הלילה

לעיתים קרובות מבקרים בביתי עיתונאֵי חוץ. אני ירא מהם, נקרע בין הרצון להעניק לזולת את מחשבתי כולה והחשש שמא אתן נשק ביד איש אשר רגשותיו כלפי צרפת אינם ידועים לי. בפגישות כאלה אני שומר תמיד על מידת הזהירות.

אותו בוקר עורר בי הישראלי הצעיר אשר ראיין אותי למען עיתון תל אביבי, רגש אהדה אשר לא יכולתי להעלימו, כיוון ששיחתנו היתה מניה וביה לשיחה אישית. העליתי זכרונות מתקופת הכיבוש. לא תמיד מסעירים אותנו ביותר דווקא האירועים אשר בהם אנו מעורבים במישרין. אמרתי לאיש הצעיר אשר בא לבקרני, כי שום תמונה הקשורה באותן שנים קודרות לא נגעה לליבי כמראה קרונות הרכבת עמוסי הילדים היהודים בתחנת אוסטרליץ... לא ראיתי זאת במו עיני, אך אשתי תיארה לי את המחזה, ואימת המראה שראו עיניה באותם ימים, עודנה ממלאת אותה. לא ידענו אז דבר על שיטות ההשמדה הנאצית. מי יכול היה להעלותן על דעתו! אך מראה עוללים אלה הקרועים מעל אימותיהם חרג מתפישת אנוש. אותו יום, דימיתי בנפשי כי חש אני לראשונה את סוד העוול אשר פיענוחו עתיד לסמן קץ עידן אחד ותחילתו של עידן אחר. החלום אשר איש המערב ראה לנגד עיניו במאה ה 18, זה ששחרו בקע ב 1789 ואשר הלך ונתעצם עד 2 באוגוסט 1914, עם הקידמה, האור ותגליות המדע, חלום זה תם, גווע ונמוג לנגד עיני, מול הקרונות הללו עמוסי הילדים, אף כי רחוק הייתי ת"ק פרסה מלהעלות על הדעת שילדים אלה עתידים להזין בגופם את תאי הגזים והמשרפות.

דברים אלה ביקשתי לומר לאותו עיתונאי וכאשר נתמלטה מפי אנחה: "רבותי, חשבתי על ילדים אלה" אמר לי: "אני אחד מהם." הוא היה אחד מהם!

הוא ראה איך נעלמים לנגד עיניו, אמו, אחותו היקרה, קרוביו ומכריו. כולם מלבד אביו. נבלעו בלוע התנור הניזון מבני אדם. יום יום היה עֵד לייסורי אביו, לגסיסתו, למותו. ספר זה מספר כל זאת ואני מניח לו לספר לקוראיו, לו רבים היו כמספר קוראי יומנה של אַנה פרנק, כיצד בדרך נס ניצל הנער עצמו מגורל זה.

אך אני מעיד, כי עדות זו הבאה בעקבות עדויות כה רבות, המספרות על הזוועה עד כי דומה כי הכול ידוע לנו, היא בכל זאת שונה, אחרת, יחידה במינה. היא מספרת את קורות יהודי סיגט, העיר הקטנה בטרנסילבניה, את עיוורונם מול גורלם הצפוי, בעוד יש להם שהות להימלט, כיצד הוסגרו לגורל זה באדישות בל תיאמן, חירשים לאזהרות, לתחנוניו של עֵד חי אשר ניצל מן הטבח, המספר להם את אשר ראה במו עיניו; הם מסרבים להאמין לו ורואים בו מטורף; די בנתונים אלה, דומני, כדי להפעים יצירה ספרותית שאין דומה לה.

ספר מיוחד זה נגע לליבי בגלל סיבה נוספת. הנער המספר לנו כאן את סיפורו היה כאותו מתמיד נבחר; מיום שעמד על דעתו הקדיש את עצמו כל כולו לאלוהים. ניזון מתלמוד, הועיד עצמו בליבו למסתרי הקבלה, מסור ונאמן לבורא. כלום חשבנו אי פעם על תוצאה זו שאימתה פחות גלויה לעין, פחות מדהימה מזוועות אחרות ועם זאת היא הגרועה מכול, לנו המאמינים: מותו של אלוהים בלב הילד המגלה לפתע את הרע המוחלט?

