הכלה הרדומה

ויטוריו ראלפינו, הרוזן מקאזלוורה, עמד בפתח טירת סן סטפנו וסרק את קהל האורחים כדי למצוא את האישה שאיתה התכוון להתחתן. הוא לא היה בטוח איך היא נראית, כי מלבד תמונה קטנה אחת, הוא לא ראה אותה במשך שש עשרה שנה. או שאם ראה אותה, היא לא הרשימה אותו במיוחד. עכשיו הוא התכוון להתחתן איתה. אנה-מריה ויאל לא נגלתה מיד לעיניו בתוך קהל לובשי הטוקסידו ושמלות הערב שהסתובבו באולם הכניסה המואר באור נרות. כל שזכר מהפעם שבה ראה אותה בלוויה של אמה, היו פנים עצובות וחיוורות והרבה מדי שיער שחור. היא הייתה אז בת שלוש-עשרה. התמונה מהמגזין לא הוסיפה הרבה מידע; היו לה שיניים טובות. ועם זאת הרושם החיצוני שעשתה – או בעצם העדרו של רושם כזה – לא עניין את ויטוריו. לאנה-מריה ויאל היו תכונות שאותן חיפש בבת זוג: נאמנות, בריאות טובה ואהבה משותפת לאדמה ולענבים הגדלים עליה. הכרם של משפחתה יהיה תוספת מועילה לכרם שלו; ביחד הם יוכלו לשלוט באימפריה ולייסד שושלת. שום דבר נוסף לא היה חשוב. הוא צעד בקוצר רוח לתוך אולם הטירה שנבנתה בימי הביניים. צללים ריקדו לאורך קירות האבן והוא הרגיש במבטיהם הסקרניים של שכניו, מכריו וכמה מחבריו. הוא שמע את מלמול הלחישות הספקולטיביות כמו גל שהתנחשל לאורך האולם, וידע שהוא נושא הרכילות. במהלך חמש עשרה השנה האחרונות הוא לא שהה בוונטו יותר מיום או יומיים בכל ביקור. הוא התרחק מהמקום, מהזיכרונות ומהחרטות הגלומים בו. בתור ילד פגוע, הוא ברח מהעבר ומן הכאב שלו, אבל עכשיו הוא כבר היה גבר וחזר הביתה לתמיד – למצוא רעיה. "קאזלוורה!" מישהו טפח על כתפו, ותחב לידו גביע יין. אצבעותיו נסגרו אינסטינקטיבית סביב קנה הגביע השביר והוא שאף את הניחוח המתובל והפירותי של יין אדום. "אתה חייב לנסות את זה. זה האדום החדש של בוסאטו – הוא יצר תרכובת של זני ויניפרה ומולינרה. מה אתה חושב?" ויטוריו לקח לגימה מיומנת, הנוזל העשיר מסתחרר בפיו לרגע לפני הבליעה. "טוב דיו," הוא הכריע, ולא רצה להיכנס לדיון מפורט לגבי היתרונות של ערבוב זנים, או לגבי השאלה אם בוסאטו, אחד מיצרני היינות הקטנים של האזור יתחרה ביקב שלו, טירת קאזלוורה – היקב הגדול והמשובח ביותר במחוז. הוא רצה למצוא את אנה-מריה. "שמעתי את השמועות. אז חזרת הביתה? אתה מתכוון לייצר יין?" ויטוריו התבונן בגבר שדיבר אליו, פאולו פרפוורה, עמית של אביו. לחייו העגולות כבר היו ורודות מהיין והוא חייך בלבביות האופיינית לחבר משפחה ותיק, אם כי עיניו היו ממולחות. "תמיד עשיתי יין, פאולו. טירת קאזלוורה מייצרת תשע מאות אלף בקבוקים בשנה." "בעוד אתה מתייר בעולם – " "קוראים לזה שיווק," ויטוריו קלט שהוא מדבר דרך שיניים חשוקות. הוא חייך. "אבל, כן. חזרתי לתמיד." הוא חזר הביתה, כך שיוכל להחזיר את אחיו ברנרדו לתלם לפני שיבזבז את שאר הרווחים של היקב. הביתה, כדי שיוכל לסכל את ניסיונה של אמו לקחת את מה שהיה שלו – ושל יורשו. המחשבה האחרונה גרמה לחיוך שלו להפוך אמיתי יותר, אם כי עיניו נותרו קשות. "האם