המבצע האחרון: ישראלי בשורות הסי-איי-איי
עמית פורת
₪ 42.00
תקציר
המבצע האחרון הוא סיפורו הנדיר של עמיר פורת, איש עסקים ישראלי שגויס על ידי סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית (הסי-אַיי-אֵיי) ופעל עבורה שנים רבות במדינות עוינות בזהות של אזרח שווייצי. זהו סיפור אמיתי המתאר סדרה של אירועים מסכני חיים.
סוכנות ביון אינה מורגלת בהעסקת אזרחים זרים בשורותיה, ובוודאי לא כאלה שמתקדמים ומגיעים לעמוד בראש צוותים אמריקאיים שאמונים על משימות סודיות ביותר במדינות אויב. עמיר פורת היה אחד מיוצאי הדופן הללו, והוא חושף את סיפורו הלא-ייאמן. לנגד עיניו של הקורא קורמים עור וגידים הפעולות והמבצעים השונים, ומתוארים באופן חי, מפורט וצבעוני.
לצד תיאור המבצעים עוצרי הנשימה שבהם לקח חלק, מוקדש בספר פרק נרחב לקשריו המיוחדים ולפעילותו לצד האלוף השנוי במחלוקת שמואל גונן (גורודיש). פרק זה, כמו תיאור ילדותו ומעלליו בתל אביב של שנות ה-50 וה-60, מגלים צדדים מגוונים באישיותו של עמיר ועוזרים להבין מנַיין הצליח לגייס את תעצומות הנפש שנדרשו לו במהלך חייו.
המבצע האחרון הוא ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה, כתוב בכנות כובשת ורווי בתובנות על התמודדות והתנהלות האדם בעולמנו.
עמיר פורת, יליד 1948, הוא איש עסקים בינלאומי שחתום על יותר מ-70 המצאות ופטנטים, בעיקר בתחום הרפואי, המיושמים על ידי חברות מהגדולות בעולם. בימים אלה הוא טורח על ספר ההמשך למבצע האחרון.
ספרי מתח ופעולה, ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 270
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
ספרי מתח ופעולה, ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 270
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
מדי שנה מתקיימת בדיסלדורף שבגרמניה תערוכה רפואית בינלאומית מהגדולות בעולם, אינטר־מדיקה (Inter-Medica), שבה אנחנו, חברה משפחתית העוסקת בתחום הרפואי, מציגים בביתן משלנו.
עד ל־1978 עבדתי בחברה המשפחתית בישראל כחמש שנים, ורציתי לשנות כיוון. הייתי נשוי, אב לבת חמודה, ואשתי היתה בהיריון שני. עייפתי מלדווח למשפחה המורחבת על כל לירה שהוצאנו, ולקבל הסברים ממושכים, שמלוּוים בקנאה, על חיסכון וצניעות. עבודה בחברה משפחתית אינה עניין קל, ולא נלווית אליה תחושה של תרומה לטובת המשפחה. החלטתי שעלי לעזוב, לצאת לראות עולם, ולפתח משהו משל עצמי.
בסיורי בתערוכה ובמעבר בין הביתנים הגעתי למתחם האמריקאי, שכלל כמה ביתנים קטנים, ואחד מהם היה של מדינת ניו ג'רזי. בשיחה קצרה עם נציגי הביתן הבנתי שהם מחפשים חברות שיקימו מפעלים במדינה ויספקו עבודה למקומיים. הראיתי להם כמה מוצרים במחשבה שיוכלו להקים מפעל ולייצר אותם בארצות הברית, והם גילו עניין רב. למחרת, כשחזרתי לביתן שלהם, הם הזמינו אותי לארוחת ערב ואמרו שהרעיון מעניין אותם מאוד, ושהם ידברו עם האנשים המתאימים. אחד מהם היה איש מבוגר בשנות השישים לחייו, שלא דיבר הרבה, אבל התעניין במיוחד בתקופה שבה שהיתי בשווייץ. סיכמנו להיות בקשר באמצעות מכתבים והודעות טלקס, מערכת להעברת מסרים כתובים על גבי רשת תקשורת שהלכה לעולמה עם הופעתו של הפקס.
לאחר שחזרתי לישראל שלחתי להם לבקשתם מסמך סטנדרטי של קורות חיים, והם התקשרו אלי ושוחחו איתי פעמים רבות. אופי פעילות החברה שאותה ביקשו להקים התחיל להתבהר. לבקשתם החוזרת שלחתי להם קורות חיים מדויקים ומפורטים יותר, כולל שמות של חברים מבית הספר היסודי והתיכון. הם ביקשו בעיקר שמות מזמן שהותי בשווייץ, והוספתי את שמותיהם של חברַי מהצבא. הם התעניינו ברקע המקצועי שלי ובידע שיש לי בשפות. הם חזרו ושאלו שאלות רבות, וביקשו לקבל מידע מפורט מאוד על התקופה הארוכה שבה התגוררתי ולמדתי בשווייץ, ושאלו על השפה הגרמנית ועל המנטליות השווייצית שהכרתי.
כך עברו עוד כמה חודשים של שיחות והתכתבויות, ובאחד הימים נקראתי לשגרירות האמריקאית לפגישה ששינתה את חיי מקצה לקצה. הגעתי לשגרירות ברחוב הירקון בתל אביב בשעה עשר בבוקר. כמקובל, התבקשתי להציג את הדרכון שלי, ולאחר מכן הוביל אותי פקיד לחדר המתנה קטן. לאחר כעשר דקות נכנסו לחדר גבר ואישה, וביקשו לזהות אותי גם באמצעות הדרכון שהבאתי איתי. האישה הציגה את עצמה כעובדת השגרירות, והגבר, שזיהיתי מהתערוכה בגרמניה ושהציג את עצמו בפגישה כסטיב, אמר שהגיע במיוחד מארצות הברית כדי לפגוש אותי. לאחר שיחת היכרות קצרה, התבקשתי להתלוות אליהם. עלינו במעלית לקומה הרביעית, שבה היה שלט קטן - "הכניסה למורשים בלבד". דרך דלתות כפולות עברנו למסדרון, שבו חיכה לנו אדם נוסף אשר הוביל אותנו לחדר אטום לרעשים. בחדר היו שולחן מרכזי ומסביבו כיסאות, בצדדים היו ארונות, שחלקם שימשו את המטבחון והיו בסמוך לכיור ולמקרר. אחד מקירות החדר היה ברובו מזכוכית, והבנתי שהוא משמש כנראה לצפייה מהחדר השני. אבל מה שמשך את תשומת לבי היה מצלמה על חצובה ומצלמות נוספות שהיו קבועות בתקרה. הם הסבירו לי שנהוג אצלם לצלם ולהקליט את כל השיחות. הרגשתי מוזר שהכניסו אותי לחדר כזה רק כדי לבדוק אפשרות להקים מפעל בארצות הברית, אך למען האמת כבר במהלך ההתכתבויות והשיחות איתם הבנתי שמתנהל משהו שהוא הרבה מעבר לבדיקות שנדרשות לצורך השקעה בארצות הברית. אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, ו"זרמתי".
הם הזמינו אותי לשבת בכורסה, והציעו לי כוס של V8, מיץ אמריקאי משבעה סוגי פירות וירקות, שלא היה זמין או מוכר בישראל. מאוחר יותר, לאחר שקראתי ספר בנושא, התברר לי שהם ידעו שבאותם ימים נהגתי להכין ולשתות שייקים מפירות ומירקות. הריאיון התחיל, ונשאלתי על כל פרטי האישיים שצוינו בהתכתבויות. השיחה היתה עניינית אבל נעימה. מיד אחר כך אמרו לי שכדי להמשיך עלי לחתום על הצהרת סודיות, שלפיה לא אשוחח או אספר לאיש דבר ממה שיציגו בפני וידברו איתי עליו, והעמידו זאת כתנאי להמשך השיחה. הם חזרו וציינו שכך הם נוהגים תמיד. הסכמתי לחתום, והם הקריאו לי את הנוסח המשפטי באנגלית. אישרתי להם שאני מבין אותו, ונוסף על זאת הצהרתי בכתב על כך שחתימתי נעשתה מרצוני ומבלי שהופעל עלי לחץ כלשהו. הם הסבירו שמכיוון שאני נמצא בשגרירות, שהיא בעצם טריטוריה אמריקאית, החוק שקובע הוא החוק האמריקאי, והחתימה וההתחייבות שלי הן מול הממשל בארצות הברית, וכאילו נעשו בשטחה.
בשלב הזה הופסק הצילום, ועברנו לשבת ליד השולחן להמשך השיחה. היה להם חומר רב על התקופה ששירתי בצבא ועל התקופה שלאחריה, ותצלומים שלי מביקורים בעולם, כולל תצלומים רבים ממקומות שבהם גדלתי ולמדתי בשווייץ, ושל אנשים שלמדו איתי והיו חלק מחיי באותה תקופה. כמו כן היו בידיהם העתקים של תעודות וציונים שלי, פרטים על נסיעותי, על מדריכים ומורים שלימדו אותי, וגם תצלומים רבים של כל אחד מבני משפחתי, כולל הדודים והדודות והבתים שבהם גרו, ושל חברים ושכנים שלי. כל החומרים האלה נמצאו בעשרות קלסרים שאורגנו לפי נושאים שונים. הייתי המום ולא הבנתי מה קורה ולשם מה הם אספו את כל החומר הזה. שאלתי אותם מה הסיבה, הלא בסך הכול מדובר בהקמה של מפעל... הם הציעו שקודם נאכל, ואז יסבירו לי.
