלת של חדרה של אימה.

ויולט רוסי פתחה קמעה את הדלת, עיניה רחבות בחשש. רווחתה הייתה גלויה כשראתה מולה את בתה, והיא פתחה את הדלת לרווחה ואיפשרה לה להיכנס.

"אסור לך להיות פה."

"פאפא למטה."

"בכל זאת." ויולט אחזה בקפלי חלוק המשי שלה, פניה חיוורות בדאגה ומתח. לפני עשרים שנה היא הייתה אישה צעירה ויפהפייה, פסנתרנית ברמה עולמית שניגנה באולמות הקונצרטים הטובים ביותר בלונדון, על סיפה של תהילה גדולה. ואז, נישאה לארתורו רוסי ונעלמה מהציבור, מאבדת את עצמה במקביל.

"מאמא..." החלה סיירה לומר לאימה בחוסר אונים. "אני חושבת שייתכן שעשיתי טעות."

ויולט שאפה אוויר בחדות, "מרקו?" סיירה הנהנה. "אבל את אוהבת אותו..." אפילו לאחר עשרים שנות חיים לצד ארתורו רוסי, כפופה לשליטתו, האמינה ויולט באהבה. היא אהבה את בעלה אהבה מוחלטת, וזה היה חורבנה.

"מעולם לא אהבתי אותו, מאמא."

"מה?" ויולט נענעה את ראשה. "אבל סיירה, את אמרת..."

"בטחתי בו. חשבתי שהוא היה עדין. אך הסיבה היחידה שרציתי להינשא לו הייתה כדי להימלט..." אפילו כעת היא לא יכלה להגיד את זה. להימלט מפאפא. היא ידעה שהמילים יפגעו באימה. ויולט הסתתרה מהאמת ככל שיכלה.

"ועכשיו?" שאלה ויולט אחרי רגע, קולה נמוך.

"ועכשיו, אני לא יודעת." סיירה צעדה בחדר, החרדה כמו קפיץ בבטנה שמתפתל ומתהדק יותר ויותר. "הבנתי שאני לא מכירה אותו כלל."

"החתונה מחר, סיירה." ויולט סבה ממנה, ידה רועדת על צוואר חלוקה. "מה את יכולה לעשות? הכול סודר – "

"אני יודעת." סיירה עצמה את עיניה כשחרטה שטפה אותה כגל יוקד. "אני חוששת שהייתי טיפשה מאוד." היא פקחה את עיניה כשהיא מצמצה חזרה את דמעותיה. "אני יודעת שאיני יכולה לעשות דבר. אני חייבת להינשא לו." חוסר האונים היה תחושה מוכרת, מעטפת כבדה ומעיקה, שהכבידה עליה זמן רב כל כך. אך הפעם, היא לכדה את עצמה. בסופו של דבר, לא היה לה את מי להאשים פרט לעצמה. היא הסכימה להצעת הנישואים של מרקו.

"ייתכן שישנה דרך."

סיירה הביטה באימה בהפתעה. פניה של ויולט היו חיוורות, עיניה מנצנצות בנחישות לא אופיינית. "מאמא..."

"אם את בטוחה שאינך יכולה להינשא לו..."

"בטוחה?" סיירה הנידה בראשה. "אני לא בטוחה בדבר. אולי הוא איש טוב..." איש שנישא לה בשביל החברה של אביה? גבר שעבד יד ביד עם אביה והתעקש שידע איך לטפל בה?

"אבל," אמרה ויולט, "את לא אוהבת אותו."

סיירה חשבה על חיוכו העדין של מרקו, על לחץ שפתיו על שפתיה. אז היא חשבה על אהבתה הנואשת של אימה לאביה, על אף אכזריותו והתעללותו. היא לא אהבה את מרקו פראנטי. היא לא רצתה לאהוב איש. "לא, אני לא אוהבת אותו."

