הלוחש



1

אי־שם ליד ו'

5 בפברואר

מסוק העש הגדול התקדם על פי זיכרון בחשכת הלילה. כנפיו המאובקות רעדו שעה שהשתחל בין ההרים, שרבצו כמו ענקים רדומים בגבם זה לזה.

מעליהם היו שמי קטיפה. מתחתם — יער צפוף.

הטייס נפנה אל הנוסע והצביע לעבר בור לבן ועצום בגודלו בקרקע, שנראה כמו לוע קורן של הר געש.

המסוק פנה לכיוונו.

כעבור שבע דקות הם נחתו בשולי כביש מהיר. הדרך נסגרה למעבר, ושוטרים הוצבו באזור. גבר בחליפה כחולה עבר מתחת ללהבי המסוק וקידם את פני הנוסע, שעה שהוא מנסה להשתלט על עניבתו המתנפנפת.

"ד"ר גָוִוילָה, חיכינו לך," הוא אמר בקול רם כדי להתגבר על רעש הרוטור.

גוֹרֶן גווילה שתק. הסוכן סְטֶרְן המשיך: "בוא איתי, אסביר לך בדרך."

הם צעדו לאורך שביל מאולתר והותירו מאחור את רעש המסוק, ששוב החל להתרומם ונשאב אל תוך שמים שחורים.

הערפל ירד כמו מסך וטישטש את מִתאר הגבעות. הלחות שדבקה בבגדיהם וכיסתה בקרירות את עורם התערבבה בריחות היער שאפפו אותם והמתיקה אותם.

"זה ממש לא היה קל. אתה צריך לראות את זה במו עיניך."

הסוכן סטרן צעד בראש ופילס דרך בין השיחים. הוא דיבר איתו מבלי להביט לעברו.

"הכול התחיל הבוקר, בערך בשעה אחת־עשרה. שני ילדים קטנים צעדו בשביל עם הכלב שלהם. הם נכנסו ליער, טיפסו על הגבעה והגיעו לקרחת היער. זה כלב לברדור, והלברדורים אוהבים לחפור, כידוע לך. פתאום הוא התחיל להשתולל כי הוא הריח משהו. חפר בור. ואז צצה הראשונה."

גורן ניסה לעמוד בקצב שעה שפילסו את דרכם מבעד לצמחייה הסבוכה לאורך המדרון שהלך ונעשה תלול. הוא הבחין בקרע קטן במכנסיו של סטרן, באזור הברך — עדות לכך שכבר עשה את הדרך הזאת כמה פעמים באותו הלילה.

"הילדים ברחו מיד, כמובן, והזעיקו את השוטרים המקומיים," המשיך הסוכן. הם הגיעו, סרקו את המקום ואת הגבעות וחיפשו רמזים. פעילות שגרתית בינתיים. ואז מישהו התחיל שוב לחפור כדי לבדוק אם ימצא עוד משהו. ואז צצה השנייה! בשלב הזה הם הזעיקו אותנו. אנחנו נמצאים פה מהשעה שלוש, ועדיין לא ידוע לנו כמה יש שם מתחת. הגענו."

קרחת יער קטנה נגלתה לפניהם. היא הוארה באור זרקורים: לועו הקורן של הר הגעש. לפתע התנדפו ריחות היער, ובמקומם אפפה את הגברים צחנה שאין לטעות בה.

גורן הרים את ראשו והניח לריח למלא את נחיריו. קרבול, אמר לעצמו. ואז הוא ראה אותו.

מעגל של קברים קטנים. וכשלושים גברים בסרבלים לבנים חופרים באור ההלוגן החייזרי, חמושים באתי חפירה קטנים ובמברשות להסרת רגבי האדמה בעדינות המרבית. כמה מהם סרקו את הדשא, ואחרים צילמו כל דבר שמצאו ומיינו אותו בהקפדה. הם נעו בהילוך אטי. תנועותיהם היו מדויקות, מכוונות, מהפנטות, אפופות בדממת קודש, שהופרה מדי פעם רק על ידי צמצמי המצלמות.

גורן ראה את הסוכנים שרה רוֹזָה וקְלָאוּס בוריס וגם את הפקד רוֹץ', שהבחין בו ומיד ניגש אליו. לפני שהספיק להוציא הגה, שאל אותו גורן: "כמה?"

"חמישה. כל אחד באורך חמישים סנטימטרים, ברוחב עשרים סנטימטרים ובעומק חמישים סנטימטרים. מה לדעתך אפשר לקבור בתוך בורות כאלה?"

דבר אחד זהה בכולם.

הקרימינולוג בהה בו בציפייה.

"זרוע שמאל," נשמעה התשובה.

