הכלה שלא ידעה

אפולו ואסיליס הביט מבעד לחלון, אל האגם היפה שכיסה את הקרקע העשירה. אתונה נראתה מרחוק, מתחת לערפילים, והים היה רק קו חלש באופק. אבל הוא לא הבחין בכל אלה. זרועותיו היו שלובות בחוזקה על חזהו ומתח מחץ את גופו כמו מלחציים. מתח שהוא הרגיש כבר חודשים. שלושה חודשים, ליתר דיוק.

נשמע צפצוף קצבי חלש מאחוריו ופתאום, הוא השתנה. דילג על פעימה והתגבר. קצב הלב עלה. היא מתעוררת. סוף כל סוף.

הוא הסתובב. אישה שכבה על מיטה מוגבהת. היא הייתה חיוורת, כמו הסדינים שמתחתיה. שיער זהוב-אדמדם התפזר סביב ראשה. על מצחה הייתה גאזה, מעל לעינה הימנית.

תחבושות כיסו את זרועה. שריטה עיטרה את לחייה השמאלית. בסך הכול, היא סבלה מחתכים וחבלות קלות. זה היה נס, בהתחשב בזה שהמכונית שבה נהגה הייתה כעת בחלקו התחתון של נקיק צר בעומק של כמאה מטרים, מסה של מתכת חרוכה, שחורה ומעוכה.

הוא קרב אל המיטה. ריסיה הבלונדיניים היו כה ארוכים, עד שהטילו צללים על לחייה. גבותיה היו כהות יותר, דקות. הוא קימט את מצחו. פניה נראו... רזות יותר. עצמות לחייה בלטו יותר מכפי שזכר.

אבל... הוא לא הביט באישה זו, בחיפוש אחר פרטים מפלילים, לאחרונה.

לא מאז הביט בה כאילו לא ראה אישה מימיו. לפני ארבעה חודשים, כשהם נפגשו בפעם הראשונה. כשגופה העירום נראה לעיניו וגרם לדמו לשאוג בקול רם כל כך, עד שאוזניו החרישו.

הוא יכול היה עדיין לראות את גופה כעת, כאילו נצרבה התמונה במוחו. את שדיה הקטנים, אך המעוצבים בשלמות. את בטנה השטוחה, את קימורן העדין של ירכיה. את משולש התלתלים הזהוב בצומת ירכיה. את רגליה הצרות. היא נראתה עדינה כל כך, ועם זאת, כשהתאחד גופו עם גופה, הוא הרגיש את הכוח שלה וזו הייתה החוויה הארוטית ביותר בחייו.

להפתעתו ולתדהמתו של אפולו, חום שלא חש במשך חודשים הציף את עורקיו. הוא דחה אותו לחלוטין. האישה הזו רימתה אותו, בדרך הנוראה ביותר.

הוא בז לה.

באותו רגע, כשנעו עפעפיה, נפתחה הדלת ולחדר נכנסו רופאה ושתי אחיות. הרופאה הביטה באפולו. "אני רוצה להזכיר לך, לא לצפות ליותר מדי, בהתחלה. ניתן לוודא את היקף הפגיעה בראשה, רק לאחר שהיא שבה להכרה."

אפולו הנהן קצרות והתבונן בהן בודקות את המכונות סביב המיטה. הרופאה התיישבה ליד האישה ולקחה את ידה. "יקירתי, את יכולה לשמוע אותי? את יכולה לפקוח את עינייך, בבקשה?"

אפולו ראה תנועה מאחורי העפעפיים העדינים. לרגע, עצר את נשימתו, כשעפעפיה שוב רפרפו. כאילו שכח לרגע, ולחלק קטן ממנו באמת היה אכפת, אם אשתו תתעורר או לא.

היא שמעה קול מגיע מרחוק. זה היה כמו זמזום של דבורה שהסיח את דעתה, שמשך אותה ממעטה האפלה המקסים, שהקיף אותה בשקט ובשלווה מבורכים.

היא חשה לחץ קל על ידה. והקול. רם יותר עכשיו. היא לא הצליחה להבין את המילים, רק את הטון. מממ. מממ!

היא ניסתה לסלק את הלחץ מידה, אך הוא התחזק. אור בהיר שרף את עיניה והרחיק את האפלה. ראשה היה כה כבד... מטושטש.

ואז, כאילו וילון נמשך לאחור, היא שמעה קול חד וברור. "גברת ואסיליס, הגיע הזמן להתעורר."

לרגע, קוננה על שהיא מותירה את האפלה השלווה מאחור, אך ידעה שאין לה ברירה אלא לעקוב אחר הקול. היא הבינה את המילים, אך לא היה בהן כל היגיון... גברת...?