ראית את אנה-מריה ויאל?" גבותיו של פאולו התרוממו וויטוריו החניק קללה. הוא היה קצר רוח מדי; הוא ידע זאת. כשהגיע להחלטה, רצה לממש אותה מיד, בו ברגע. הוא החליט להתחתן עם אנה-מריה ויאל לפני שבוע; והתחושה הייתה כאילו נצח עבר מאז. הוא רצה שזה יתבצע, רצה לצרף את הכרם שלה אל שלו, רצה שהיא תצטרף אליו, במיטתו, לצידו, רעייתו. פאולו חייך בערמומיות וּויטוריו הכריח את עצמו להחזיר חיוך. עכשיו יהיו לחישות, שמועות. רכילות. "יש לי שאלה לשאול אותה," הוא הסביר במשיכת כתפיים, כאילו זה לא היה שום דבר מיוחד. "היא עמדה ליד האח, בפעם האחרונה שראיתי אותה." פאולו צחק בקול רם. "איך יכולת להחמיץ אותה?" ויטוריו לא הבין למה פאולו התכוון עד שהתקרב אל אח האבן הענקית. ראש מפוחלץ וענק של חזיר בר היה ממוסגר מעל האח וכמה גברים התאספו מתחתיו, לוגמים יין ומשוחחים בשקט. לפחות, הוא חשב שכולם היו גברים. הוא צמצם את עיניו והבין שהדמות הגבוהה והחזקה במרכז החבורה הייתה בעצם אישה. אנה-מריה. פיו התהדק כשקלט את אשתו המיועדת, לבושה בחליפת מכנסיים יקרה למראה, אבל חסרת צורה. שערה הארוך והשחור היה אסוף לאחור בסיכה ונראה עבה וגס כמו זנב של סוס. היא החזיקה בידה גביע יין כפי שעשו רוב אורחי הטירה; אחרי הכול הערב היה ערב טעימות של יצרני היין המרכזיים באזור ושל אורחיהם. היו לה, ויטוריו הבחין, תווי פנים חזקים וישרים; הוא לא בהכרח היה משתמש במילה יפים על מנת לתאר אותם. היה בה משהו ארצי ובוטה מדי, ויטוריו החליט. הוא העדיף שהנשים שלקח למיטה יהיו מעודנות יותר, שבריריות אפילו. חטובות. הוא תיקן את עצמו, זה לא שאנה-מריה ויאל סבלה מעודף משקל. בכלל לא. הוא היה מעדיף לתאר אותה כבעלת מבנה עצמות כבד, אם כי אמו הייתה מלגלגת וקוראת לה שמנה. פיו של ויטוריו התהדק למחשבה על אמו. הוא התקשה לחכות כדי לראות את ההבעה על פניה של המרשעת הזקנה כשיספר לה שהוא מתחתן. ברנרדו, הבן האהוב עליה למרות טיפשותו, לעולם לא יירש. התוכניות שלה – תוכניות שטיפחה מאז שצוואתו של אביו נקראה – לא יתממשו. ויטוריו חייך למחשבה, בסך הכול עיקול מריר של זוויות פיו, והחליט שלמראה של כלתו יש חשיבות קטנה בלבד. הוא לא רצה אישה יפהפייה; נשים יפהפיות כגון אמו או הפילגש האחרונה שלו לעולם לא היו שבעות רצון, תמיד ימצאו פגמים. הוא עזב את הפילגש שלו בריו מחמיצה פנים ורוצה עוד זמן, עוד כסף, ואפילו אהבה. הוא אמר לה שלעולם לא יראה אותה שוב. אנה-מריה, הוא היה משוכנע, תיקח את מה שינתן לה ותכיר תודה, וזה היה בדיוק מה שרצה. אישה – רעיה ענווה ומכירת תודה – העזר החשוב ביותר שגבר יכול לזכות בו. בוחן את גזרתה החזקה והגבוהה, ויטוריו היה בטוח למדי שהיא לא הייתה מורגלת לתשומת לב גברית; הוא ציפה שהיא תגמגם, תסמיק בהנאה כשהרוזן מקאזלוורה יקדיש לה תשומת לב. הוא צעד קדימה, זקף את כתפיו, ואמץ חיוך נינוח ובטוח בעצמו, שאת ההשפעה הקטלנית שלו הוא הכיר היטב. "אנה-מריה." קולו היה זמזום נמוך ומפתה. היא הסתובבה והתקשחה בהפתעה