הכנרת מאושוויץ

1 אושוויץ, יולי 1943

אחר הצהריים ניצב בלוק 10 דומם ולוהט באובך. מדי פעם ובלי חיפזון יצאה אחת האסירות־האחיות לסיבוב בבלוק ובדקה אם נוספו גוויות חדשות. תמיד נמצאו כמה. אלמה לא ספרה — היתה לה דאגה משלה, כי החום שלה עלה — אבל גם מתוך שנתה הטרופה שמעה מדי פעם את האחיות מושכות את הגוויות מהמיטות. כמה מהנשים כבר היו חולות כשהועלו יחד עם אלמה על הרכבת בדרַנסי, מחנה המעבר הצרפתי. חלקן, לא במפתיע, חלו בדרך, כיוון שהנוסעים נדחסו בצפיפות כמו סרדינים, שישים נפשות בכל קרון בקר. והיו נשים שמתו מן הניסויים הכושלים שנעשו בהן כאן, באושוויץ.

אלמה העבירה לאטה את מבטה בחדר. החדר היה די גדול, והמיטות עמדו קרובות כל כך זו אל זו, עד שהאחיות התקשו לעבור ביניהן. אבל הדבר הנורא מכול היה הסירחון, הסירחון העז והמחריד של זיעה ישנה, ריח פה כבד, בשר אכול בנֶמֶק ובגדים צואים, שעורר בחילה קשה.

בניגוד לקבוצות אחרות, הקבוצה של אלמה לא נשלחה להסגר מיד עם בואה. הן גם לא הוצעדו היישר אל תאי הגזים. נפל בחלקן המזל המפוקפק להגיע לכאן, אל בלוק הניסויים — מבנה לבנים דו־קומתי עם תריסים מוגפים, שנועדו להסתיר את סודותיו המזוויעים מעיניים סקרניות.

לפעמים, האחיות ריחמו עליהן ופתחו חלון לדקות ספורות ויקרות כדי לאוורר את המקום, אלא שעל פי רוב פתיחת החלונות הזיקה יותר משהועילה. נחילים של זבובים ושל יתושים שנמשכו אל הריח מיהרו לעוף פנימה ולתקוף את החולות הכחושות ברעבתנות טורפנית, ובכך הפיצו עוד מחלות ועינו את הנשים הגונחות בזמזום בלתי פוסק ובעקיצות. עוד פצעים שהזדהמו, עוד גוויות שסניטריות גלוחות ראש לקחו משם — תמיד תוך כדי ציון מספר המתות בניירות כדי להציגם לאחר מכן לממונה עליהן, ד"ר קלָאוּבֶּרג, רופא האס־אס. אסירות יהודיות היו מופקדות אפוא על הסדר הגרמני הנודע לשמצה. אלמה הבחינה מהר מאוד באירוניה שבמצב הדברים העגום הזה.

ביומה הראשון בבלוק ניסתה אלמה בתמימותה לבקש תרופה נגד חום, אבל רק עוררה צחוק. היא גייסה את כל הכבוד העצמי שאפשרו הנסיבות — מאמץ לא מבוטל כלל למי שזה עתה עברה גֵז כמו צאן וקיבלה מספר במקום שֵם — ושאלה על מכשירי הרנטגן שראתה בשני חדרים בקומת הקרקע, אבל גם השאלה הזאת זכתה להתעלמות מצד האסירות־ האחיות.

"אל תתערבי בעניינים לא לך." זאת היתה התשובה היחידה שקיבלה מהבלוקאֶלטֶסטֶה הֶלינגֶר, בלונדינית חמורת סבר שענדה על זרועה סרט שסימן אותה כאחראית על הבלוק. דומה שהאחיות, אף על פי שהיו אסירות בעצמן, לא מיהרו כלל להתיידד עם הנשים החדשות שהגיעו.

"אני מבינה שזה לא מלון ריץ, אבל הכנסת האורחים פה בכל זאת טעונה שיפור," העירה לה אלמה בקור רוח.