היא פקחה את עיניה ואור התנפץ על עיניה, והיא עצמה אותן שוב. היא הבינה שהיא שוכבת במיטה. היא הרגישה את רחש הפעילות סביבה. ואף את העובדה שבאותו שבריר שנייה, הבחינה בדמות כהה וגבוהה מתנשאת בקצה המיטה.

דמות שהייתה מוכרת לה והגבירה את קצב ליבה, בלי שום סיבה שהצליחה להבין. "גברת ואסיליס, תוכלי לנסות לפקוח שוב את העיניים? סגרנו את התריסים, כדי להקל עלייך."

היא ניסתה ופקחה שוב את עיניה, והפעם זה לא כאב כל כך. מולה, נראו פניה של אישה שלא הכירה. היו עוד שתי נשים, זרות אף הן. לכולן היה שיער כהה ועיניים כהות. נשמע רעש זמזום וצפצוף קצבי של מכונות. היא ראתה לבן בכל מקום. ריח של חומר חיטוי. שם צץ במוחה: בית חולים.

היא הבחינה בתנועה בראייתה ההיקפית והביטה לעבר קצה המיטה. הדמות הכהה והגבוהה הייתה גבר. היא הכירה אותו. "א-א..." קולה היה סדוק. היא ניסתה שוב. "אפולו?"

"זה טוב."

היא בקושי הבחינה בהקלה הברורה בקולה של הרופאה, כשהתבוננה בגבר שבקצה המיטה. הוא עטה חולצה בעלת שרוולים ארוכים. צוואר עגול. בד רך. כתפיים וחזה רחבים. עוצמתי. אבל לא שרירי מדי. רזה.

שיער כהה וקצר. תווי פנים גבריים וחזקים. עיניים ירוקות עמוקות. היא ידעה זאת, אף שלא יכלה לראות היטב את צבען מכאן. לסת חזקה. זיפים. פה מוצק. חם, מעל לפיה. צמרמורת חלפה בה. הגבר הזה נישק אותה.

היא הרגישה שלחצו את ידה ושמעה את קול הרופאה. "את יודעת מי האיש הזה?"

היה לה קשה להסיט את מבטה ממנו, כאילו פחדה שהוא עלול להיעלם. היא הנהנה. "כן... בדיוק נפגשנו, אתמול בלילה. באירוע." פניו קדרו מעט, אבל היא בקושי הבחינה בזה, כשחום התפשט בלחייה, כשנזכרה שראתה אותו לראשונה. איך עצר אותה בדרכה, ביופיו עוצר הנשימה ובכריזמה שלו, כשלבש חליפת טוקסידו שהייתה צמודה לגופו החזק כמו עור שני.

הוא נראה משועמם. אנשים הסתובבו סביבו, אך הם שמרו מרחק, כאילו היו מאוימים מכדי להתקרב.

ואז נפגשו עיניהם ו...בום! ליבה זינק בחזהּ ומאז לא הייתה אותו דבר... היא הבינה שהיא בבית חולים. אבל מה היא עשתה כאן? עם גבר שבקושי הכירה?

אבל את כן מכירה אותו. היכרות אינטימית.

היא חשה את זה בעצמותיה, כמו ידיעה עמוקה בתוכה. אבל איך ידעה זאת, אם רק פגשה אותו? היא ניסתה להיאחז בשאלה כדי למצוא תשובה, אבל היא גלשה מבין אחיזתה.

בלבול העיב על מוחה ולראשונה, הייתה לה תחושה שמשהו מאוד לא בסדר. פרץ של פחד... או בהלה... התפתל בבטנה. היא הביטה ברופאה. "מה קורה? מדוע אני כאן?"

כשאמרה את המילה אני, עצרה. אני. כלום. שום דבר. חלל ריק. הפחד גבר. "רגע... אני לא יודעת... מי אני... מי אני?"

ואז צץ משהו בראשה. הרופאה קראה לה... "אמרת גברת ואסיליס..."

הרופאה הביטה בה, בהבעה שהיה לה קשה לפענח. "כי את גברת ואסיליס. סשה ואסיליס."

סשה. זה הרגיש לא נכון. לא היא. "אני לא חושבת שזה שמי."

"מה שמך?" כלום. שום דבר. תסכול.

הרופאה דיברה שוב. בקול רגוע. "סשה. שמך הוא סשה ואת נשואה לאיש הזה, אפולו ואסיליס." שוב, הביטה באיש. פניו בהחלט היו קודרות כעת והוא לא נראה שמח במיוחד, להיות נשוי לה. היא נענענה בראשה, אך זה גרם לכאב חד בעינה. היא הפסיקה. "אבל זה לא יכול להיות, רק עכשיו נפגשנו."