כשראתה אותו. עיניה התרחבו וחיוך עלה על פניה, מחווה שברירית של שמחה, שהבהירה לרגע קל את כל הבעתה. ויטוריו חייך בחזרה; הוא כמעט צחק בקול. זה עומד להיות קל כל כך. ואז היא התעשתה והזדקפה – גובהה גרם לויטוריו להעריך מחדש את ההערה של פאולו – ונעצה בו מבט מבטל בצורה מרגיזה, החיוך המשתאה הפך קריר ואפילו – האם זה אפשרי? – מלא בוז. הוא עדיין עיבד את השוני בהבעה שלה ובמצב רוחה – הסיפוק השאנן שלו מתחלף בדאגה מתוחה – כשדיברה. "שלום, לורד קאזלוורה." קולה היה נמוך, צרוד. כמעט כשל גבר, ויטוריו חשב בסלידה מסוימת. אם כי, הוא הבחין, לא היה משהו לא נעים במיוחד בתווי הפנים שלה: גבות ואף ישרים, עיניים אפורות כהות, השיניים הטובות שהבחין בהן קודם. לפחות היא לא הייתה מכוערת; במקום זה היא הייתה פשוטה מאוד. הוא אפשר לחיוך שלו להעמיק כדי להראות את גומת החן שלו, נחוש לזכות ברווקה הרגילה הזו. אישה כמו אנה-מריה בוודאי תעריך כל קסם אישי שייקרה בדרכה. "תני לי להיות הראשון שיגיד כמה מקסימה את נראית הערב." היא זקרה את גבותיה, חיוך קריר מתעקל על שפתיה ומתנוצץ בעיניה. בעיניה היו נקודות זהובות, הוא הבחין, שגרמו להן להתנוצץ. "אתה בהחלט תהיה הראשון שיגיד זאת." ויטוריו היה צריך רגע כדי להבחין בלגלוג; הוא לא האמין שהיא צוחקת עליו – אם כי גם על עצמה. מרגיש כאילו התחיל ברגל שמאל – ולא מורגל לכך – ויטוריו שלח את ידו אל ידה, מתכוון להרים אותה אל שפתיו בעודו מקלל את עצמו בשקט על הצורה שבה ניסח את מילות החנופה שלו. כי זו הייתה חנופה, והיא ידעה זאת. היא לא הייתה טיפשה, והוא הניח שזה היה דבר טוב. היא הניחה לשפתיו להתחכך בעורה, ומשהו האפיל את עיניה – הכתמים הזהובים בעיניה הופכים מותכים – לפני שמשכה את ידה מידו. הקהל שסביבם התרחק, אבל ויטוריו היה מודע למבטים הלוהטים, לאוזניים הקשובות ויותר מכל לתחושת העצבנות הגוברת שלו. הפגישה הראשונה הזו בכלל לא מתפתחת כפי שציפה – כשהוא בשליטה במצב. "למה אני חייבת את העונג?" שאלה אנה-מריה. "אני לא מאמינה שראינו אחד את השני במשך למעלה מעשור." קולה נשבר מעט, דבר שהפתיע אותו. הוא תהה על מה היא חושבת, או אולי במה היא נזכרת. "אני פשוט שמח להיות חזרה בבית," ויטוריו ענה, שומר על קול נמוך ומהוקצע, "בין נשים יפות." היא פלטה קול נחרה. ממש נחרה. ויטוריו שינה את דעתו, האישה הזו לא דמתה לגבר, אלא לסוסה. "למדת מילים של דבש בנסיעותיך בעולם," היא אמרה קצרות. "הן מתוקות יותר מדי." ובחיוך מעט מלגלג היא הסתובבה והתרחקה ממנו, כאילו לא הייתה לו כל חשיבות. היא עזבה אותו. ויטוריו עמד בהלם דומם, כעסו הולך ומתעצם. הוא סולק ביעילות, והוא, ביחד עם קהל הצופים סביבו, היו מודעים לכך. הוא חש את המבטים, את מעט החיוכים הזחוחים, וידע שהיא שמה אותו במקום, כאילו היה תלמיד שובב שהוענש על ידי מורה קפדנית ומלגלגת. זו הייתה תחושה שזכר מילדותו והוא לא אהב את זה. בעודו עומד שם, ויטוריו לא יכול היה להתחמק מהעובדה הבולטת והמביכה, מהלך הפתיחה שלו