הכול אודות ליהמן

פרק ראשון Luftmensch

 

בנו של סוחר בהמות

יהודי נימול

רק מזוודה אחת בידו

עומד בלא ניע

כעמוד טלגרף

ברציף number four בנמל ניו־יורק.

מודה לאל כי הגיע:

ברוך השם!

תודה לאל כי נסע:

ברוך השם!

תודה לאל כי כעת, סוף־סוף, הגיע

לכאן, לאמריקה:

ברוך השם!

ברוך השם!

ברוך השם!

 

ילדים צועקים

סַבָּלִים עמוסי מטענים

צווחות ברזלים וחריקות גלגילות

ובתוך כל זה

הוא

נשאר עומד

לפני רגע ירד מן הספינה

נועל את זוג נעליו הטובות ביותר

שלא נעל מעולם

שמר אותן לרגע "שאהיה באמריקה".

 

והנה זה בא.

הרגע "שאהיה באמריקה"

נקבע במדויק בשעון ברזל ופלדה

שם למעלה

במגדל בנמל ניו־יורק:

השעה היא 7:25 בבוקר.

 

הוא מוציא מכיסו עיפרון

ובשוליה של פִתקה

רושם את ה־7 ואת ה־25

ועוד מספיק לראות

שידו רועדת

אולי מהתרגשות

ואולי משום שֶׁ

אחרי חודש וחצי של הפלגה

עמדו רגליו על קרקע מוצקה

– "די, אל תתנדנד!" –

יש לו תחושה משונה.

 

שמונה קילוגרמים איבּד

בחודש וחצי של הפלגה.

זקן עבות

ארוך מזה של הרב

צמח ואף פעם לא קוצץ

ב־45 ימים הלוך ושוב

בין סיפון, תא ומיטה.

יצא מתנזר מ־ Le Havre

נחת בניו־יורק שתיין מנוסה

יודע להבחין בלגימה ראשונה

בין ברנדי לרוּם

בין ג'ין לקוניאק

בין יין איטלקי לבירה אירית.

יצא מ־Le Havre בלי לדעת מה זה קלפים

נחת בניו־יורק אלוף הימורים וקוביות.

יצא ביישן, שתקן, מופנם

נחת בתחושה שהוא מכיר את העולם:

את האירוניה של הצרפתים

את חגיגות ספרד

את הגאווה המתפרצת של הימאים האיטלקים.

כשיצא, הייתה אמריקה תקועה בראשו

כעת נחת, ואמריקה נפרשת לפניו

אך לא במחשבה: בעיניים.

ברוך השם!

במבט מקרוב

בבוקר קר של ספטמבר

בשעה שֶצופים בה בלי ניע

כמו עמוד טלגרף

מרציף number four בנמל ניו־יורק

אמריקה נראית ממש כמו תיבת נגינה:

כנגד כל חלון שנפתח

חלון אחר נסגר;

כנגד כל עגלה שנעלמה מעבר לפינה

מגיחה אחת מפינה אחרת;

כנגד כל לקוח שקם משולחן

מתיישב לקוח אחר

"כאילו כל זה הוכן מראש", חשב

ולמשך רגע

– בתוך הראש הזה, שציפה לראותה במשך חודשים –

אמריקה

אמריקה האמיתית

לא הייתה אלא קרקס של פרעושים

לא מרשימה כלל

אדרבא, אולי מצחיקה.

משעשעת.

 

באותו רגע

מישהו אחז בכתפו.

היה זה קצין הנמל

מדים בצבע אפור

שפם לבן, חובש כובע גדול.

רושם בפנקס

שמות ומספרים של המגיעים

שאלות פשוטות באנגלית בסיסית:

"Where do you come from?"

"Rimpar."

"Rimpar? Where is Rimpar?"

"Bayern: Germany."

"And your name?"

"Heyum Lehmann."

"I don't understand. Name?"

"Heyum…"

"What is Heyum?"

"My name is… Hey… Henry!"

"Henry, ok! And your surname?"

"Lehmann…"

"Lehman! Henry Lehman!"

"Henry Lehman."

"Ok, Henry Lehman:

welcome in America.

And good luck!"

והוא מטביע חותמת:

11 בספטמבר 1844.

טופח על שכמו

והולך לתשאל מישהו אחר.

 

הנרי ליהמן הביט סביבו:

הספינה שממנה ירד – ה־Burgundy –

דומה לענק מתנמנם.

אך ספינה אחרת העומדת בכניסה לנמל

מוכנה להוריד ברציף number four

עוד 149 כמוהו:

אולי יהודים

אולי גרמנים

אולי נעולים במיטב נעליהם

ובידם רק מזוודה אחת

מופתעים גם הם ורועדים

קצת מתוך התרגשות

קצת בשל האדמה המוצקה

וקצת מפני שאמריקה

– אמריקה האמיתית –

כשצופים בה מקרוב

נראית כמו

תיבת נגינה ענקית.

 

נשם נשימה עמוקה

אחז במזוודה

ובצעד נמרץ

– אף שעדיין לא ידע לאן –

נכנס

אף הוא

אל תיבת הנגינה

ששמה אמריקה.