אבל אם רק נפגשתם, איך יכולת להכיר אותו היכרות אינטימית? איך ייתכן שאתם נשואים?

כאב ראש החל להיווצר, ממש בין עיניה. פעימה עמומה. כאילו חשה בזה, הזדרזה ואמרה הרופאה, "זה מספיק לעת עתה, היא צריכה לנוח. נוכל לחזור אחר כך."

אחת האחיות צעדה קדימה ונגעה בעירוי שליד המיטה. עד מהרה, האפלה המנחמת עטפה אותה שוב בחיבוק חם ועצרה את הבהלה והפחד הגוברים ואת השאלות המטרידות.

ואותו, הדבר הכי מטריד מכולם, והיא אפילו לא ידעה מדוע.

לאחר יומיים

"אנחנו חושבים, שאובדן הזיכרון שלך נובע מתאונת ההתרסקות הטראומטית. לא נראית פגיעה מוחית ברורה, אחרי הסריקות שעשינו לך, אבל את יכולה לזכור רק שפגשת את בעלך בפעם הראשונה ולא שום דבר אחר. שום דבר מלפני או אחרי. לפעמים, המוח עושה זאת כסוג של הגנה, כשמתרחש אירוע. אין לנו סיבה שלא להאמין, שהזיכרון שלך יחזור עם הזמן. הוא יכול לחזור בחלקים קטנים, כמו צירוף של חלקי פאזל, או שזה יכול לקרות בבת אחת."

או שלא יחזור בכלל?

היא פחדה מכדי לשאול זאת בקול.

"זו הסיבה..." עכשיו הביטה הרופאה באפולו ואסיליס, שהיה נוכחות מאיימת, כשעמד ליד החלון בזרועות שלובות. "...שאת צריכה להיות תחת פיקוח הדוק, בזמן שאת מתאוששת."

הרופאה שבה להביט בסשה, שעדיין לא הרגישה כמו סשה. "אל תדאגי יותר מדי, לגבי זיכרונך. עלייך להתמקד בהחלמה מפציעותייך. אני בטוחה, שהכול יחזור לתפקוד מלא."

סשה תהתה ממה מגן עליה מוחה.

הרופאה קמה. "את יכולה לחזור הביתה עכשיו. אנחנו נשמור על קשר, כדי לעקוב אחר ההתקדמות שלך. אנא, יידעי אותנו ברגע כשתתחילי לזכור משהו."

היא הרגישה שזו אפשרות עמומה ומרוחקת. היא הרגישה כאילו מוחה היה מלא בערפל אפור. שבלתי אפשרי לחדור אליו. והיכן היה הבית שלה? הרופאה אמרה לה שהיא אנגלייה, ולכן סביר להניח, שהיא נולדה וגדלה שם.

כששאלה על משפחתה, בעלה אמר לה שהוריה מתו ושאין לה אחים. פשוט כך. בצורה ישירה ובוטה. היא חשה כאב חד בחזהּ, ליד ליבה, אך כשלא הצליחה לחבר שמות או פנים להוריה, היה לה קשה להרגיש צער עמוק.

הרופאה הלכה וסשה הביטה באפולו ואסיליס. בעלה. הוא נראה קודר כפי שהיה כששבה להכרה. האם לא היה מרוצה, שהיא ניצלה מהתאונה? הוא לבש היום חליפת שלושה חלקים בצבע אפור פלדה ועטה עניבה. הוא נטף תחכום עירוני, אך סשה חשה באנרגיה של כאב בגופו. כאילו היה מוכן להשליך את מעטה הנימוס ולחשוף את האדם הבסיסי יותר שמתחת.

למרבה האירוניה, בזיכרון היחיד שהיה לה מהלילה שבו נפגשו, הוא חייך. אפילו צחק. פניו הפכו מעוצרות נשימה למשגעות. היא זכרה את קולו. עמוק ובעל מבטא.

אבל אמרו לה שלילה זה היה לפני ארבעה חודשים. ומאז, הם היו נשואים. ומתברר שהיא עברה ליוון, מאנגליה. הכול היה הרבה יותר מדי, מכדי שתצליח לעכל, וסשה נמנעה מלחשוב על כך יותר מדי.

"את מוכנה? המכונית ממתינה בחוץ."

האם היא הייתה מוכנה? לצאת עם גבר שהיה מעט יותר מזר? בארץ זרה, שלא זכרה שהגיעה אליה? אבל היא הנהנה קצרות וקמה על רגליה, גפיה עדיין חלשות מעט.

אפולו הרים את תיק היד. הוא הביא לה בגדים להחלפה והם רק הוסיפו לתחושת חוסר ההתמצאות שלה, משום שלא יכלה לדמיין שבחרה בגדים כאלה. מכנסי משי מתרחבים בצבע שמנת שהיו להם שסע בכל צד, חולצת משי תואמת וז'קט קצר. סנדלי עקב גבוהים, שהגבירו את חוסר היציבות שחשה.

