הכימיה של האהבה

יש שלושה דברים שאני באמת שונאת — לאחר, צבע כתום ולנקות את הכוסות הכימיות שלי אחרי הכנת מוצר אַל־מֵימִי (כי זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהשעוות המוקשות).

היום איחרתי לעבודה, והדבר היחיד שיכול להחמיר את המצב היה להגיע למעבדה ולגלות שהמשימה הבאה שלי היא ליצור שפתון לחות. שפתון לחות כתום.

הבוס שלי ירתח מזעם. והוא יעשה סצנה בזמן שאעמוד שם בשקט ואסבול את זה... נענעתי בראשי. לא. אולי אצליח להתגנב פנימה, וג'רי בכלל לא ישים לב שאיחרתי.

ידעתי שזה לא מציאותי אפילו בזמן שחשבתי על זה. משהו יקרה. שוב.

השומר בשולחן הקבלה העביר אותי דרך מחסום הביטחון בלי שהראיתי לו את התג שלי. בדרך כלל, הייתי עוצרת ומדברת עם דניאל, אבל במקום זה, הייתי עסוקה מדי בחיקוי שלי לארנב הלבן מאליס בארץ הפלאות.

הגעתי ממש־ממש מאוחר. ואף פעם לא איחרתי.

דניאל קימט את המצח, כאילו הוא הרגיש שמשהו לא כרגיל. תהיתי אם הוא יקניט אותי, אבל הוא רק חייך. "בוקר טוב, אנה!" הוא אמר כשהוא נתן לי לעבור.

"בוקר טוב!" עניתי בעודי מנסה לשמר את טיפת הכבוד העצמי שלי כשצעדתי אל המעליות בהליכה מהירה.

קולה של סבתא שלי עוד הדהד בראש שלי כשדלתות המעלית נפתחו סוף־סוף ויכולתי להיכנס. היא שמה לב שאני עומדת לאחר ואמרה, "כשאת מאחרת, את מזלזלת בעצמך ובקולגות שלך. גם אם את לא עובדת במעבדה אמיתית."

נאנחתי עמוקות כשנזכרתי בזה. זאת הייתה מעבדה אמיתית, לא משנה מה היא חשבה, ולא ניסיתי לזלזל באף אחד. בטעות לא התעוררתי בבוקר היום הראשון בעבודה, אחרי שהחֶברה יצאה לחופשה בת שבועיים שאיכשהו עברה בלי ששמתי לב. יום אחד יצאתי מהמשרד כשיש לי את כל הזמן שבעולם, ויום אחר כך כבר היה ערב השנה החדשה, וישבתי עם סבא וסבתא שלי על הספה שלהם וצפינו בכדור המראות הענק יורד בטיימס סקוור על מסך הטלוויזיה העתיקה שלהם. התוכית האהובה על סבא שלי, מקור קידמן, חזרה מאחוריי בחדר על המילים, "שנה מאושרת! שנה מאושרת!" והתחוור לי שלא באמת הייתי מאושרת מהחיים שלי.

חוסר הסיפוק המשונה שהרגשתי נגרם גם בגלל ההערות הנוקבות והבלתי פוסקות של סבתא שלי על עבודתי בתור כימאית קוסמטיקה (או כמו שהיא קראה לזה, בזבוז של התואר שלי בתפקיד "שפחה של איפור") במקום לבחור בעבודה חשובה כמו מדענית סביבתית.

בדיוק כמוה.

הייתי מאושרת עד הגג בתחום שבחרתי לעסוק בו, אבל לא ממש מאושרת מהמעבדה שעבדתי בה. כן, זאת הייתה מעבדה אמיתית, אבל היו לה החסרונות שלה. היו גם נקודות אור, כמו הכימאית שעובדת איתי והחברה הכי טובה שלי בעולם, קטלינה דיאז. היא עובדת פה כבר חצי שנה (כשאני פה כבר ארבע שנים), והעובדה שאנחנו שתי הנשים היחידות במחלקה שלנו חיזקה את החברות שלנו במהירות.

זה, והמסירות שלנו לשר הטבעות ולתרבות גיקים באופן כללי.

אבל העבודה בחברת מינקס קוסמטיקה לא בדיוק ענתה על הציפיות שלי ממנה. היו לי כל כך הרבה רעיונות, דברים שרציתי לעבוד עליהם ולנסות, אבל הבוס שלי, ג'רי, סירב לכל ההצעות שלי.

