הלביאה הלוחמת 1

Levia_Lochemet1_v2-3 פרולוג

ניו-יורק, 13 שנים קודם.

סנטרל פארק. הפעם הראשונה שבה כולנו נמצאים בחופשה בחוץ לארץ. פעם ראשונה בחיים שאני רואה שלג. פעם ראשונה שאני מרגישה קור מקפיא כל-כך שלמרות כל שכבות הבגדים שאני לובשת עדיין מצליח להיכנס לי לגוף.

האחים שלי משחקים בשלג. כל אחד מהם מכין כדור לבן וגדול כדי לזרוק על השני. הם רצים וצוחקים בטירוף. אבא בחיוך ענקי מצלם אותם בלי סוף.

אבא שלי לא יכול לחיות רגע בלי מצלמה, מתעד כל שנייה בחיים ומצלם אותי בכל הזדמנות.

“אנחנו חייבים לצלם תמונה משותפת של כולנו יחד,” הוא אומר – אולי לנו, אולי לעצמו.

אישה נמוכה מתקדמת אלינו, לובשת כפפות רחבות ומחזיקה רצועות שמחוברות לשלושה כלבים קטנים.

אבא מבקש ממנה באנגלית לצלם אותנו. היא מסכימה בחיוך מנומס. האחים שלי עדיין משחקים בשלג ומתעלמים מאבא שצועק להם לבוא, עד שהוא הולך ועוצר אותם בעצמו, צוחק כשהוא מנער מעליהם את שאריות השלג. כולנו מתאספים לצילום התמונה.

“אני רוצה שיראו גם את האגם בתמונה,” הוא מבקש מהאישה.

דניאל נעמד ליד שי, איתן מרים אותי ושם אותי על הכתפיים, אבא נעמד בין שי לדניאל, יד אחת על הכתף של דניאל והשנייה על הכתף של שי.

האישה קוראת בקול – “Say Cheese” – כולנו מחייכים אל המצלמה חיוך גדול, ו...

קליק.

באותו הרגע לא תיארתי לעצמי שהתמונה הזו תהיה אחד הדברים היקרים ביותר בחיי.

האחים שלי חוזרים לשחק בשלג בהתלהבות. האישה מחזירה לאבא את המצלמה. הוא מודה לה באנגלית והיא נעלמת במהירות יחד עם הכלבים.

“למה את לא הולכת לשחק עם האחים שלך קצת בשלג?” הוא שואל. “בישראל אין לנו כמעט שלג ואני לא יודע מתי תהיה לך עוד הזדמנות.”

אני מושכת בכתפיי. “אני מעדיפה להיות איתך, שתספר לי את הסיפור עכשיו, כשאנחנו פה.”

“סיפרתי לך את הסיפור הזה אינסוף פעמים.”

“כן, אבל עכשיו אנחנו עומדים איפה שזה קרה. אני רוצה לשמוע אותו ולראות את המקום תוך כדי,” אני מצביעה על האגם.

“בסדר, בסדר,” הוא צוחק, “הבנתי.”

הוא לוקח לי את היד ואנחנו מקיפים ביחד את האגם. “אימא שלך רצתה להיות דוגמנית. היא תמיד חלמה לחיות בעיר הגדולה וכשקיבלה את התפקיד סוף סוף, היינו ביחד כמעט שנה. היינו מאושרים מאוד ומאוהבים.”

אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא מדבר על אימא. למרות העצב בעיניים הכחולות שלו, החיוך תמיד שם.

“ערב אחד היא הגיעה לבית שלי והודיעה לי שקיבלה תפקיד בסוכנות גדולה מאוד בניו-יורק.” פניו הופכות רציניות יותר. “היא רצתה לוותר על התפקיד בשבילי, כי בזמנו שירתי בצבא ולא יכולתי לעזוב יחד איתה. אז באותו הערב נפרדתי ממנה.”

“למה?” אני תמיד שואלת את השאלה הזו, למרות שאני יודעת את התשובה.