"אם כך, אסור לך להינשא לו, סיירה. אלוהים יודע שאישה יכולה לסבול הרבה למען האהבה, אך בלעדיה..." סיירה לחצה את שפתיה לקו דק, מנענעת את ראשה, שאלות בוערות בחזה, מאיימות לפרוץ מגרונה. איך יכלה אימה לאהוב את אביה, אחרי כל מה שהוא עשה? אחרי כל מה ששתיהן סבלו? אך סיירה ידעה שכך הרגישה.

"מה אני יכולה לעשות, מאמא?"

ויולט שאפה נשימה רוטטת. "לברוח. הייתי מציעה את זה קודם, אך חשבתי שאת אוהבת אותו. אני רק רציתי באושרך, יקירה. אני מקווה שאת יכולה להאמין בזה."

"אני מאמינה בזה, מאמא." אימה הייתה אישה חלשה, מוכה לכניעה מוחלטת על ידי קשיי החיים וידו של ארתורו רוסי. אך סיירה מעולם לא פקפקה באהבתה של אימה אליה.

ויולט לחצה את שפתיה, והנהנה. "אם כך, את חייבת ללכת, מהר. הלילה."

"הלילה...?"

"כן." במהירות, הלכה אימה לארונה ופתחה מגירה, מושיטה את ידה מתחת ללבניה למעטפה מוסתרת בתחתית המגירה. "זה כל מה שיש לי. חסכתי את זה במשך השנים, למקרה ש..."

"אבל איך?" בקהות חושים, לקחה סיירה את המעטפה שאימה הציעה לה. היא הייתה עבה משטרות.

"בכל שבוע, אביך נותן לי כסף להוצאות הבית," אמרה ויולט. כתמי צבע הופיעו בעצמות לחייה המעודנות, וסיירה הרגישה דקירה של רחמים. היא ידעה שאימה התביישה מכמה שהייתה תלויה בבעלה, מכמה שהייתה כפופה לשליטתו. "אני מבזבזת את זה לעיתים נדירות. וכך במשך השנים הצלחתי לחסוך. לא הרבה... אלף יורו אולי, לכל היותר. אך זה מספיק להוציא אותך מפה."

תקווה ופחד התערבלו בתוכה, שווים בחוזקם. "אך לאן אלך?" היא מעולם לא שקלה דבר כזה – בריחה מהוגנת, משוחררת מעול, בלתי תלויה, חופשיה לגמרי. האפשרות הייתה משכרת אך מבעיתה. היא בילתה את כל ימי ילדותה בווילה בכפר, ואת שנות לימודיה במנזר קפדני. לא היה לה כל ניסיון, והיא ידעה זאת.

"קחי את המעבורת ליבשת, ואז את הרכבת לרומא. משם לאנגליה."

"אנגליה..." אדמת הולדתה של אימה.

"יש לי חברה, מרי ברטראם." לחשה ויולט. "לא דיברתי איתה שנים רבות, לא מאז..." מאז שנישאה לארתורו רוסי לפני עשרים שנה. סיירה הנהנה בהבנה. "היא לא רצתה שאתחתן," אמרה ויולט, קולה כה נמוך כעת שסיירה התאמצה לשמוע, אפילו כשעמדה לצדה. "היא לא בטחה בו. אך היא הבטיחה לי שדלתה תמיד תהיה פתוחה, אם אזדקק לה."

"את יודעת היכן היא גרה?"

"יש לי את כתובתה מלפני עשרים שנה. אני חוששת שזה הטוב ביותר שאוכל לעשות."

סיירה רעדה בתוכה כששקלה מה היא עומדת לעשות. היא, שלא יצאה מפלמרו בלי ליווי, בלי שומר. שמעולם לא התעסקה עם כסף, שמעולם לא לקחה אפילו מונית. כיצד תוכל לעשות זאת?

כיצד תוכל שלא? זה היה הסיכוי היחיד שלה. מחר היא תינשא למרקו פראנטי, ואם הוא דמה לאביה, כאשתו לעולם לא תוכל להימלט. לא תהיה לה תקווה.

