פתח דבר
דומה כי המונח האולטימטיבי שהוטמע בתודעת בני דור מלחמת יום הכיפורים, הוא טראומה לאומית. דינה של טראומה מעין זו – בוודאי כאשר נקשרו לה סימני היכר מעצבי תודעה ומחוללי חרדה, דוגמת האמירה שיוחסה לשר הביטחון משה דיין, חורבן הבית השלישי, או בדיעבד דימוי של רעידת אדמה – שתשמש כעמוד ענן לפני המחנה ותלווה לאורך זמן את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.
ההפתעה המטלטלת שתפסה את צה"ל לא ערוך ואת החברה הישראלית מזועזעת וחסרת אונים, דווקא ביום הקדוש ביותר בשנה לעם היהודי, תסווג כאירוע טקטוני וליקוי מאורות שישרטט את נקודת השבר וקו פרשת המים ברצף הקיום של מדינת ישראל מאז הקמתה. ניתן להסכים עם התובנה שמדינת ישראל מאז לא חזרה להיות אותה מדינה, ובנסיבות אלה, יצוף, כמו מטבע הדברים, סימן שאלה מהותי: היכן כשל המודיעין הישראלי הכול יכול? ובהשאלה: איך נפלו גיבורים?
לא בכדי מתמודד מחקר זה עם מספר סוגיות מפתח, המלוות את הפולמוס הדינמי והיצרי הנוגעות לכשל המודיעיני הישראלי העצום, ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אשר ראוי להימנות על מחדלי המודיעין הגדולים בהיסטוריה המודרנית, בתרחיש המזכיר במאפייניו את מתווה הפתעת פרל הרבור, במהדורה ישראלית.
הגם שעד כה ראו אור מאות ספרים ומאמרים, אשר דשו, ליבנו וניתחו מזוויות שונות את מחוללי ההפתעה המודיעינית המטלטלת, ברי שבשיח הישראלי הדיון טרם מוצה. זהו עדיין כר פורה, תיק פתוח שנותרו במסגרתו מחלוקות סוערות וחורים שחורים בלתי מבוטלים, המעסיקים בעצימות גבוהה היסטוריונים, חוקרים ובכירים בקהילת המודיעין בעבר, שעודם עימנו. מכל מקום, אין חולקים על העובדה שהכשל המודיעיני הקולוסאלי הותיר חותם מהותי ברבדים העמוקים של האסטרטגיה הישראלית. בתוך כך, אין זה מפתיע שכותבי הממוארים מקרב בכירי קהילת המודיעין, אשר חוו בזמן אמת את תהליכי האיסוף, המחקר והערכה בימים הגורליים של ערב המלחמה, אינם חפים מסוג של הטיה קוגניטיבית, תוך שימוש בשיח מתגונן ומצטדק הנוטה חסד לתפקודם ומוצא צידוקים להחלטותיהם בזמן אמת, באופן שנועד לשמש מעין כתב הגנה ולהרחיק עדות מאוזלת ידיהם, שלא לומר מחדליהם, עד כדי הטחת רפש איש באחיו, לעיתים.