הוא פתח את הדלת וזז לאחור. סשה חיזקה את עצמה ויצאה מהחדר, בחן רב ככל שיכלה לגייס.

אפולו צעד לצד אשתו במסדרון. היא הלכה לאט, כאילו מעולם לא נעלה נעלי עקב, בחן של סייחה שזה עתה נולדה. וזה היה מוזר, מכיוון שהפעם היחידה שזכר שראה אותה בנעליים שטוחות הייתה כשהם נפגשו, באותו לילה ראשון.

היא מעדה מעט והוא אחז במרפקה, כדי לייצב אותה. היא הציצה אליו, לחייה ורודות מעט. "תודה."

שיערה נפל סביב כתפיה בגלים טבעיים ורכים, שידע שהיא מעדיפה להחליקם.

"זה שום דבר." הוא חשק את לסתו מתגובת גופו לתחושת זרועה מתחת לידו, גופה הדק מתחכך קלות בגופו. היא לא הדיפה את ניחוח הבושם הרגיל שלה. קודם, ראה אותה מוציאה את הבושם מהתיק ובודקת אותו על פרק ידה, מכווצת מיד את אפה. היא הביטה אליו. "זה הבושם שלי?"

הוא הנהן. באופן אישי, תגובתו הייתה זהה תמיד, כשהריח את הבושם שלה. רתיעה. הבושם היה חזק מדי. מתוק להחריד. היא החזירה אותו לתיק, מבלי שהשתמשה בו.

אבל עכשיו, כל מה שהרגיש היה הניחוח שלה. של סבון ומשהו ייחודי ונשי. שוב נזכר, באי נוחות, בפעם הראשונה שפגש אותה, כשהיה המום מיופיין של פניה הרעננות. ההשפעה שלה עליו הייתה כמו אגרוף בבטן והוציאה את כל האוויר מריאותיו.

ועד היום, לא הצליח להבין את זה. הוא ראה המון נשים יפות יותר מסשה. וגם שכב איתן. אבל משהו בה, מהרגע שראה אותה, משך אותו. כבש אותו. עד כמה ששנא להודות בזה.

היא פיתתה אותו כששיחקה את התמימה בעיניה הפעורות, ואז לכדה אותו בעזרת הטריק העתיק ביותר בספר. הצריבה מאותה שגיאה ומחולשתו הרגעית אליה היו כמו מרה בבטנו. תשוקתו אליה התפוגגה, באותה מהירות שהתפרצה בתוכו, והוא קיבל את זה בברכה לאור בגידתה, אבל עכשיו היא חזרה, כאילו ללעוג לו על שבכלל האמין ששלט בתשוקתו.

היא שיחקה בו שוב, אבל הפעם, הוא לא יסכים לזה.

סשה עיוותה את פניה, כשאצבעותיו של אפולו התהדקו, כמעט בכאב, על זרועה. היא ניסתה להתרחק והוא הביט בה. "אני בסדר עכשיו, אתה יכול להרפות."

מיד מחה את הבעתו, הסיר את ידו ואמר חלקות, "המכונית שלי כאן, ממש מחוץ לדלת."

סשה ראתה רכב מלוטש ממתין להם, כשנהג אוחז בדלת האחורית פתוחה. התחושה שהיא נמצאת בממד חלופי התחזקה, ושום דבר לא נראה הגיוני.

היא יצאה מדלת בית החולים וגמעה אוויר צח, בתקווה שזה יגרום לה להרגיש מחוברת יותר למציאות. השמש היוונית הייתה חמה, אך האוויר של תחילת הקיץ לא היה לח.

סשה נכנסה למכונית. נעליה צבטו את רגליה, אחרי שהלכה רק כמה מטרים. היא לא יכלה להאמין שהיא נועלת נעליים כאלה באופן קבוע.

או... היא החליקה את מבטה אל אפולו, כשנכנס מצד השני של המכונית, אולי אפולו אהב אותן והיא נעלה אותן כדי לרצות אותו?

מחשבה זו העבירה בה צמרמורת נוספת. המחשבה לרצות אותו. אלא שלפי הקור שנבע ממנו, הוא לא היה מרוצה, ולא היה לה מושג מדוע.

המכונית יצאה מבית החולים ואפולו החליף כמה מילים ביוונית עם הנהג, שהרים את המחיצה ביניהם. סשה הייתה מודעת אליו בחריפות, כאילו הוסרה מעליה שכבת עור חיצונית.