נחל כישלון חרוץ. הוא תכנן להציע לה נישואים, אם לא הלילה אז בימים הקרובים. כשהחליט על משהו – אפילו על נישואין – הוא רצה שהדבר יבוצע. יושלם. יסתיים. לא היה לו זמן לדקויות רגשיות, ולמען האמת הוא חשב שהחיזור אחרי אישה כזו יהיה דבר קל: הפעלה של קסמו האישי, פיזור של קומץ מחמאות שיבחרו בקפידה. אחרי שקרא את המאמר עליה – וראה את תמונתה – הוא הניח שהיא תכיר תודה לכל תשומת לב שתקבל. היא הייתה רווקה והתקרבה לגיל שלושים; הצעת הנישואים שלו, הוא חשב, תהיה מתנה. אולי אפילו נס. אולי הוא היה יהיר, או לפחות נמהר. החיזור אחרי אנה-מריה והזכייה בה יצריכו קצת יותר מחשבה. ויטוריו חייך. הוא אהב אתגרים. יש להודות שהזמן היה עניין מהותי כאן; הוא היה בן שלושים ושבע והיה זקוק לאישה. ליורש. אבל לבטח היה לו שבוע – או שניים – כדי לפתות את אנה-מריה לנישואין? הוא לא היה מעוניין לגרום לאישה להתאהב בו, רחוק מזה. הוא פשוט רצה שהיא תסכים למה שהיה הצעה עסקית בסיסית לגמרי. היא הייתה המועמדת שהוא בחר, המתאימה ביותר שמצא, והוא לא היה מעוניין באחרות. אנה-מריה ויאל תהיה שלו. ובכל זאת, ויטוריו הבין, הוא פעל כטיפש. הוא התעצבן על עצמו שחשב שאישה – כל אישה – תוקסם ללא מאמץ. זו הייתה טעות טקטית, והוא לא יחזור עליה. בפעם הבאה שיפגוש באנה-מריה ויאל, היא תחייך אליו כי לא תהיה מסוגלת להתאפק; היא תקשיב בהערצה לכל מילה שלו. בפעם הבאה שיפגוש אותה זה יהיה בתנאים שלו. אנה-מריה הקפידה לא להסתכל לאחור כשהתרחקה מהרוזן קאזלוורה. טיפש יהיר. למה, לכל הרוחות, הוא פנה אליה? אף על פי שהיו ממש שכנים, היא לא ראתה אותו יותר מעשור. הוא לא הפנה לעברה יותר משתי מילים בקומץ הפעמים שבהן ראתה אותו; ועם זאת הוא חיפש אותה במיוחד בטעימת היינות הערב והעניק לה את המחמאות המגוחכות שלו. נשים יפות. היא לא הייתה אחת מהן, והיא ידעה שלעולם לא תהיה. זה נאמר לה מספיק. היא הייתה גבוהה מדי, כבדת עצמות מדי, גברית מדי. קולה היה רם מדי, ידיה ורגליה גדולות מדי; הכול אצלה היה מגושם ולא מושך גברים מסוגו של ויטוריו, שהתהלך כשדוגמניות ונשות חברה משועממות על זרועו. היא ראתה את התמונות בצהובונים, אף על פי שהעמידה פנים שהיא לא יודעת. שהיא אפילו לא מסתכלת. אבל היא הסתכלה לפעמים, בגלל שהייתה סקרנית. ולא רק סקרנית, אם תהיה כנה עם עצמה, דבר שאנה-מריה ניסתה לעשות, היא תודה שקינאה. היא קינאה בנשים הדקיקות והמטופשות הללו – נשים שהיא למדה איתן בבית הספר, נשים שהתעלמו ממנה – שיכלו ללבוש את הבגדים החושפניים והסקסיים שהיא לעולם לא תוכל ללבוש, שהתענגו על הנשיות שלהן, בעוד היא מדשדשת לה, מגושמת ומטומטמת. וויטוריו ידע את זה. בשבריר השנייה לפני שדיברה, היא ראתה את ההבעה בעיניו. בוז, הגובל בגועל. היא הכירה את המבט הזה; היא ראתה אותו בעיניו של רוברטו כשניסתה לגרום לו לאהוב אותה. לחשוק בה. זה לא עבד. היא ראתה את זה גם בעיניהם של גברים אחרים; היא לא הייתה מי שגברים חשבו עליה – או רצו לחשוב עליה – כשהעריכו