הוא היה מסוג האנשים שלובשים חליפת שלושה חלקים מתחת למעיל המעבדה הצחור במקום בגדים נוחים כמו שאר העובדים ותמיד הדיף ריח קלוש של פורמלין. העובדה שהריח המסוים הזה מלווה אותו לכל מקום כבר אומרת כל מה שצריך לדעת עליו.

חידושים מרחיקי לכת לא באמת היו הקטע שלו, אף שעבדנו במחלקת המחקר והפיתוח של החברה.

מחלקה שבראשה עמד הסמנכ"ל מעורר התיאבון שלנו, קרייג קימבל.

בכל פעם שחשבתי עליו מייד נאנחתי, ופרפרים התחילו לרפרף בבטן שלי. הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני בהיר ועיניים בהירות מחייכות, טוב לב, מצחיק ומקסים — והתאהבתי בו.

קטלינה אהבה לציין שקרייג ואני מעולם לא ניהלנו שיחה שנמשכה יותר מעשר דקות, אבל זה לא עצר אותי. ידעתי שיכול להיות בינינו משהו מיוחד — רק הייתי צריכה למצוא את האומץ לדבר איתו שוב.

אולי אוכל לספר לו על השאיפות שלי לפתוח חברת קוסמטיקה משלי, שם אהיה חופשייה להתנסות ולנסות כל מיני שילובים כימיקליים חדשים.

כמו נוירו־קוסמטיקה. המחשבה שיכולה להיות אינטראקציה בין מערכת העצבים ובין איפור מצאה חן בעיניי — שלאיפור יש את הפוטנציאל להשפיע על מצבי רוח, להרגיע או לשלהב, ותוך כדי להוסיף זוהר לעור שלך. בגלל זה איחרתי — נשארתי ערה עד מאוחר וקראתי מאמר של ביוכימאי גרמני על תעלות טי־וי־אר־פי ואיך גירוי התעלות האלה עשוי לרפא פצעים מהר יותר ולעודד את התחדשות העור.

חומר מרתק.

דלתות המעלית נפתחו ואפשרו לי לצאת אל אזור הלובי של הקומה שלנו. צעדתי לאורך המסדרון מתחת לנורות הנאון אל המעבדה. ככל שחשבתי על כך יותר, ככה התגבר הרצון שלי לעסוק בנוירו־קוסמטיקה. הלוואי שיכולתי לערוך ניסויים במעבדה ביתית משלי, אבל בשביל זה עדיין הייתי צריכה להשיג מערבל בגזירה גבוהה, והמערבל הזול והקטן ביותר שהצלחתי למצוא עלה שלושת אלפים דולר.

ולא היה לי סכום כזה.

שקלתי לשאול את ג'רי אם אוכל להישאר אחרי העבודה, אבל ידעתי שהוא אף פעם לא ירשה לי לערוך ניסויים פרטיים מחוץ לשעות העבודה. אתמול בלילה, אחרי שסיימתי לקרוא את המאמר, התמלאתי בהשראה. חשבתי על העובדה שהשנה החדשה רק התחילה והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להחליט החלטות.

קודם כול, החלטתי שאמצא דרך לפתוח חֶברה משלי. אלך לשיעורי מנהל עסקים, אלמד למצוא משקיעים, כל מה שיידרש ממני. שינויים הפחידו אותי מאוד, אבל כל כך רציתי את זה, עד שקיוויתי שבאמת אעשה כל מה שהבטחתי לעצמי.

הדבר השני שרציתי היה לספר לקרייג איך הרגשתי כלפיו. זאת הייתה עוד מחשבה מבהילה, אבל הייתי מאוהבת בו כבר שנתיים, ואחרי עוד עונת חגים עם סבא וסבתא שלי ומשק הציפורים שלהם, הייתי מוכנה למשהו אחר.

למערכת יחסים אמיתית עם הגבר המושלם.

סרקתי את התג שלי ושמעתי את מנעול דלת המעבדה נפתח. ניגשתי לעמדה שלי במהירות והתעלמתי ממבטיהם של שאר הכימאים. שנאתי את אי־הנעימות הזאת.