“אימא שלך הייתה האישה הכי יפה בעולם,” הוא עונה, ושוב מחייך. “ידעתי שהיא תהיה דוגמנית מצליחה מאוד. לא רציתי להיות זה שיפריע לה לחיות את החלום שכל נערה בגילה חלמה לחיות, אז פשוט נפרדתי ממנה,” הוא מסביר. “היא התחננה שלא אעשה את זה. כאב לה מאוד, ולי כאב עוד יותר. ידעתי שזה שובר את ליבה... לעולם לא אשכח את המבט העצוב שנשקף מעיניה באותו הערב, לפני שעזבה את הבית שלי.” הוא נאנח.

“חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות, שאני עושה את זה לטובתה. הייתי בטוח שמגיע לה הרבה יותר ממני, מהחיים שהיו לי להציע לה.

שבוע לאחר מכן, היא כבר לא הייתה בארץ. הייתי שבור. הבנתי שעשיתי את הטעות הכי גדולה בחיי, אז עליתי על מטוס ובאתי לחפש אחריה בניו-יורק.” הוא שותק במשך כמה רגעים ומתבונן באגם.

“כשיצאתי מהמטוס,” הוא ממשיך לבסוף, “התקשרתי לסוכנות שלה. הצגתי את עצמי כאחיה ואמרתי שבעקבות מקרה חירום משפחתי אני חייב להשיג אותה כמה שיותר מהר. הם הסבירו לי שאי-אפשר להשיג אותה, כי היא נמצאת בצילומים בסנטרל פארק. אז לקחתי מונית משדה התעופה היישר לכאן – “ צעקה שנשמעת ברקע קוטעת אותו.

אבא ואני מסתכלים לכיוון ממנו נשמעה הצעקה.

איתן הפיל את דניאל על השלג, אבל דניאל לא נשאר חייב. הוא מתרומם מייד ותוקף את איתן שלא מפסיק לצחוק, בזמן ששי זורק עליהם כדור שלג ענקי.

“בנים, תירגעו!” אבא מזהיר בטון סמכותי. הם מסתכלים עליו בהבעה משועשעת, שנמחקת כשהם מבחינים שהוא כועס. שלושתם מניפים ידיים באוויר לסמן שנכנעו.

אבא חוזר להסתכל עליי וקורץ לי.

אני צוחקת.

“תמשיך את הסיפור, אבא.”

“רצתי בכל הפארק. באותו היום ירד שלג בטירוף, אבל המשכתי לרוץ עד שראיתי אותה, בדיוק פה – “ הוא מצביע על המיקום שלנו.

“היא עמדה בדיוק במקום שבו אנחנו עומדים עכשיו, יפה יותר מכפי שזכרתי אותה. היא לבשה מעיל פרווה של אריה או משהו דומה. מגוחך לגמרי,” הוא מצחקק.

“המון אנשים התרוצצו סביבה. היא נראתה לחוצה וקצת אומללה. לא יכולתי להפסיק להביט בה. אני חושב שגם לא יכולתי לזוז, פשוט נעמדתי דומם במקומי. פתאום היא פנתה להביט בי, כאילו ידעה שאני כאן.” עצב עמוק משתקף מעיניו. “זה היה הקטע שלנו; תמיד הרגשנו זה את נוכחותו של זה, אפילו לפני שראינו האחד את השני.”

“אולי כי הייתם נשמות תאומות?” אני לוחשת.

“מאיפה את יודעת מה זה נשמות תאומות?”

“אמממ, קראתי על זה באיזה מגזין, אני חושבת.” אני חצי-משקרת.

“איפה בדיוק?” הוא חוקר, לא מאמין לי.

“אמממ...” אני לא רוצה להגיד לו שמצאתי את היומנים של אימא בקופסאות הנעליים מעל הארון שבחדר השינה שלו, ושבכל ערב אני גונבת אחד וקוראת את כולו לפני שאני נרדמת.