אישה כיפה, נחשקת. היא הסתגלה לזה, התחמשה בחליפות מכנסיים ובגישה עניינית ומעשית, כלי הנשק הטובים ביותר שיוכלו להיות לאישה שכמוה. אבל הלילה, מבט הבוז הזה של ויטוריו הכאיב לה בצורה מטופשת. היא שמחה כל כך לראות אותו, למשך אותו שבריר שנייה. שמחה בצורה מטופשת. היא אפילו חשבה שהוא זכר – למה, למען השם, הוא פנה אליה בחנופה הנואלת הזו? האם הוא ניסה לנהוג באבירות שאינה במקומה, או גרוע מזה, האם התכוון ללעוג לה? ולמה הוא חיפש אחריה מלכתחילה? הוא היה הרוזן מקאזלוורה – הוא יכול לקבל כל אישה שירצה – ובכל זאת הוא נכנס אל המסיבה ופנה ישר אליה. היא ידעה זאת, רק בגלל שראתה אותו נכנס אל הטירה, והרגישה את לבה מתהפך. אפילו ממרחק הוא היה מרשים; הרבה מעל מטר ושמונים, הוא הלך בגמישות חיננית, ולבש את חליפת המשי הכחולה שלו באלגנטיות נינוחה. עיניו – שחורות כמו שוהם מלוטש – הוצרו ומבטו סרק את האולם כאילו הוא מחפש מישהו. זה היה כל שראתה לפני שהשתלבה בשיחה אחרת, ועכשיו אנה-מריה תהתה אם ייתכן שהוא חיפש אותה. מטופש. מדומיין. אולי אפילו חשיבת משאלה. ויטוריו יכול לקבל את כל מי שהוא רוצה. למה שהוא יטריח את עצמו איתה ולו לרגע? ובכל זאת, מסיבה כלשהי, זה מה שעשה. לחייה של אנה-מריה בערו והיא לקחה לגימה פזיזה של יין, בקושי מבחינה בבציר המשובח – למרבה האירוניה, היא שתתה את אחד מיינות קאזלוורה. היא הכירה בכך שסביר שלגלג עליה; שעשע את עצמו על ידי חנופה קלילה לאישה שידע שבוודאי תבלע אותה בהודיה. היא הכירה את הטיפוס. היא כבר התמודדה בעבר עם גברים שהתייחסו אליה בחיבה מתנשאת, והופתעו כשדחתה אותם. אבל ויטוריו לא הופתע מהדחייה – הוא רתח מכעס. שפתיה של אנה-מריה התעקלו בחיוך. יופי. היא ידעה מעט מאוד על ויטוריו. היא ידעה את העובדות, כמובן. הוא היה האיש העשיר ביותר בוונטו, וגם רוזן. היקב שלו – הטוב ביותר באזור – נוהל על ידי בני משפחת קאזלוורה במשך מאות שנים. מורשת שלוש מאות השנים של משפחתה התגמדה בהשוואה. אביו הלך לעולמו כשויטוריו היה בשנות העשרה שלו, היא, ביחד עם עוד כמה אלפים, נכחו בטקס האזכרה בסן מרקו שבוונציה. ההלוויה נערכה בפרטיות ובנוכחות המשפחה בלבד, באחוזת קאזלוורה. ברגע שהגיע לבגירות, הוא יצא לתור את העולם – יוצר עוד עסקאות עבור היקב – וכמעט לא הגיע הביתה. הוא כמעט נעדר – נעלם – למשך חמש עשרה שנה. אנה-מריה יכלה רק לדמיין שגבר כמו ויטוריו היה זקוק ליותר בידור ועניין מכפי שהגבעות המשתפלות והכרמים העתיקים של ונטו יכלו לספק. היא דמיינה אותו עכשיו, וזכרה איך התבונן בה בעיני השהם השחורות והמתנוצצות שלו. הוא היה גבר יפה, אבל בסגנון קשה. עצמות הלחיים הגבוהות והחדות שלו נראו אכזריות כמעט – או לכל הפחות הן נראו כך כשעיניו צומצמו באומדן, ופיו התהדק בבוז לפני שהעניק לה חיוך מזויף. אבל, בעודה נזכרת איך ראתה אותו לפני דקות ספורות בלבד, זיכרון אחר עלה והציף את חושיה. הזיכרון האמיתי היחיד שהיה לה מויטוריו קאזלוורה. הזיכרון שגרם לה לחייך כשראתה