אכלנו המבורגר אמריקאי מצוין, ממש כמו בבורגר קינג, ובתוספת טבעות בצל. שתינו קוקה קולה וקינחנו בעוגת קינמון נהדרת. במהלך הארוחה הם אמרו לי שאישרו את הקמת המפעל בארצות הברית, וייתנו לי תקציב לכך.
לאחר סיום הארוחה הם הציגו את עצמם כעובדי סוכנות בינלאומית שקשורה ליחידות מידע, שהיא מעין שלוחה של הסי־איי־איי. הם ציינו שיש להם צורך בידע שלי בתחום הרפואי בצכדי להקים כמה מפעלים במקומות שונים בעולם, נוסף על המפעל שאני מעוניין להקים בארצות הברית.
מכאן ואילך היו גלויים איתי יותר, וביקשו פרטים על פיטר, חברי מתקופת לימודי בשווייץ. פיטר, שהיה מבוגר ממני במעט יותר משנה, היה בן יחיד שהתייתם מהוריו שנהרגו בתאונה, ונותר ללא קרובי משפחה. בעל הבית שבו גרתי בשווייץ אימץ אותו, ופיטר עבר לגור איתי בחדר. הוא היה צלם מחונן, ובזכותו התאהבתי בצילום. נהגנו לשבת שעות ולפתח תצלומים בשחור־לבן בעיבודים שונים. לאחר שחזרתי לישראל לשירות הצבאי, פיטר עבר לגור בברן לזמן קצר, ואז כתב לי שהחליט לטייל בעולם ולצלם עבור חברה אמריקאית. הוא שהה תקופה מסוימת בארצות הברית, וטייל בכמה מדינות נוספות שמהן שלח לי גלויות. התכתבנו במשך שנים, אבל הקשר התרופף עד שפסק לגמרי. הם סיפרו לי שפיטר עבד עבור הסוכנות כצלם, ופעל במדינות רבות עד שחלה בסרטן. סטיב אמר שהכיר אותו, ומאוחר יותר נודע לי שהיה מפעיל חלקי שלו. פיטר הוחזר לארצות הברית לטיפולים, ואחרי פחות משנה מת בארצות הברית. איש לא ידע על מותו, ולכן התוכנית שלהם היתה שכאשר אפעל מחוץ לגבולות ארצות הברית, אשתמש בזהותו. הם הסבירו שהקמת המפעלים תיעשה בשותפות עם חברה שווייצית שממנה יגיע רוב המימון, וחלק קטן יותר יהיה אמריקאי. עוד אמרו, שהעניין צריך להיעשות בלי שידעו שהסוכנות מעורבת, כיוון שיש להם מגבלות מסוימות וירצו שאפעל כעצמאי. הם הבטיחו שלאחר הקמת המפעלים במדינות השונות, הם ייקחו על עצמם את הניהול השוטף, ויעבירו אותו לבעלים השווייצים על פי החלטתם. כלומר, אני אהיה נציג הבעלים להקמה בלבד. נוסף על כך הם יצוותו אלי אנשים ויטילו עליו משימות לביצוע. כל הפרטים יעובדו איתי בהמשך. אני לא אקופח, וידאגו לי לתשלום נאות שיאורגן בהמשך. לבסוף הסבירו לי שאהיה חייב לעבור לגור עם המשפחה בארצות הברית, שיהיה עלי לעבור הכשרה מתאימה, ושהפעילות תצריך נסיעות רבות מארצות הברית למדינות שונות, כולל מדינות ערב. כל זה - בכפוף לבדיקה של התאמתי לתפקיד.
השעה היתה אחרי שמונה בערב. ישבנו כבר למעלה מעשר שעות. הם הציעו שניפגש שוב למחרת בעשר בבוקר, ושבינתיים אוכל לעכל את העניין. הם אישרו לי לספר לרעייתי שנעבור לארצות הברית, בלי להיכנס בשלב זה לנושא המעסיק שלי ולהקמת המפעלים, והובטח לי שבהמשך יוסבר לה כל ההליך.
אשתי ג'ודי, שהיתה רגילה שאני חוזר בשעות מאוחרות, ראתה מיד את ההתרגשות בפנַי. שוחחנו עד לשעות הקטנות של הלילה ובקושי ישנתי. לא סיפרתי לה על פיטר, אבל הסברתי לה לְמה הם מצפים ממני. הפריע לי שאני לא לגמרי גלוי איתה, במיוחד משום שהיינו גלויים זה עם זה בכל דבר, אבל החלטתי לזרום ולציית לבקשתם - ולהחליט בהמשך. כבת לאבא שכל חייו עבד עם שירותי הביטחון, עודדה אותי אשתי להתקדם בתהליך. למחרת בבוקר, כשהגעתי שוב לשגרירות, הם רצו לדעת מה אני חושב על כל העניין, ומה אשתי אמרה על מעבר לארצות הברית לכמה שנים. אחד הדברים שביקשתי להבין מהם הוא איך העבודה עם סוכנויות זרות תשפיע עלי כישראלי. נוסף על כך, נסיעה למדינות ערב יכולה לעורר בעיה מצד השלטונות הישראליים, אפילו בכיסוי שווייצי, שכן אלה מדינות אויב. הסברתי שאני בן למשפחה ציונית, נולדתי בישראל, אני אוהב את המדינה שלי וגאה בה, ושלא אעשה דבר שעלול לפגוע בה. תשובתם היתה שהכול כבר מתואם, וגם בהמשך יתואם עם הסוכנויות הישראליות, ושהם קיבלו חלק גדול מהחומר שיש להם עלי מ"החברים בישראל" (כך אמרו). הכול ייעשה בשיתוף פעולה, וכולם ייהנו מהפירות, כך הסבירו. לטענתם, הם כבר חשבו איך להוכיח לי שקיימת הסכמה, והייתי אמור לראות זאת לפני כל צעד נוסף של התקדמות ולפני שאישורי יינתן. כחלק ממאמצי השכנוע הם הסבירו לי, וכך גם התברר לי מאוחר יותר, שמקובל שסוכנויות ריגול בכל מדינה ריבונית מקיימות קשרים עם סוכנויות אחרות, ולא פעם גם עם סוכנויות של מדינות שאין איתן קשרים דיפלומטיים. כל חומר שמתגלה ואינו מסגיר את המקור או מזיק לו, הוא "חומר עובר לסוחר", ויש לו מחיר. לעתים משחירים חלק או משנים דבר זה או אחר כדי למנוע זיהוי. המחיר אינו נקבע בכסף, אלא בחומר מודיעיני שבו מעוניין הצד השני. יש מצבים שחומר מועבר ללא תמורה, אבל אז למקבל יש חוב שאותו יצטרך לשלם בעתיד. בין סוכנויות שמקיימות קשרי ידידות עוברים חומרים מיידית וללא תמורה, אבל על המקבל חל חוב מוסרי לספק חומר שיגלה.
בשלב הזה הציעו שאטוס לארצות הברית, שם ידברו איתי על ההצעה בפרטי פרטים, ויבדקו את ההתאמה האישית שלי לתפקיד בסדרת מבחנים שתימשך כשבוע. באותו ערב התקשר אלי חמי, שעבד שנים רבות בתפקידים שונים בשירות הביטחון הכללי והגיע לדרגה בכירה, ואמר לי משפט קצר: "עמיר - אני בעניינים ויודע על הפגישות שלך עם הדוד מאמריקה. זומנתי לפגישה איתם מחר."
למחרת, ביום חמישי בערב, נפגשנו לארוחת ערב בחדר פרטי במסעדה טובה. הצטרפו אלינו אשתי, שהאמריקאים ביקשו לבחון את עמדתה בעניין, חמי ואדם נוסף מהשגרירות, שהכיר את חמי מעבודה משותפת עם האו"ם לאחר 1974, כמה שנים טובות לפני שהאמריקאים יצרו איתי קשר. חמי, ששמו המלא לא יופיע בספר ולצורך העניין יכונה נ', ידע לדבר שפות רבות, וגם עבד בתקופות שונות בכמה מדינות זרות. לאחר מלחמת יום הכיפורים שירת כנציג צה"ל באו"ם בכיסוי של קצין בדרגת אלוף־משנה, ועבד עם אותו אמריקאי בעניין הנסיגה מסיני. הארוחה הסתיימה בצורה טובה, וקבענו להיפגש שוב בשגרירות ביום שני, כרגיל בעשר בבוקר.
באותו סוף־שבוע נפגשתי עם חמי. הוא הסביר לי שהוא מנוע מלהתערב ושלא יהיה שותף קבוע למערכת היחסים שלי עם האמריקאים, וסירב לפרט מה בדיוק רוצים ממני. הוא הוסיף שהוא אינו יודע בדיוק, אבל שעלי להבין שעבודה עם הסוכנות זה לא משחק ילדים, ושאני חייב להבטיח את ביטחון משפחתי. כמו כן, הסביר שלא אקבל שום עזרה או הכרה ממדינת ישראל, ואהיה עצמאי לגורלי. "בטוח שיהיה לך מעניין ומאתגר, אבל תחשוב טוב־טוב אם אתה צריך להיכנס לזה," אמר. אשתי חשבה יותר על המעבר לארצות הברית לכמה שנים, שקסם לה מאוד, ועדיין לא הבינה במה זה כרוך, וכמוה גם אני. לבסוף התייעצתי עם חבר קרוב שהיה עובד מוסד. הוא אמר לי: "סע לארצות הברית ותבין יותר מה הם רוצים ואז תחליט."