האחות, שנתפסה לא מוכנה, הפנתה את עיניה מהדפדפת לעבר האסירה החדשה ומצמצה. בבלוק כולו הושלך הס. כל המבטים נחו עליה לפתע. אלמה הבינה שמענה לשון הוא מן הסתם דבר נדיר פה.

"את מהטרנספורט הצרפתי?" הלינגר מדדה את אלמה בקור מקפיא. הגרמנית שלה היתה נכונה אבל היה לה מבטא הונגרי בולט. "הייתי צריכה לנחש. משם תמיד מגיעות הבחורות הכי סנוביות."

"אני אוסטרית." אלמה חייכה.

"על אחת כמה וכמה. חולמות על הקיסרות. האס־אס יתקנו את הגישה שלך מהר מאוד, הוד מעלתך."

"זה מה שהיית רוצה, נכון?"

להפתעתה, הלינגר משכה בכתפיה באדישות. "לא משנה לי. מינו אותי לאחראית בלוק כדי לשמור על הסדר, לא כדי להטריד את הראש שלי בקשר אליכן. חצי מכן יתפגרו עד סוף השבוע הבא, והחצי השני יעלה בארובה תוך שלושה חודשים, וזה אם תחזיקי מעמד כל כך הרבה זמן אחרי הפרוצדורה."

הפרוצדורה.

אלמה ידעה על קיומה של מחלקת המנותחות הסמוכה למחלקה שלהן, אבל הגישה למחלקה היתה אסורה.

"אז תרשמי אותי בתור מתנדבת," התריסה אלמה בטינה. כמו חיה לכודה, היא חרקה שיניים בניסיון אחרון להונאה עצמית נואלת — לאו דווקא כדי לפגוע באויב, אלא כדי לשכנע את עצמה שהיא לא פוחדת. "לא אכפת לי. כמה שזה ייגמר יותר מהר, יותר טוב."

אלמה ציפתה להתפרצות — האסירות הוכו כאן כעונש גם על ההתגרות הקטנה ביותר — אבל אחראית הבלוק שתקה שתיקה מוזרה. נראה שהלינגר שקלה משהו בינה לבינה, ולאחר מכן אותתה לאלמה לבוא אחריה. אלמה הביטה בחשדנות בגבה המתרחק של האחות הראשית ויצאה בעקבותיה אל המסדרון האפלולי. שם נעמדה האחות ליד הדלת אל מחלקת המנותחות ופתחה אותה לפני אלמה. אלמה התקרבה בחשש, והאחראית החוותה בידה בתנועה לעגנית — אחרייך, הוד מעלתך.

בתוך המחלקה הזאת היתה הצחנה כבדה עוד יותר. הלינגר נעצרה ליד הדרגש הראשון שעליו שכבה אישה. חיוורון הרפאים ואגלי הזיעה שכיסו את פניה שיוו להם מראה של מסכת מוות משעווה מומסת.

בשוויון נפש מצמרר משכה הלינגר את שולי הכותונת של האישה כלפי מעלה. אלמה הרגישה שבטנה מתכווצת בגועל, אך גייסה את כל כוחותיה כדי שפניה לא יסגירו את תחושתה. קרום שחור כיסה את העור האדום והרגיש של שלפוחיות שפקעו על בטנה של האישה. קצת מעל עצם החיק נמתח חתך ארוך שנתפר בגסות בבליטות מכוערות והפיץ צחנה מחליאה.

"עיקור בלי דם," הסבירה הלינגר בקול נטול רגש של מרצה באוניברסיטה. "מנה מוגברת של הקרנה לשחלות, ואחריה ניתוח כריתה כדי לראות אם הטיפול הצליח. העוצמה של קרני הרנטגן חזקה עד כדי כך שהן גורמות לכוויות חמורות. הניתוח עצמו מתבצע כמעט בלי הרדמה. כמו שאת רואה, במקרה הזה התפתח אצלה זיהום חמור, אבל זה לא מעניין את דוקטור קלאוברג. הרופאים מנסים לחשב מה המנה האופטימלית שלא תגרום כוויות כאלה, אבל עד עכשיו, זאת התוצאה שאנחנו מקבלים." היא כיסתה את בטנה של האישה והפנתה אל אלמה מבט חודר.

