הלשון נושלה

א. הילד בפסגת ההר

הסחרחורת פקדה את טליה בעת פתיחת שקית הבייגלה. כבר סידרה את הצלחות החד פעמיות על השולחן לקראת החזרה ועמסה בהן ופלים ועוגיות ריבה וערגליות ובמבה וחטיפים מלוחים. היא משכה בשקית משני צדיה בכוח. השקית נבקעה, וצליל האוויר החופז פנימה, אל הריק, נרשם אצלה כנהמה. מישהו סמוך אליה לחש לתוך אוזנה, טַלִינְטוֹ, בקול טעון קרבה, והלחישה התגברה לשאגה. שם החיבה שלה התגלגל מפה מצחין, על לשון שמנונית, מתפתלת בלקיקה.

הכוח שהפעילה על השקית חזר ופגע בה, בעוצמה גדולה עשרת מונים. הוא סדק את גולגולתה, והזיח אותה, בינה ובין גופה נכרה מילימטר של הבדל שהוציא את חושיה מכוונונם. העצמים בחדר החזרות חרגו הצידה מ — מעבר ל — למעלה מ — מתחת ל — גשמיותם. יציבתה התערערה. היא שלחה את ידה לתמוך בגופה, ואצבעותיה תפסו בחיפוי הבד על השולחן. לשבריר שנייה התאזנה. לא. היא טעתה. הלאיטה הנבהלת היא קריאה של נפש טובעת. ולא היה איש בחלל המקום מלבדה. פאת המפה נמשכה עם מעידתה והצלחות וערמות הכיבוד שטרחה עליהן, ובקבוקי הקולה, הסגורים למרבה המזל, וכוסות הפלסטיק בשקיפותן המחורצת, התפזרו על הרצפה, בטפיחה ובנקישה, בחרקוק וצרמום, במקמוק ונחש, אבל באין יכולת להחריש את שם החיבה שלה, הנדחק אליה מתוך קרבה דחוסה, נואשת, טלינטו, טלינטו.

רגלה התקפלה תחתה בנפילה. ספק ישבה ספק כרעה, פניה אל הדלת. אבל הדלת לא נפתחה אל המסדרון המשמים של המתנ״ס, שסויד כמה ימים קודם בידי מתנדבים. היא נפערה אל נוף צרוב, קמוט, פסגת הר מדברי, אולי. ילד עמד שם ומבטו קבוע באופק. שלוש דמויות הבליחו באוויר נגדו. הן היו לבושות חליפות כהות, מרופטות, רפויות וכפות רגליהן יחפות. גם מצורת כפות הרגליים לא ניחשה את מינן. אולי נשים, אולי גברים. הדמויות סבבו את הילד, המשותק, הקפוא בעצם התבוננותו, איזה מחזה נגלה לו, שהיה סמוי ממנה, מן הדמויות. אחת הדמויות החזיקה בסרט מידה, ומדדה את גופו, היקף ראשו, צווארו, רוחב כתפיו, אורך גבו, היקף המותניים, והצהירה עליהן. שנייה רשמה בפנקס את המידות, ושלישית הידקה פיסות נייר על בגדיו בסיכות ששלפה מבין שיניה. מלאכת המדידה כמעט הסתיימה, והדמות השלישית הניפה מחט והכריזה, הכותונת קרובה להישלם. הילד זע לפתע, התמקד, תוויו היו ערוכים במבע של אימה, עיניו פעורות.

שלוש הדמויות נרתעו בפסיעות זהירות, מיומנות לאחור. סרט המידה בידה של הדמות הראשונה נגלל ארצה. הוא נעשה חוליות חוליות אדמומיות, שרשרת בשר נא שמקצהָ משתלשל כדור קוצני, זוהר גם הוא בארגמן החשוף. מראה הדמות התחלף. עיניים זהובות התלבו בפרצוף שהוא מקלעת שיער עבות, רעמה נוצצת, שניבים מבצבצים בו. האיברים טלואי פרווה וחול. הזרועות קלועות שרירים, דם מתבעבע בטפרים.

קומתה של הדמות השנייה נמתחה אל על, עורה צימח נוצות חומות אפרפרות, שעצמות מפוצחות שלובות בינותיהן. סביב לצוואר נכרכה פלומה רכה, בוהקת. האף התעקל, קרני, ועיניים חרוזיות נפקחו ברקות וקדחו באוויר. העיפרון נמתח לחנית אבן והפנקס לצינת צפחה, מעוטרת, מלאת פיתוחים. בחנית ובצינה רטטה רוח, מוצקה, סערה בקוקה.