גורן נפנה כדי להביט בגברים בסרבלים הלבנים שעבדו בבית הקברות המגוחך שביער. הקרקע לא הניבה דבר מלבד שרידים מרקיבים, אבל הרוע שהביא אותם לכאן בוודאי שוכן במקום כלשהו, מקום שקודם לזמן המלאכותי הקפוא הזה.

"מה אלה?" שאל גורן. אבל הפעם הוא כבר ידע את התשובה.

"תוצאות בדיקת הפִּי־סִי־אָר העלו שמדובר בנקבות לבנות בגיל שבע עד שלוש־עשרה..."

ילדות.

נימת קולו של רוץ' לא השתנתה כשהוציא את המשפט מפיו. כמו רוק שמשאיר טעם מר בפה אם לא יורקים אותו החוצה.

דֶבִּי, אָנֵקֶה, סַבִּין, מֵליסה, קרוליין.

הכול החל עשרים וחמישה ימים קודם לכן, בסיפור קטן בעיתון מקומי: היעלמותה של תלמידה צעירה מפנימייה יוקרתית לילדי העשירים. כולם חשבו שהיא ברחה. הילדה שעליה דיווחו היתה בת שתים־עשרה, ושמה היה דבי. חברותיה לפנימייה זכרו שראו אותה עוזבת בסוף יום הלימודים. הם לא שמו לב להיעדרה מאגף מגורי הבנות עד לבדיקת הנוכחות בשעות הערב. זה נראה כמו אחד מאותם אירועים שמצדיקים רק כתבה קצרה למדי בעמוד השלישי בעיתון, ואז נבלעים בשקט על ידי ידיעות אחרות בציפייה לסוף טוב.

ואז נעלמה אָנֵקֶה.

היא התגוררה בכפר קטן ובו בתי עץ וכנסייה לבנה. אנקה היתה בת עשר. בתחילה חשבו שאבדה ביער שאליו נהגה לרכוב על אופני ההרים שלה. כל תושבי האזור הצטרפו למשלחת החיפוש, אך ללא הועיל.

בטרם הספיקו להבין מה באמת קורה, זה קרה שוב.

לשלישית קראו סבּין. היא היתה בת שבע, הצעירה מביניהן. זה קרה בעיר בשבת בערב. היא הלכה ליריד השעשועים עם הוריה, כמו משפחות רבות אחרות. היא עלתה על סוס בקרוסלה שהיתה עמוסה בילדים. אמה צפתה בה בזמן הסיבוב הראשון וניפנפה לה לשלום, ושוב ניפנפה לה בזמן הסיבוב השני. בסיבוב השלישי נעלמה סבין.

רק אז הבין מישהו שהיעלמותן של שלוש ילדות במהלך שלושה ימים מעוררת חשד.

חיפושים נרחבים נערכו. התקבלו פניות לערוצי הטלוויזיה. לפתע החלו אנשים לדבר על מטורף אחד או יותר, אולי אפילו כנופיה שלמה. אבל לא נמצאו רמזים שיסייעו בצמצום האפשרויות. המשטרה פתחה מוקד טלפוני מיוחד לאיסוף מידע, גם מפי מודיעים אנונימיים. מאות קצות חוט התקבלו. בדיקה של כל אחד מהם היתה עשויה לארוך חודשים, אבל לא נמצא כל זכר לילדות, ואם לא די בכך, מכיוון שנעלמו במקומות שונים, גילגלו המשטרות המקומיות את האחריות ביניהן.

ואז הוזעקה היחידה לחקירת פשעים אלימים, שבראשה עומד הפקד רוץ'. אנשי היחידה לא נהגו לטפל בתיקי נעדרים, אבל עקב החרדה הגוברת הם חרגו ממנהגם.

כשנעלמה הילדה הרביעית, רוץ' ואנשיו כבר היו מעורבים בחקירה.

מליסה בת השלוש־עשרה היתה המבוגרת שבהן. הוריה — שחששו, כמו רבים אחרים, מקורבן נוסף של המטורף שמטיל אימה על המדינה כולה — קבעו לה שעת עוצר. אבל הבידוד הכפוי התנגש עם יום הולדתה, ובאותו הערב היו למליסה תוכניות אחרות. היא תיכננה עם חבריה תוכנית מילוט כדי לערוך מסיבה באולם באולינג. כולם הגיעו לשם, חוץ ממליסה.

אז החל מצוד — שהיה לעתים מבולבל ומאולתר — אחר המפלצת. אנשים התאספו והיו מוכנים לקחת את החוק לידיהם. המשטרה הציבה מחסומי דרכים בכל מקום. בדיקות של אנשים שנחשדו או הורשעו בביצוע עברות נגד קטינים הוחמרו. הורים לא העזו לשלוח את ילדיהם החוצה, אפילו לא כדי ללכת לבית הספר. בתי ספר רבים נסגרו עקב מחסור בתלמידים. אנשים עזבו את בתיהם רק בעתות חירום. כפרים ועיירות נראו נטושים לאחר שעה מסוימת.