הפגישה הבאה היתה עם האישה מהשגרירות שעדכנה אותי שסטיב חזר לארצות הברית ביום שישי, ומסר לי דרישת שלום ושיפגוש אותי בארצות הברית. היו עוד כמה פרטים לסגור וזה נמשך כמה שעות, ובסיומו של יום קיבלתי כרטיס טיסה לכיוון אחד במחלקה הראשונה לארצות הברית, ליום שני בשבוע שלאחר מכן. האישה החזירה לי את הדרכון שבו הוטבעה הוויזה שלי לארצות הברית, וביקשה שאמנע מלקחת הרבה דברים, אלא אסתפק בתיק יד עם כלי רחצה ובגדים להחלפה, כיוון שהנסיעה תימשך זמן קצר. אם אצטרך משהו, היא הוסיפה, ידאגו לי, ושבכל מקרה כנוסע במחלקה ראשונה אני רשאי לקחת איתי הכול, ולא נדרש למסור מזוודה. היא צחקה ואמרה שעבדה קשה כדי לקבל אישור למחלקה ראשונה, ושבדרך כלל זה לא נהוג, אבל רצתה שאגיע רענן לארצות הברית, כי מחכה לי שם עבודה רבה. זו היתה הפעם הראשונה שטסתי לארצות הברית במחלקה ראשונה, אבל לא האחרונה.
רוב שעות הטיסה עברו עלי בשינה ובפינוק שייחודי למחלקה ראשונה, שמעטים זכו לחוות באותה תקופה. התרווחתי במושב הגדול, שהשאיר מקום רב לרגליים, נהניתי מגישה לאלכוהול חופשי ומהשירות האישי המסור של הדיילות. פתאום היה לי זמן להירגע ולחשוב על מה שעבר עלי בימים האחרונים ולְמה בעצם הכנסתי את עצמי. הכול התרחש במהירות. האמריקאים, בחוכמתם ואולי בערמומיותם, יצרו לחץ והתלהבות שלא נתנו די זמן לחשוב בצורה הגיונית ולנתח למה בדיוק אני נכנס. והנה פתאום אני מוצא את עצמי במטוס, בדרך לבלתי־נודע. תהיתי אם יצר ההרפתקנות שלי לא גרר אותי להרפתקה פרועה מדי, ותוך כדי מחשבות נרדמתי. התעוררתי מנגיעה קלה של הדיילת, שאמרה שעוד מעט נוחתים והציעה לי ארוחת בוקר.
לאחר הנחיתה בניו יורק המתין לי סטיב בפתח המטוס, לקח את דרכוני, ואדם נוסף לקח ממני את התיק שלי. הם הובילו אותי לחדר צדדי, ולאחר רבע שעה בלבד סטיב חזר עם הדרכון שלי ויצאנו מאולם הנוסעים הנכנסים. משם עלינו על רכב שלקח אותנו לנמל התעופה לה גוארדיה. משם בטיסה במטוס פרטי הגענו לווירג'יניה, בסמוך לעיר הבירה וושינגטון די־סי. הכול היה "מתוקתק", נעשה במהירות ובלי הרבה הסברים, כדי לא להשאיר זמן לחשוב, לעכל או לשאול שאלות. השעה היתה כבר מאוחרת כשהגענו למתקן האירוח. סטיב אמר שיעירו אותי בשעה שש בבוקר, ושהוא יאסוף אותי בשעה שבע בבוקר בדיוק.
למחרת, לאחר ארוחת בוקר קלה שהובאה לחדרי, דפק סטיב בדלת ונסענו למתקן מיוחד. בנקודה זו החלו חמישה ימים מהמרתקים ביותר בחיי. במהלך שש־עשרה עד שמונה־עשרה שעות בכל יום, שבהן לא היה לי רגע פנוי, נחשפתי להסברים ולמצגות על הסוכנויות השונות, עברתי מבדקים מגוונים שכללו צילומים, טביעות אצבעות, מדידת ביגוד והנעלה, ראיונות ארוכים עם פסיכולוגים ובדיקות זיכרון, שמיעה, ראייה, שליטה בשפות, תרגילי התמצאות, התמודדות עם מצבים של סבולת אישית - כולל רגישות לחום ולקור, לחץ סביבתי, יכולת אלתור ותושייה, בדיקת אומץ ופחד ועוד בדיקות רבות נוספות.
במהלך המבדקים הרגשתי שאני חלק ממערכת ועובד כאוטומט, בלי לקבל חיזוקים או הסברים אם מה שאני עושה בסדר או לא. כל מילה או אנחה נקלטו וכל פיסת מידע נבדקה, והכול היה מלווה בשיחות רבות ומעניינות שהוקלטו ונותחו לאחר מכן בידי מומחים. כל הבדיקות היו אישיות, ולא פגשתי איש למעט המדריכים, הבודקים, ומלווה שעבר איתי מתחנה לתחנה. לא היה לי זמן להתרכז בעצמי ולחשוב לרגע. בדיקה רדפה בדיקה, ללא הפסקות מנוחה, וגם הפסקות האוכל לא היו באמת הפסקות, שכן חלק מהתרגילים בוצעו תוך כדי שתייה ואכילה, כמו ניתוח האוכל שאכלתי ופירוקו למרכיבים או הערכת כמויות המזון בכריכים שאכלתי, נפח המים ששתיתי ותחושות הטעם, כדי לבחן אם אני מרגיש טעם מוזר באוכל או במים, כדרך לבדוק ערנות. לאורך כל הדרך חשתי שבוחנים אותי, והייתי בריכוז עצום. היו גם בדיקות בפוליגרף (מכונת אמת), שחלקן נעשו בעברית, ולאחר מכן אותן שאלות בדיוק נשאלו באנגלית ובגרמנית. בחלק משעות השינה הספורות שנתנו לי, שלא היו מסודרות והצטברו לכארבע שעות ביממה, השמיעו לי רעשים חלשים וחזקים כדי לבדוק את הערנות שלי בזמן השינה. גם הליכה לשירותים נמדדה - בכושר ההתאפקות, בתכיפות ובמשך הזמן שביליתי על האסלה.
לא נשאלו שאלות שלא היו קשורות לנושא שלִשמו נבדקתי, איש לא צחק או הפגין מבוכה, גם לנוכח רגעים מביכים ומצחיקים במיוחד. הכול נעשה במקצועיות מוחלטת. בין היתר בדקה הסוכנות גם את הרגלי המין שלי ואת נטיותי המיניות - וזאת לא רק בשאלות, אלא גם באמצעות חיבור אלקטרודות לראשי תוך כדי הקרנת סרטים, כדי לבדוק את תגובותי אליהם ואל מגע נשי וגברי בגופי, כולל באיברים מוצנעים.
הם אבחנו אצלי דיסלקסיה, שלא אובחנה בילדותי. דיסלקסיה מוגדרת כלקות מולדת שמקשה על תהליכי למידה אך אינה קשורה למנת משכל ואינה כרוכה בלקות התפתחותית או חושית. מחקרים מצביעים על כך שדווקא לקות זו גורמת לאדם לנצל את המוח בצורה שונה, לחשוב בתמונות ולא במילים, לפתח אינטואיציה טובה, תפיסת מרחב משופרת ודמיון מפותח, ועל כן במסגרת המתאימה היא יכולה להוביל ליצירתיות יוצאת דופן. פסיכולוגים פירקו את הבעיות שיש לי כתוצאה מהדיסלקסיה ואת היתרונות שצברתי ופיתחתי באופן טבעי כדי להתגבר עליהן. פיתחתי יכולת זיכרון צילומי, וגם יכולת להשלים דברים תוך כדי קריאה, ולהבין במה מדובר גם מבלי לקרוא את הדברים עד תומם, וכך גם בזמן שיחה או בשמיעת קטע דיבור. פיתחתי מיומנות בהבנת הכוונה ובכיוון השיחה, גם אם לא ידעתי או שמעתי את כל הנאמר, שכן התברר שבאופן טבעי אני לא מקשיב לכל מילה, אלא מתמקד במילים העיקריות בלבד ומסנן את מילות הרקע. לאחר האבחון הכינו לי תוכנית מיוחדת לעבודה על הדיסלקסיה, ואז התגלה לי שאפשר לרכוש כלים, עזרה ותמיכה שתכליתם להתגבר על הקשיים שנובעים ממנה. אישים ידועים רבים בעלי מעמד בתחומם, כמו אלברט איינשטיין, וינסטון צ'רצ'יל, ליאונרדו דה וינצ'י, וולט דיסני, הנס כריסטיאן אנדרסן, קוונטין טרנטינו וטום קרוז אובחנו במידה זו או אחרת כדיסלקטים.