ידו נחה על ירכו. ירך מרובעת, גברית. אצבעותיו ארוכות. ציפורניו קהות. חליפתו נראתה כאילו נוצרה במיוחד לחבוק את שריריו ולהדגיש את כוח גופו העוצמתי. הוא הסתכל אליה והיא לא הספיקה להסתיר את העובדה שהציצה לעברו.

"הכול בסדר?"

היא הנהנה. זו הייתה שאלה מנומסת, אך המתח היה מוחשי. במקום לשאול שאלה שלא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת את תשובתה, היא שאלה, "לאן אנחנו נוסעים?"

"לווילה. היא לא רחוקה מכאן."

"האם גרתי שם זמן רב?"

"בשלושת החודשים האחרונים, מאז התחתנו."

"היכן התחתנו?" פתאום זה היכה בסשה, כי מלבד העובדה שגבר זה הגיע לקחת אותה מבית החולים לאחר התאונה, כאשר ככל הנראה נמצאה משוטטת על הכביש במצב של בלבול יום ולילה לאחר שדיווח על היעדרותה, הוא יכול להיות כל אחד. הוא הביט בה לרגע כה ארוך ומעריך, עד שהרגישה בחום עולה שוב על לחייה, אך אז הוא הוציא מכיסו טלפון אלגנטי וקטן, הקיש על המסך והושיט לה אותו. "התחתנו באתונה, בטקס אזרחי."

היא הביטה במסך הטלפון. על המסך היה קישור להודעה רשמית לעיתונות שהכריזה על נישואיהם, ולה נלוו מספר תמונות. סשה הגדילה את המסך. זו הייתה היא. אבל היא לא הרגישה כמוה. היא לבשה שמלת משי דקה בלי שרוולים, באורך הברך, בגזרת אלכסון שהגיע כמעט עד לטבורה. על רגליה היו נעלי עקב גבוהות להחריד. שיערה סורק לתלתלים גדולים ונראה כי איפור רב כיסה את פניה. תכשיטי זהב רבים. טבעת יהלום ענקית למראה. היא הרגישה פרץ של פגיעות ומבוכה, כשהביטה בתמונה. ואז הביטה אל כפות ידיה החשופות. "היו לי טבעות?"

"כן. הרופאים אמרו שככל הנראה, איבדת אותן בתאונה."

היא הביטה באפולו. "אני מקווה שהן לא היו יקרות מדי."

הוא הביט בה במבט מוזר. "אל תדאגי, הן מבוטחות."

מבטה של סשה שב אל הטלפון. היא אחזה בזרועו של אפולו וחייכה חיוך רחב. אולם, בעלה הטרי לא נראה מאושר כלל. הזיכרון שלה, שבו הוא מחייך, בטח היה פרי דמיונה. דימוי מכושף.

היא קראה את ההודעה לעיתונות.

אפולו ואסיליס, איל ההון בתחום הבנייה, התחתן עם חברתו האנגלייה סשה מילר בטקס אזרחי פרטי.

מינימום של מידע. סשה החזירה לו את הטלפון, כשהיא מרגישה מבולבלת יותר. בראשה זמזמו מיליון שאלות, אך היא הרגישה שמתחיל לה כאב ראש והרופאה אמרה לה לא להגזים.

היא הביטה מבעד לחלון וראתה הבזקים של בתים עצומים בשטחים מוריקים, מאחורי שערי ברזל גבוהים עצומים. ברור כי זה היה אזור עשיר.

תוך זמן קצר, פנתה המכונית לכיוון זוג שערי ברזל. הם נפתחו אוטומטית ואיש בבקתת אבטחה קטנה נופף להם, אחרי שדיבר עם הנהג.

סשה הביטה מבעד לחלון בהתפעלות, למראה השפע שסבב אותה. שביל הגישה הוביל לגינה עצומה ולבית דו קומתי, ומדרגות מובילות אל דלת הכניסה, שם חיכתה אישה במדים.

אפולו יצא, כשהמכונית נעצרה בתחתית המדרגות, ולפני שסשה הספיקה לפתוח את הידית, הדלת נפתחה והיא ראתה את ידו הגדולה מושטת לעברה.

לא הייתה לה ברירה, אלא להניח את ידה בידו, ועורה עקצץ בתחושה מבשרת רעות, כאילו ידע גופה שהוא יגיב בדרך מסוימת ולא היה לה מושג למה לצפות.

כן, יש לך מושג.

ידה נגעה בידו וטלטלה חלפה בגופה. אצבעותיה התעקלו סביב אצבעותיו מעצמן. פניה בערו לתגובתה, והיא נתנה לו לעזור לה לצאת מהמכונית ומיד כשיכלה, חטפה את ידה מידו. תגובתה אליו, מעל לערפול במוחה, הייתה יותר מדי. היא החליטה לא לגעת בו שוב, אם תוכל להימנע מכך, ואז הקול הקטן הזה בראשה הזכיר לה שהם נשואים.