צלמה של הדמות השלישית נזרע חלקי מכונות, ברגים וצינורות. קיבורת שמאל, ירך ימין, הסנטר, צופו כרום מלוטש, שלכד את האור האלים על הפסגה, קרינה מעכירה ומצטללת במהירות. הקשתיות הזדגגו, ומחרוזות נתונים, מועדי המראה ונחיתה או שערים בבורסה, או דפוסי הרכישה של עיר ומלואה, או שורות קוד, ניתזו ושטפו בהן. המחט התארכה, התרחבה, הותמרה בחרב. ואש חשמלית רצה בלהב. טליה הכירה לפתע את שמה, של הדמות, או הנשק שהחזיקה, להט, המחט המתהפכת.

אפילו מתוך שפיפתה, והכעס על בוגדנות חוש שיווי המשקל שלה, והרחמים העצמיים שהגיחו פתאום, אמרה טליה לזנק, לעבר ההר, לעבר הילד, למשוך אותו מתוך המעמד, מן הפסגה, מן הבהלה שהיה אחוז בה. איבריה נדרכו. צעקה שלא הגיעה לגרונה ניצתה במוחה, לחישה דחופה, תברח, ילד, תברח —

והדלת נפתחה אל חדר החזרות. המראות נהדפו מטליה, התפוגגו. אודט עמדה על המפתן והשפילה מבט אליה. היא שילבה את זרועותיה, אצבעותיה הגרומות ליטפו במרפקים, גירדו אותם. היא סקרה את מהומת החטיפים על הרצפה, פרחי הבצק המפודרים, העיגולים המושחמים נקודי הסומסום, בקבוקי הקולה השכובים על צדם ומעלים קצף. היא אמרה, שוב שכחת את מקלות הגזר והסלרי.

טליה אספה את נשימתה. מדוע הייתה מתנשפת, וקמה. היא אמרה, מתחתי גיד בשוק, כנראה.

עוד רבע שעה הצפירה, אמרה אודט, ואחריה יתחילו להגיע אנשים. הם לא חייבים כיבוד, אבל חדר נקי יעזור.

טליה הנהנה אחרי גבה. בחזרה הקודמת גערה בה אודט על שאינה מכבדת את המגבלות התזונתיות של חברי הקבוצה, לא כולם צעירות בנות עשרים וארבע כמותה, עם חילוף חומרים של מתעמלת אולימפית. טליה ידעה שלא על חברי להקת החובבים אודט מדברת, אלא על עצמה. גזרתה הדקיקה של אודט הושגה בעמל, התבוסות והניצחונות בשדה המערכה היומיומי שלה נמדדו בגרמים, במשטר אימונים קפדני, על סף הצום, וננחלו בעלי חסה ובתפרחות ברוקולי, בגבינות כחושות ובלחם קל. אפילו בחואניטה, כלבונת הבִּישוֹן פְרִיזֶה המפורכסת שלה, סנטה אודט תכופות על תאבונה המפותח וסכנת ההשמנה הרובצת לפתחה, כאילו לא די לה בפרוותה הנפוחה המקנה לה חזות עגלגלה. חואניטה הייתה היצור היחיד שאודט השפיעה עליו דברי כיבושים וחיבובים. בכל היתר נהגה ביובש. ובמיוחד בה. טליה הייתה מורגלת, נשים מסוגה של אודט, עם המלתחה החדגונית שלה, שמלותיה המחויטות, שכל תך וכל אניץ באריגן הכהה שידר עליונות מוסרית וחברתית, טוב טעם מולד, בלתי ניתן לרכישה, תיעבו אותה תמיד. היא פגשה בנשים הללו במרוצת לימודיה באוניברסיטה, בשני התארים, בחדרי הכיתה או באולמות הכנסים, ורתיעתן הייתה גלויה, מוחשית. שפתיהן הצפודות התעקלו, איזה בזבוז.

בראשית השנה סיפרה לה לירז, חברתה היחידה מן האוניברסיטה, שבמתנ״ס בתל כביר, שבו לירז עורכת את מחקר השטח שלה, מוקם תיאטרון חובבים. היא אמרה שייקחו בו חלק, בכתיבת המחזות ובהעלאתם, תושבי השכונה ותושבי שכונות סמוכות. כולם נזקקים, כולם במצוקה נפשית, כלכלית, חברתית. לשיטת אודט זרקא, המייסדת, התיאטרון הוא מרחב טיפולי מהמעלה הראשונה. וממש מזלה של לירז שנפלה לידה ההזדמנות לצפות ולתעד. בכל מקרה, הם מחפשים מתנדבים שיסייעו בפעילות השוטפת, תחזוקת המקום, ידאגו לתנאים הפיזיים, ואולי אף ישתתפו בגיבוש המחשבתי ובתהליך היצירתי.

