הלוחמים פשטו עם שחר

ב-27 בדצמבר 2008 תקף צה"ל את יעדי החמאס ברצועת עזה. המבצע החל בתקיפות מסיביות של חיל האוויר. מטוסי קרב ומסוקים תקפו בתוך דקות ספורות כמאה יעדים, ובהם מפקדות, מחסני נשק, משגרים תת-קרקעיים ואתרי אימון של הארגון. בגל ההפצצה הראשון, שתפס את אנשי החמאס מופתעים ובלתי-מוכנים, נהרגו 155 מחבלים, מהם 89 מירי טילים על מסדר בעזה.

בהמשך תקף חיל האוויר ארבעים מנהרות בציר פילדלפי בפצצות חודרות בונקרים, כדי לשבש את הברחת אמצעי הלחימה ממצרים. הופצצו גם מטרות אסטרטגיות במטרה לערער את שלטון החמאס: משרדי ממשלה, אולפני הטלוויזיה, בית הכלא המרכזי, בניין המודיעין הכללי, עיריית בית חנון, האוניברסיטה האסלאמית, עורקי תחבורה ראשיים ועוד.

"מדובר בכמות גדולה מאוד של כלי טיס, בשטח קטן מאוד עם מטרה לתקוף מבנים באזורים מאוד צפופים, כשכל סטייה של טיל או פצצה עלולה לגרום לפגיעה בבית ספר או בגן ילדים," הסביר תת-אלוף (מיל') רן פקר, מבכירי חיל האוויר בעבר, לעיתונאי אמיר בוחבוט. "הדיוק היה מדהים, הביצוע היה מושלם. אני לא מאמין שיש עוד חיל אוויר בעולם שמסוגל לבצע התקפות כאלה ברמת דיוק כה גבוהה."

במהלך כל המבצע הטיל חיל האוויר 5,400 פצצות, 81% מתוכן פצצות חכמות. זה היה נתון שיא בהיסטוריה של תקיפות החיל. בעקבות התקיפות הציע בכיר החמאס ח'אלד משעל הפסקת אש תמורת הסרת המצור מעל רצועת עזה, אך ישראל דחתה את ההצעה.

צה"ל קיבל אישור גם לחיסולים ממוקדים. בכירים בחמאס ובג'יהאד האיסלמי חוסלו בזה אחר זה, ובהם סעיד סיאם, שר הפנים בממשלת החמאס, אחיו איאד סיאם, גם הוא בכיר בארגון, סאלח אבו-שרח, המקשר בין הזרוע הצבאית לזרוע המדינית של החמאס, עמאר אבו-ע'לולא, בכיר במערך הרקטי של הג'יהאד האסלאמי, וניזאר ריאן, מספר שלוש בזרוע המדינית של החמאס. ריאן חוסל כשביתו הופצץ מהאוויר ויחד איתו נהרגו עוד שמונה-עשר אנשים, רובם בני משפחה שהיו בבית. הבניין שבו התגורר שימש מפקדה, מרכז תקשורת, מחסן אמל"ח ותחמושת, והיה בו גם פתח של מנהרה.

אלוף פיקוד דרום, יואב גלנט, אמר לעיתונאי שמואל חדד: "בעבר כל מפקד בחמאס בנה לו בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים שימשה מפקדה ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, כי במשך שנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. שינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת ולאחר מכן הבניין הושמד; ומרגע זה המפקד נותר מוטרד שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו."

ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה על המבצע בעקבות ירי מסיבי של אלפי קסאמים על יישובים וערים בעוטף עזה, שנמשך זמן רב. במשך חודשים ארוכים חיו תושבי היישובים באזור בחרדה ונאלצו לישון בחדרי ביטחון ובמקלטים. הפסקת אש ("הודנה") שהושגה ביוני 2008, בתיווך מצרי, קרסה לחלוטין, ואזור הדרום היה נתון למלחמה של ממש - הפלסטינים יורים וישראל מגיבה בהפצצות של חיל האוויר וחוזר חלילה, ואת המחיר שילמו תושבי הדרום.

מטרת המבצע היתה להשיג רגיעה ביטחונית לאורך זמן, להפסיק את ירי הטילים, לפגוע בתשתיות החמאס, לשחוק את יכולותיו המבצעיות ולמנוע את התחמשותו.

ב-3 בינואר פתח צה"ל את השלב השני בהפגזה ארטילרית לעבר רצועת עזה וכניסת כוחות קרקעיים לצפון הרצועה. המהלך הקרקעי נועד לכבוש את מרחבי השיגור, לנתק את העיר עזה משאר הרצועה ולהרחיב את המהלומה שהנחית צה"ל על החמאס, בעיקר בנקודות שבהן לחיל האוויר לא היה יתרון. הכוחות הונחו להגיע למחסני הנשק, למפקדות, למחנות, לבונקרים, למנהרות ולמקומות המסתור של פעילי הארגון. לצד עשרים אלף החיילים הסדירים לחמו במבצע גם עשרת אלפים חיילי מילואים.