היא עצרה בתחתית המדרגות, כשמחשבה עלתה בראשה. הם בוודאי חולקים חדר. מיטה. נדמה לה שליבה שילש את קצבו. אפולו היה כמעט בראש המדרגות. הוא הסתובב והיא ראתה מבט קצר רוח חוצה את פניו.

"סשה?"

היא חשבה בזעם כשעלתה במדרגות, נזהרת בנעליה הלא מעשיות. אולי היא יכולה להציע שהם ישנו בחדרים נפרדים, עד שזיכרונה ישוב? בטח הוא לא יצפה ממנה לחלוק את מיטתו, כשהיא מרגישה שהיא כמעט ולא מכירה אותו. לא משנה מה גופה אומר לה.

בראש המדרגות, עמדה אישה מבוגרת במדים. היא הייתה זרה לסשה. והיא לא נראתה מסבירת פנים. שיערה הכהה היה משוך לאחור בפקעת. נראה כי היא התבוננה בסשה בחשש, כאילו מחכה שהיא תעשה משהו לא צפוי.

סשה לקחה צעד קדימה והושיטה את ידה. "שלום." האישה נרתעה לרגע ואחרי שהציצה לעברו של אפולו, נראה שקיבלה סימן כי היא השיבה מבטה אל סשה, לקחה את ידה ואמרה ביוונית במבטא כבד, "ברוכה הבאה הביתה, קיריה ואסיליס."

סשה חשה מגע קל בגבה, שהסיח את דעתה מתגובתה המוזרה של האישה. "את לא זוכרת את ריאה?"

היא נענעה בראשה, "לא, אני מצטערת מאוד."

האישה עזבה את ידה, עיניה מתרחבות. אפולו אמר, "אני אעשה לאשתי סיור בווילה. נאכל משהו קל בעוד שעתיים, ריאה. במרפסת הקטנה."

האישה הנהנה ונעלמה אל הווילה. סשה הביטה לאזור הכניסה האובלי העצום. באותו הרגע, חשה בטוחה לחלוטין, שמעולם לא ראתה את רצפות השיש האלה או שכף רגלה דרכה במקום זה, לפני כן.

וזו הייתה טעות. היא גרה כאן. ברור היה שלא יכלה לסמוך על האינסטינקטים שלה.

היא פסעה אל מעבר לסף הדלת והלכה בעקבות אפולו, כשהוביל אותה דרך סדרה של חדרים מהכניסה האובלית. היה שם חדר קבלה רשמי, חדר קבלה לא רשמי. חדר אוכל רשמי, חדר אוכל לא רשמי.

כל החדרים היו מרוהטים בריהוט מפואר אך אלגנטי. בכל חדר שלטו צבעים עמומים, בגוונים שונים אך מחמיאים. המראה היה מודרני אך קלאסי. ציורי בדים ענקיים קישטו את הקירות ועתיקות היו מפוזרות בין חפצי אומנות מודרניים יותר.

בכל חדר היו דלתות צרפתיות ענקיות, שהובילו למרפסת שהקיפה את כל הבית והשקיפה על הגן המרשים. ומרשים עוד יותר, היה הנוף של אתונה שנשקף מרחוק.

סשה יצאה מחדר האוכל הרשמי אל המרפסת. הם היו הרבה מעל לעיר העתיקה והשוקקת, והאוויר היה כבד מניחוח הפרחים שטיפסו על קיר המרפסת, בשפע של צבעים. היא ניסתה נואשות לזכור שהביטה בנוף זה מכאן בעבר, אך ראשה היה ריק. אפולו נעמד לצידה על המרפסת ועורה עקצץ. סשה שאלה, "זה בית ישן?"

"לא, בניתי אותו בשטח הזה."

סשה הביטה בו. "אתה בנית את הבית?"

לסתו התהדקה. "לא אני, באופן אישי. חברת הבנייה שלי."

סשה הסתובבה לעמוד מולו. "אז... אתה הבעלים של חברת הבנייה?"

הוא הביט בה והנהן. "ואסיליס בנייה."

סשה קימטה את מצחה. "זה עסק משפחתי – יש לך משפחה?"

הבעה הבליחה על פניו מהר כל כך, שסשה לא הצליחה לפענח אותה, אבל לרגע, נראתה כמו כאב. "אין לי משפחה. הם מתו לפני זמן רב. אבי היה בעסקי הבנייה, אבל הוא עבד אצל מישהו אחר. אז לא, זה לא עסק משפחתי."

"אני מצטערת, לשמוע על אובדן משפחתך." לשניהם לא הייתה משפחה. "מה קרה?"