ביום האחרון של המבדקים, לקראת הערב, התחילו הסיכומים. הוכנסתי לחדר שהיו בו סטיב ועוד כמה אנשים, שאת חלקם הכרתי מהבדיקות שעברתי. הם הסבירו לי שעבודה רבה עוד לפנַי, ושבחמשת הימים שעברו רק בדקו את התאמתי לתפקיד וגיבשו לי תוכנית הכשרה. לדבריהם, התוכנית התבססה על ניתוח האופי שלי, ועל פי מה שהעריכו שאני מסוגל לבצע, והתייחסה לצרכים שעליהם נדרש לשים דגש בהכשרה שלי. הם איחלו לי הצלחה, ואמרו שקיבלתי אישור להתחיל בהכשרה. סטיב ומדריך נוסף, שליווה אותי בתיאומים במשך חמשת הימים האחרונים וביקש שאקרא לו D, ליוו אותי לחדר אחר. הם עברו איתי על פרטי התוכנית לזמן הקרוב, בפעם הראשונה שיבחו אותי, ואמרו שתפקדתי הרבה מעל לציפיות שלהם ושהגעתי לציונים גבוהים בהרבה מהממוצע, כנראה בזכות ההכשרה הצבאית שעברתי בצה"ל. זה היה המעט שבמעט ששמעתי עד אז באשר לדברים טובים על תפקודי. היום אני מבין שכך הם מדרבנים ומלהיבים את הנבחנים להוכיח את עצמם כמתאימים. בה בעת, זו עוד דרך לא לאפשר לאדם שנבחן הזדמנות לחשוב אם הוא בכלל מעוניין להצטרף לשורות הסוכנות או לברר את מה שטומן העתיד בעבודה עם הסוכנות. השעה היתה קרוב לחצות, וסטיב אמר לי שנתראה שוב כשאתחיל בהכשרה, ומכאן ילווה אותי D.
בדיעבד התברר שהם עשו עבודה מקצועית טובה מאוד. הניתוחים שעשו היו מדויקים להפליא והוכיחו את עצמם בהמשך. בסיומם של חמשת הימים האלה ידעתי פחות או יותר מה הם רצו וציפו ממני, אף על פי שעדיין לא הבנתי עד הסוף למה בדיוק נכנסתי ואיך בדרך מתוחכמת משכו אותי פנימה לסוכנות. כל מה שחשבתי והבנתי שאמור להתרחש, היה בסופו של דבר גדול בהרבה ממה שיכולתי לדמיין. המחשבות היו רק קצה קצהו של התפקיד שביצעתי קרוב לתשע שנים, שבהן לא היה לי רגע של שקט, ושהיו רצופות בהרפתקאות ובהתרחשויות שלא האמנתי שאחווה בחיי.
ההסבר שקיבלתי היה שיש כוונה להקים חברה שווייצית במימון אמריקאי, שתמכור ידע ותנהל מפעלים לייצור מוצרים שונים, בעיקר בתחום הרפואי, בשותפות עם גורמים מקומיים ממדינות שונות. הפעילות הראשונה התמקדה במדינות עוינות למערב, והמפעלים נועדו לפעול כבסיס עבור פעילות ריגול ואיסוף חומר ומידע מאותן מדינות, וליצירת קשרים עם תושבים מקומיים שיש להם מהלכים בממשלים המקומיים. כמו כן הוסבר לי שבהתאם לצורך ישתמשו גם בזהות השווייצית שלי לפעולות שטח מצומצמות וייעודיות. למה? שאלתי לא פעם. האם חסרים לכם סוכנים אמריקאים שיהיו הרבה יותר מתאימים ממני? התשובה לכך נחלקה לכמה תחומים, שעל חלקם ידעתי בזמן אמת, וחלקם התבררו לי מאוחר יותר.
הסי־איי־איי פועלת על פי חוק מיוחד שנחקק על ידי הממשל של ארצות הברית. ייעודה של הסוכנות הוא איסוף מודיעין ותיאום פעולות לשמירת הביטחון הלאומי. מנהל הסוכנות וסגנו ממונים ישירות על ידי נשיא ארצות הברית וכפופים לו, והפיקוח על פעולות הסוכנות מבוצע על ידי ועדות שונות של הסנאט. כל פעולות הסוכנות מבוצעות מחוץ לגבולות ארצות הברית. יש בה ארבעה אגפים מרכזיים: מודיעין, מבצעים, מנהל וטכנולוגיה (לאחר מתקפת האחד־עשר בספטמבר הפך חלקו הגדול לרשות חדשה בשם אן־אס־איי). בשנת 1981 מונה ויליאם קייסי לראש הסוכנות. הוא היה איש גס רוח, שקיבל מהנשיא רייגן יד חופשית לפעולה. סטנספילד טרנר, שהיה ראש הסוכנות לפניו, דיווח ישירות לנשיא על מה שמצא לנכון, מיעט לדווח על אמצעים ופעולות הסוכנות, וכמעט לא נדרש לדווח לוועדות השונות של הסנאט שמפקחות עליה. הפטריוטיות האמריקאית נתנה לאנשי הסוכנות תקציבים בלתי־מוגבלים כמעט ויד חופשית. הסי־איי־איי מגלמת את מיטב הערכים האמריקאים, וזכותה לפעול לפי הבנתם של העומדים בראשה, כולל לשקר ולרמות למען מטרות המולדת. התפיסה השלטת היא שמה שסודי גם חוקי. לא פעם שונו דוחות לקונגרס כדי שיתאימו לחוק.
כל זה אִפשר פעולות מסוימות, שהכניסו כספים חיצוניים לקופת הסוכנות ואפשרו לנתב אותם לאפיקים שהיו נוחים לסוכנות מבלי להראות קשר ישיר לארגון. השיטה הזאת נעשתה בידיעה שאם בעתיד תתעורר בעיה, אפשר יהיה לטעון שהסי־איי־איי אינו קשור לעניין, אלא סוכנויות אחרות. בהיותי איש חיצוני, שאינו קשור לארצות הברית, עם כיסוי מושלם של אזרח שווייצי, בעל ידע בתחום הרפואי, ועם רקע מבצעי ובעל התכונות המתאימות לבצע את התפקיד, הייתי ממש תפור לצורכיהם.
כך, בכל אופן, הוצג הדבר בפני. בסופו של דבר הם השתמשו בי לא רק למה שאמרו שייעדו אותי, אלא גם למצבים שבהם נדרשו כוחות נוספים לביצוע משימה מסוימת, ולא בחלו לרגע גם לסכן אותי לפי הנדרש באותה עת.
בשנים שהייתי בקשר עם הסוכנות, לא החתימו אותי על חוזה עבודה או על הסכמים. אמנם חתמתי לא פעם על הסכמי סודיות שנשמרו אצלם, ועברתי עשרות בדיקות פוליגרף, אך מעולם לא קיבלתי מסמך המעיד על כך שעבדתי עבורם.
סיכמנו את התנאים שלפיהם אציג למכרי סיפור כיסוי, שלפיו אני מקים בניו ג'רזי מפעל ומערך שיווק למוצרים רפואיים, שישמש שלוחה של החברה הישראלית, וכן הסבר לשהותי בארצות הברית, והוא יהיה בבעלותי ובבעלות המשפחה. התחייבתי וחתמתי לשמור בסודיות גמורה על הקשר, ואת עובדת העסקתי על ידי הסוכנות. מול העולם כולו, פרט לאשתי ולאביה, נמצאתי בארצות הברית למטרות העסק המשפחתי. סוכם שאעבור קורס בסוכנות שיימשך שישה עד תשעה חודשים, ללא המשפחה, בתשלום מקובל, ושהכיסוי יהיה הכנה לפתיחת המפעל המשפחתי. יהיה באפשרותי, בהתאם לנסיבות, להגיע לביקורים בישראל. לאחר מכן אשתי וילדַי יעברו לאזור שייקבע בניו ג'רזי, שבו ארכוש בית צמוד קרקע. סוכם גם שלפחות ארבעים אחוזים מהפעילות שלי אקדיש למטרות העסק המשפחתי, שבחברה תעבוד מנהלת משרד במשרה מלאה שתטפל גם בכל הנדרש למשפחתי בזמן היעדרי, ושבביתנו תתגורר מטפלת צמודה שתעזור לאשתי בניהול משק הבית. עוד סוכם, שעד כמה שיהיה הדבר אפשרי, אקבל עזרה ליצירת קשרים עם בתי החולים במטרה שהעסק יצליח. המימון, ההפסדים והרווחים של כל החברות שאקים עבורם, לרבות החברות החדשות מחוץ לארצות הברית, יהיו שייכים להם דרך חברות אוֹף־שוֹר, ולא אקח על עצמי בגינם שום ערבות אישית או אחרת. הכול יהיה באחריות הסוכנות, אך לי תהיה הזכות להחליט לגבי מקום ההקמה, כולל המועד שבו אעביר לידיהם את המשך הטיפול בחברות שיוקמו. נוסף על כך סוכם שכל זמן שאהיה פעיל באותה חברה־אם שווייצית, לא ייעשה דבר ללא ידיעתי, ולאחר שתסתיים המעורבות שלי בחברות יימחק שמי מהבעלות ומהמחויבות אליהן. סוכם גם שיעשו לי ביטוח מיוחד למקרה של מוות, מכל סיבה וללא התניה, בסכום של חמישה מיליון דולר, שאשתי תהיה זכאית לפנסיה של מאתיים אלף דולר לשנה, ושילדי יזכו למימון לימודיהם עד לתואר שני. בין השאר הובטח לי, שאם ארצה בכך, אוכל לקבל אזרחות אמריקאית לי ולמשפחתי. לבסוף סוכם שכל בני המשפחה יקבלו מיד מעמד של תושב ארצות הברית (גרין קארד), כולל ביטוח סוציאלי, שהעסקתי תהיה חוקית ובידיעת מדינת ישראל, שמשפטנים יבדקו ויאשרו שאיני עובר על החוק הישראלי, ושחמי יאשר לי מיוזמתו את האמור, לאחר שיקבל את כל האישורים הנדרשים.