אלמה עמדה ללא נוע רגע ארוך. "יש פה איזושהי שיטתיות?" היא שאלה לבסוף, כשמצאה את קולה. "זאת אומרת לאופן הבחירה של האסירות."

"אלה גרמנים." הלינגר חייכה זו הפעם הראשונה, אבל לאלמה נראה שהיא מעווה את פרצופה. "והכול נעשה על פי סדר מספרי מושלם. עד עכשיו הגענו למספרים 50204 עד 50252."

אלמה הביטה באמת זרועה השמאלית, שעליה קועקע בדיו כחולה בהירה המספר שלה, 50381.

גם הלינגר הביטה במספר. תווי פניה התרככו מעט.

אלמה הרימה את מבטה בבת אחת. הנחישות שבה אל עיניה השחורות. "אפשר אולי לבקש ממך טובה?"

הלינגר נענתה במשיכת כתף.

"אפשר להשיג פה כינור?"

"כינור?"

מתברר שבאושוויץ לא שמעו על כלי נגינה כפי שלא שמעו על מענה לשון לבעלת סמכות.

"את כנרת או משהו כזה?"

"משהו כזה. לא ניגנתי כבר שמונה חודשים. אני מבינה שאין לי הרבה זמן. אני רוצה מאוד לנגן פעם אחת אחרונה, אם זה אפשרי. אם עדיין מכבדים במקום הזה את הבקשה האחרונה של נידונה למוות."

הלינגר הבטיחה לבדוק אם תוכל לעשות משהו. היא הגניבה מבט בידה הבהירה של אלמה כאילו שקלה בחטף לקחת אותה בידה לרגע קט, אבל ברגע האחרון נמלכה בדעתה ויצאה בחיפזון מהמחלקה. להפיח תקווה בנידונות למוות זו אכזריות לשמה.

אלמה המשיכה לעמוד לפני אותה אישה־רוח דוממת וקינאה באלה שנשלחו לתאי הגזים מיד עם בואם.

*

ימים אינסופיים זהים. שגרת בלוקים זהה שהטריפה את דעתם של אנשים. מים עכורים לארוחת בוקר — הגרמנים קראו לזה קפה. ד"ר קלאוברג ערך את הביקור היומי — "תפתחי את הפה, תראי לי את השיניים." בפינה, אישה צרפתייה מתפללת בלטינית. היא מתנודדת קדימה ואחורה וידיה מהודקות כל כך, עד שמפרקי אצבעותיה מלבינים.

עוד מים עכורים לארוחת צהריים — הגרמנים קראו לזה מרק. בני המזל גילו במנותיהם חתיכת לפת רקובה. סילביה פרידמן, אסירה־אחות יהודייה והעוזרת הראשית של ד"ר קלאוברג, מקריאה את המספרים מהרשימה שלה. האישה בפינה מתנדנדת מהר יותר, היא חובטת בידיה וצועקת כששתי סניטריות גוררות אותה החוצה מהמחלקה ולאורך המסדרון. דממה מחניקה, מעיקה.

הלינגר אוספת את הסדינים וכותונות הלילה לחיטוי. נשים עירומות ומגולחות עומדות בדום — שוב ד"ר קלאוברג, הפעם הוא מועך את שדיהן. מישהו כנראה דיווח על אישה בהיריון. ד"ר קלאוברג מחייך כמו עוף דורס ומחכך את אצבעותיו מול פניה של האישה — "חלב!" היא הלכה בשקט, הפעם אין סניטריות.