הבה ננסה להבין את אשר התרחש בליבו כאשר ראו עיניו את העשן השחור הפורץ מן התנור, מקום בו עלו באש אחותו הקטנה ואמו בעקבות אלפי אחרים: "לעולם לא אשכח הלילה הזה, הלילה הראשון במחנה שהפך את חיי ללילה ארוך ונעול על שבעה מנעולים. לעולם לא אשכח את העשן הזה; לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים; לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי. לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות. לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי, את חלומותי שהיו למדבר שממה. לעולם לא אשכח זאת, לו גם אהיה נידון לחיים ארוכים כחיי אלוהים עצמו. לעולם."

הבינותי אז את אשר אהבתי מתחילה בישראלי הצעיר: את מבט הקדוש השב לתחייה אבל מוסיף להיות אסיר עולם של החופים האפלים, מקום בו תעה, מועד בין הגוויות המחוללת. לגביו היתה צעקתו של ניטשה מציאות של ממש, כמעט פיזית: אלוהים מת, אלוהי האהבה, החסד והרחמים, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב אבד לעד לאור מבטו של הנער הניצב בעשן הזוועה האנושית הנתבעת בשם הגזע. הטורף שבאלילים. כולם לא נתחולל מוות דומה בליבם של יהודים רבים יראי שמים? ביום נורא אחד, בין שאר הימים הנוראים, נכח הנער בתליית נער אחד (כן!) שפניו היו, מעיד הוא, פני מלאך אומלל. הוא שומע מאן דהוא נאנח מאחורי גבו: "היכן אלוהים? היכן הוא? היכן, אפוא, אלוהים?" וקול נשמע בתוכו: היכן הוא? הנהו – תלוי, כאן, על הגרדום הזה."

ביום האחרון לשנה היהודית, נוטל הנער חלק בטקס החגיגי של ראש השנה. הוא שומע אלפי עבדים קוראים כאיש אחד: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא."

בשכבר הימם היה ניצב אף הוא בחיל ורעדה ביום הזה. כעת הוא מתקומם, מתייצב כנגד. היצור הנעלב והמושפל עד תחתיות שאול, מגנה את רוח אלוהים העיוורת והחירשת: "היום התחתנתי, לא יכולתי להיאנח. להיפך, חשתי עצמי ניצב במלוא כוחי. הייתי המאשים. והנאשם – אלוהים. עיני קרועות לרווחה ולבדי אני, לבדי עד אימה בעולם, ללא אלוהים, ללא אדם, ללא אהבה ורחמים. לא הייתי אלא גל אפר אך חשתי עצמי חזק מאותו כל יכול שאליו נקשרו כל חיי מימים ימימה. בקרב אותה מקהלת תפילות, ניצבתי כמשקיף נוכרי."

ואני המאמין כי אלוהים הוא אהבה, מה יכולתי להשיב לאיש שיחי הצעיר שעינו הכחולה כמו אוצרת את השתקפות תוגת המלאכים שנראתה יום אחד על פניו של הנער התלוי? מה אמרתי לו? האם דיברתי עימו על הישראלי ההוא, על אותו אח שאולי נראה כמוהו, על הצלוב אשר הצלב שלו ניצח את העולם? כלום אמרתי לו כי אותה אבן שהיתה לגביו אבן מכשול היתה לי אבן פינה וכי הזהות אשר בין הצלב והסבל האנושי מוסיפה להיות לגבי המפתח לאותו מסתורין בלתי מפוענח, מקום שאבדה אמונת ילדותו? ציון, אכן קמה מחדש מן המשרפות והקברים. האומה היהודית שבה לתחייה מקרב מיליוני המתים הללו. הודות להם היא חיה מחדש. אין אנו יודעים את מחירה של טיפת דם אחת, של דמעה יחידה. הכול לטובה הוא. אם אדוני הוא האלוהים, הוא הוא הפוסק האחרון לגבינו. דברים אלה חייב הייתי לומר לנער היהודי. אך לא יכולתי אלא לחבקו בבכי.

פרנסואה מוריאק1

1. סופר צרפתי. חתן פרס נובל 1952.