מעבר לפן זה, התגלעה בקרב היסטוריונים וחוקרי התקופה מחלוקת נוקבת המעמתת בין נראטיבים כבדי משקל. ראש וראשון הוא הסיפר המתייחס לאחריותו של אגף המודיעין – המעריך הלאומי שעל פיו יישק דבר – למחדל המטלטל של הפתעת יום הכיפורים 1973. מנגד, האסכולה הדבקה בנרטיב לפיו תופעת ההיבריס, וריאציה על בסיס הדימוי התנכ"י "וישמן ישורון", שהורתה בניצחון הסוחף של ישראל שהציפה את הציבור הישראלי לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים, חלחלה גם לשורות ההנהגה הפוליטית והצבאית במדינה עד כדי שיבוש כושר החשיבה, על אף הסימנים המודיעיניים המעידים על מלחמה. נראה כי ככל שחולף הזמן ומתאפשרת נגישות למסמכים ארכיוניים ובכלל זה חומרים שהוגשו בשעתו לוועדת אגרנט, מתקבעת יותר ויותר התובנה כי בשנת 1973 טעה אמ"ן, הן בהערכת הכוונות והן בהערכת יכולותיו של האויב. אמ"ן לא הפנים את ההחלטה המצרית לצאת למלחמה גם ללא קבלת נשק שובר שוויון מברית המועצות, המשיך לדבוק בקונספציה המפורסמת, ולא פחות מכך, כשל בהערכת חומרת הסימנים המעידים למלחמה ולא סיפק התרעה אופרטיבית למקבלי ההחלטות ולצה"ל, עד הישמע יללות צופרי האזעקה בצוהרי יום הכיפורים. ברקע לכך תודגש גם נקודת תורפה מרכזית של צה"ל, ערב המלחמה, אשר בהיותה תולדה של יהירות, ביטוי של חטא ההיבריס שהופגן בהתייחס לאיום הצבאי הערבי, טיפחה תחושת שאננות שגם בעטיה עלה בידי האויב להפתיע את ישראל צבאית ואסטרטגית. ללא התרעה מודיעינית אפקטיבית, לצה"ל לא נותר מספיק זמן לערוך כהלכה את כוחותיו הסדירים ולגייס את המילואים מבעוד יום.
הכשל ההתרעתי מהדהד כפל כפליים למשמע דבריו של אלי זעירא, ראש אמ"ן בתקופה הנדונה, בעדותו בפני הוועדה:
...אני רוצה לחזור ולהדגיש נקודה מאוד חשובה והיא שמאז 1968, והייתי אומר אפילו לפני זה, ישראל בגבולה עם סוריה וישראל בגבולה עם מצרים, נמצאת ביחסי כוחות המידיים, שבניתוח של קייפביליטיס (capabilities), תמיד האויב יכול לתקוף יבשתית ולהצליח... זה גם היה הלך הדעות המקובל בצה"ל!
הנחת עבודה אכסיומטית זו, מחדדת את ממדי קוצר ידה של מערכת המודיעין וחושפת את ראש אמ"ן במערומיו, וזאת לאחר שהנחיל לדרג המדיני תובנה מוצקה כי אמ"ן יספק התרעה של כ־48 שעות לפני פתיחת מלחמה. פרק זמן שהיה אמור להספיק להיערכות ראויה של צה"ל הן בחזית המצרית והן ברמת הגולן.
המחקר בחיבור זה אינו מתיימר לחלוק על תובנות והיסקים של מי שעסקו במלאכה, או שהיו שותפים בזמן אמת לתהליכי ההערכה המודיעינית, אלא שואף להציג תוצר בקרה אינטגרטיבי המתייחס לְכִשלי קהילת המודיעין ערב המלחמה, זאת בהתבסס על גישה חשיבתית וניתוח בין תחומיים. לכשלים אלה היו בהכרח השלכות חד משמעיות על קבלת ההחלטות של הדרג המדיני, וכתוצאה מכך גם על היעדר המוכנות וקריסת מערכי ההגנה של צה"ל לנוכח מתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה.אין המדובר בווריאציה של איפכא מסתברא. לא תוצג דעה לעומתית לניתוחים ולפרשנויות שפורסמו עד כה, אלא עיצוב והצגה של גישה אחרת, אינטרפרטציה רב תחומית במאפייניה, אשר ממרחק הזמן מקבלת אדנים איתנים וחיוניות בת היתכנות. המתודולוגיה המנחה מתייחסת הן לניתוחי אירוע ממוקדים והן לפרשנות יצירתית לתהליכים אקסטרפולריים, אשר במחקרים ובפרשנויות שראו אור עד כה, הניבו תובנות בנאליות וצפויות למדי. תהליך מחקרי מסוג זה, המונחה גישה אפיסטמולוגית רב תחומית במכלול מקצועות המודיעין, נובע בין השאר ממסלול השרות המגוון והמרתק של מחבר מחקר זה במסגרת אמ"ן, באופן שיש בו כדי לבדל אותו ממסלול הקריירה האופייני של קציני מודיעין בכירים אחרים. השורות התחתונות של התמודדות הערכתית כזו, חזקה עליהן שתקנה לחוקר המודיעין כלים משוכללים יותר לניתוח פוסט מורטם של אירועי מפתח משפיעים במישור המודיעיני, טרם פרוץ המלחמה. בה בשעה, במבט צופה פני העתיד, יישום לקחים בכל הקשור להעצמת היכולת לבירור תמונת המציאות גם בתנאי אי־ודאות.