*חמי, נ', היה ניצול שואה שעבר תלאות בילדותו באירופה. בין השאר, חיילים גרמנים קטעו את אחת מאצבעותיו בכף ידו הימנית. לאחר עלייתו לארץ עבד במשך כמה שנים מטעם המודיעין במסווה של פקיד קבלה במלון דן בתל אביב, והיה בוחן תיירים שהתארחו במלון ואת אלה שבאו איתם במגע, והמשיך במשרד ראש הממשלה ובסוכנויות מודיעין כפופות אחרות. הוא היה היחיד שהיה מעורב במה שקורה איתי, ולא הופתע כשהאמריקאים הציעו אותו כאיש הקשר בין הסוכנויות. נראה שבמהלך איסוף החומר עלי, הוא סייע להם באישור בלי לומר לי על כך דבר. סיפרתי לו שאני שוקל לפתוח חברה בארצות הברית וייתכן שהוא קישר זאת בהתחלה לכך. פרט לאותה שיחה לפני שקיבלתי את התפקיד, לא דיברנו על כך ולא על הפעילות שלי, עד לאירוע שהתרחש כעבור כמה שנים.
באחד הימים, כשכבר פעלתי זמן־מה בכמה מקומות בעולם, בעודי בתוניסיה עם צוות, הוזעקתי להגיע לבד ומיד למינכן בגרמניה. נאמר לי שיש בעיה עם חמי. זה נראה לי משונה מאוד, ורצו בראשי מחשבות שזאת בטח סתם טעות, או שמא כיסוי לכך שעשיתי משהו לא תקין. הנחיתי את הצוות שפיקדתי עליו להמשיך במה שהתחלנו ולצמצם למינימום את השהייה, וטסתי לגרמניה. לאחר הנחיתה בגרמניה נכנסתי לרכב מסחרי של הסוכנות, שהיו בו איש קשר אמריקאי ואיש קשר ישראלי. הישראלי פתח והסביר לי באנגלית שחמי נעצר בעלייה למטוס בחזרה לישראל בגלל בעיה עם הדרכון, שהיה דרכון כיסוי. הבעיה התגלתה לאחר המעבר בביקורת הגבולות, כשכבר ישב במטוס, ולקראת סגירת הדלתות. אז נכנסו נציגי המשטרה למטוס, ניגשו אליו, בדקו שוב את הדרכון שלו והורידו אותו מהטיסה. התברר שהתווית של שמו על המזוודה היתה שונה מהשם שהופיע בדרכון. הוא נכנס למצב "בלאק־אאוט" והתקף פסיכוטי, שהיה קשור כנראה לעברו בשואה, התחיל למלמל בהונגרית, ולא היה מוכן לדבר עם איש. איש חוליה נוסף שהיה במטוס דיווח על האירוע בלילה, לאחר שנחת בישראל. עברו עוד כמה שעות עד שבשעות הבוקר עדכנו את הגרמנים בעניין.
בינתיים הגרמנים פיתחו תיאוריות משלהם לאירוע, שכן כבר חשדו שמתחולל משהו לא כשר. כמה ימים לפני כן נחשף צוות של המוסד, ששוחרר לאחר שהמוסד טען שהיה מדובר בתרגיל. חמי היה במעגל השלישי של המבצע, ולא היה מוכן לדבר עם אף אחד, גם לא עם הנציג הישראלי שהוזמן וחשף את שמו האמיתי. זאת, כי לא האמין שהוא מהמוסד, מפני שלא השמיע לו את מילת הזיהוי שעליה סוכם. הגרמנים קישרו את חמי לחוליה ששוחררה, במיוחד מכיוון שלא הזיהוי שלו לא היה מלא. בין הסוכנויות קיים תיאום ויש הסכמה שבשתיקה, שאף על פי שלא מספרים הכול, לא משקרים במה שחושפים. זאת היתה הסיבה לכך שהגרמנים התרגזו. לבסוף הם הסכימו לשתף פעולה, ואף היו מוכנים לשחרר את חמי, ובלבד שקרוב משפחה מדרגה ראשונה יזהה אותו, ושחמי יזהה את קרוב המשפחה.
הישראלי העביר לי דרכון ישראלי עם שמי האמיתי, שהוציאה השגרירות הישראלית בגרמניה. לדרכון צורפו כמה תצלומים משפחתיים, נוסף על תעודת הנישואים שלי ושל אשתי. האמריקאי לקח ממני את כל מסמכי הכיסוי וציוד ייחודי שהיו ברשותי, שהיה בהם כדי להעיד על סיפור הכיסוי שלי, והישראלי ואני נסענו ישירות למקום המעצר שבו הוחזק חמי.
הגענו למטה שירות הביון הפדרלי של גרמניה, הבה־אן־דה, שנמצא בפולאך הסמוכה למינכן. נכנסנו למתקן, שם כבר חיכו לנו כמה אנשים. עברנו לחדר באגף אחר ושוחחנו באנגלית. הם ביקשו מהישראלי להמתין בחדר המתנה בכניסה, והובילו אותי פנימה. הם ביקשו להבין בדיוק מה מהות הקשר שלי לחמי, ואם אני עובד במוסד. הסברתי להם שאני איש עסקים בתחום הרפואי, שגר חלק מהזמן בארצות הברית ובחלק מהזמן בישראל. הם שאלו איך הודיעו לי להגיע, ומדוע הדרכון שלי הונפק בגרמניה. הסברתי להם שחתמתי על טופס סודיות בישראל, ושלא אוכל להפר אותו. נתתי להם את שם החברה בישראל ובארצות הברית, והם בדקו והתרצו. הם לא ידעו שאני דובר גרמנית ומאומן בהבעות פנים וטון דיבור, והבנתי שהם לא לגמרי מאמינים שאיני קשור למוסד, אבל "זרמו". הסבירו לי שחמי לא הסכים לאכול וכמעט לא שתה. הרופא שבדק אותו קבע שמצבו אינו טוב ושיש לתת לו נוזלים באינפוזיה. חמי כמובן התנגד, ומאוחר יותר לאחר ששוחרר הסביר שחשד שיוסיפו לאינפוזיה חומר שיגרום לו לספר להם הכול. סיכמנו שלא ישאלו אותו שאלות מעבר לקשר שלו איתי, ושאלות שיעידו על כך שהוא מזהה אותי. הם רשמו לעצמם את שמות ילדיו ונכדיו של חמי, שם אשתו ושמותיהם של הורי. השיחה ארכה כשעה, ולאחריה הובילו אותי למקום שבו הוא נמצא. נדהמתי ממצבו. הוא היה חיוור כסיד, בגדיו הסריחו מקיא, והוא ישב על הרצפה בפינה בעיניים עצומות, כשהוא ממלמל דברים לא ברורים.
"אבא," אמרתי בעברית, "החתן שלך בא לקחת אותך הביתה."
למשמע קולי בעברית הוא פקח את עיניו בתדהמה, ולא האמין למראה עיניו.
"מה אתה עושה פה? אני לא מדבר עם אף אחד," אמר גם הוא בעברית.
הקמתי אותו, הושבתי אותו על כיסא ואמרתי לו: "יש לך דרישת שלום מהנכדים שלך."
הגרמנים קטעו אותנו וביקשו שאדבר רק באנגלית. הגשתי לו כוס מים, ואמרתי לו באנגלית שאין כל צורך שידבר מעבר למענה על כמה שאלות מוסכמות, ושעליו לתת תשובות אמיתיות ונכונות שיסבירו להם מי אני ומה הקשר בינינו. והבטחתי שלאחר מכן אוציא אותו משם. בתשובות לשאלות שלהם חמי זיהה אותי, אמר להם את שמי, את שם בתו ואת שמות נכדיו. הם ראו התאמה מלאה למה שאמרתי להם קודם לכן.
עזרתי לו להחליף בגדים שהוצאתי מהמזוודה שלו, הושבנו אותו על כיסא גלגלים ודחפתי אותו החוצה. ביציאה הצטרף איש הקשר הישראלי, ושנינו חתמנו על כמה מסמכים בגרמנית, לאחר שהנציג הישראלי אישר שהם בסדר. התפוצצנו מצחוק כשלפתע תוך כדי החתימה אמר לי חמי בעברית: "אל תעז לחתום כל כך מהר מבלי שקראת את כל המסמך. הגרמנים יפילו אותך בפח."
"תמשיך לשתוק, או־קיי?!" השבתי לו בעברית, ומיד אחר כך הכנסתי אותו לרכב שחיכה לנו בחוץ. נסענו למלון שהוזמן עבורנו מראש בנמל התעופה, והמתנו לטיסה לישראל, שהיתה אמורה לצאת כמה שעות מאוחר יותר. חמי התקלח, קיבלנו אוכל טוב משירות החדרים, והוא הספיק לישון כחמש שעות. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם גם האמריקאים היו פועלים לשחרר אותי כמו שהמוסד פעל למען חמי. לפני תחילת הפעילות שלי, הוזהרתי שאם אתפס הם יתכחשו לכל קשר איתי, ואיאלץ לדאוג לעצמי - אמנם עם זהות שווייצית אותנטית, אבל בלי גיבוי חיצוני.