"אם אעזוב..." היא לחשה, קולה מתעבה. היא לא יכלה להמשיך, אך לא הייתה צריכה.

"את לא תוכלי לחזור," אמרה ויולט בקול שטוח. "אביך יהיה..." היא בלעה, מנענעת את ראשה. "זו תהיה הפרידה שלנו."

"בואי איתי, מאמא – "

הבעת פניה של ויולט התקשחה. "איני יכולה."

"כי את אוהבת אותו?" הכאב נשפך ממנה כמו זכוכית שבורה, חדה ומשוננת. "איך את יכולה לאהוב אותו, אחרי הכול...?"

"אל תטילי ספק בבחירות שלי, סיירה." פניה של ויולט היו חיוורות, פיה קפוץ בחוזקה. "אלא עשי את שלך."

הבחירות שלה. חירות, סוף סוף. חירות מכריעה ומפחידה, יותר משהייתה לה בעבר, יותר משאפילו ידעה מה לעשות בה. במקום לכבול את עצמה לגבר, אף אם הוא גבר טוב, היא תהיה אדונית לעצמה. חופשיה לבחור, לחיות.

ההבנה העלתה בה פחד מעורר בחילה, תקווה מסחררת. סיירה עצמה את עיניה. "אני לא יודעת, מאמא..."

"איני יכולה להחליט בשבילך, סיירה." אימה הברישה את לחייה בקלילות בקצות אצבעותיה. "רק את יכולה לקבוע את גורלך. אך נישואים בלי אהבה..." אימה בלעה בכבדות. "לא הייתי מאחלת זאת לאיש."

לא כל גבר הוא כמו ארתורו רוסי. לא כל גבר הוא אכזרי, שתלטן, קשה. סיירה בלעה את מילותיה. ייתכן שמרקו פראנטי שונה מאביה, אך בהחלט ייתכן גם שהם דומים. אחרי מה שהיא שמעה והבינה הלילה, היא ידעה שלא תוכל לקחת את הסיכון.

ידה התהדקה על המעטפה. ויולט הנהנה, רואה בפניה של סיירה את ההחלטה שקיבלה. "אלוהים יהיה איתך, סיירה."

סיירה חיבקה את אימה בחוזקה, דמעות דוקרות את עיניה. "מהרי כעת," אמרה ויולט, וסיירה מיהרה לצאת מהחדר. לאורך המסדרון ואל חדרה, שמלת החתונה תלויה על ארונה כמו רוח רפאים. היא התלבשה במהירות, לקחה תיק ודחפה לתוכו כמה בגדים. ידיה רעדו.

הבית היה שקט, אוויר הלילה דומם. סיירה הביטה בנרתיק הכינור שמתחת למיטתה והיססה. היא תתקשה לקחת אותו, אך...

מרבית חייה, מוסיקה הייתה נחמתה היחידה. להשאיר את כינורה יהיה כמו להשאיר חלק מנפשה. היא אחזה בנרתיק הכינור והניפה את תיק הבגדים על כתפה. ואז, על קצות אצבעותיה ובנשימה עצורה, ירדה למטה. ליבה פעם חזק כל כך שחזה כאב. דלת הכניסה הייתה נעולה ללילה, אך סיירה החליקה את המעצור מכנפיו בלי כל חריקה. מחדר העבודה, היא שמעה את אביה נע בכיסאו, שמעה רשרוש של ניירות. לרגע נורא ליבה דמם, עוצר בחזה כשקפאה באימה.

אז הוא נאנח והיא פתחה את הדלת לאט, כל כך לאט, כל שנייה נמשכת לפחות כשעה. היא החליקה מבעד לדלת וסגרה אותה בזהירות מאחוריה, לפני שהביטה ברחוב החשוך והריק. היא הביטה חזרה אל הבית עם חלונותיו המוארים פעם אחת אחרונה, לפני שמיהרה אל הלילה.