מחקר זה אם כן הוא תוצר של התבוננות עומק, וריאציה של הנדסה לאחור של תהליכי מחקר והערכה, שמזווית הראייה של מחולליהם ייתכן שהיו ראויים להיחשב בבחינת אמת לשעתה. הניתוח פוסח על עיסוק פרטני בהיבטים מדיניים אסטרטגיים הנוגעים ליוזמות תיווך מדיניות, כמו גם נושאים אג"מיים/מבצעיים המשיקים לממד המודיעיני, דוגמת דרכי פעולה של האויב (דפ"א), תוכניות המלחמה וניתוב מודיעין אל הכוחות הלוחמים. במסגרת זו נעשה מאמץ ממוקד לספק מענה מעוגן היטב, העושה שימוש בספרייה ענפה של ציטוטים ומראי מקום, למספר שאלות מרכזיות שהיה להן משקל סגולי משפיע במסלול שהוביל למחדל המודיעיני ולהפתעה האסטרטגית של יום הכיפורים 1973. העיקריות שבהן:
תצרף הסימנים המעידים: האם היה מאמץ מצרי (וסורי) אקסהיביציוניסטי מתוכנן, מול קהילת המודיעין הישראלית?
מדוע לא הפנים אמ"ן את עובדת קריסתה של הקונספציה לקראת אמצע שנת 1973, והתמיד בדבקות בתוחלתה?
מה עמד מאחורי התרעת המלך חוסיין במהלך המפגש הבהול שיזם עם ראש ממשלת ישראל?
האם עיתוי התנדבותו של אשרף מרואן בשגרירות ישראל בלונדון היה מקרי, או שמא עלה בקנה אחד עם יוזמות מדיניות מצריות שנוהלו במקביל?
האם מרואן היה סוכן חיובי או סוכן כפול, או לחילופין סוכן שייצג מודל אחר של ממשק בין הצד המצרי לצד הישראלי?
כיצד כשלה קהילת המודיעין בהפנמת התרעת המקור המצרי 'סלקט' מ־30 בספטמבר 1973, ומדוע גנזה אותה משל לא הייתה מעולם?
כיצד הוחמץ הממד ההתרעתי של פינוי בני משפחות היועצים הסובייטיים מסוריה וממצרים ומוסמס במרתון הדיונים ב־5 באוקטובר?
מדוע נאטמה צמרת אמ"ן בהינתן ידיעת הזהב ממקור המכונה 'יחמור', שהיה בה כדי לסלק ספקות בהקשר לסיבת פינוי בני משפחות היועצים הסובייטיים?
כיצד ומדוע הוחמצה התרעת הכימיקלים הגורלית, של מרואן מהלילה שבין 4 באוקטובר ל־5 באוקטובר?
מה עמד מאחורי ההחלטה להעביר שדר בהול מישראל אל מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ב־5 באוקטובר 1973, ומה גרם לרשומון השלומיאלי שסיכל את מסירת השדר בעוד מועד?
המפגש הדרמטי בלונדון, בלילה שבין ה־5 באוקטובר ל־6 באוקטובר, כיצד כשל ראש המוסד בהבנת כוונותיו של מרואן בעצם הזמנתו האישית למפגש הדרמטי?
שעת ה־ש' ביום הכיפורים: מה ידעו הסובייטים מבעוד מועד? האם ניתן היה להגיע לרזולוציה ממוקדת יותר בניתוח ההתרעה של מרואן במהלך המפגש בלונדון?