לאחר אותו אירוע הפסיק חמי להשתתף במבצעים, ועבר לתפקיד מטה בארץ. כאמור, פרט לו לא היה לי קשר לאיש מהסוכנויות בישראל, ולזכותו ייאמר שכאדם בעל עבר ביטחוני רגיש, הוא לא תחקר אותי יותר מדי, ועודד אותי להמשיך בעבודתי. חזרתי לישראל ליום אחד ומשם טסתי לארצות הברית, ולמעט אשתי, שסיפרתי לה באופן כללי מה קרה, לא סיפרתי על המקרה לאיש. חמי באותו זמן התקרב לגיל שישים. חשתי היטב את המתח שבו היה שרוי והרגשתי חמלה כלפיו, על כך שאדם שעבר את השואה היה צריך לעבור מצבים לא פשוטים, שבגילו כבר אינו בנוי להם. הבטחתי לעצמי להגביל את הפעילות שלי בסוכנות לשבע עד שמונה שנים לכל היותר.
*באמצע שנת 1979 טסתי לבדי לארצות הברית לקראת חיי החדשים. במשך כשבעה חודשים עבדתי קשה, כשש־עשרה שעות ביום, ולעתים אף יותר, שבעה ימים בשבוע. לא היו לי שבתות ולא חגים. במהלך התקופה הזאת הגעתי לארץ רק לכמה ביקורים קצרים, שכל אחד מהם נמשך כעשרים וארבע שעות. ביקורים אלה התאפשרו בעת ששהיתי באירופה, וגם אז ביצעתי בישראל משימות תרגול שהכינו עבורי.
בשעתיים הראשונות בכל בוקר תרגלתי שפות, ולקראת חצות, כשאני עייף מהיום הארוך, חזרתי לתרגול נוסף של שפות. למדתי ורכשתי מיומנויות רבות: לזהות אנשים, להבין את הפסיכולוגיה שמסתתרת מאחורי אנשים שפגשתי ולהבין את כוונותיהם; איך לרכוש אמון, ממי עלי להיזהר, איך לדובב אנשים ואיך לגרום להם לעשות כרצוני; קיבלתי כלים שעזרו לי להיכנס למקום ולהבחין בסכנה; למדתי שיטות ללכת ברחוב בלי למשוך תשומת לב; למדתי מה כדאי ללבוש בהתאם למקום שאליו אני יוצא למשימה; איך להפגין ביטחון עצמי ומצד שני איך לשחק דמות חסרת אונים שזקוקה לעזרה; למדתי דרכים לרכוש אהדה וסימפתיה, ואיך להתחמק מסקרנים ומכוחות ביטחון עוינים; למדתי איך להתעלף ואיך לדמות התקף לב או התקף אפילפסיה. תורגלתי במאות סיטואציות ואפשרויות, באימוני ירי באמצעים שונים, הגנה בנשק קר ושימוש באמצעים נוספים להגנה ולהתקפה. עוד למדתי שימוש באמצעים אלקטרוניים שונים ובאמצעי צילום, ואיך לשרוד באזורי אקלים שונים. את כל הטכניקות לימדו אותי מדריכים אישיים, וללא חניכים נוספים. כשתרגלנו לקראת מבצע ופעלנו בצוות, לא השתמשנו בשמות שלנו או בשמות הכיסוי, אלא בשמות שקיבלנו לצורך אותו מבצע ספציפי. חל עלינו איסור חמור לשאול זה את זה שאלות אישיות או שאלות אחרות שלא היו קשורות למבצע. רוב המשתתפים גויסו באופן חד־פעמי למבצע, ולדעתי רובם כבר היו סוכנים מן המניין. גם אני נדרשתי מהר מאוד לפקד על מבצעים, כשלצדי אחד המדריכים שלי, שסייע בקשר האלחוטי או כאחד המתרגלים בצוות. זו היתה תקופה קשה, אבל מלאה באדרנלין. ישנתי לכל היותר שלוש עד ארבע שעות ביממה, אבל לא הרגשתי כלל את העייפות.
בה בעת הכנו את סיפור הכיסוי שלי כאזרח שווייצי. המטרה היתה להוציא דרכון אמיתי, שיונפק על ידי הרשויות של שווייץ, ויעמוד במבחן שיאפשר לשגרירויות ולמשרד החוץ השווייצי לאשר שאני באמת אזרח ואיש עסקים שווייצי. רוב הסוכנים, שפועלים בכיסוי זה או אחר, נושאים דרכונים מזויפים, שעוברים מבחן של ביקורת גבולות פשוטה. אם יבררו עליהם בשגרירות, דרכוניהם יתגלו כמזויפים. יתרונו של דרכון שיכול לעמוד במבחן אמינות הוא עצום, ואכן נעזרתי בנציגויות שווייציות לא פעם כדי להשתחרר ממצבים של חשדנות, וניצלתי את חוסר הרצון של מקומיים להסתבך עם מדינה ניטרלית כשווייץ.
הכניסה לזהותו של פיטר היתה פשוטה עבורי, מכיוון שהכרתי אותו מילדותו. לא היו לו בני משפחה קרובים, ולמשך שנים רבות הוא נעדר משווייץ. מגיל שש־עשרה וחצי גרתי בשווייץ בכפר קטן ליד אולטן עם משפחה נוצרית פרוטסטנטית אדוקה שאבי הכיר בשנות החמישים. הדת הנוצרית עניינה אותי, וקראתי את ארבעת ספרי השליחים בברית החדשה. ביום ראשון נהגתי ללכת עם בני המשפחה לכנסייה. הכרתי את הכומר ותושבים רבים מהאזור שבו גרתי, ורובם, בהתאם לאופיים השווייצי שלפיו לא מחטטים ולא שואלים שאלות, לא בדיוק ידעו או התעניינו במוצאי. הכרתי את האזור היטב מטיולי אופניים, היו לי חברים מקומיים, וידעתי גם לדבר בדיאלקט המקומי, דבר שעזר לי בהמשך.
את פיטר הכרתי משהותי בשווייץ לצורך לימודי. הוא היה בוגר ממני במעט יותר משנה, בן יחיד, שהוריו נהרגו בתאונת דרכים. בזמן התאונה הוא נמנם במושב האחורי של הרכב, ובמזל גדול יצא רק עם חתך ביד ימין. אביו נהרג במקום, ופיטר עוד ניסה להחיות את אמו, שמתה בזרועותיו. על פי התיק הרפואי שלו היתה לו צלקת בכף היד, וזמן קצר לאחר שהגעתי לארצות הברית הטביע פלסטיקאי מומחה צלקת זהה על ידי. השווייצים לא שאלו את פיטר מה קרה ואיך השפיע עליו מות הוריו, והוא שתק. בפני הוא נפתח, וסיפר לי מה שעבר עליו, איך הרגיש, ועל הקשר עם הוריו שלא היו חמים במיוחד. הוא סיפר שהם מילאו את חובתם כהורים, אבל היו מרוחקים.
אב המשפחה שאצלה התגוררתי היה כאמור פרוטסטנטי אדוק, ופעל רבות בהתנדבות בכנסייה. משפחתו של פיטר השתייכה לאותה כנסייה בקהילה הקטנה. כשהוריו של פיטר נהרגו, הוא עבר להתגורר בבית המשפחה שבו התגוררתי גם אני, והיה שותפי לחדר. הוא היה נער מוכשר מאוד, סקרן, אבל מופנם ושקט. התחברנו מיד, כי שנינו היינו בודדים ולא שייכים למשפחה. למדנו והכרנו היטב זה את זה. האזור הכפרי שבו גרנו שפע נהרות ובריכות פורלים. נהגנו לטייל באזור באופניים בקיץ וגם בחורף בשלג. הכרתי את הוריו של פיטר מהכנסייה, וידעתי בדיוק איפה הם קבורים, וכך גם הסבים והסבתות שלו. הוא סיפר לי סיפורים מילדותו, ואני סיפרתי לו על ארץ ישראל, שעליה שמע גם מהכומר, והוא קרא עליה רבות בתנ"ך. פיטר לימד אותי את הדיאלקט השווייצי, ואני לימדתי אותו מילים בעברית. היכרותי איתו היתה כזאת, שלא היה מישהו מתאים יותר ממני להיכנס לנעליו. בזמן שאומנתי להשתמש בזהותו, הייתי משוכנע שהוא מסתכל מלמעלה על מה שאני עושה ועל האופן שבו אני ממלא את מקומו, ומאושר שאני ממשיך את דרכו בסוכנות, בדיוק כפי שהוא בחר לעשות. עם זאת, לפעמים הרגשתי שאני מנצל את פיטר ופועל בחוסר יושר, אבל לאט־לאט נכנסתי לתפקיד, ולאחר כשנה התחלתי להרגיש שאני פיטר. בכל פעם שהייתי חוזר לארצות הברית, לזהותי המקורית, נדרש לי זמן להרגיש שוב כמו אני עצמי.