טליה המהמה דבר מה בתשובה. הפרויקט נשמע לה ראוי, וחיוני, הלוואי והיו מיזמים נוספים מסוג זה, ומשפטים נכונים אחרים, שיש בהם כדי יציאת חובה. אבל כמה שבועות לפני פורים, נתקפה אי נחת. לא באחת נתקפה, הגם שיכלה להצביע על בוקר אחד, שבו כשלה לאתר את האייפד שלה. הוא נסתר בין שפע הספרים, החפצים, שמילאו את דירתה. לשם מה דרוש לה חדר עבודה אם אינה יושבת בו, מה תכלית המדפים אם הספרים עליהם חתומים באבק, ומה תועלת במכשור האלקטרוני שהיא טוענת דרך שגרה ולא עושה בו שימוש, באוזניות האלחוטיות ובסוללות הליתיום למיניהן. אבל באותו הבוקר רק נגדשה הסאה, תחושת חוסר תוחלת כרסמה בה שבועות, הנוחות המופרזת של חייה, עם התמלוגים שזרמו חודש בחודשו לחשבון הבנק שלה, והריבית שהתפיחה את כספי הקרן שפתחה אִמה על שמה עם הסכומים הראשונים שקיבלה לפיתוח סדרת הסרטונים המטופשת ההיא, טליה והגבישונים.

טליה התקשרה ללירז, ושאלה על תיאטרון החובבים. מאז אותו בוקר הצטייר לה כישועתה, והיא דמיינה כיצד תגיע לשם, את מי תפגוש, מדווים אמיתיים, שריטות וצלקות הנישאות בשתיקה וניכרות דרכה. אודט אמרה לה, כשבחנה אותה בפתח פגישת ההיכרות ביניהן, אה, את מאלה, המרוקאים שהתעשרו ומרגישים אשמה על הניתוק מהעממיות. אימת המזרחיות החדשה נפלה עליכם. טוב מאוד, אולי בסופו של דבר יש תועלת בכל הצעקנות האופורטוניסטית הזאת.

אולי משום כך קיבלה אותה לתפקיד, מתוך שעשוע אכזרי. חיוך הפרח הטורף של אודט הופנה אליה תכופות כשהכבירה עליה משימות. היא מינתה אותה על ההפקה, שבעיקר כללה דאגה לציוד, תזכור מתמיד של החברים באשר למועדי החזרות, סידורי הגעה, נדנוד למחלקת התרבות של העירייה, שאיכשהו תמיד שכחה להעביר את התקציב במועדו. במפגש האחרון, שבו הודיעה לירז שהיא לוקחת חופשה ונוסעת עם בן זוגה הטרי למדי להודו לכמה שבועות, אף מונתה טליה לראש ועדת כיבוד והחברה היחידה בה, כפי שניסחה את הדברים אודט.

נו, מילא. היא הגיפה את הדלת, ובחנה את משטח העץ, את התכלת הסדוקה עליו. שמץ ממראות הילד השורה בתבהלות לא דבק בהם, לא הותיר סימן. היא נאנחה, והחלה לאסוף את הצלחות והבקבוקים. כשטאטאה את הרצפה, הדהדה במוחה תמיהתה של אמה, בשביל זה עשית שני תארים באוניברסיטה, טלטולה, כדי לעבוד בניקיון?

טליה התעקשה על נסיעה בתחבורה ציבורית ולא במונית, התעקשות שעוררה את לגלוגה של לירז. תודה לאל שאני לא חייבת להעמיד פנים כאילו אני מעורבת, אמרה לירז, המחקר שלי ממילא כופה עליי עמדה של צופה אובייקטיבית. אבל לטליה לא שינה. רווחה פשטה בה בכל פעם שנשמה את אוויר האוטובוס, את ניחוח מסת הגוף שעמד בו בלול במאמצי המיזוג. הולך להיות קיץ זוועתי, אלים לא פחות מהחורף. איך זה שאיש מחברי להקות החובבים לא חושב על שינוי האקלים והקיטוב הגדל בין העונות. נדמה שכל הנושאים שטורדים אותם כרוכים באהבה, תקשורת, חמלה, הצלחה. בפעם הראשונה ערכו חזרה בתלבושות, שאודט השיגה ממחסן התפאורות של תיאטרון ממוסד, כלומר, סיכמה עם מנהל התיאטרון שיקבלו בהשאלה את התלבושות הישנות, שאין להן דורש, ושלחה את טליה להתעמת עם שורת הפקידים בדרך לפריעת ההתחייבות של המנהל.