הכוחות לחמו בעיקר בשטח בנוי, תוך התמודדות עם מארבים, עם מחבלים מתאבדים ועם בתים ממולכדים. זה היה קרב מבית לבית ולעתים קרב פנים אל פנים מול המחבלים. בתים ששימשו לפעילות טרור או שהתגלו כממולכדים נהרסו; במהלך הלחימה הושמדו כ-600 בתים.

הכניסה לרצועה נעשתה בשלושה מאמצים חטיבתיים של חטיבות חיל רגלים שמאוגדים בהם כוחות שריון והנדסה ולרשותם סיוע ארטילרי ואווירי. חטיבת הצנחנים פעלה בצפון הרצועה - במרחב בית חנון ואל-עטטרה; חטיבת גולני פעלה באזור ג'בליה; חטיבת גבעתי פעלה בדרום העיר עזה, כאשר מדרום לה פעל כוח שריון כדי לחסום את המעבר לעזה מדרום הרצועה. מפקדי החטיבות נעו עם החפ"קים שלהם בסמוך לכוחות.

לחיל ההנדסה היה תפקיד משמעותי בנטרול פצצות ובתים ממולכדים, שכן מטעני חבלה מאולתרים היו עיקר הדאגה של החיילים. לראשונה השתמש צה"ל ברובוטים זעירים לנטרול מטעני חבלה ומטרות אחרות. ככלל, תפיסת הלחימה במבצע הציבה בראש סדר העדיפויות את הבטחת שלומם של הלוחמים, לכן ההתקדמות היתה אטית, תוך אבטחה מרבית, ירי לעבר מקומות חשודים והסתייעות בטרקטורים די-9 לפריצת נתיבים ולהריסת מבנים שסיכנו את הכוחות. מכיוון שהמחבלים פעלו מתוך האוכלוסייה האזרחית, היו גם מקרים של פגיעה בחפים מפשע.

צה"ל היה ער למצוקת האוכלוסיה האזרחית ומ-7 בינואר הונהגה "הפוגה הומניטארית" בשעות 13:00-16:00 כדי לאפשר לתושבים להצטייד במזון. כמו כן אפשר צה"ל העברה שוטפת של אספקה לרצועה.

"הכניסה לתוך עזה היתה מהירה יחסית," אומר קצין בכיר שהשתתף בלחימה. "נכנסנו עם הרבה מאוד אש. הרגשנו שהכנסנו את החמאס לשוֹק, שזה ממש פורר את ההתנגדות המסודרת שהם הכינו לנו. הבתים מאוד מאוד צפופים, חלקם ממולכדים; היו גם אופנועים מוכנים לפעולת חטיפה. כמעט כל שעתיים היה ניסיון של מחבל או מחבלת מתאבדים לרוץ אלינו ולהתפוצץ עם חגורת נפץ. בבתים הממולכדים שאיתרנו מצאנו גם פתחים למנהרות שנועדו לחטיפת חייל..."

ב-6 בינואר טענו הפלסטינים כי צה"ל ירה פגז מרגמה לעבר בית הספר "אל פחורה" של אונר"א ושלושים מאנשיהם, שמצאו בו מקלט, נהרגו. הירי כוון לחצר בית שממנה שוגרה רקטה לעבר ישראל ובתגובה ירה צה"ל שלושה פגזי מרגמה. שניים מהם פגעו בחצר ובשני המחבלים היורים, ואילו השלישי פגע בטעות בבית הספר ששכן במרחק של כשלושים מטר משם. אבל תחקיר של העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" חשף כי בניגוד לדיווחי הפלסטינים לא נהרגו שלושים אלא רק שלושה, כתוצאה מרסיסים, בעת ששהו מחוץ למבנה.

ב-7 בינואר הורה צה"ל לתושבים ברפיח, בקרבת ציר פילדלפי, לפנות את בתיהם, לקראת תקיפה של בתים המשמשים את מערכת מנהרות ההברחה. נערכה מתקפה אווירית נרחבת ובמהלכה נהרסו עשרים בתים.

יכולת ההתנגדות של החמאס לפעילות צה"ל התגלתה כנמוכה יותר משציפו בצד הישראלי. עיקר המאמץ של הפלסטינים היה להגביר את ירי הרקטות לעבר שטח ישראל. ובכך הם הצליחו: במהלך המבצע נורו לעבר ישראל 730 רקטות ובהן רקטות לטווח ארוך, שהגיעו גם לאשדוד, לאשקלון, ליבנה ולבאר שבע.

אנשי החמאס פעלו, כשיטה, בקרב אזרחים ומתוך בתים של תושבים תמימים ולא היססו לסכן את חייהם. דוגמה לכך הובאה במסמך שהשיג צה"ל, ובו מרשם קרב שהכינו אנשי החמאס, הכולל פריסת חוליות בצמוד למסגד והנחת מטעני חבלה גדולים באזור עירוני מאוכלס ואף מלכוד בתי ספר וגן חיות. יובל דיסקין, ראש השב"כ בזמן המבצע, אמר לעיתונאים כי אנשי החמאס מסתתרים בבתי חולים ואף מתחזים לרופאים. "חלק ניכר מהפעילים מסתתרים בבתי חולים, חלקם בשיפא וחלקם בבתי חולים ליולדות. אחדים מהם מסתובבים בבגדי רופאים ואחים." מנהל בית החולים הכחיש את דבריו לחלוטין.