הוא מביט בי רגע אחד נוסף, “תעזבי, אני לא רוצה לדעת.”

אני משחררת נשימה שלא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי.

הוא פונה להביט שוב באגם. “כשמבטינו נפגשו, היא חייכה אליי את החיוך הכי יפה שלה.” הוא מחייך חיוך גדול.

אני תמיד מחכה לשלב הזה בסיפור, רק כדי שאוכל לראות את החיוך הזה על פניו.

“היא התקדמה אליי, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. כשהיא נעצרה, ממש מולי, ניסיתי לדבר. רציתי להסביר לה שטעיתי, שהיא הכול בשבילי. רציתי להגיד לה שמאז עזיבתה אני חי בגיהינום, אבל היא הפתיעה אותי וקפצה עליי. היא לחשה לי באוזן ‘התגעגעתי אליך כל-כך, יונתן’. פשוט חיבקתי אותה חזרה, הכי חזק שיכולתי. כאילו עוד שנייה יבואו וייקחו אותה ממני.” הוא לוקח נשימה עמוקה.

“אני לא יודע כמה זמן נותרנו מחובקים ככה, בלי לומר מילה, עד שאימא שלך התנתקה ממני. היא הביטה בי. עיניה המרהיבות נצצו מהתרגשות, אז אמרתי לעצמי, ‘זהו יונתן, זה הרגע הנכון!’

שלפתי את טבעת האירוסין שקניתי לה, כרעתי ברך וביקשתי ממנה להינשא לי. הלב שלי פעם חזק כל-כך. הייתי מודע מאוד לכך שכולם מסביב הסתכלו עלינו, וחשבתי שאם היא לא תענה לי בקרוב ייקחו אותי למיון.” הוא משתתק, ממשיך לבהות ארוכות באגם.

“לא תכננתי לבקש ממנה להתחתן איתי. בזמנו הייתי בצבא, חייל בן עשרים, והיא הייתה רק נערה מלאת חלומות בת שבע-עשרה, אבל יום אחד ראיתי את הטבעת הזו בחנות וחשבתי שזו הטבעת הכי יפה שיש. דמיינתי את אימך עונדת אותה ואז פשוט קניתי אותה.

חיכיתי ליום שנהיה מספיק בוגרים, כדי שאוכל לבקש את ידה. אני אפילו לא יודע למה הבאתי אותה איתי לניו-יורק. אבל באותו יום זה פשוט הרגיש נכון.” מבטו לא מש מהאגם וחיוך קטן נמתח על פניו.

“היא הניחה ידיים על המותניים, כמו שתמיד עשתה כשהיא כעסה עליי. עיניה עדיין נצצו, אבל יכולתי לראות שהיא רותחת מזעם. פחדתי שהיא לא תסלח לי ותגרש אותי לכל הרוחות.” הוא משפיל את ראשו לעברי, מחכה שאשאל את השאלה.

“נו! ומה היא אמרה?” אני שואלת בחוסר סבלנות ניכר.

“היא אמרה, ‘הגיע הזמן שתציע, יונתן! ראיתי את הטבעת הזו לפני חמישה חודשים בין הבגדים בארון שלך!’”

אנחנו צוחקים בקול.

זה השלב בסיפור שתמיד גורם לנו לצחוק. אני אוהבת כל-כך לשמוע את אבא שלי מספר את הסיפור הזה. בדיוק כמו שאני אוהבת לקרוא אותו באחד מהיומנים של אימא.

פתאום אני מרגישה שזה הרגע הנכון לשאול את השאלה שתמיד רציתי לשאול אותו ולא העזתי. את השאלה שהתשובה שלה מפחידה אותי עד כאב. אבל ברגע הזה, במקום הזה, אני סוף סוף מקבלת אומץ.

אני לוקחת נשימה עמוקה. “אבא, אתה לא מתחרט שאני פה?”