זאת הייתה ההחלטה השלישית שלי. אף פעם לא לאחר שוב.

אף פעם לא אכניס את עצמי למצב שיאפשר לג'רי לנזוף בי בקרירות. הגעתי לעמדת העבודה שלי והכנסתי את תיק הגב למגירה התחתונה, מעל מעיל המעבדה המקופל שלי. נזכרתי שלעסתי מסטיק, כמו שעשיתי לעיתים קרובות כשהייתי בלחץ או כשהייתי צריכה להתרכז, וניסיתי לירוק אותו לפח שלי בדיסקרטיות. זה היה עוד משהו שג'רי שנא, שלעסנו מסטיק בזמן העבודה.

התיישבתי וסגרתי את המגירה כשהרגשתי שמישהו עומד ממש ליד הכיסא שלי.

"אנה! סוף־סוף. הנה." קטלינה הניחה כוס כימית על שולחן העבודה שלי. היא הייתה מלאה בנוזל שקוף וחסר ריח. נזכרתי שכל כך מיהרתי לצאת הבוקר, עד ששכחתי את בקבוק השתייה שלי בבית.

העוויתי פנים. הייתה לי נטייה לשקוע בפרויקטים שלי עד כדי כך שנהגתי לפספס את ארוחת הצהריים ולשכוח לשתות — ידעתי שאסבול מהתייבשות אם לא יהיו לי מים על השולחן. "מה זה?" שאלתי אותה.

"הבאתי לך קצת ציקְלופֶּנְטָסילוקְסֶן."

"למה?"

היא הסתכלה עליי כאילו נכשלתי בכימיה אנליטית בסיסית. היא הייתה היחידה בחיים שלי שאי פעם הסתכלה עליי ככה. "בגלל הפרויקט שעבדת עליו לפני חופשת החג? השפתון האגדי שעשוי רק מחומרים טבעיים בלי אף כימיקלים, שהכנת מדמעות של חד־קרן ואבק פיות? זה שהתפורר אחרי שאפית אותו?"

נכון. עבדתי על פורמולציה חדשה, שאחד ממפתחי המוצרים ביקש ממני לעבוד עליה. שפתון עמיד שהחברה תוכל לשווק בתור אורגני ובר־קיימה, בלי כל התוספים והמרכיבים שהצרכנים אמרו לנו שהם לא רוצים או מפחדים מהם. מה שתמיד נראה לי קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שקוסמטיקה היא אחת התעשיות הכי מבוקרות במדינה.

"ציקְלופֶּנְטָסילוקְסֶן הוא כימיקל," הזכרתי לה.

היא גלגלה עיניים. "בקושי."

היא הייתה עצבנית, והבנתי אותה. זה היה נושא ששתינו שוחחנו עליו לעיתים קרובות. סוג האיפור שהיינו אמורות ליצור היה קצת כאילו מישהו הביא לנו את הקאפקייק הכי לח וטעים שאי פעם אכלנו ואמר אני רוצה משהו כזה בדיוק, אבל בלי גלוטן, טבעוני, בלי סוכר ובלי שומן.

אין סיכוי.

אם כי המטרה שלי תמיד הייתה לענות על הדרישה הזאת ככל האפשר.

"אבל הוא עדיין נחשב לחומר סינתטי," אמרתי.

היא נענעה בראש שלה כאילו לא הסכימה איתי. "אם תוסיפי אותו לתערובת, השפתון יהיה חלק יותר ולא יתפורר."

היא צדקה, אבל אצטרך למצוא דרך אחרת להשיג את זה.

השפתון לא התפורר רק בגלל מחסור בסיליקון. לא הייתי מרוכזת באותו יום. כמעט התנגשתי בקרייג בחדר ההפסקה.

אף פעם לא ראיתי אותו שם — הרגשתי קצת כאילו יצאתי לטיול בטבע ונתקלתי בסוס פרא באמצע השביל. כן, זאת חיה שמקומה בחוץ, אבל פשוט לא מצפים לראות יצור מרהיב כזה כשיוצאים להליכה יום־יומית. הנשימה שלי נעתקה.

ואפילו אחרי שמצמצתי כמה פעמים, קרייג עוד היה שם, כולו חמוד וגבוה, וזה היה כאילו המוח שלי פשוט לא הצליח לעכל את העובדה ששנינו נמצאים באותו מקום. את העובדה שהוא היה באותו חדר שבו אכלתי את היוגורט היווני שלי (כשזכרתי לאכול).