בהינתן הכשל המודיעיני הטקטוני, המענה לשאלות אלה מחייב מידה של הסרת כפפות ללא מורא. גם אם נראה על הסף שהעובדות ההולכות ונחשפות, ואשר מקבלות עגינה ממרחק הזמן, טומנות בחובן נתונים של הטלת אחריות בלתי מבוטלת, עד כדי חוסר קולגיאליות, גם כלפי עמיתים ומפקדים ישירים בשעתו, כאלה שעודם עימנו ואחרים שכבר אינם. הביקורת, חריפה ככל שתהיה, תשאף להצטייר במתכונת מרוככת, הֶגְוֵון של משמעות המשפט האלמותי מאחד מהשירים האייקוניים של הזמרת רוברטה פלאק, 'Killing Me Softly with His Song', שכן כחלוף יובל שנים מפרוץ המלחמה, מן הדין שחלקי פסיפס האירועים יתכנסו עד כמה שניתן לכדי תמונה שלמה, באופן שיהיה בו כדי להסיר ספקות (משל הייתה זו משימה המשיקה לפיצוח צופן האניגמה) המרחפים עדיין סביב סוגיית ההפתעה המודיעינית ביום הכיפורים של שנת 1973.
מטבע הדברים, גם מחקר זה מייחד מקום בלתי מבוטל למשקלה הסגולי של ועדת אגרנט, בניתוח פוסט מורטם של הכשל המודיעיני ערב המלחמה. מבט בוחן על עבודת הוועדה, אימת הצמרת הביטחונית בשעתה והחרב המתהפכת מעל לראשה, מצביע כי זו לא חסכה שבט לשונה, ונהגה כמנהג בית שמאי בהתייחסותה למחדלי אגף המודיעין בפרט וצה"ל בכלל. בעוד המוסד שחלקו במסמוס השערורייתי, גם אם הבלתי מכוון של התרעת הכימיקלים של מרואן – המתבררת ממרחק הזמן כסוג של ידיעת זהב – היה קריטי, זכה לגישת בית הילל מצידה של הוועדה. הוא הדין בהתייחס לטיפול הבעייתי של המוסד סביב התרעת המקור סלקט, ואי־הפצתה לראש הממשלה ולשר הביטחון. עם זאת, ברור כי מעיני הוועדה לא נעלמה תרומתו הסגולית של המוסד כסוכנות איסוף מרכזית, שהעמידה לרשות מעריכי אמ"ן, לאורך זמן, את מיטב המידע האיכותי – האסטרטגי והאופרטיבי – הקריטי, בדבר הכוונה הנחושה של האויב לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל (בהינתן קיפאון מדיני), את תוכניות המלחמה שלו, ולא פחות מכך, את תהליכי ההתעצמות של צבאות מצרים וסוריה.
על אף שזכויותיו הבלתי נדלות של המוסד עמדו לו, כאמור, בשקלול ממד אחריותו היחסית למחדל מלחמת יום הכיפורים, ספק רב אם היה נכון מבחינתה של הוועדה להתייחס בשוויון נפש לגילוי קוצר ידם של בכירי המוסד, לכל הפחות בנוגע ל־72 השעות שקדמו לפתיחת המלחמה, ובכלל זה הפגישה הגורלית של ראש המוסד עם אשרף מרואן בלונדון.
מחקר זה מפנה אפוא זרקור גם אל משקלה של הגישה הפורמליסטית, המשיקה לניואנסים של מצעד האיוולת מצד גורמים בכירים במוסד, ושבעטיה לא הופצה למעריכי אמ"ן, למשל, ההתרעה האימננטית – התרעת הכימיקלים – שהוזכרה לעיל. סוג של הגשמת משאת נפש של כל שרות ביון, מעין הושט היד וגע בה. במבט לאחור, אין ספק כי בשל תרבות ארגונית בירוקרטית זו, נרשם אובדן מרחב התרעה יקר מפז, של כ־26 שעות לצה"ל, באותם רגעים קריטיים.
