0
0 הצבעות
2

הירחים של יופיטר

אליס מונרו

 44.00

תקציר

“החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם.”

קובץ סיפורים נפלאים, נוקבים ומפתיעים בלי הרף, פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, שקורים בו שלל אירועים – בגידות והתפייסויות, פרשיות אהבה שתמו וכאלה שמתאבלים עליהן. אבל ההתרחשויות האמיתיות ב”הירחים של יופיטר” הן המהפך שהדמויות עוברות עם הזמן עד לנקודה שבה הן מתבוננות על עברן בכעס, חרטה וחמלה אינסופית, שקושרות אותנו אליהן בכוח ממגנט.
“אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים.”
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013
“ביכולת שאין שנייה לה לכתוב את מהות החיים בסיפורים שהם אמנם קצרים ועם זאת אל־זמניים, אליס מונרו מאירה רגעי מפנה בחיים, פניית גורל שמסיטה את האדם ממסלול החיים הרגיל שלו להוויה חדשה לחלוטין.”
מנימוקי השופטים, פרס טריליום 2013
“אליס מונרו מביאה בכל סיפור שלה כל כך הרבה עומק, תבונה ודיוק בה במידה שרוב הסופרים מביאים לחיים שלמים של יצירה… לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם לכן.”
מנימוקי השופטים, פרס בוקר 2009

קוראים כותבים (2)

  1. גדעון

    הירחים של יופיטר

    אני מניח שאיש לא צריך דווקא את ההמלצות שלי על הירחים של יופיטר של אליס מונרו, אבל לא יזיק. כל סיפור פה הוא סוג של שלם, של מבט מפוכח וחכם על קיום אנושי שברירי, ואין כמו הפרוזה השקולה והחכמה של אליס מונרו כדי להכניס אותך לעולם מופלא

  2. איריס

    הירחים של יופיטר

    “עכשיו אינני מאמינה עוד שסודות של אנשים הם מוגדרים ונוחים להיאמר, או שרגשותיהם מפותחים דיים וקלים לזיהוי. אני לא מאמינה בזה. עכשיו אני יכולה רק לומר שאחיותיו של אבי קירצפו את הרצפות בחומר חיטוי, הן אלמו אלומות וחלבו את הפרות ביד. … בנות הדודות של אמי התנהגו בדרך אחרת; הן התלבשו יפה וצילמו זו את זו; הן טיילו בעולם. לא משנה איך התנהגו, הן כולן מתת. אני נושאת בתוכי משהו מהן. ..” (עמ’ 47)

    מה נשאר אתנו מילדותנו, כשבגרנו, אם הבית שחיינו בו כבר לא קיים, או נמכר לאנשים אחרים, אם הסביבה כולה שינתה פניה? מה נשאר לנו ממשפחתנו, אחרי שכל “המבוגרים” של פעם הלכו לעולמם? רק זכרונות. לעתים יהיה זה קרוב או קרובת משפחה, שפעם, כשהיינו ילדים, הקסימו אותנו בכל מיני דרכים – בלבוש אקסצנטרי במיוחד, במשחקים ששיחקו איתנו, בהתנהגות שכשבגרנו כבר נראתה לנו קצת ילדותית, או המונית. עד שלעתים התנשאנו מעליהם, כאילו היו פחות טובים מאיתנו. כזוהי, קצת המספרת ב”צ’אדֶלים ופלֶמינגים” הסיפור הראשון, בספר, המחולקת למשפחת האם – הצ’אדלים – ומשפחת האב – הפלמינגים. עם משפחת האב, אחיותיו שמעולם לא עזבו את החווה, כמעט לא היה קשר, למרות שחיו קרוב מאד, משום שלא היו ממש ניידות. בנות הדוד של האם, שהיו כאחיותיה כמעט, דווקא נהגו לבקר, ונחשבו כ”מי שעשו משהו בחיים”.

    “בת הדודה אַייריס מפילדלפיה. היא היתה אחות. בת הדודה איזבל מדֶה מוין. היתה לה חנות פרחים. בת הדודה פלורה מוִויניפֶּג, מורה; בת הדודה ויניפרֶד מאדמונדטון, מנלהת חשבונות. עלמות חסודות, קראו להן. רווקות זקנות היה מונח דל מדי ולא היטיב לתארן. ” (עמ’ 9)

    אבל אחר כך, בשנים שיבואו, אחרי שתינשא ל”כסף ישן”, תביט עליהן המספרת קצת בריחוק, קצת כאילו הן פחותות ממנה. ואחר כך, הרבה אחר כך, יהיו בה הרהורי חרטה, מעט.

    “.. כמעט הגעתי למצב של מבוגר שמתבייש שמעולם לא למד לקרוא, עד כדי כך חשתי לא כשירה לעבודת כפיים. בעיני כל מי שהכרתי, עבודה משמעה לעשות דברים שלא הייתי טובה בהם. על העבודה היתה גאוותם ועל פיה העריכו זה את זה. (מיותר לומר שהדברים שכן הייתי טובה בהם, כמו לימודים, היו חשודים או סתם בזויים.)..” (עמ’ 80)

    המספרת ב- עונת תרנגולי ההודו – מתארת את התקופה בה היתה בת ארבע-עשרה ועבדה במשחטה של תרנגולי הודו. לכאורה, נושא דל מזה יהיה קשה למצוא. כי מה כבר יכול להיות מעניין בעבודה במשחטה של תרנגולי הודו, ואפילו בעונה הבוערת שלקראת חג המולד? ומה כבר יכול להיות מעניין באנשים העובדים במשחטה של תרנגולי הודו? אנשים פשוטים העובדים עבודת כפיים מייגעת, מלוכלכת, רועשת, כזו שאין בה הרבה כבוד. אבל מנרו יכולה לספר את סיפורם של האנשים הכי “פשוטים”, כאלה שלעולם לא היינו מסתכלים לעברם, ולהפוך אותם למרתקים

    “…פרנסס מגלה יותר מכול מחסור באינסטינקטים ההולמים עיירות קטנות, אמון ופזיזות שהיא אינה מודעת להם; לכך מתכוונים אנשים שאומרים שניכר בה שעזבה את העיירה. .. האמת היא שאף פעם לא היתה זהירה דיה. …” (עמ’ 96)

    פרנסס, גיבורת “תאונה” מלמדת מוזיקה בבית הספר המקומי. עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם, כולם יודעים כמעט הכל על כולם. פרנסס לא ממש מחבבת את עבודתה או את תלמידותיה.

    “.. תיכוניסטיות יכולות להוציא את פרנסס מדעתה. הן רוצות לסגור חלונות, הן רוצות לפתוח חלונות. הן חשות רוח פרצים, הן מעולפות מחום. הן נוהגות בגופן ברוך, נעות במעין טראנס של אהבה-עצמית עגמומית, מטות אוזן לפרפורי לב, מדברות על צביטות בלב. נשים בתחילת דרכן. …” (עמ’ 92 – 93)

    לא, היא לא ממש מחבבת אותן, או את העיירה שהיא חיה בה. אבל יש לה רומן עם טד, המורה למדעים. היא משתדלת להיות מאד דיסקרטית, וגם הוא, כי יש לו אשה ושלושה ילדים. נדמה להם שאף אחד אינו יודע. ובכן, במקום קטן קשה מאד לשמור סודות. אם כי איש לא ידבר על כך בפניהם.

    אלא אם כן יקרה משהו, ואז לא תהיה ברירה.

    לביקורת המלאה: https://irisganor.com/3672/