הוא חייך, הניד בראשו והלך. ואני עמדתי במקום והרגשתי כאילו פגעה בי משאית.

"פאדג'," אמרה קטלינה והסתכלה עליי. ההחלטה שלה לשנה החדשה הייתה לא לקלל, לכן היא השתמשה במקום זה בתחליף ל"פאק" שסבא שלי הציע לה. "את שוב חושבת עליו, נכון?" היא הניחה יד על המותן. "יש לך מבט מטופש על הפנים בכל פעם שאת חושבת על הבן אדם המיותר הזה."

לא ידעתי אם להתכחש להאשמה הנכונה שלה או להגן על כבודו של קרייג. משום מה, קטלינה לא אהבה את קרייג וניסתה למצוא בו פגמים.

"הוא לא מיותר," מחיתי.

היא גלגלה עיניים. "תסתכלי על השיער שלו. יותר מדי ג'ל. כאילו הוא נפל לחבית של להקות בנים. שיער לא אמור להיות קשה כמו מיתר של פסנתר."

"זה לא..."

"וחוץ מזה, הוא נוסע בטנדר, וזאת נורה אדומה רצינית."

"מה? זאת לא נורה אדומה."

היא נענעה בראש. "אולי היא לא אדומה, אבל היא בהחלט כתומה. כי גודל הטנדר של גבר הוא תמיד ההפך מגודל האיבר שלו."

"זה לא נכון."

"זה אולי אנקדוטלי, אבל אני בעצמי ערכתי מחקר יסודי בנושא הזה. זה נכון. והטנדר של קרייג עצום. רק אומרת."

עכשיו באמת הייתי חייבת להגן על כבודו. לא שהיה לי ניסיון אישי בזה, אבל זאת נראתה לי כמו האשמה לא הוגנת. בכל זאת, מהמבט על הפנים שלה, ידעתי שלא אוכל לשכנע אותה בדעה שלי. היא לא הייתה צריכה לאהוב את קרייג, אבל היא יכלה לתמוך בי לפחות. "הייתי שמחה אם היית מקבלת את העובדה שאני מאוהבת בו."

"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. אני עומדת על המזח ורואה אותך מפליגה ישירות אל קרחון ענק."

הקשר שלי עם קרייג לא היה הטיטניק. לפני שהספקתי להגיב, ראיתי משהו זז בזווית העין.

זה היה אחד העובדים, ז'ן, שקם מעמדת העבודה שלו בצד השני של החדר. קטלינה עקבה אחרי המבט שלי ונאנחה באושר. היא הייתה דלוקה עליו כבר הרבה זמן, והוא היה אחד הגברים המעטים במעבדה שהיה נחמד לשתינו.

"התינוקות שלנו יהיו ממש חכמים," היא לחשה לי כשהוא התחיל להתקרב אלינו. תהיתי אם היה לו מושג שעומדים לכבוש אותו. בכל פעם שהחברה הכי טובה שלי החליטה שהיא רוצה מישהו, היא השיגה אותו.

מהבחינה הזאת היינו שונות.

"רגע. חשבתי שאת יוצאת עם הסטיב ההוא."

"יוצאת זאת מילה קצת חזקה מדי. זה היה בערך כמו לצאת, אבל לא," היא אמרה. "ומה שזה לא היה, זה נגמר. החלטתי שנמאס לי לצאת עם חתיכים. הם נוראים."

"גם לי." זאת אומרת, אף פעם לא ממש יצאתי עם גבר חתיך, אבל קיוויתי שזה ישתנה בעתיד הלא כל כך רחוק.

"ז'ן נראה טוב, אבל לא בקטע שגורם לי לחשוב שאני צריכה להפעיל אפליקציית מעקב בטלפון שלו. וחוץ מזה, הוא חכם ונחמד. מתאים לי להכניס מישהו כזה לחיים שלי."

כן, זה בהחלט מתאים לה. ולי.