לרגע ארוך, חשבה שהוא לא יענה ואז הוא אמר, "סדרה של אירועים אומללים."

הוא נסוג לאחור. "בואי, אראה לך את שאר הווילה."

סשה דחקה הצידה את סקרנותה מ'סדרת האירועים האומללים' והלכה בעקבות כתפיו הרחבות של בעלה, כשהוביל אותה חזרה לכניסה ובמעלה גרם מדרגות עצום. תיאור המקום כווילה היה עלוב, למה שהייתה בבירור אחוזה מפוארת.

היא תהתה איך זה היה, לבוא לכאן עם בעלה הטרי בפעם הראשונה. קול קטן בתוכה הצביע על כך שהיא חווה זאת עכשיו, אך תהתה האם היה חמים יותר, בפעם הראשונה?

הווילה שמרה על תחושה מודרנית אך קלאסית והכילה נגיעות קטנות של מאפיינים תקופתיים, כדי להעניק לה תחושה של נצחיות.

במרתף היה חדר כושר וחדר מדיה משוכלל, שיכול היה להפוך לקולנוע ביתי. באותו מפלס היו בריכת שחייה וחדר סאונה. שלא לדבר על החדרים הנוספים לעיסויים ולטיפולים, שיצאו אל הגן במפלס הנמוך יותר שהיו בו שני כיסאות נוח וערסל תלוי בין שני עצים.

אפולו הניף את ידו לעבר הגנים, "יש גם בריכה חיצונית ומלתחה."

הוא הראה לה את חדר העבודה שלו בקומה הראשונה. חדר גברי מאוד, שקירותיו מלאים במדפים וספרים. מעבר למסדרון, הוא פתח דלת אחרת ואמר, "זה המשרד שלך."

היא לא הצליחה לעצור את הפתעתה. "היה לי משרד?"

הוא הרים את ידו והיא נכנסה פנימה, אינה בטוחה מדוע הסתייגה מכך לפתע. החדר היה יפה, אך מוגזם. שטיח קטיפה לבן ושולחן עבודה לבן היו החפצים הפשוטים ביותר בחדר. על השולחן היה מחשב יקר למראה.

הקירות כוסו בטפטים נוצצים ופרחוניים, ועל הקיר היו הדפסים ממוסגרים של כריכות של ירחונים מבריקים. מדפים רבים, שהיו ברובם ריקים. קומץ ספרים.

כורסת קטיפה ורודה והדום תואם. הם נראו כאילו לא נגעו בהם.

"בשביל מה השתמשתי בו?"

אפולו נשען על משקוף הדלת, זרועותיו שלובות על חזהו, מבט כמעט מזלזל על פניו. "אמרת שאת רוצה להקים עסק, ליחסי ציבור."

סשה הביטה בו. "זה מה שעשיתי? יחסי ציבור?"

הוא משך בכתפיו. "כשנפגשנו, הגשת משקאות בקבלת פנים. אני לא חושב שהידע שלך ביחסי ציבור חרג מניסיונך כנותנת שירות."

היה טון בקולו, שסשה בחרה לנסות להבינו אחר כך. היא הלכה בעקבותיו עד למפלס השני, שבו היו חדרי השינה. הוא הוביל אותה על פני כמה חדרי אירוח אל קצה המסדרון ופתח דלת. "זה החדר שלך."

היא נכנסה פנימה, עצרה והסתובבה. "החדר שלי?"

"החדר שלך."

אפולו חסם את פתח החדר בקלות. פיה של סשה יבש. היא הייתה מודעת לכפות רגליה הכואבות מסנדליה גבוהי-העקב. ובכאב עמום בקדמת ראשה.

"לא היה לנו חדר משותף?"

הוא הניד בראשו לאט. "לא."

סשה רצתה נואשות לדעת מדוע, ונראה כאילו שהוא ציפה ממנה לשאול את השאלה הזאת, אך מסיבות שלא הבינה, לא רצתה לדעת. עדיין לא.

כי זה בוודאי אף יסביר את התנהגותו הקרירה והמרוחקת. מדוע סוכנת הבית שלחה בה מבט זהיר כל כך.

גם כך, הייתה לה אחיזה קלושה כל כך במציאות והיא לא ידעה אם היא מוכנה לשמוע עוד גילויים על עצמה.

לכן לא אמרה דבר ונכנסה אל החדר. הוא היה מפואר, כפי שלמדה לצפות, בזמן הקצר שהיא פה. השטיח היה כה עבה שעקביה שקעו בתוכו. אינסטינקטיבית, החליקה את הסנדלים מרגליה והתענגה על תחושת הרכות מתחתן. היא הייתה מודעת למיטה העצומה, המכוסה במצעים קרירים ובתוליים למראה, לצידה השמאלי, אך התעלמה ממנה ולא מצא חן בעיניה עד כמה הייתה מודעת אליה.