ארוחת ערב. חתיכת לחם נסורת וטיפת מרגרינה שהנשים מלקקות באדישות מכפות ידיהן. על דרגש סמוך נערה בלגית, ראשה מכוסה בשמיכה, בוכה חרש אל הצמר — יבבות כבושות ומכמירות לב, כאילו כדי לא להפריע בצערה לאף אחת מהן.

לילה. דמעות, דמעות מכל הדרגשים סביבה, תפילות מהוסות, שמות אנשים אהובים נאמרים שוב ושוב במשך שעות — בקדיש אינסופי שאלמה כבר לא מסוגלת לשמוע.

ולבסוף דממה. ירח כסוף חודר מבעד לחלון המוגף בתריס אל זרועותיה של אלמה. כינור בלתי נראה שעון על כתפה. אצבעותיה מרפרפות על צווארו כמו כנפיים של פרפר. בידה הימנית נושקת קשת את מיתרי הכינור. בחוץ, משאיות זאנקה המוסוות כאמבולנסים של הצלב האדום לוקחות את הגופות מבלוק 11 השכן. אלמה ראתה בחטף מבעד לחריצים בתריסים את המשאיות יוצאות לכיוון הקרמטוריום. בתוך ראשה מתנגנת יצירתו של שטראוס "סיפורים מיערות וינה".

מוזיקה.

שלום.

שלווה.

עולם שבו למקום כמו אושוויץ לא היתה זכות מוסרית להתקיים.

"אלמה? אלמה רוזֶה?"

האחות הצעירה, החמודה, עם הפנים הרעננים, שהלינגר הביאה למחלקה, דיברה גרמנית במבטא הולנדי כבד. גל חמים של זיכרונות מימים טובים יותר בהולנד, שבהם כמה משפחות הולנדיות החביאו אותה מפני הנאצים, הציף אותה. הלך הרוח השתנה באירופה החבולה ממלחמה, אבל לא נאמנותם של מארחיה. הם סיכנו את חייהם כדי להסתיר את אלמה מפני הגסטפו ולא ביקשו דבר בתמורה — רק מעט מהמוזיקה הנפלאה שהיא ניגנה. אלמה שמחה מאוד להיענות. היא חבה את חייה ואת חירותה לאנשים האלטרואיסטים, האמיצים האלה. המעט שיכלה לעשות היה לגמול להם על הכנסת האורחים שלהם בנגינתה. כשהשמועות על פשיטות הגסטפו תפחו לממדים מבהילים הם העבירו אותה מבית לבית, אבל בכל מקום שהתחבאה בו הרגישה תמיד בנוח, רצויה.

מובן שאלמה זיהתה את פניה של הנערה הצעירה שעמדה מולה. אלמה לא תשכח לנצח את החיוכים האדיבים של האנשים שהגנו עליה תקופה ממושכת כל כך. אבל לנערה נדרש זמן רב יותר לזהות את אלמה. אלמה לא ראתה את בבואתה כבר ימים רבים — אולי אפילו שבועות? — אבל היא תיארה לעצמה שהמראה לא בדיוק מלבב. שוב אינה הכנרת המהוללת בשמלת ערב מפוארת וחשופת גב, זה ברור.

"מגדה, את יודעת מי זאת? זאת אלמה רוזה בכבודה ובעצמה!" האחות חייכה אל בלוקאלטסטה הלינגר בשמחה גלויה. "היא כנרת, מפורסמת מאוד באוסטריה!" האחות פירשה לא נכון את שתיקתה של אלמה ומיהרה להסביר, "אני אימָה פאן אֶסו. ניגנת אצלנו בבית באמסטרדם. ב־1942, סונטה של טֶלֶמַן, את זוכרת?"

מובן שהיא זכרה. בית חמים שהוסק בניגוד לכל התקנות של הגרמנים, התכנסות לא חוקית של חובבי מוזיקה, כיסאות מפוארים לא תואמים מסודרים בחצי גורן, נשים בשמלות ערב וגברים בחליפות מחויטות, וכל העיניים מופנות אליה — האישה שהם הוקירו והיו מוכנים להסתכן בזעם הגסטפו רק כדי לשמוע אותה מנגנת שוב.