קטלינה העיפה את שערה הארוך והכהה מעבר לכתף ונשענה בדרמטיות על שולחן העבודה שלי. הזזתי את הכוס הכימית שהיא נתנה לי שמאלה כדי שהיא לא תפיל אותה בטעות בזמן שהיא, כמו שסבא שלי היה אומר, מתהדרת בנוצות שלה. היא הבינה את כל הדקויות של ריקוד ההזדווגות, בזמן שאני הייתי גרועה באופן חסר תקנה בכל מה שקשור לנושא הזה.

להפתעתי, ז'ן לא עצר לדבר איתנו אלא עשה פנייה חדה שמאלה בשנייה האחרונה. אבל הוא הספיק לזרוק לנו שתי מילים ברורות כשהוא עבר לידינו, "חלוק מעבדה."

או־או. קטלינה ואני החלפנו מבטים מודאגים. זה היה קוד. ג'רי היה במצב רוח נורא. בדרך כלל, הוא סבל את מה שבעיניו היה חוסר המשמעת וחוסר הכבוד שלנו שהפגנו כלפי המעבדה כשלא לבשנו את חלוקי המעבדה שלנו. הם היו ממש מעצבנים. הם אף פעם לא נשארו נקיים, והשרוולים היו רחבים כל כך עד שהם כל הזמן הפריעו לי, ולפעמים אפילו שפכתי כמה חומרים מסוכנים למדי על שולחן העבודה.

קטלינה מיהרה אל שולחן העבודה שלה בזמן שפתחתי את המגירה התחתונה והוצאתי את החלוק. גם שאר הכימאים לבשו את חלוקי המעבדה שלהם.

החלוק שלי היה מלוכלך. ניסיתי לשפשף את הכתמים הברורים יותר שקיבלתי מפיגמנט אדום חזק. לקחתי כוס כימית ומילאתי אותה במים מהכיור, טבלתי בה את האצבעות והרכבתי את הצבע שהכתים את דש הבגד, אבל בלי הצלחה.

שפכתי את המים ומייד שיניתי את דעתי ומילאתי את הכוס מחדש כדי לשתות. בדיוק לגמתי לגימה ארוכה והנחתי את הכוס הכימית כששמעתי את הדלת של ג׳רי נפתחת.

מוקדם יותר, כשהגעתי, נזהרתי לא להסתכל לעבר המשרד שלו, מונעת מהיגיון ילדותי, שלפיו אם לא אראה אותו, יקרה נס והוא לא ידע שאיחרתי. כשנעליו המצוחצחות בקפידה חצו את ציפוי האפוקסי שכיסה את רצפת הבטון, הלב שלי דפק קצת מהר יותר.

ידעתי שאני בצרות.

קמתי באיטיות, קיוויתי שהוא יעצור בנקודה כלשהי ויגיד לי להיכנס למשרד שלו. אבל הוא ניגש ישירות אל עמדת העבודה שלי בלי היסוס.

נאנחתי בתסכול. הייתי צריכה לדעת. במקרה שלי הוא תמיד בחר בהשפלה פומבית.

הוא נעץ בי מבט. "מיס אליס? יש לנו בעיה."

אם לא הייתי כבר פרנואידית מהמחשבה שכולם מסתכלים עליי, זה בטוח היה קורה עכשיו. משום מה, הייתי הכימאית היחידה שג'רי חינך באמצע המעבדה. עם כל שאר הכימאים הוא התמודד בפרטיות המשרד שלו. אבל איתי?

הסבל שלי הוצג לראווה.

אם כי היום הוא נראה עצבני במיוחד. זה באמת היה רק כי איחרתי? כבר עשיתי דברים אחרים לא טובים במיוחד. זרקתי לא מעט כוסות מעבדה שהיה לי קשה מדי לנקות בטענה שהן נסדקו, אבל כולם עשו את זה.

הבוס שלי לא ידע על זה, נכון? האם היו פה מצלמות? מבטי מייד עלה אל פינות התקרה. האם מישהו צילם אותנו כל הזמן הזה?

אוקיי, התגובה שלי הייתה מוגזמת. אבל גם התגובה של ג'רי מוגזמת.

"בעיה?" חזרתי על המילה האחרונה שלו. שנאתי את ההרגשה הזאת. אף פעם לא הייתי טובה בעימותים, והשיחות עם ג'רי תמיד גרמו לי להרגיש לא נעים, כאילו הייתי מכוסה בשאריות סבון שלא נשטפו ממני.