*את החברה בשווייץ הקמתי במהלך הכשרתי בקורס, שבמסגרתו ביקרתי כמה פעמים במדינה כדי לרענן את היכרותי עם המקום ועם השפה. באחד הביקורים, לאחר כארבעה חודשים של אימון, נסעתי למחוז שבו נולד פיטר, למשימה שנועדה להחליף בסופו של דבר את המסמכים שבתיק של פיטר במסמכים המותאמים אלי, וכך לוודא שאיש לא יוכל לעלות על גניבת הזהות שלו. הגעתי זמן קצר לפני הסגירה של משרד הארכיון. פעלתי בביטחון, בהתאם לכל פעולות התרגול, אבל עדיין הייתי נרגש ומלא חששות. נכנסתי ללשכה וביקשתי את תיק הלידה "שלי", שניתן לי בשלמות לעיון במקום בלי שאלות או בעיות. צילמתי אותו בציוד מיוחד שהיה איתי בלי שהבחינו בכך. זה היה המבחן הראשון שלי, שתכליתו היתה לבחון אם ההכשרה שלי הצליחה: איך אתנהג במקום, האם יחשדו בי או שאעבור בלי תקלות. תרגלתי זאת עשרות פעמים.
הגעתי למשרד לאחר שקודם לכן התמקם בו צוות שצילם את כל התנהלות העניינים. תפקידו של הצוות היה גם להסיח את דעתם של העובדים במקום במקרה של תקלה או חשד. נכנסתי וביקשתי לקבל העתק נאמן למקור של תעודת הלידה ולעיין בתיק. התבקשתי למלא טופס שהכרתי, ולצרף תעודה מזהה. הצגתי את הדרכון של פיטר, שבו הוחלפה התמונה שלו בשלי. אחרַי נכנסה אישה מבוגרת שביקשה את התיק של בתה, וגם היא התבקשה למלא טופס ולהראות ייפוי כוח. היא ראתה שכבר מסרתי את הטפסים, והתחילה לשאול אותי שאלות בעניין מילוי הטופס שלה. אמרתי לה שאני הולך לשירותים, וכשאחזור אעזור לה, אם עזרתי עוד תידרש, ושטוב תעשה אם תשאל בינתיים את הפקידה. השווייצים ידועים כשתקנים שלא מערבים אחרים בענייניהם ולא מתערבים בעניינים לא להם. לכן התערבותה נראתה לי מוזרה, וחשדתי שהיא שתולה ולמעשה אני נתון למעקב. כשחזרתי, לאחר שניקיתי את הראש מהמחשבות, היא סיימה בדיוק למלא את הטופס ולהגישו. הדייקנות והיעילות השווייציות הוכיחו את עצמן, והתיק שלי הגיע ונמסר לי בשלמותו, ואיתו צילום תעודת לידה מקורית ומסמכים אחרים עם אישור התאמה למקור. תיקה של הגברת השווייצית היה מונח על הדלפק. כדי שלא תפריע לי לצלם ועל מנת למנוע ממנה לשוחח איתי, הוצאתי מהתיק שלה, בלי שאיש שם לב, את ייפוי הכוח של בתה, ולקחתי אותו איתי בידיעה שבלעדיו לא יטפלו בבקשה שלה. הלכתי לפינה והתחלתי לצלם את כל התיק שלי, בעוד האישה והפקידה מתווכחות ביניהן לגבי ייפוי הכוח של הבת שנעלם. נדרשו לי רק כמה דקות כדי לצלם את התיק כולו ללא הפרעה בעזרת ציוד צילום מיוחד שקיבלתי מהסוכנות, בזמן שהן התווכחו והטונים שלהן עלו. לפני שהחזרתי את התיק ישבתי לרגע בכורסה שבה ישבה לפני כן האישה, ו"מצאתי" את ייפוי הכוח של הבת בין קפלי הכורסה.
"את רואה?" אמרה הפקידה, "השארת את זה בכורסה, והאשמת אותי."
עזבתי את המקום, וכל הצוות אחרַי.
לפני שחזרתי לארכיון הכינו עבורי במעבדות הסוכנות תיק זהה לגמרי, וכל שנותר לי לעשות היה להחליף את המסמכים שבתיק הקיים לתיק החדש. לצורך ההחלפה הכינו לי מעין מכתבייה מיוחדת, רעיון שראיתי בספר קסמים ושכללתי, שבה הניירות מוחלקים לתוכה מצדה האחד, ומצדה השני יוצאים הניירות המתוקנים. עדיין נדרשה מיומנות רבה לעשות זאת בלי שיבחינו במעשַי.
*האימון להחלפת מסמכים נערך בבית חולים בארצות הברית. הסוכנות מינתה שני סוכנים שלא ידעו דבר על ההחלפה במטרה לעקוב אחרי ולראות מה בדיוק אני עושה, ולבדוק אם הם יצליחו להבחין במסמכים שאני מקבל מבית החולים. לצורך כך הכינו תיק דומה בארכיון בית החולים סנט ברנבס בניו גרז'י, והפקידה מסרה לי את התיק. התיישבתי ליד אחד מהשולחנות בפינה, ופתחתי את התיק. בסמוך אלי ישבו שני הסוכנים ואיתם הסוכנת שמסרה לי את התיק והתבקשה להמשיך לצפות בי, ולבדוק מה אני עושה. התבוננתי במסמכים שקיבלתי, תוך כדי החלפתם במסמכים האחרים. סיימתי את המשימה תוך שתיים או שלוש דקות, אבל המשכתי לשבת ולעיין בהם והעתקתי לפנקסי כמה פרטים, ורק אז החזרתי את התיק לסוכנת. איש מהם לא הבחין בהחלפה שביצעתי. בית החולים הזה שימש אותי עוד פעמים רבות בהמשך, ואני יודע בוודאות שהשיטה שלי שוכפלה ושימשה סוכנים אחרים במקרים רבים, כי התבקשתי להדגים את השימוש בתיק לאט ותוך כדי צילום.
כעבור שבועיים בדיוק חזרתי לאותו מקום בשווייץ כשברשותי התיק המשוחזר, מתוקן ומותאם לזהות שלי, כולל טביעות אצבעות ומידות, הכול בהתאמה לתיק שלי מבית חולים אסותא בתל אביב, שם נולדתי. עוד לפני שהגשתי לפקידה את הטופס לעיון חוזר היא זיהתה אותי, בגלל מעורבותי בתקרית עם האישה שבועיים קודם לכן. בניתוח אותו מקרה, שכאמור תועד במלואו בצילום, נאמר לי שפעלתי נכון בהעלמת המסמך, אבל טעיתי בכך שמצאתי אותו, לכאורה, והחזרתי אותו לבעליו. התווכחתי עם המאמן שלי על כך, והתעקשתי שאלמלא החזרתי את המכתב הגברת היתה נאלצת להביא מכתב חדש. המאמן טען שהמשימה היא החשובה, ובעיות של אחרים שאולי משלמים מחיר, ובכלל כל מה שקורה מסביב - כל אלה לא צריכים לעניין אותי. הוא הוסיף שעובדה שברגע שנכנסתי, זיהתה אותי הפקידה מתוך מאות הפונים שבוודאי הגיעו למשרד הזה במהלך השבועיים האחרונים. הבנתי שהמאמן שלי צודק. בתוכי התחלתי להבין שכל מה שהיה קודם לכן הולך להשתנות, ושכבר איני יכול להמשיך להיות האדם שהייתי. כל החינוך שקיבלתי עד אז, האופן שבו הצגתי את עצמי מול העולם, צריך להשתנות. כמו שחקן בתיאטרון, היה עלי להיכנס לדמות אחרת, ששמה את המשימה לפני הכול, ללא התחשבות באחרים.
פניתי אליה בחיוך, והסברתי לה שאני שוב צריך את התיק, כדי לבדוק פרט ששכחתי לרשום בפעם הקודמת. מאחר שלא היו במקום אנשים נוספים, ומכיוון שנתפסתי כ"מכר ותיק", היא הציעה לי להיכנס פנימה, לשבת לצדה, לעבור איתה על התיק ולראות מה לא ברור. אמרתי שלא נעים לי, ושאני מעדיף שלא להטריד אותה, אבל היא עמדה על כך שאעשה זאת במשרד שלה. היא הגישה לי את התיק, והתחלנו לעבור עליו יחד, כשאני מעתיק לפנקסי פרטים ממנו ולא מצליח לבצע את ההחלפה. היא "ישבה עלי" כל הזמן. הצוות שליווה אותי הבחין בבעיה, ומדריך השפה שלי, שהאזין לשיחה באוזנייה במטרה להתרשם מהדיאלקט שלי בגרמנית־שווייצית, הבין מה קורה ונכנס לחדר. הפקידה קמה לדבר איתו, ותוך דקה וחצי, פרק הזמן שבו העסיק אותה שאלות, ביצעתי את ההחלפה בלי בעיות. סימנתי לו שהכול בשליטה, והוא עזב את המקום. סגרתי את התיק מחשש שהיא תבחין בהחלפה, אמרתי לה שסיימתי, ולאחר שהודיתי לה עזבתי את המקום.