הוא מתכופף לכיוון שלי, כדי שיוכל להיות בגובה שלי. “למה את שואלת את זה?” אני בולעת רוק, מתחרטת מייד על השאלה. “אלה, שאלתי אותך שאלה, אז תעני לי!” הקול שלו תקיף, למרות שהוא לא צועק.

“פשוט...” אני בולעת שוב את הרוק ומנסה לעצור את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה. “אם לא הייתי כאן, אם היא לא הייתה יולדת אותי, היא עדיין הייתה בחיים, אבל אני כאן והיא לא. בגללי אין לך אישה ולדניאל, איתן ושי אין אימא יותר...” הקול שלי נשבר.

הוא עוצם עיניים בכאב במשך כמה רגעים, נושם עמוק, וחוזר להביט בי. “בואי לפה,” הוא מצווה עליי. אני מתקרבת אליו עוד קצת.

הוא מסדר את כובע הצמר שעל הראש שלי. “אני יודע שאת ילדה חכמה מאוד, אבל לפעמים את מפחידה אותי עם המוח הזה שלך.”

אני משפילה את הראש.

הוא תופס את הסנטר שלי באצבע ומרים את הפנים שלי, כך שאסתכל בדיוק אל המבט הכחול הצלול שלו.

“הבטחתי לאימא שלך ביום שנפגשנו שאגשים את החלום הכי גדול שלה. את יודעת מה הוא היה?”

אני מנידה את הראש ומסמנת “לא”, אפילו שאני יודעת את התשובה. גם אותה כבר קראתי ביומנים של אימא.

אבא תופס אותי בכתפיים, “בת,” הוא מחייך אליי חיוך גדול.

“היא אהבה את האחים שלך בכל ליבה, היא הייתה האימא הכי טובה בעולם, אבל תמיד רצתה בת. היא לא ויתרה אף פעם על החלום הגדול הזה. אחרי שלושה בנים ניסינו להיכנס להיריון פעם נוספת, וזה לא הלך לנו בקלות. איתך זה לקח יותר זמן, אבל מהרגע הראשון היא ידעה שזו בת. היא פרחה במשך כל ההיריון, קרנה והייתה מלאת שמחת חיים. היה לה חיבור מיוחד איתך כבר מהבטן...”

“באמת?” אני שואלת, אפילו שאני יודעת.

היומן האחרון של אימא נכתב בתקופת ההיריון שלה איתי, ולפעמים נדמה לי שהיא כתבה אותו בשבילי.

“כן, יפה שלי. באמת. היא הייתה מדברת איתך כל הזמן כשהיית בבטן.”

“כן?!” אני כל-כך סקרנית, “מה היא הייתה אומרת?”

“פעם, שמעתי אותה מספרת לך על האחים שלך. כמה הם מדהימים ועד כמה כל אחד מהם מיוחד במינו. היא אמרה שהם המתנה שלה אלייך ושהם ישמרו עלייך.”

אני מביטה בדניאל, באיתן ובשי. הם עדיין משתוללים בשלג.

“הם באמת שומרים עליי,” אני מחייכת חיוך גדול.

“ועוד איך!” הוא קורא בקול. “את יפה כל-כך, שאני עוד אצטרך גיבוי כשתגיע תקופה ההתבגרות.” אני מכווצת את המצח, לא ממש מבינה על מה הוא מדבר.

“יום אחד תביני...” הוא צוחק ופתאום מבטו נעשה רציני יותר.

“תקשיבי לי טוב!” הוא מזהיר אותי באצבע מורמת. “הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שאימא שלך לא הספיקה להכיר אותך. שהיא לא יכולה לראות את החלום המדהים שלה מתגשם,” הוא מושיט יד ומלטף את הפנים שלי.

מגע הכפפה שלו מזכיר לי כמה קר בחוץ. “את כל-כך דומה לה. אותו שיער, אותן עיניים, אותן פנים. את פשוט השכפול שלה, בדיוק כמו שהיא רצתה, ואת כל-כך חכמה. אני מתחרט שהיא לא יכולה לראות עד כמה את מיוחדת, אלה. אין עוד אחת כמוך בדיוק כמו שאין עוד אחת כמו אימך. את מתנה. את חייבת להאמין בזה, כי אני אוהב. אותך. כל. כך,” הוא מדגיש את המילים האחרונות ומעביר את אגודלו על הלחי שלי, כדי לנגב את דמעותיי.