"את ליווית אותי. החליל." אלמה הצליחה איכשהו להגות את המילים. הזיכרונות שיסעו אותה. היה מוזר לאחוז שוב את ידה של אימה בידיה. זאת היתה פגישה חסרת שמחה מכל הסיבות שבעולם. בפעם האחרונה שהן נפרדו, אלמה עדיין היתה חופשייה.

אימה הגיבה בחיוך קורן. "כן! יפה מצדך שאת זוכרת. הייתי סתם חובבת... אני בטוחה שהרגשת שאני מתחת לרמה שלך."

אלמה הרגישה תחילתו של פרכוס בשפתה התחתונה ונשכה אותה בכוח. "שטויות. ניגנת מצוין." אלמה היתה גאה לשמוע שקולה רגוע כל כך. הכאב שהסבה לעצמה חולל פלאים, כמו תמיד.

מגדה הלינגר שרקה חרש מבין שיניה. "אז את אישיות מפורסמת? למה לא אמרת לי את זה כשביקשת ממני את הכינור המחורבן?"

"רק למי שמפורסם מותר לנגן בכינור במקום הזה?" שאלה אלמה בנימה חריפה מכפי שהתכוונה.

"לא בהכרח, אבל זה עוזר להשיג את הכינור," הסבירה הלינגר. "כדי לארגן משהו באושוויץ, צריך להשקיע הרבה מאמץ. זה יעלה לי, להשיג לך כינור. האדם היחיד שיודע משהו על מוזיקה היא הפרויליין הקטנה הזאת. אל תכעסי עלי, אבל הייתי צריכה לוודא את זה איתה קודם."

אימה כבר משכה בשרוולה של מגדה והתבוננה בפניה של הבלוקאלטסטה במבט מתחנן. "מגדה יקירתי, תשיגי לה כינור, בבקשה! את תיפלי מרוב תדהמה ברגע שתשמעי כמה נפלא היא מנגנת. וירטואוזית אמיתית, אני נשבעת לך. תכף ומיד תרגישי כאילו את נמצאת בפילהרמונית של וינה..."

"הפילהרמונית של וינה מעניינת את סבתא שלי," רטנה מגדה בלחש והעיפה מבט לכיוון הדלת. "אפילו אם אני אצליח להשיג כינור דרך ציפי, איך אפשר לשמור כאן בסוד את הנגינה? או אולי את מציעה שנערוך פה קונצרט פתוח לקהל מתחת לאף של דוקטור קלאוברג?"

"דוקטור קלאוברג והבלוקפיהרֶרין הולכים בשש." אימה סירבה להיכנע. "הם חוזרים רק למחרת בבוקר. כל השטח מסביב יהיה כמעט נטוש. נציב שתיים-שלוש שומרות ליד הדלתות כדי שיתריעו אם מישהו יתקרב לבלוק."

"ומה בקשר לבלוק 11? את לא חושבת שהם ישמעו אותה מנגנת?"

אחרי שתיקה קצרה משכה אימה בכתפיה וחיוך רך ועגום הופיע על פניה. "כולם שם אבודים. את באמת חושבת שהם ידווחו לאס־אס על הדבר היפה האחרון שהם ישמעו לפני שיעמידו אותם לקיר?"

לתדהמתה של אלמה, כבר למחרת הביאה לה מגדה כינור. בחיוך ערמומי הוציאה אותו האחראית על הבלוק מציפית של כרית והחזיקה אותו מול עיניה המשתאות של אלמה בגאווה גלויה.

"ציפי שולחת דרישת שלום."

אלמה אחזה בצווארו של הכינור ברעבתנות שאסירים אחרים גילו רק למראה לחם. "מי זאת ציפי?" שאלה אלמה, בעיקר מתוך נימוס.