אותו שוב – לחייך בתקווה, ואפילו – כמה פתטי – באושר. זה היה בלוויה של אמה. נובמבר, קר ורטוב. היא הייתה בת שלוש-עשרה ועוד לא הסתגלה לגופה, כולה הייתה זוויות מגושמות, ונדמה היה שידיה ורגליה פעלו על דעת עצמן. היא עמדה ליד הקבר, ידה מוכתמת על ידי הרגב הבוצי שנתבקשה להשליך על הארון של אמה. הוא נחת ברעש נורא והיא פלטה צווחה לא רצונית, קול של חיה פצועה. כשקהל האבלים התחיל לזרום החוצה, ויטוריו – הוא היה אז בסביבות גיל עשרים – התעכב לצדה. רק מאוחר יותר היא תהתה מדוע בכלל הגיע; בין משפחותיהם הייתה הכרות שטחית בלבד. תחילה היא לא הבחינה בנוכחותה של הדמות הגבוהה והכהה, היא הייתה כה שקועה באבלה. ואז היא הרימה את מבטה והעיניים הללו – העיניים היפהפיות הללו שהיו מלאות בחמלה – פגשו בעיניה. הוא נגע באגודלו בלחיה, היכן שדמעה עדיין התנוצצה. "זה בסדר להיות עצובה, סנונית קטנה," הוא אמר בשקט, כך שרק היא יכלה לשמוע. "זה בסדר לבכות." היא בהתה בו בשתיקה, אגודלו עדיין חם כנגד לחיה הקפואה. הוא חייך בעצב. "אבל את יודעת היכן אמך עכשיו, נכון?" היא הנידה ראשה, לא רוצה לשמוע איזו קלישה על כך שאמילי ויאל הייתה מאושרת עכשיו, מתבוננת בבתה מעל ענן שמימי. הוא לקח את אגודלו שהיה לח מדמעותיה, והצמיד אותו אל עצם החזה שלו. "כאן, בלבך." ובחיוך עצוב וקצר נוסף, הוא הלך לדרכו. היא ידעה אז שהוא איבד את אביו כמה שנים קודם לכן. ובכל זאת, היא לא קלטה שאדם אחר יוכל להבין אותה בצורה כה מושלמת. איך מישהו – זר – היה מסוגל לומר בדיוק את הדבר הנכון. ואחר כך, כשהזילה דמעות רותחות על הכרית שלה, בכתה עד שהרגישה שגופה ולבה מרוקנים ומותשים, היא זכרה את מילותיו. זה בסדר לבכות. הוא עזר לה להתאבל. וכשהכאב, גם אם לא נעלם, לפחות התמעט, היא רצתה לומר לו את זה. היא רצתה לומר לו תודה, והיא הניחה שרצתה לדעת אם עדיין הבין אותה. הבין אותה, אולי, עוד יותר מקודם. והיא רצתה לגלות אם היא, אולי, הבינה אותו. רעיון מגוחך, בהינתן שההערה ההיא הייתה סך כל המילים שהחליפו אי פעם. במשך השנים, היא כמעט – כמעט – שכחה את מילותיו של ויטוריו על יד קברה של אמה. אבל בשנייה הזו שבה ראתה אותו שוב, תקווה ילדותית ושברירית מאוד נעורה לחיים בתוכה והיא חשבה – היא ממש האמינה – שהוא זכר. שהייתה לזה משמעות. הטיפשות הפתטית שלה, גם אם נמשכה שנייה בלבד, עצבנה אותה. היא לא הייתה רומנטיקנית או חולמנית; כל החלומות על רומנטיקה – אפילו על אהבה – שהיו לה כילדה גוועו לפני שנים, נקטלו על ידי המציאות הקשוחה של הפנימייה, כשהייתה ברווזון מכוער בין הברבורים. פיה של אנה התעקל בציניות, אולי לא ברווזון, אלא סנונית, ציפור קטנה ולא יומרנית למראה, אחרי הכול. החלומות התעוררו לחיים קצרים בימי האוניברסיטה שלה, מספיק כדי שתהיה מוכנה לקחת סיכון עם רוברטו. זו הייתה טעות. ובדיוק עכשיו, ברגע שפיו של ויטוריו ראלפינו התהדק בבוז והוא השמיע מילים שאנה-מריה הכירה בחוסר הכנות שלהן... התקווה הקלושה והשברירית האחרונה, שלא