את המסגרת להצגה הגה ירוחם. מלכה מרושעת משתלטת על ישראל ואוסרת על האזרחים לשוחח ביניהם ישירות, או להשמיע את קולם. היא מספקת להם מכשירים שמאפשרים להם לאותת האחד לשני או לשלוח מסרים קצרים. ירוחם לא נמשך אחרי העלילה, אלא אחרי העונשים המקוריים שהשיתה המלכה על מפרי האיסור, קיצוץ לשונותיהם והאבסתם איש בלשונו החלוטה של חברו, ניקוב עור התוף שלהם בשפוד דק. במפגש סיעור המוחות בניצוחה של אודט ירוחם הפליג עוד ועוד במניין העונשים ובתיאור המלכה, שעטתה בגדי עור צמודים, וסובבה בארמון על עקבים דקים, סכיניים, ושוט מרובה רצועות בידה. אולם אודט שכנעה אותו לשמוט את הכיוון הזה, ולמקד את סיפור המעשה בזוג צעיר, קצין אכיפה וקצינת צינוק, שביום חתונתם לא עוצרים בעצמם ופורצים קבל עם ועדה בהצהרות ושבועות אהבה. הם נמלטים מאולם החגיגות, מוצאים מפלט בתעלות הביוב מתחת לעיר, ומנהיגים מרד כנגד המלכה.

נסרין ועפיפה, שגילמו את אמותיהם של בני הזוג, ובוריס, שגילם את הרב, התהלכו על הבמה במחלצותיהם נלהבים. בוריס אמר שהוא מרגיש כמו בסרטים, סוף סוף הוא בן אדם, ונסרין ועפיפה נטענו הדרה, כל מצעדן השתנה, הן טפפו, הן עיכסו, הן זקפו גו ונענעו אגנים. אבל חואניטה, נעימת המזג על פי רוב, שהייתה מכרכרת בין המושבים ומרחרחת בהם, נתקפה עצבנות משונה. היא הפליטה צווחות, נהמות חנוקות, מבעד מלתעות נעולות. ירוחם, שגילם את החתן, זינק לעבר חואניטה, שלח את רגלו לבעוט בה. חואניטה חמקה ממנו, ורגלו נתקלה בכיסא.

דוריס, שגילמה את הכלה, אמרה שהיא לא מסוגלת לבטא את השורות שלה, שלמילים טעם של גבינה בולגרית, ולמרות מוצאה הבולגרי, היא לא סובלת את הגבינה, שמסריחה לה בפה, מאז ילדותה, כשבנו הבכור של בעל הבורקסייה בשכונתה היה מפתה אותה להצטרף למשחקיו בביתן הקרשים שבנה, ונועל אותה בפנים, והיה מפחיד אותה בשדים שמתחבאים בסדקים של לוחות העץ, וצוחק לתחינותיה, והריח של המקום חדר לגרון שלה ולא עוזב. אני גמרתי איתם, צרחה, עם כל הזבלים האלה, שנכנסים לי בלילה לבית וגונבים לי תמונות מהאלבומים ומעלים לטינדר, ואז פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי שלום כאילו כלום. ושאלתיאל מלמל בתגובה, טריפה, נבלה, תועבה, שיקוץ, טומאה, זין, זין, זין, חרא בלבן, זין בעין, כוס טס, כוס טס.

במה היו שונות סערות נפשם מהחיזיון שהתרגש עליה קודם. חלל האוטובוס שעלתה עליו נגדש פטפוטים וצלילי הודעות נכנסות, וטרוניות ורכילות. ביום רגיל הייתה מתמסרת אליהם, משייטת ביניהם. אבל לא עכשיו. אודט פיזרה את החזרה, וביציאה נעצה בה מבט מרשיע, כאילו אשמתה הייתה. ואולי כן, אלמלא הסחרחורת או ניסיון הנפל להיתמך בשולחן, לא הייתה הקולה עולה על גדותיה בבקבוקים עם פתיחתם, ודאי רעש הימלטות הגזים הנרגזים וקילוחי הנוזל חיבלו בשלוותה של חואניטה.

שטויות. מראה שלושת החייטים המוזחים והילד בפסגת ההר דהה לאיטו, דלף מן התודעה אל האפלה הסובבת אותה. עם כל הפלצות הצפונה בשלושה, רחשוש חשוך שהתמיד בעצביה, עקץ וצרב. החייטים היו נאדרי הוד, קורנים, שגיאים. היא ביקשה לצפות בהם עוד ועוד, לדחוק בחזותם. אבל שריריה וגידיה, הם נדרכו אל הילד, נקפצה בהם תנועה לקראתו, אפילו בקו שבעים ושתיים, בואכה דירתה בדיזינגוף, בצוהרי יום זיכרון מלוהטים. ואולי פה נעוצה סיבת השיבוש, החלטתה של אודט לקיים חזרה ביום הזיכרון.

