המאחרים

יום אחד, בסוף קיץ 2006, החליטה ליאורה כרם לעשות מעשה.

ההחלטה היתה קלה. אבל המעשה, שהיה זר לה מאוד, הצריך מידה מסוימת של תכנון. נכון, היא לא התאמצה במיוחד. במקום לדייק בחישובים של תזמון, מהירות וחשאיות, העדיפה לסמוך על המזל. ובכל זאת, התוכנית שרקמה היתה בסופו של דבר מפתיעה בתחכומה כשם שהיתה מכוערת בברוטליות שלה.

אם זיהתה דילמה מוסרית כלשהי, בחרה להתעלם ממנה, שהרי בלאו הכי — כך טענה — כל דיון בענייני מוסר נגוע בצדקנות ומלווה בדעות קדומות, ולכן אולי כדאי לוותר עליו מראש.

האפשרות שיפקפקו בכושר השיפוט שלה, או גרוע מכך, ששפיותה תועמד בספק, כלל לא הטרידה אותה. לא רק משום שבעיניה היה המעשה שלה הגיוני וטבעי לחלוטין, אלא בעיקר משום שתדמיתה, או הדרך שבה יוצג המעשה לציבור, פשוט לא נראו בעיניה שייכים לעניין. ואם בכל זאת עלתה על דעתה האפשרות שתדבק בה תווית של משוגעת — המחשבה הזאת בוודאי שעשעה אותה מאוד. כמו הזדמנות ללבוש תחפושת ססגונית.

שפיות היא אולי עניין גמיש שניתן למיקוח, ואם רוצים, גם מוסר יכול להיחשב סוגיה תאורטית בלבד. אבל מה בנוגע לחוק, כן, החוק, שהוא נוקשה וחד כמו להב פלדה...?

נראה שהחוק הדאיג אותה עוד פחות מכל דבר אחר, ולכן השלכותיו האפשריות של המעשה על חייה לא נגעו לה כהוא זה. גם אם הביאה בחשבון שתיתפס ותיענש, אובדן החופש לא הרתיע אותה. היא קיבלה בשלוות נפש גמורה את הסיכוי הסביר שתיאלץ לספור את הימים של שארית זקנתה תחת עיניהם הפקוחות של שומרים, סוהרים ומפקחים למיניהם.

וכמובן, היא לא הקדישה אפילו שבריר של שנייה להרהור בצליבה התקשורתית שמחכה לה מול קהל צמא בידור.

בקיצור, מרגע שהחליטה לא היה דבר בעולם שיוכל למנוע ממנה לעשות את המעשה הזה. את המעשה הכל כך בלתי מתקבל על הדעת.