היא הרימה את הסנדלים בידה ויצאה אל הדלתות הצרפתיות, שנפתחו אל מרפסת גדולה דיה להכיל כיסא נוח ושולחן ושני כיסאות. מכאן, ראתה שלווילה יש אגף נוסף בגובה של קומה אחת, ומרפסת קטנה יותר מכוסה בסבכים. הבריכה החיצונית הייתה ממש מעבר לאזור זה, מוקפת בצמחי בוגנוויליה. היו שם כיסאות נוח וחדר מלתחה.

הקרקע ירדה בשיפוע במורד הגבעה, והותירה את הנוף לאתונה ולים שמעבר.

מלוא היקף הפאר העצום הזה שקע בתוכה. זה היה הרבה ומכריע.

היא חזרה אל החדר, מסונוורת לרגע מהשמש. כשעיניה שבו והסתגלו לאור החדר, ראתה שאפולו קרוב יותר מכפי שציפתה.

מיד התגבר דופק ליבה ונדמה היה כי עורה התהדק והתחמם בכל מקום. המיטה התנשאה מאחוריו. הוא הביט בה בהבעה מוזרה, כאילו מהופנט לרגע. היא שמה לב שפתח את עניבתו והיא הייתה תלויה על צווארו כעת. הכפתור העליון של חולצתו היה פתוח וחשף את צווארו החזק.

הוא מצמץ, והרגע חלף. הוא נסוג לאחור וניגש אל הדלת שהייתה בקיר ופתח אותה. "אלו חדר הארונות וחדר האמבטיה שלך."

סשה עקבה אחריו, כשהיא מרגישה מסוחררת וקצת מתוחה. אבל התחושות המטרידות האלה והאופן שבו הביט בה פרחו מראשה, כשחדר הארונות נחשף והיא ראתה בגדים יותר מכפי שראתה מימיה. ונעליים. ותכשיטים, בארון זכוכית מיוחד.

הבגדים – שמלות, חצאיות, מכנסיים, חולצות, מכנסי ג'ינס, סוודרים – נערמו והיו תלויים ומקופלים, בחדר בגודל של בוטיק קטן. בכל צבעי הקשת.

מבלי לקלוט שהיא נעה, מצאה את עצמה סשה מושיטה יד ונוגעת בשמלת מבד לאמה מבריק, בצבע כחול כהה. הבד החליק מבין אצבעותיה. נדמה כאילו אינו יכול להישאר על הגוף.

היא שמטה את השמלה והביטה סביב, נחרדת למחצה מכמה היא מוקסמת. "כל זה... שלי?"

אפולו ניסה להחזיר לעצמו את השליטה על גופו. לרגע, כשסשה חזרה מהמרפסת לחדר השינה, השמש האירה עליה והפכה את שיערה להילה בלונדינית בוערת סביב ראשה.

חולצת המשי הדקיקה שלבשה חבקה את שדיה וחזיית תחרה נראתה קלות מתחת לבד העדין. והוא חש דחף כמעט בלתי נשלט, להתקרב ולקחת אותה בידיו ולדרוש לדעת במה היא משחקת, במשחק התמימה פעורת-העיניים הזו. היא שיחקה את הקלף הזה בעבר.

אבל הדחף הזה נעלם, ובמקומו עלה דחף הרבה יותר מסוכן, כשהיא הביטה בו כאילו הוא זאב שעומד לזלול אותה. במקום זאת, הוא רק רצה למחוץ את פיה השופע והמפתה מתחת לפיו ולהעניש אותה, על שעוררה מחדש את התשוקה הזו שהייתה רדומה בשלושה החודשים האחרונים, למרות מיטב מאמציה לפתות אותו.

אבל לא עוד. תשוקתו התעוררה והייתה רעבתנית. והיא שיחקה בו, במשחק הקטן הזה. אחרי הכול, אמנזיה מבוימת תהיה משחק ילדים, לאישה שזייפה דברים גרועים בהרבה.

הספיק לו מההצגה הזו. הכעס שלו בער והוא אמר לעצמו שלא הרגיש תשוקה, אלא זעם.

הוא אמר בקול נמוך, שבקושי הכיל את כעסו, "את יודעת היטב, שכל הבגדים האלה שלך, כי בילית שעות רבות בקנייתם בכרטיס האשראי שלי. אולי הצלחת להוליך שולל את הרופאים ואת האחיות בבית החולים, אבל אין כאן אף אחד מלבד שנינו עכשיו, אז על מי את מנסה לעבוד במשחק הזה, סשה? מה, לכל הרוחות, את זוממת?"