מה נתכוונה לומר לעצמה. טלינטו. טלינטו, מי הגה את ההיתוך הלשוני הזה. אולי שָׁני, בחטיבת הביניים, עם טירוף זוגות הידוענים שלה, והלחמי שמותיהם לכדי שם אחד. בשבילך צריך לחשוב על הֶלחם כבר עכשיו, אמרה לה, את תישארי עם עצמך, טליה ופינטו, טלינטו. האם שם החיבה הלחוש היה המרעום. מה היה הקשר בינו ובין ההזיה שלה. היא פשפשה בזיכרונה, ודאי תמצא פשר לסמלים שזימנה רוחה באחד המיתוסים או סיפורי העם שקראה במהלך עבודת המאסטר שלה. מלכתחילה התאוותה להיות קרימינולוגית. מנין את שואבת את המשיכה שלך למוחות סוטים, מעוותים, עברייניים, שאלה אמה כשהודיעה על החלטתה להירשם לתואר ראשון במדעי ההתנהגות ומנתה את הסיבות ואת תוכניותיה לעתיד. ובאוניברסיטת בן גוריון, התפלאה אמה, הרי קנינו לך דירה בתל אביב.

להפתעתה נשבתה דווקא בקורסים שדנו בפולחן, בטקסים, בחברות שבטיות, בחשיבה מאגית ומיתית, יותר מבקורסים שעסקו בדפוסי פשיעה, בטיפוסי אישיות, בקלקלות קוגניטיביות או בהפרעות נפשיות מולדות ונרכשות, עד שנרשמה ללימודי תואר שני באנתרופולוגיה. היא גילתה עניין גובר בטקסים, מוסכמות ותפיסות עולם, שבהם מילאה השפה תפקיד מרכזי, חיוני. לא נוסחות כישוף. אגדות שנגעו להתהוות של שפה והיתרגמו לפולחן. כמובן, סיפורים על לידתם של שמות היו הנפוצים ביותר, וכמובן, לא היה מנוס מהשוואה למקורות יהודיים ולתורת הסוד שלה. אולם היא ביקשה לחרוג מהם. המקורות הללו היו אוקיאנוס שאיים לבלוע אותה, והמחקר שלהם כבול בהיסטוריה מדוקדקת, שוקקת שומרי סף ושדות ממוקשים. אולי משום כך פנתה למרצה במחלקה שסר חִנו באקדמיה והתמחה בבלשנות אנתרופולוגית. הוא סירב להתיישב עם הגישה המדעית הנוקשה המוגזמת שפשתה בתחום. אנחנו עוסקים בבני אדם, לא בעכברים במעבדה, לא במושאי תצפית, אמר, אנחנו מבקשים לצלול אל מהות החוויה האנושית, ללמוד את האופנים שהיא נקלטת, מעוכלת, מתועתקת לסיפורים, לאורחות חיים.

פעם דנה איתו במיתוס אצטקי שנתקלה בו. מה היה המיתוס הזה, אולי אגדת העוועים על קופיל ופרי הנוֹפָּל, הטֶנוֹטְצְ׳לִי, ומה הוא אמר, המרצה. הוא אמר —

מחשבתה שבה אל המעמד בפסגת ההר. שלושת החייטים פושטים ולובשים צורה, איזו ציפורן שרטה בקצה מוחה, אולי מוחשיותה של ההזיה. היא קראה על סמים טקסיים, סמים משני תודעה, במסגרת המחקר שלה, והתנסתה בחלקם בעצמה, ממדים התקמרו והתקערו, זמן התכווץ ונפרש, חומרים איבדו תכונות, ספחו תכונות, תובנות צצו, ידע מופלא על מגבלות התפיסה. אבל לכל ההתנסויות הללו, בכל העוצמה שבה ניחתו על אחרים או עליה, לא הייתה שפה. הן נמשחו בערפל העדין, החלומי, של הבלתי ניתן לתמלול. השפה השתייכה למחוז אחר, של ההרגלים, של השגור והמצוי, שם קיבלה מוצקות, אשליה של מהות. אם כן, מדוע יוחס כוח כה רב למילה, לשֵם, לקרסי האובך הללו.

המרצה שלה אמר, השפה והמציאות נפרדות. השפה קודמת לדברים או שהיא מאמץ עקר לאחוז בהם. האפשרות השנייה הייתה ההנחה הנפוצה. השפה היא מערכת סימון שרירותית, גם אם משמעותית, גם אם מכריעה. המרצה שלה האמין בשפת תשתית, היולית, שפה בטרם הוויה. בזו לו על ההשקפה הילדותית, החשוכה. אדם כל כך אינטליגנטי, פעם היה חוקר רציני, משכמו ומעלה, מה לו ולתפלויות הדתיות הללו, הפליטו עמיתים וסטודנטים תכופות, ברחמים מהולים בהנאה, בהתענגות, על שהם ניצלו ממלכודת הרוחניות הרגשנית או על שיריב נוסף, בפועל או בכוח, נשמט מהמרוץ.