במשך כמה ימים לא התקבלו ידיעות על היעלמויות חדשות. היו שחשבו שכל אמצעי הזהירות שננקטו סייעו בהרתעת המטורף. אבל הם טעו.

חטיפת הילדה החמישית עוררה את הסערה הגדולה ביותר. שמה היה קרוליין, והיא היתה בת אחת־עשרה. היא נחטפה ממיטתה בזמן שישנה בחדרה הסמוך לחדרם של הוריה, שלא הרגישו בדבר.

חמש ילדות נחטפו במהלך שבוע אחד. ולאחריו — שבעה־עשר ימים ארוכים של דממה.

עד עכשיו.

עד למציאת חמש הזרועות הקבורות האלו.

דבי, אנקה, סבין, מליסה, קרוליין.

גורן הביט במעגל הבורות הקטנים, משחק מזוויע של "גולם במעגל". הוא כמעט היה יכול לשמוע אותן שרות.

"מרגע זה ברור לנו שזה כבר לא תיק היעדרות," אמר רוץ', וסימן לכולם להתאסף סביבו כדי לשמוע את הנאום הקצר.

הם התרגלו לזה. רוזה, בוריס וסטרן התקרבו אליו. הם השפילו מבט אל הקרקע והצמידו את ידיהם מאחורי הגב.

"אני חושב על האדם שבגללו הגענו לכאן הערב," פתח רוץ', "האדם שצפה את כל ההתרחשויות. אנחנו נמצאים פה כי כך הוא רצה, כי המחזה מיועד לנו. הוא תיכנן את הכול בקפידה רבה. הוא התענג על הרגע ועל התגובה שלנו. כדי להפתיע אותנו, כדי להבהיר לנו מי גדול וכוחני יותר."

הם הינהנו.

האחראי לכך חמק מעיני כולם.

רוץ' — שזה מכבר צירף ליחידה את גווילה כחבר מן המניין — הבחין בכך שדעתו של הקרימינולוג הוסחה. מבטו קפא, והוא היה שקוע במחשבות.

"אז מה דעתך, ד"ר גווילה?"

גורן שבר את הדממה ואמר רק, "הציפורים."

בתחילה איש לא הבין את כוונתו.

הוא המשיך ברוגע: "לא שמתי לב לכך בדרך לפה. רק עכשיו הבחנתי בזה. זה מוזר. תקשיבו..."

קולותיהן של אלפי ציפורים עלו מתוך היער האפל.

"הן שרות," אמרה רוזה בבהלה.

גורן נפנה אליה והינהן.

"אלה הזרקורים. הן חושבות שהשחר עלה, והן שרות," אמר בוריס.

"זה נראה לכם הגיוני?" המשיך גורן כשהוא מביט בהם הפעם, "אבל זה הגיוני. חמש זרועות קבורות. חלקים. ללא הגופות, ללא פנים. וללא פנים הן אפילו לא אנשים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו 'איפה הילדות?' כי הן לא נמצאות פה, בבורות הללו. אנחנו לא יכולים להישיר אליהן מבט. אנחנו לא יכולים לראות שהן בדיוק כמונו, כי אין בכל העסק הזה שום דבר אנושי. ישנם רק חלקים. ללא חמלה. הוא לא ריחם עליהן. הוא הותיר בנו רק פחד. אי אפשר לרחם על הקורבנות הקטנים האלה. הוא לא רוצה שנדע דבר מלבד העובדה שהן מתות. זה הגיוני בעיניכם? אלפי ציפורים באפֵלה שנאלצות לשיר בתגובה לאור לא הגיוני. אבל זהו פרי אשליה. וחייבים להיזהר מאשליות. לעתים הרֶשע מערים עלינו. הוא לובש את דמותם של הדברים הפשוטים ביותר."

דממה. שוב הצליח הקרימינולוג לזהות משמעות סמלית קטנה וחשובה, דבר שהאחרים לא הצליחו לראות, או לשמוע, במקרה הזה. הפרטים, קווי המתאר, הדקויות. הצללים המוטלים על דברים, ההילה האפלה שבה מסתתר הרשע.

לכל רוצח יש "תוכנית", שיטה מדויקת המסיבה לו סיפוק ואפילו גאווה. המשימה הקשה ביותר היא הבנת החזון שלו. משום כך גורן היה שם, כדי לגרש את הרשע הבלתי מוסבר הזה בעזרת המושגים המדעיים המבוססים שלו.

באותו הרגע ניגש אליהם טכנאי בסרבל לבן ופנה ישירות אל הפקד, והבעה מבולבלת על פניו.

"מר רוץ', ייתכן שיש לנו בעיה. יש שש זרועות."