כל תשומת לבה היתה נתונה לכלי. עדיין דבקו בו אניצי קש מהמחבוא שחולץ ממנו. לאט וביראת כבוד עצומה העבירה אלמה את אצבעותיה בליטוף סביב גופו של הכינור. חלפו שמונה חודשים, שמונה חודשים ארוכים של תלאות, מאז החזיקה בידיה את הגוּאַדַניני שלה — ידידה הנאמן שנאלצה לנטוש למשמרת אצל אהובהּ באוטרכט.

משהו חסם את גרונה של אלמה כשנזכרה בידיו החמימות של לאונרד על לחייה הלחות ואת הבטחותיו שהיא בטוח תחזור אחת-שתיים, ושהכינור צריך להישאר פה אצלו ולחכות לה שתחזור, בדיוק כמוהו...

בציניות פתאומית קרה היא תהתה את מיטתה של מי לאונרד שלה מחמם עכשיו, בדיוק כמו הָייני לפניו. בשנים האחרונות התרגלה אלמה לבגידותיהם של הגברים. רק כינורות נשארים נאמנים. הגואדניני שלה היה איתה כשבעלה הראשון ואשָה ביקש להתגרש ממנה. הכינור היה איתה לפני המלחמה, כשמאהבה הייני ברח מלונדון ונטש אותה שם לבדה. הרעיון שאלמה תהיה המפרנסת של המשפחה לא היה לרוחו, גם לא הכורח המטריד להתחיל איתה הכול מחדש, אף כי רק שבועות אחדים קודם לכן, כשהם עזבו את אוסטריה מולדתם עם אביה של אלמה, הוא נשבע שהוא אוהב אותה יותר מחייו. היינריך המסכן, חשבה אלמה בעקימת אף, לא היה לו אפילו אומץ להביט בעיניה לפני שנמלט על נפשו. היא ברחה מאוסטריה כדי להציל את חייה. הוא חזר לווינה כדי להציל את חייו שלו — חיי רווחה נטולי קשיים מיותרים.

"מי זאת ציפי?" פלטה מגדה חרש כאילו היתה שותפה לקנוניה כלשהי. "זכותי לדעת ולא זכותך לגלות. עכשיו תניחי אותו ואפילו אל תחשבי לגעת בו עד שאני אישית אבוא להגיד לך שאין סכנה. ברור?"

"כן."

"את צריכה להגיד, יָבוֹל, בלוקאלטסטה." כשאלמה הרימה אליה מבט נוקב, ריככה מגדה את הפקודה בחיוך לא צפוי. "את לא צריכה להגיב בסגנון הצבאי האידיוטי שלהם אם רק אנחנו הבנות פה. אבל את חייבת לענות ככה כשנמצאים פה אנשי אס־אס, דוקטור קלאוברג או דוקטור וירץ. וגם להם את חייבת לענות באותה צורה, אחרת תחטפי מהם בשוט על הגב. טוב, לא מדוקטור וירץ, הוא דווקא אדם הגיוני ולא אלים מטבעו. למעשה, הודות לו יש לנו בבלוק שלנו סדינים, כותונות לילה, מגבות ואפילו סבון. אבל כל האחרים בהחלט לא נדיבים כמוהו. הם חזקים בענייני משמעת, האס־אס."

אלמה, כאילו לא שמעה אותה, המשיכה לבהות בכינור בחיוך של אושר.

מגדה הלינגר כבר הסתובבה ועמדה להיפרד, ואז שמעה "תודה, בלוקאלטסטה," בלתי צפוי.

למרות רצונה, גילתה מגדה הלינגר שהיא מחייכת. "בבקשה, הוד מעלתך."