האוטובוס עמד ברמזור הפנייה אל קינג ג׳ורג׳ הערפיחי. טליה ניסתה להקרין את המעמד בפסגת ההר החוצה, על הדוכנים דַלי התכונה במבוא השוק של נחלת בנימין, על לוח המודעות הגלילי בחרטום המדרחוב, שההין להטיל צל בחום המחניק של אביב חלול, אביב חרוך שוליים, אביב שרוף. לא היה רווח להשתקפות בהם, לא היה פנאי. המבנים הרבועים, רחוצי הטיח של תל אביב העיר, דבקו בשמשות, נתלשו מהם בקושי. האוטובוס חתר הלאה. גם פה היה מיאון, חשבה, אבל משעמם.

הלו?

קולה היגע של אמה, הכבד בטבורו, התחדד וקל, כשאמרה היא בתגובה, אמא. לא דיברו כמה ימים, וכבר נכרתה ביניהן תעלה שאליה נקוו געגועים, עבר, מרחק. חיפשת אותי, אמרה לה.

מה נשמע, טלטולה?

יום מוזר.

איך?

לא יודעת, מוזר. מה איתך?

רגע, רגע, אמרת מוזר, תפרטי.

פרטי, נמקי והדגימי...

טלטולה, את מתחילה עם ההתחכמויות.

טוב, טוב, אמא.

אז מה, קרה משהו בחזרות?

בערך, אמרה. למה בכלל פלטה את החיווי מוזר. כשהתקבלה כעוזרת בתיאטרון אמרה לה אמה, שאף שטליה לקחה קורסים בתחומים טיפוליים, הלכה לחוד ומעשה לחוד. הלימודים לא יכינו אותה למפגש עם אוכלוסייה נזקקת, גם לא, ממה שקראה ברשת, לעבודה אצל אודט זרקא.

לא. את מכירה את זה, רצף אירועים תמוהים... דווקא החזרות הם הרגעים היותר שפויים.

קרה משהו, אני יודעת, אני שומעת בקול שלך. למה את בבית בערב יום עצמאות?

רדי מזה, אמא. מה רצית?

אני מכבדת את הרצון שלך ולא חופרת, אבל שתדעי, אני לא יורדת מזה, אני —

אמא —

היזם, הוא שוב התקשר, הוא ביקש את מספר הטלפון שלך, הוא אמר שלא הגעת לפגישה.

כן, לא היה זמן ולא... האמת? שכחתי מהפגישה.

טלטולה, קצת רצינות. כשסירבת להצעה מהוצאת הספרים, לא צייצתי, אבל טלטולה, משחקי וידיאו הם העתיד. התמלוגים מהסדרה וממוצרי הלוואי ייגמרו מתישהו, הגיע הזמן שדור חדש יגלה את טליה והגבישו —

ואם לא מתחשק לי, ואם לא —

אנחנו חייבות לפענח את ההתנגדות שלך, אין בה שום היגיון. זה רק עניין כלכלי, אולי לא חינכנו אותך להעריך מספיק את החירות שכסף מעניק לך.

טליה שתקה.

טלטולה, אמרה אמה אחרי כמה שניות, את עוד שם? נעלמת לי.

כן.

אז אני מעבירה את המספר שלך ליזם, תני לו את הכבוד המינימלי ושבי איתו לקפה או לצהריים —

טליה אמרה, מה עם אבא?

מה איתו, אמרה אמה, בחדר שלו, מתכנן עוד איזה צעצוע שהוא בטוח שיהיה להיט.

את רואה?

מה?

הצעצועים האחרונים שלו שהצליחו היו הגבישונים וקדרת השיבוטים, ואת, איזה תסריט כתבת לאחרונה? שנים ואתם תקועים בסדרה המזו —

הופה, ניבולי פה, טלטולה?

התכוונתי להגיד מזורגגת —

מישהו התפרע בחזרות?

לא, למה את —

כי אלה פותחים ג׳ורה —

מי זה אלה?

אלה.

אוקיי.

אני מעבירה את המספר.

דש לאבא.

אני לא מוסרת. תכתבי לו בעצמך או תתקשרי.

טלטולה —

מה, אמא?

כלום. כלום. ליל מנוחה.

חה, חה, ההברה טרטרה באוזניות שלה, כאילו פגעה בדופן הרמקולים החבויים בכוח פרטי משלה. לרגע חששה שאם תסיר אותן, תמשיך להדהד בחדרים ובסלון, בין ההדים האחרים, בנות קול וצליל שבאו מן העיר. היא יצאה למרפסת, לחושך זרוי הפנסים והצופרים והתנועה. שָני צדקה. בסופו של דבר אכן נשארה בגפה. מתוך בחירה.