"כן. אני לא מעריך את האיחור שלך." הדיבור שלו היה חד, מלא זעם. לא היה לי מושג למה עוררתי בו כל כך הרבה ארס. גם אנשים אחרים איחרו, ממש לא הייתי הראשונה. ג'רי בדרך כלל נראה עצבני כשאנשים אחרים איחרו, אבל זאת לא הייתה סתם עצבנות.

הוא תמיד גרם לי להרגיש כמו ילדה קטנה שזומנה לשולחן המורה כדי שיהפכו אותה לדוגמה לכל שאר התלמידים. שנאתי את זה. ממש־ממש שנאתי את זה. יכולתי להרגיש את פניי מתחממות — הצטערתי שלא היה לי האומץ לענות לו, לציין את חוסר השוויון ביחס שלו אליי בהשוואה לשאר העובדים. קטלינה עיקמה לעברי פנים באהדה, אבל הייתי לבד במערכה. הדופק שלי לא היה יציב.

לרגע, ממש הרשיתי לעצמי להתענג על המחשבה שאני אגן על עצמי, אבל בחרתי להישאר בשקט. "אני מצטערת. הייתי..."

אבל הוא קטע אותי באמצע המשפט. "איכות העבודה שלך בדרך כלל נמוכה מהרצוי, ואז העמיתים שלך ואני נאלצים לכסות את התחת שלך."

הראש שלי התרומם מייד בהפתעה. ידעתי שהייתי אחת הכימאיות הטובות ביותר במעבדה. תמיד קיבלתי את המטלות הכי קשות, כי מנהלי המוצר ידעו שיכולתי לספק את הסחורה. פתחתי את הפה להגיד משהו, אבל הוא המשיך.

"כל שאר האנשים הצליחו להגיע לעבודה ושוב כיסו את התחת שלך. אני לא מבין למה כל הזמן יש לנו בעיות."

העובדה שהוא זלזל באיכות העבודה שלי הייתה גרועה מספיק, אבל האם הוא באמת התכוון להמשיך להיטפל לכך שאיחרתי? זה היה האיחור הראשון שלי מאז שהתחלתי לעבוד פה.

רציתי להגן על עצמי, אבל התחוור לי שזה לא יעזור. הוא נראה כאילו הוא ממש לא מחבב אותי, ולא הייתי בטוחה למה. הייתי טובה בעבודה שלי. פישלתי רק לעיתים נדירות למרות הטענות שלו שההפך הוא הנכון.

משהו בדבריו נראה לי מאוד אישי, ולא ידעתי איך להגיב. חלק ממני רצה נואשות להתפטר. למען האמת, זה מה שתמיד רציתי לעשות — לצאת לעצמאות. אבל ידעתי שזאת לא ההחלטה הנכונה. לא הייתה לי רשת ביטחון. הייתי תקועה פה. בלעתי את הגוש שעלה לי בגרון. "זה לא יקרה שוב."

"תדאגי לזה. נכון לעכשיו, העבודה שלך בסכנה. אני לא רוצה להמשיך לנהל איתך את השיחות האלה. יש לנו ביקורת הבוקר, ואני לא יכול — אנחנו לא יכולים — להרשות לעצמנו להיראות רע בעיני ההנהלה."

הוא נעץ בי עוד מבט אחרון והתרחק משולחן העבודה שלי. ביקורת? הנהלה?

זאת אומרת שקרייג בדרך לפה?

הרגשות שלי השתנו כל כך מהר מהשפלה לציפייה מאושרת עד שנהייתה לי בחילה קלה. הייתי צריכה לדבר על המצב הזה עם מישהו. לאילו חברי הנהלה ג'רי התכוון?

אחרי שהוא סגר שוב את דלת המשרד שלו, הטיתי את הראש לעבר חדר האספקה בניסיון להעביר לקטלינה מסר. שמרנו את כל החומרים והציוד שלנו שם ובחדר הקירור וההקפאה.

היא פגשה אותי בחדר הקירור וסגרה את הדלת הכבדה מאחוריה. הוא היה אטום לרעשים. היא נתנה לי חיבוק קצר ושאלה אם אני בסדר. הנהנתי.

"מה זה היה?" היא שאלה, כשכעס מבזיק בעיניה. "ההתנהגות שלו הייתה לגמרי לא במקום! בחיים שלי לא ראיתי את ג'רי כל כך..."