“כשאת חושבת ככה, זה כואב לי כאן,” הוא משפשף את בית החזה שלו, במקום שבו הלב נמצא. “את מבינה את זה, אלה?”

אני מהנהנת.

הוא מחבק אותי חזק, מוחץ אותי אליו.

אבא שלי האיש הכי חזק בעולם.

הוא מתנתק ממני. “תקשיבי, רציתי לחכות שתהיי גדולה יותר, כדי שאוכל לתת לך את זה, אבל כיוון שיש לך מוח של מבוגר, אני אתן לך את זה עכשיו.” הוא פונה לעבר האחים שלי. “בנים!” הוא קורא, “אנחנו נותנים את המתנה לאלה עכשיו.”

“יש!” צועק איתן ורץ אלינו.

“את הולכת למות על זה!” קורא שי בהתלהבות, מגיע גם הוא בריצה, עם דניאל.

דניאל, אחי הבכור, עומד לידי ומניח את היד על הכתף שלי. אבא מוריד את הכפפות, מכניס יד לכיס ושולף שרשרת עדינה מכסף. התליון מתחבא בתוך האגרוף הקפוץ.

הלב שלי פועם מהר מעוצמת ההתרגשות.

אבא מחייך חיוך ענקי, מושך את המתח. “נו...” אני מתלוננת.

הוא פותח את האגרוף והעיניים שלי נפערות.

“וואו! אבא!” אני קוראת בהלם. “אתה נותן לי את טבעת האירוסין של אימא?” אני מביטה בו, המומה, מביטה באחים שלי. כל אחד מהגברים שלי מחייך אליי חיוך גדול.

“זה היה רעיון שלי,” אומר דניאל.

“באמת?!”

“כן, ראיתי אותך מחטטת בדברים של אימא ומודדת את הטבעת. אז כשאבא שאל מה לקנות לך ליום ההולדת, אמרתי לו לתת לך את הטבעת.”

אני מרכינה את הראש ומתבוננת בטבעת שתלויה על שרשרת. “אני לא מאמינה! זה פשוט מדהים!” אני קופצת מרוב שמחה. “זו המתנה הכי יפה בעולם!”

“יש לך אולי מוח של מבוגרת,” אומר אבא, “אבל את עדיין בת שבע. הטבעת תהיה גדולה מדי בשבילך בשנים הקרובות. עד אז תוכלי לענוד אותה על הצוואר, ככה היא גם תהיה קרובה יותר לליבך.”

הוא מסמן לי להסתובב ומסיר מעליי את הצעיף שלי. אני מרגישה גל של קור שתוקף את העור, אבל לא אכפת לי.

הוא עונד לי את השרשרת. אני שולחת אצבעות אל הצוואר ונוגעת בטבעת של אימא, בטבעת שלי החל מעכשיו. אני מרגישה הכי מאושרת בעולם כולו.

“עכשיו, תהיי ילדה בת שבע ולכי לשחק בשלג עם האחים שלך,” הוא מוסיף ומנשק לי את הראש. אני מסתובבת בחזרה אליו, כשהוא מסדר את הצעיף שלי חזרה במקומו.

“בסדר, בסדר,” אני נכנעת. “אבל רק עוד שאלה אחת, בבקשה?”

“אני מקשיב,” הוא אומר בשעשוע.

“מה הדבר שאימא הכי אהבה אצלך?” אני יודעת את התשובה, קראתי אותה ביומנים שלה.

“הקול שלי,” הוא עונה בחיוך.

אני מנשקת אותו על הלחי ולוחשת לו באוזן, “גם אני אוהבת את הקול שלך, אבא. יש לך את הקול הכי יפה בעולם.”