רק פעם אחת נעתרה, במרוצת לימודי התואר השני שלה. לכולן היו בני זוג, שסחבו מהתיכון, מהצבא, או הכירו במרוצת לימודי התואר הראשון. מה יש לה להפסיד, זאת התנסות חשובה, לא לחינם החליטה ללמוד מדעי ההתנהגות, יש היבט לאנושי שלא ניתן ללמוד מהתבוננות גרידא. אלה היו הטיעונים של לירז, שלקחה על עצמה לשמש כשדכנית, יש אחד, בר שמו, הוא שואל עליה, שיצאו לדייט, מה נורא.

לא נורא. אבל השידוך לא התמצה רק בחילופי פרטים ביניהם ובעידוד. לירז גם אמרה, תראי עניין, תתלבשי במיוחד, ותעשי משהו עם השיער, אחותי, את נראית מוזנחת.

ודווקא הרעמה הערמונית שלה, המוברשת בקושי, היא שמצאה חן בעיניו. ככה אמר, שהיא נראית מרדנית, תוססת. גם הוא מרדן. הוא הפסיק להתגלח אחרי שהפכו זוג, כמו יתר בני חבורתו. נשאר אצלה חקוק הערב ההוא, שפתאום דקרה בה בהלה. היא סקרה את בר וחבריו, וחשבה, יבוא היום ולא אוכל להבחין בינו ובינם, לא אוכל להצביע עליו מתוך קהלם, ואשכב עם מי מהם שיזדמן לדירתי באיזו תואנה. מסביב שוחחו בנות הזוג, ידידות על פי הגדרה, זרות על פי תחושתה, צעירות שהתקעקעו באותו אופן, תוכשטו דומה. פטפוטי בני החבורה נשזרו בתוך ההמולה. על מה דיברו? על מה לא דיברו — על זהויות, על ייצוגים, על רשתות חברתיות, על מותגים כשרים לשיטתם, תרופות צמחיות שיוצרו במפעלי ענק בבעלות תאגידים מערביים באזורים נידחים של הכדור, תוך ניצול כוח העבודה המקומי, גידולים אורגניים, והנדסה גנטית מתועבת, לא אקולוגית ולא אתית, וטבעונות, ומגדר, וטרנסיות והיפ הופ וגרוב ערבי, ומזון־על חדש, דגן או גרגר נחלים, שצומח בארץ רחוקה, שלמרות שכיחותו הגבוהה בה תושביה מזי רעב.

היא אטמה את מוחה והרהרה ברעיון לאפליקציה. בעלי הון יציעו דרכה סכומי עתק לצעירים אידיאולוגיים לתעד בווידיאו את עצמם מפרים את ערכיהם המוצהרים, עוברים על האיסורים שלהם. בעלי ההון יוכלו להקרין את סרטוני התיעוד, שיועלו לשרת מאובטח, על מסכי ענק בחווילותיהם ולצחוק בניצחון, יחלקו אותם ביניהם במסיבות בריכה מעל קוויאר ושמפניה, בין שכשוך למזמוז, בין לגימה להסנפה.

שבועות לאחר אותו הערב, כשאמה שאלה על הסיבות לפרדה מבר, לא חסכה ממנה את הרעיון הזה. באיזה ארס, באיזו דקירה של שמחה לאיד, שטחה אותו. ולא אמרה, גם בפני עצמה לא הודתה, שמפקידה לפקידה תפסה את עצמה מחקה במחיצתו את עוויתותיהן וחנחוניהן של בנות כיתתה לשעבר. באמצע ויכוח, דיון, הליכה לילית ברחובות תל אביב, צצו הבעה, עפעוף, צחקוק. ניחוח זיעתו של בר לא מש מאוויר דירתה, ואף שלא השגיחה בו יותר, חשה בפעולתו המחתרתית, הפרומונים הזכריים שכתבו את המערכות הפנימיות שלה, דחקו אותה לאיזו נשיות מתחנפת, מתרצה. היא כרעה תחת מתקפת הטרור ההורמונלי שלו. הוא פלש לחלומותיה והם הפכו יצריים. גברים שלא היו הוא, אבל ארשותיו נרמזו בתוויהם, נדחקו בגסות כנגד גופה. כמה בזוי, היא שגודלה להאמין שמגדר אינו יותר מתכנות חברתי כפוי, שורה של התניות מבוקרות, מנגנון רומסני שתכליתו להותיר את השלטון ואת הזירה הציבורית בידי גברים, צריכה עכשיו לבוא חשבון עם אפשרויות הביולוגיה, עם סירובה לגלות אל חשכת ימי הביניים.