אבל זה לא מה שרציתי לדבר עליו. דחפתי את הרגשות האלה עמוק בפנים כדי שאוכל להמשיך להתרכז בדברים ששימחו אותי. "ביקורת. מי לדעתך מגיע? ג'רי אמר משהו לפני שהגעתי?"

היא הזדעפה. "לא, מנהיגנו הדגול לא אמר מילה. ואני יודעת שאת רוצה שאני אנחש שקרייג יבוא, אבל לדעתי זה יהיה לוך נס מג'י־קיו."

קטלינה ואני קראנו למנכ"ל מינקס קוסמטיקה לוך נס מג'י־קיו, כי אף פעם לא ראינו אותו במציאות, בדיוק כמו המפלצת מלוך נס, והוא נראה נאה להפליא בתמונה היחידה שלו שראינו בדוח הרבעוני, שם הוא נראה כמו דוגמן על שער מגזין הגברים, ג'י־קיו. הנחתי שיש לו שם אמיתי, אבל קראנו לו לוך נס מג'י־קיו כל כך הרבה זמן, ולא היה לי מושג מהו.

הסתובבה שמועה שהוא בן משפחה של קרייג, אבל הנחתי שהם כנראה קרובים רחוקים. לא היה ביניהם דמיון כלשהו.

"איזו סיבה יש לו לבוא לפה? יש לו דברים אחרים לדאוג להם." מתברר שלוך נס מג'י־קיו היה טוב בעבודה שלו, כי רווחי החברה עלו משנה לשנה בשוק התחרותי מאוד הזה. "אבל קרייג, מצד שני, הוא צריך להתעסק במה שהמחלקה שלנו עושה. הוא מנהיג הרבה יותר מעורב."

"כן, אני יודעת בדיוק במה את רוצה שהוא יתערב."

"חה־חה."

היא הניחה את ידיה על הכתפיים שלי וסובבה אותי אליה. הייתי גבוהה ממנה בראש, אבל בכל זאת הרגשתי קצת מאוימת. "את לא מכירה את קרייג. שמעתי עליו כמה דברים. לדעתי, כדאי שתתרחקי ממנו."

"אני יכולה להתמודד עם זה," אמרתי, כי לא הייתי מוכנה להאמין שבעלי לעתיד מעורב בדברים רעים. "שמועות הן בסך הכול שמועות."

היא לא נראתה משוכנעת. "אם אפילו חלקיק מהן נכון, אני אפוצץ את המעבדה הזאת לפני שאתן לו לצאת איתך."

"אני מעריכה את הנכונות שלך לבחור באלימות בשמי, אבל אני ילדה גדולה. את לא חייבת להגן עליי," אמרתי. היא אמרה לי יותר מפעם שאני כמו טלה שנולד לפני רגע ומסתובב על רגליים רועדות, ושהיא מרגישה צורך להגן עליי מהמציאות הקשה.

אומנם אהבתי אותה בגלל זה, אבל באמת יכולתי להחליט בעצמי. "אל תגידי שלא הזהרתי אותך," היא אמרה ושמטה את הידיים.

"אם את צודקת, אתן לך יד חופשית להגיד לי שאני טעיתי ואת צדקת."

ההערה זיכתה אותי בחיוך. "אני אזכיר לך שאמרת את זה."

"אני יודעת. אבל כנראה כדאי שנצא מפה ונחזור לעבודה," אמרתי. מבחינה טכנית, עדיין לא התחלתי לעבוד ולא הייתי צריכה להישאר בחדר הקירור ולהכעיס את ג'רי עוד יותר. במיוחד משום שלא היה לה מידע שימושי.

כאילו היא יכלה לקרוא את המחשבות שלי, קטלינה שמה יד על הזרוע שלי ועצרה אותי. "את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על ג'רי?"

אותה הרגשה סבונית ולא נעימה חזרה. דחפתי את המשקפיים שלי במעלה האף. "לא. רק רציתי לאסוף מידע על הבדיקה. את יודעת עד כמה אני אוהבת לעשות את זה."

פתחתי את דלת חדר הקירור והשתנקתי מהפתעה.

קרייג קימבל עמד שם באמצע חדר האספקה, כאילו זימנתי אותו בכוח המחשבה.