אחד האירועים שנצרבו בתודעה היה מותן של שלוש מבנותיו של ד"ר אבו אל-עייש, רופא פלסטיני שבמשך שנים עבד בבתי חולים בישראל. שני פגזי טנקים של צה"ל פגעו בביתו בג'בליה, הרגו שלוש מבנותיו ופצעו בת נוספת. תוך כדי האירוע שוחח ד"ר אבו אל-עייש עם העיתונאי שלומי אלדר מערוץ 10, ובזעקות שבר הוא הפציר בחברו העיתונאי שיבקש מצה"ל להפסיק את הירי על ביתו. מאוחר יותר נטען כי צה"ל ירה על הבית משום שנורתה משם אש.

אחרי עשרים ושניים ימי לחימה הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על הפסקת אש חד-צדדית: "החמאס הוכה קשות הן במערכיו הצבאיים והן בתשתיות שלטונו. המערכה הנוכחית הוכיחה שוב את עוצמתה של ישראל ואת כוח ההרתעה שלה."

בסיכום המבצע נמנו שלושה-עשר הרוגים ישראלים, מהם עשרה חיילים, וכ-500 פצועים, מהם 317 חיילים. בצד הפלסטיני נהרגו, על פי הערכת צה"ל, 1,166 איש, מתוכם 709 אנשי חמאס. על פי הפלסטינים היו להם 1,417 הרוגים ו-5,303 פצועים. 4,000 בתי מגורים נהרסו כליל, לצד 48 מוסדות ממשלתיים ומוסדות ציבור.

בראש הישגיו של המבצע היו שיקום כוח ההרתעה של צה"ל, שנחלש בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והפגיעה הקשה בשלטון החמאס ברצועה. אולם "עופרת יצוקה" פגע קשות בתדמיתה של ישראל בעולם, מועצת זכויות האדם של האו"ם הקימה צוות לבדיקת הפרת זכויות האדם עוד במהלך המבצע. הצוות מנה ארבעה חברים ובראשם השופט הדרום אפריקני גולדסטון. הוועדה פרסמה את הדו"ח שלה ב-15 בספטמבר 2008 ובו קבעה כי ישראל ביצעה "...הפרות משמעותיות של החוק הבינלאומי... וייתכן שאף פשעים נגד האנושות." עצרת האו"ם אימצה את הדו"ח. ב-1 באפריל 2011 פרסם גולדסטון מאמר ב"וושינגטון פוסט" ובו הודה כי ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה ואילו היה יודע אז את אשר ידוע לו היום, היה הדו"ח נראה אחרת.

"יצאנו למבצע על מנת להכות בחמאס וליצור הרתעה, ולגרום לו להפסיק את ירי הטילים לזמן ממושך. לא פחות חשוב בעיני היה הצורך לצרוב בתודעתו שהוא ישלם מחיר כבד על פגיעה באזרחי מדינת ישראל ובריבונותה. החמאס הופתע מעיתוי הפעולה, מעוצמת התקיפה, מהכניסה הנרחבת של כוחות קרקעיים לשטח וכן מעיתוי הנסיגה ומהמהירות שבה היא בוצעה.

"זו היתה הפעם הראשונה שצה"ל הכה בהיקף כה רחב בחמאס. התקיפה בוצעה באופן ממוקד, מתמשך ואינטנסיבי. הוטלו אלפי פצצות והותקפו מאות יעדים, ובהם מפקדות, מצבורי נשק, מנהרות, בונקרים ומשרדי ממשלה. התמרון הקרקעי בוצע בסדר כוחות אוגדתי מוגבר, ובכל רגע נתון היו בתוך הרצועה כ-7,000 לוחמים. פעולת הכוחות בזמן המבצע הצטיינה בשיתוף פעולה הדוק בין כוחות האוויר, הים, היבשה והמודיעין.

"שבועיים לאחר תחילת המבצע המלצתי לרמטכ"ל לבצע את השלב השלישי בתוכנית המקורית: לנתק את רצועת עזה מסיני על ידי כיתור וכיבוש רפיח. המהלך הזה היה מביא לקטיעת צינור ההברחות של אמצעי לחימה, מחבלים מתאבדים ועוד. אבל התוכנית לא אושרה כי היתה עלולה לעלות באבידות רבות.

"בחלוף כארבע שנים, ניתן לומר שהצלחת המבצע היא למעלה מהמצופה. הובהר לחמאס שדם אזרחי ישראל איננו הפקר ופגיעה בריבונותנו היא בלתי-נסבלת, ועל אלו ישלם מחירים כבדים."