אמה אמרה, טוב, לך יש את זכות היתר שלא לחשוב על כסף. גם לא על תהילה. יכולת לעשות קריירה מזהירה באקדמיה, אילו רצית.

את לא צריכה להזכיר לי את הכסף שלי בכל הזדמנות.

למה את לא מאושרת?

אני כן, לא, אני —

אומללה איתו, מאושרת לבד.

לא. אני מרוצה. אני שלמה.

אבל היא לא הרגישה שלמה. ריק ליווה את עזיבתו של בר. בערבים התגבהו סוללות עפר בינה ובין חלל הבית.

אל תרגישי אשמה על זה, טלטולה. יש לך זכות להיות מאושרת.

היא לא סיפרה לאמה שהגיעה לפגישה עם היזם, בלובי מלון הבוטיק שבו קבעו. כנראה ניסה להרשימה בתפאורה הבהירה, בכיסאות האלומיניום הרפודים לצד הבר. הוא ישב על אחד מהם, בחור צעיר בחליפה. אנשי עסקים אחרים הסבו גם הם לדלפק המתכת, במקטורניהם המעוצבים לעילא, בשמלותיהן המרוסנות בגנדורן. תל אביב הקדירה והלכה תחת איום הגשם, שפרץ בעוז כמה דקות אחר כניסתה.

הוא לא לקח חלק במהומה החברית וכנראה היה זר ליתר המסובים. היא התיישבה על כורסה מן העבר השני, וצפתה בו מתבונן בהם. אפילו מהמרחק הבחינה בעיניו הטרוטות, הדומעות. הוא הורה לברמן למלא את כוסו, והערה אל גרונו, ושב וביקש. מתישהו ננגע במצהלות, והצטרף אליהם מרחוק. מישהי מהם הציצה בו בשאלה ושלחה אליו חיוך, שהגביר את צחוקו. הוא נכפף לעומתם. והגשם הכה בחוצות, ניתך ברחובות, התערב בהמיה שניתזה מעם הזגוגיות, וקולות הצחוק לבדם חתכו בעדה.

פניו נחמצו בלא סיבה, לבשו את המבע שהכירה. היא קמה והלכה לשירותים. מול הכיור חשבה, מה היא עושה שם, הרי היא מבקשת לנער את חוצנה מכל עסקי טליה והגבישונים וגלגוליהם בעולם, אם הדפסים על ילקוטים או על חולצות או על עטיפת ממתק זול, דחוס תוספי מזון מזויפים. והדלת נהדפה בכוח פנימה. הוא עמד שם מבוסם, פרוע חולצה, באותן עיניים מבוקעות נימים. שעות את מסתכלת בי, אמר, מה את רוצה?

הוא התקדם לעברה, מתנודד, שפתיו היו מעוקמות מכוונה, ומתיקות האלכוהול נדפה מהן. היא שיערה מה מרקם, מה לחץ, יהיה להן. ורגשה עברה בה, דגדוג צמרירי בחזה, שהיא דיכאה במהירות. עוף מפה, אמרה, אם אתה לא רוצה לגמור במעצר.

זמזום הזימה בארשתו גבר.

היא אמרה, הרצל כָּלִיפָא, אמרתי לך לעוף.

הוא התבונן בה בתמיהה, בחוסר מיקוד. את, אמר, את לא —

היא דחפה אותו בכתפו, ויצאה. אבל הגירוי נשאר איתה, הדגדוג הצמרירי, עקמומיות הפה, הרמיזה הגסה, התאוותנית, ומאבקה בו. במרפסת, מעל שעטת המכוניות, חשבה, היא תלך לפגישה, היא תספר לו על המעמד בפסגת ההר, אולי הוא יוכל ליצור ממנו משחק. אבל לא תלך, לא תשב מולו ותתחזה. מה הטעם, הגיונותיה נעים במעגלים. אולי זה מחיר העצמאות, שלעולם אינה נחלצת מעצמה, ואינה יודעת לאותת שהיא נזקקת לחילוץ. כשהייתה ילדה והתרגשה עליה קדחת, איש מבני כיתתה לא הגיע לבקרה. מלבד ילד אחד, שכמעט ולא החליפה איתו מילה עד לאותו יום. אולי חייכה אליו, או סייעה לו בהיסח דעת, אולי גם שוחחו בהפסקה על סרט שהלהיב אותו והותיר אותה אדישה. הוא מצדו היה משוכנע שהם מיודדים, או שהניח שקרבה כלשהי שוררת ביניהם, שהסתפקותה בעצמה היא בבואה של זניחותו החברתית. שמו עמד על לשונה, כן, קרה לו משהו בגיל ההתבגרות, התגלגלה אליה שמועה שהוא איבד את שפיותו. בכל מקרה, הוריה והיא כבר לא גרו בעיר הולדתה, הם עברו.