באותו ערב צבעה השמש השוקעת את כרסי העננים בוורוד עדין. אחרי שהצעידו את פלוגות העבודה בחזרה למחנה לצלילי מארשים, ירדה עליו דממה. כלבי השמירה הוכנסו לכלוביהם הנעולים לשנת לילה. רק בלוק 10 רעש וגעש. נשים, כלומר אלה שלא היו מרותקות למיטותיהן, הזיזו את הדרגשים כדי לפנות מקום לבמה מאולתרת בקדמת החדר. אלמה, עם הכינור בידה, נעה מרגל לרגל בקוצר רוח עצום. עצביה היו מתוחים עד להתפקע, כאילו עמדה שוב לנגן לפני סולתה ושמנה של וינה, ולא לפני העדר הסובל והמסכן הזה.

לבסוף הכול היה מוכן. דומייה מוחלטת השתררה בבלוק הניסויים. אלמה התייצבה מול המאזינות שלה, קירבה את הקשת אל המיתרים ועצמה את עיניה. הצליל הראשון, הארוך והמהוסס, התחקה אחר דממת הלילה היורד. הוא קטע את עצמו והתקצר, היסס ולפתע צבר כוחות והתפרש בקרשנדו של רצף צלילים, ובבת אחת עצם השם אושוויץ חדל להתקיים מבחינת קורבנותיו. הן כבר לא היו כאן. בעיניים עצומות ובחיוכים חולמניים על פניהן המותשים נעו הנשים קלות לקצב המוזיקה. כל אחת מהן היתה שקועה בעולמה, עולם שהיתה בו שוב משמעות ליופי, עולם שבו אהוביהן חיבקו אותן בזרועותיהם והסתחררו איתן לצלילי ואלסים וינאיים, ויקיריהן עדיין היו בחיים למרות הכול, כי המוזיקה היא נצחית וכמוה גם הזיכרונות.

באחת הפינות בכתה אימה פאן אֶסו ללא קול והצמידה אל פיה את שביס האחיות שלה. מגדה נשענה על הקיר ושפשפה את החזה, כאילו הרגישה כאב גופני כשנזכרה שמשהו קיים מעבר לעולם האכזרי שבו בני אדם כמותה נטבחים במאות אלפים. כן, היא חייכה, כי עם הכאב ניצתה בה שוב תקווה — התקווה שאולי בכל זאת לא הכול אבוד אם יופי כזה יכול לחדור פנימה אפילו מבעד לחומות של אושוויץ.

אלמה, שאצבעותיה שקקו חיים עם המוזיקה, פקחה את עיניה וחייכה בשובבות אל קהלה ההמום.

"למה אתן מחכות?" קולה פילח לפתע את יראת הכבוד הדוממת. "אני מנגנת לחינם? זאת לא רק גסות רוח, זה אפילו לא מוסרי לשבת בשקט כשמנגנים ואלס. תרקדו. נו? קומו לרקוד, גבירותי! אני מסרבת להאמין שהצליחו להשכיח מכן איך רוקדים."

ברגעים הראשונים החליפו הנערות ביניהן מבטים מבולבלים. עצם הרעיון נשמע שערורייתי. אבל אז עשתה מגדה עצמה את הצעד ההחלטי הראשון. היא פנתה לעבר אחד הדרגשים, קדה בתנועה דרמטית והציעה לאחת הנשים את ידה באבירות שלא היתה מביישת גם אדון גאה מהקיסרות שפסה מן העולם.

"מדאם מילה, תכבדי אותי בריקוד?"

בלי רגע של היסוס הניחה הנערה שמגדה פנתה אליה בשם מילה את כף ידה הצרה בידה של הבלוקאלטסטה ההונגרייה. שתי הנשים צחקקו בהשתוממות ובשמחה והחלו להסתחרר יחפות במקום הפנוי הקטן שנוצר ליד הבמה המאולתרת ולהסתבך בכותונות הלילה שלהן. מהר מאוד הצטרפו אליהן זוג ועוד זוג, ואלמה צפתה בהן בעיניים לחות, ולבסוף, לראשונה זה חודשים, הרגישה שלווה. בכוח המוזיקה העניקה לנשים האלה חירות למשך כמה רגעים יקרים מפז. עכשיו תוכל למות מאושרת.