ידעה שעדיין הייתה לה, דעכה וגוועה לחלוטין. לעג או שקרים. היא לא ידעה במה מתוכם נקט. זה לא היה ממש חשוב. אנה-מריה לקחה לגימה נוספת מהיין שלה ופנתה לחייך אל יצרן יינות אחר – בוסאטו, גבר בשנות השישים לחייו עם שיער שנראה כצמר גפן וחיוך חם כשל סנטה קלאוס. בתור אחת מהנשים היחידות בחדר שעסקו בייצור יינות, היא העריכה את הנחמדות שלו, וגם את יחסו המכבד כלפיה. היא אמרה לעצמה בתקיפות שהיא תגרש את ויטוריו קאזלוורה ממחשבותיה, כפי שהוא, ללא ספק, גירש אותה משלו. כמה מילים שהוחלפו לפני כמעט שבע עשרה שנה לא היו חשובות עכשיו. היא לא תתפלא אם ויטוריו לא זכר אותן, וזה בהחלט לא אמור להכאיב. הוא פשוט השמיע באוזניה כמה מילות נימוס, שאריות משולחנו השופע, ללא ספק, והיא נשבעה לא להקדיש להן מחשבה נוספת. אור התנוצץ באחד מחלונות הקומה התחתונה של הווילה רוסו כשנהגה על פני כביש הגישה המתעקל. אביה חיכה לה, כפי שעשה תמיד כשהלכה לאירועים אלו; לפני שנים ספורות בלבד הוא היה הולך ביחד איתה, אבל עכשיו הוא בחר להשאיר דברים כאלו לה לבד. הוא טען שהיא זקוקה לעצמאותה, אבל אנה-מריה חשדה שחיי החברה עייפו אותו. מטבעו הוא היה גבר שקט ומחושב. "אנה?" קולו נשמע מחדר העבודה כשנכנסה אל הווילה ופשטה את מעילה. "כן, פאפא?" "ספרי לי על הטעימה. האם כולם היו שם?" "כל מי שחשוב," היא קראה בחזרה, נכנסת אל חדר העבודה בחיוך, "חוץ ממך." "חנופה." אביה ישב בכורסת עור עמוקה ליד האח; אש בערה באח כדי לגרש את צינת הלילה. ספר היה מונח נשכח בחיקו והוא הוריד את משקפי הקריאה שלו, פניו הרזות והחרושות מתקמטות בחיוך. "את לא צריכה לומר לי דברים כאלו." "אני יודעת," היא ענתה, התיישבה מולו והחליקה את רגליה אל מחוץ לנעליים. "ואני גם אמורה לדעת שכן הייתי בעצמי מושא לחנופה הערב." "אוה?" הוא סגר את הספר והניח אותו על שולחן צד, ליד משקפיו. "למה את מתכוונת?" היא לא התכוונה להזכיר את ויטוריו. היא ניסתה לשכוח אותו, אחרי הכול. אבל איכשהו הוא החליק לתוך השיחה שלהם עוד בטרם החלה, וזה לא ממש הפתיע אותה, שהרי היה במחשבותיה כל הערב. "הרוזן מקאזלוורה חזר," היא הסבירה בקלילות. "הוא נכח הערב. האם ידעת שהוא חזר?" "כן," אנריקו אמר אחרי רגע, ולהפתעה של אנה, הוא נשמע מהורהר וזהיר כאחד. "ידעתי." "באמת?" היא זקרה את גבותיה, וקפלה את רגליה בעודה מחליקה עמוק יותר לתוך מושב העור השחוק והרך. "לא סיפרת לי." היא לא הצליחה להרחיק מקולה טון תוכחה קל. אביה היסס ולאנה הייתה תחושה שהוא מסתיר ממנה משהו. היא תהתה איך בכלל ידעה שזו הייתה אפשרות, כשמערכת היחסים שלהם – במיוחד בשנים שאחרי מות אמה – הייתה כה קרובה, כה פתוחה. זה לא תמיד היה כך, אלוהים יודע, אבל היא עבדה על זה וגם הוא, ובכל זאת עכשיו...? האם הוא מסתיר ממנה משהו? היא צחקה קלות. "פאפא?" הוא משך בכתפיו. "זה לא היה נראה לי חשוב." אנה הנהנה וקיבלה את דבריו, כי כמובן זה לא היה אמור להיות חשוב. היא בקושי הכירה את ויטוריו. הרגע האחד הזה שעל יד קברה