במקביל מישיר מחבר ספר זה, מבט נוקב אל מה שעלול להיחשב כהחמצה תבונית של ראש המוסד, מעצם אי־הפנמת המסר הדרמטי של אשרף מרואן במהלך הפגישה הגורלית בלונדון, שטמן בחובו, קרוב לוודאי, פוטנציאל של ממש למניעת המלחמה ברגע האחרון ממש. כאמור, הוועדה ביכרה לנקוט מידה של סלחנות כלפי המוסד ולהסתפק בהערה נרפית כלפי צבי זמיר, ללא ניתוח מעמיק של משמעות כשלים אלה, על אף תשומתן הסגולית למחדל המודיעיני המצרפי, ערב מלחמת יום הכיפורים. בזיקה לסוגיה זו, נאחז מחקר זה בגרסתו של מרואן לתיאור פגישתו האחרונה עם ראש המוסד, לאחר המלחמה, כפי שהיא משתקפת בספרו של צבי זמיר 'בעיניים פקוחות',
...הוא [מרואן] לא הסתיר את תדהמתו מתוצאות המלחמה ומההפתעה שבה היא נחתה עלינו. הוא הרי הניח שתמונת המצב הייתה בהירה לנו כל העת, ולכן כנראה לא העלה על דעתו שמכל מה שהיינו יכולים לראות בעינינו, מכל מה שהוא השמיע לנו, ומכל מה שיכולנו, לדעתו, לשמוע ממקורות אחרים, ישראל עדיין הופתעה כפי שהופתעה, ושילמה מחיר כה כבד...
פליאתו של מרואן אינה אלא סימפטום של תחושת הארה שקנתה שביתה בקרב צמרת השלטון והצבא במצרים, ואולי גם בסוריה, לפיה אחרי הכול, מיתוס הגניוס היהודי אינו עוד בגדר גזירת גורל שיש להשלים עימה. הנחת העבודה של נשיא מצרים ויועציו הבכירים הייתה כי המודיעין הישראלי עטור התהילה, בהינתן צבר הסימנים המעידים שהוקרנו בערוצים שונים, ישכיל להפנים כי כלה ונחרצה נפל הפור, וכי דבר לא יעמוד עוד בדרכן של מצרים וסוריה לפתוח במלחמה יזומה נגד ישראל. זאת ועוד, הדימוי התרבותי, המבטל על סף הלעג, שהתקבע בתודעה המערבית בכלל והישראלית בפרט, לפיו הפער הצבאי האיכותי הפרמננטי לטובת הצד הישראלי, משול למציאות שבה הישראלים מחד משחקים לפי כללי משחק השח־מט, והערבים, מאידך, בונים על משחק מזל דוגמת שש־בש, אינו מתקיים עוד. מעשית, מתקבעת התובנה לפיה הנשיא אנואר סאדאת התגלה כמנהיג בעל שיעור קומה, אשר הגה כמעשה אומן את מלחמת אוקטובר 1973, שבבסיסה מתווה של יוזמה צבאית מוגבלת ביעדיה הצבאיים, תוך הפתעתה של ישראל ומתוך מגמה ממוקדת: הנעת תהליך מדיני מכוח גלגלי הטלטלה הצבאית. ביטוי לכך משתקף גם בחיבור המרתק שלא עורר תשומת לב עד כה, פרי עטו של אחמד אבו אלע'יט, לשעבר שר החוץ המצרי וכיום מזכ"ל הליגה הערבית, שבעת מלחמת יום הכיפורים שימש כאחד מעוזריו של היועץ לביטחון לאומי, חאפט' אסמאעיל. הספר מספק אשנב הצצה נדיר למדי לנעשה מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות, בקרב הצמרת המצרית ערב המלחמה.
המחקר שלפנינו מציף אפוא תובנות איכותניות, שתכליתן מכוונת להעשרת ארסנל כלי העבודה האינטלקטואליים שיעמוד לרשות מעריכי המודיעין גם בעידן ההייטק, הבינה המלאכותית והדיגיטל, בדגש על חשיבה רב תחומית המבוססת על אינטואיציה, מעוף ודמיון, גם בהינתן פערי מידע מהותיים.