של אמה לא אמור לשנות. "מאוחר," היא אמרה לבסוף, מחייכת. "אני עייפה, אז אני חושבת שאלך למיטה." אנה אספה את נעליה, מניחה להן להשתלשל בין אצבעותיה, כשהלכה לאיטה מהספרייה דרך אולם הכניסה החשוך ובמעלה מדרגות השיש אל הקומה השנייה של הווילה. היא עברה על פני חדרים חשוכים, לווילה היו שמונה חדרי שינה ורק בשניים מתוכם נעשה שימוש. היו להם אורחים לעתים נדירות בלבד. המילים המועטות של ויטוריו הוציאו אותה מאיפוס; היא קלטה כשנכנסה אל חדרה והתחילה להתפשט כדי להתכונן למיטה. זה לא היה אמור לקרות – איזו שיחה נטולת משמעות זו הייתה! שני משפטים בקושי ובכל זאת הם הדהדו בראשה, בגופה, וההדים לחשו לה בהתגרות. היא לא ציפתה שתהיה לה כזו תגובה לגבר הזה, כשבקושי הקדישה לו מחשבה בשנים האחרונות. אבל ברגע שהוא נכנס אל הטירה היא נעשתה מודעת לנוכחותו. הייתה ערה אליו בצורה מדאיגה, מייסרת, גופה נעור לחיים לפתע, כאילו היה קודם חסר תחושה, או ישן, או אפילו מת. היא לבשה את הפיג'מה שלה ושחררה את שערה מהסיכה שריסנה אותו. מחוץ לחלונה שטפה הלבנה את השדות באורה והיא הצליחה לראות את הצלליות של הגפנים שהעניקו לווילה רוסו את שמה ואת מזלה – רוסו בגלל הצבע של היין שהענבים הללו ייצרו, אדום עמוק וקטיפתי שפיאר הרבה שולחנות משובחים באיטליה, ולאחרונה בעולם. אנה ישבה במושב החלון, רגליה קרובות לחזה, סנטרה מונח על ברכיה. הרוח מהחלון הפתוח העיפה את שערה וצננה את לחייה – היא לא קלטה שהן חמות. האם הסמיקה? ובגלל מה? לו היו לה חיים חברתיים כלשהם, היו המילים שהחליפה עם ויטוריו חסרות משמעות עבורה. אבל העובדות הקשות היו שלא היו לה חיי חברה, והייתה להן משמעות. היא הייתה בת עשרים ותשע, יום הולדתה השלושים עמד להגיע תוך חודשים מספר ללא שמץ תקווה לחיי חברה, להוציא את אירועי טעימת היינות שאליהם הלכה, ושרוב המשתתפים בהם היו גברים שגילם כפול מגילה. לא בדיוק בעלים פוטנציאליים. והאם היא בכלל מחפשת בעל? אנה שאלה את עצמה בחריפות. היא ויתרה על חלום מהסוג הזה לפני שנים, כשהבינה בכאב ובבירור שגברים לא התעניינו בה. היא בחרה למלא את חייה עם עסקים, חברים ומשפחה – אביה, מכל מקום – במקום לרדוף אחרי הרומנטיקה – אהבה – שבמשך השנים פשוט חלפה על פניה. היא הניחה לזה, יודעת שהדברים הללו לא היו בשבילה. היא קיבלה את זה... עד הלילה. ועם זאת, היא הצטערה עכשיו שויטוריו חזר, הצטערה שהחנופה המגוחכת שלו – מזויפת בבירור כפי שהייתה – עוררה את נשמתה, הזכירה לה כמיהה וגעגועים ששכחה והדחיקה. התעלמו ממנה במשך זמן ממושך כל כך – כאישה – שהיא הפכה בלתי נראית, אפילו לעצמה. היא פשוט כבר לא חשבה על עצמה בצורה כזו. היא השעינה את ראשה על האבן הקרה, עוצמת את עיניה כשהרוח סתרה את שערה וטלטלה את העצים בחוץ. היא רצתה, היא קלטה במדקרה חדה של כאב, שויטוריו קאזלוורה יסתכל עליה לא בבוז או בגועל, אלא בתשוקה. היא רצתה שיגיד לה את הדברים שאמר לה הערב – ויותר מהם – ויתכוון אליהם. היא רצתה להרגיש אישה. לשם שינוי.