המחדל המודיעיני של מלחמת יום הכיפורים היה אמור לשמש בבחינת קריאת השכמה מהדהדת לדורות הבאים של מומחי המודיעין, ולא רק בישראל. במעלה הדרך, המציאות מוכיחה כי אין פוליסת ביטוח מפני הישנות טעויות הערכה מודיעיניות, שפוטנציאל ההיזק שלהן טומן בחובו מרכיבים של תפניות אסטרטגיות. הפתעת 11 בספטמבר בארה"ב שחולל ארגון אל קאעדה, ובמתווה לא פחות מתוחכם, ההפתעה שומטת הלסתות, של ה־7 באוקטובר 2023 בעוטף עזה, שהוציא אל הפועל ארגון חמאס, הן עדויות מוחשיות למגבלות השכלתניות של המוח האנושי. שוב הומחש כי תמהיל של חשיבה מסורתית ורציונאלית במאפייניה, כמרכיב דומיננטי של הערכות מודיעין, לוקה מן היסוד בהתמודדות מול האיום הנשקף מארגוני טרור מוסלמים פונדמנטליסטיים, אשר מחד גיסא, הרתעה אינה ממד רלבנטי משפיע מבחינתם, ומאידך גיסא, אין גבולות הגיוניים לממד הבלתי אנושי של הפנאטיות הג'האדיסטית העיוורת. הטרגדיה המובהקת של קברניטי קהילת המודיעין באוקטובר 1973, השתקפה בשילוב הקטלני של ציפייה מופרזת, ספק ריאלית, לקבלת תשומות מודיעיניות מוצקות וחד משמעיות בדבר החלטה מצרית וסורית לצאת למלחמה, לצד חלחול מסוכן של החשש הפסיכולוגי מהשלכותיה של התרעת שווא על דימוי המודיעין בעיני מקבלי ההחלטות. חזקה שתופנם התובנה המתבקשת לפיה, פערי מידע הם לחם חוקו של כל שירות מודיעין, ומעטים המקרים בהם תתקבל על טס של כסף, תמונת מודיעין מושלמת שתאפשר גיבוש הערכה חד משמעית. אולם חלילה שמעריכי המודיעין יטו אוזן לרעשי רקע חיצוניים, העלולים להשפיע על איכות התוצר המודיעיני שלהם, אשר חייב בכל תרחיש להיות מקצועי, איכותני, אובייקטיבי ונטול פניות.
המדינאי האמריקני הבכיר, הנרי קיסינג'ר, מי שהיווה ציר דיפלומטי מרכזי ערב המלחמה, במהלכה ואחריה, התייחס לממד הכשלים המודיעיניים בהיסטוריה המודרנית. לדבריו,
...נראה כי ההנחה הבסיסית היא שהסיבה למרבית הכשלונות המודיעיניים היא ליקויים באיסוף ובתיאום. מניסיוני, הקושי טמון בדרך כלל דווקא בשלב ההערכה... לפני מלחמת יום כיפור, ממשלות ארה"ב וישראל ידעו על כל פרט בהיערכות הצבאית של מצרים וסוריה. מה שהן טעו בו היה הבנת מטרת ההיערכות. איש לא האמין שצבאות ערב אכן יתקפו, משום שכל הפרשנים בכל הרמות, היו משוכנעים שיובסו. כל אירוע, מאיים ככל שיהיה, פורש כמאשש הנחה זו.
קיסינג'ר גם היטיב להניח את האצבע על נקודת המפתח המשיקה ליחסי הגומלין שבין הקברניטים לבין מעריכי המודיעין כשאמר,
קו דק מפריד בין מודיעין טוב למודיעין כושל, אך ההבדל הזה חיוני לגיבוש מדיניות יעילה. במרבית ההחלטות האסטרטגיות יש משקל, בין השאר, להערכות בדבר השלכותיהן. שירותי המודיעין צריכים לספק את העובדות הרלוונטיות לקבלת החלטה. כיוון המדיניות והבחירות שייעשו לבסוף תלויים בגורמים רבים נוספים. ההתחשבות בגורמים הללו, קביעת המדיניות וקבלת ההחלטות הם מתפקידה של ההנהגה הפוליטית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.