*המשימה הבאה שלי היתה להוציא דרכון מקורי חדש על שמי, עם תצלום שלי. ומה טוב יותר מאשר דרכון מקורי שמוציאים השלטונות השווייציים? המתנו כשלושה שבועות עד שהגעתי למשרד הפנים בברן שבשווייץ. הגעתי שוב כמה דקות לפני הסגירה כדי לקצר עד כמה שאפשר את הזמן לבדיקות. הצגתי את הדרכון השווייצי הישן שלי, שהתצלום המקורי שבו הוחלף בידי מומחים בתצלום שלי, ואת תעודת הלידה, שגם היא טופלה. צירפתי צילומים כנדרש, מילאתי את הטפסים כחוק, והגשתי הכול לפקיד. התבקשתי להמתין לשיחה אישית עם האחראי. כך היה מקובל בזמנו - כל מבקש דרכון עבר ריאיון. זה היה מבחן נוסף עבורי, לראות אם יזהו אותי או יפקפקו במוצאי. הפקיד, שמיהר הביתה, הסביר לי כמה חשוב לשמור על הדרכון וכמה חשוב שלא ייפול לידיים זרות, והוסיף שהם מבקשים טביעות אצבעות ממי שמבקש דרכון, ושזאת לא חובה אלא נעשה רק בהסכמה, ושהוא ממליץ לי לעשות זאת. היתרונות, כך הסביר לי, היו במחיר ובזמן ההוצאה של הדרכון. לדבריו, מדובר היה בחיסכון רציני. מי שהשאיר טביעות אצבעות שילם עבור הדרכון רק ארבעים פרנקים שווייציים במקום תשעים פרנקים, מה גם שאת הדרכון הייתי צפוי לקבל כבר למחרת בבוקר. הסכמתי בשמחה שייקחו ממני טביעות אצבעות, במיוחד לאור "הסכום הגדול שאחסוך בכך". לאחר שחתמתי על הסכמתי הסביר לי הפקיד שלא כולם מסכימים, אבל זאת טיפשות, מכיוון שממילא לקחו מכולם טביעות אצבעות בבית החולים ביום שנולדו, כך שלמעשה הטביעות כבר קיימות אם הן נדרשות. דבריו הדליקו אצלי "אור אדום", והבנתי שיש לטפל בתיק הלידה. במהלך הריאיון המעטתי לדבר, והוא לשמחתי לא שאל יותר מדי שאלות.
מכאן הבנתי שלצורך אישור בקשת דרכון ללא טביעות אצבעות, הרשויות מזמינות את התיק מעיר הלידה, ולכן תהליך קבלת הדרכון במקרה שכזה אורך כשבועיים. מכל מקום, הפקיד צלצל לחדר טביעת האצבעות, וביקש מהאחראים לחכות לי לפני שהם סוגרים. השחירו לי את אצבעות הידיים, וחלפו כיומיים עד שהצבע ירד לגמרי. היום כבר לוקחים טביעות אצבעות באמצעים אלקטרוניים ופשוטים יחסית. למחרת בצהריים הגעתי למשרד הפנים, וקיבלתי דרכון שווייצי על שמי שנושא את התצלום שלי לעשר שנים. כך הפכתי לאזרח שווייצי באופן רשמי.
כאמור, למדנו מהפגישה שקיימות טביעות אצבעות של פיטר בבית החולים שבו הוא נולד, בעיר המחוז אולטן. לאחר שהוציאו את טביעות האצבעות שלי מבית חולים אסותא, הודיעו לי שהחליטו שלא לחשוף ולסכן אותי בפעילות ההחלפה של טביעות האצבעות בבית החולים באולטן, מה עוד שהארכיון היה באגף נפרד. מאוחר יותר סיפר לי מדריך השפה שלי שבאחד הערבים הגיעו סוכנים לארכיון בית החולים בשווייץ והוציאו את התיק שלי. הוא הוחזר למקומו רק אחרי שהתיק ביקר בארצות הברית, ולאחר שטביעות האצבעות שבו הוחלפו באלה שלי.
*המשכתי באימונים רבים ורכשתי עוד ביטחון. מרגע שהיה לי דרכון שווייצי, כללו האימונים גם נסיעות למדינות ערב ולמדינות אחרות. באותו זמן הכירו לי את קלייר, שותפתי למשימות שתלווה אותי ברוב הנסיעות בשנים הקרובות. קלייר היתה צעירה ממני בכעשר שנים, בת להורים ממוצא גרמני וסקוטי שגרו בשיקגו. היא עבדה בסוכנות כבר שבע שנים. בחורה יפה ומושכת, בעלת שיער שטני, עיניים שחורות, שקטה ורגישה, שידעה לפעול בדם קר ובלי רחמים כשצריך. במשימותינו הצגנו את עצמנו כבני זוג שעובדים יחד בחברה השווייצית. ההתאמה בינינו היתה טובה מאוד. יכולנו לסמוך זה על זה, ובתנועות גוף ועיניים קלט כל אחד מאיתנו את השני בלי להוציא מילה. לאחר שהגשנו תוכנית הוצאות של מעל לשלושה מיליון פרנקים שווייציים, סכום שנחשב עצום באותו זמן, רכשנו בית קטן בשכונה טובה בציריך, וגם מכונית מרצדס אפורה בגודל בינוני, ואת כל הציוד שנדרש לדירה ולגינה. התפלאתי שלא היתה הגבלה לסכום שהוצאנו. הבית שימש אותי במשך כתשע שנים, והיה הכתובת שלי במשך כל זמן שירותי בסוכנות. כל חדרי הבית היו מרושתים ומצולמים עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אף שיכולנו לנטרל את הצילומים בחדרים שרצינו.
בזמן הטיפול בבית הקמנו כמה חברות אחזקה בשווייץ, כאשר בדרך כלל מי שהחזיקו את המניות היו חברות הרשומות במדינות שאין בהן פיקוח על הבנקים ועל זהות בעלי החשבונות (חברות אוף־שור, המשמשות לעתים קרובות להעלמת מס) או חברות גדולות מאוד, שרשמנו אותן כבעלות מניות באחוזים קטנים, בלי ידיעתן. המטרה היתה שאם מישהו יבדוק מי עומד מאחורי הקמת החברה, יעלו שמותיהן של חברות גדולות.
תהליך רישום החברות התחיל בחיפוש אחר חברה רפואית בעלת משרדים שממוקמים בגורד שחקים, שיש בו משרדים לרכישה. כשאיתרנו חברה כזאת, רכשנו את קומת המשרדים, שהיתה מושכרת לחברות שונות באותו בניין. הרעיון היה להקים חברה ששמה יהיה דומה לשם החברה הגדולה, ושמשרדיה ישכנו באותו בניין. לדוגמה, השתמשנו בשמה של שפהאוזן, חברה ציבורית שנסחרת בבורסה השווייצית וממוקמת בעיר שפהאוזן שליד הגבול האוסטרי. בשמה המלא נקראת החברה: "שפהאוזן - חברה לייצור מוצרים רפואיים AG", ואנחנו הקמנו חברה בשם "שפהאוזן מוצרים AG", ועל שמה רשמנו את הקומה שרכשנו. כך, אם מישהו ביקש לבדוק אותנו ברשם הקרקעות, היה מגלה שכל הבניין שייך לחברת "שפהאוזן", שהיא חברה עם מחזור הכנסות שנתי של שמונה או תשע ספרות. הכיסוי היה מושלם ועמד במבחן, כאשר חברת חקירות שהתבקשה לבדוק על החברה־האם שלנו חזרה עם דוח שמראה שאכן מדובר בחברה ציבורית ותיקה וגדולה. לשואלים הסברנו שבגלל המדיניות של החברה־האם, נרשמות החברות שהקמנו מחוץ לשווייץ כחברות שווייציות רגילות ונפרדות, ולכן אינן נכללות בדוחות של החברה הציבורית. מי שצלצל למספרי הטלפונים שהופיעו על כרטיסי הביקור בשעות המשרד בשווייץ, נענה במהירות על ידי המזכירה, שהפנתה את המבקש לפקיד או לפקידה שרשמו הודעה, או לעתים כשהייתי זמין קישרו אותו אלי בכל מקום שנמצאתי.
*לאחר שביססנו את הזהות החדשה שלי, נדרשתי להתאמן גם בארצות מסוכנות יותר. הנסיעה הראשונה במסגרת האימון היתה לירדן, שנבחרה בזכות יחסיה הטובים עם ארצות הברית, ובהנחה שאם נסתבך, עדיף שזה יקרה שם.
המטרה היתה לבדוק את האפשרות להקים משרד מעבר של הצלב האדום, ולהפעילו באמצעות אנשים שלנו. המשימה שלי היתה להיפגש עם הגורמים המקומיים שכבר היה איתם קשר מתמשך, לקבל את האישורים להקמת משרד שיטפל בעצורים ממדינות במזרח התיכון ולחתום עליהם. התוכנית היתה שהמשרד יפעל באופן עצמאי כשיהיה צורך במעורבות דיסקרטית של הצלב האדום, ללא הפעלת המשרדים הראשיים של הארגון בז'נבה, וייצג אינטרסים שווייציים. באותה הזדמנות נדרשתי לפגוש אדם מבוגר, בן למעלה משבעים, שנעצר כשהגיע לירדן מלבנון עם דרכון אמריקאי מזויף, וירדן סירבה לבקשה אמריקאית לחקור אותו. הוא דרש לדבר רק עם נציג של הצלב האדום.
הצלב האדום הוא ארגון גדול ומסועף, שמטרתו המוצהרת היא הגנה על חייהם של קורבנות סכסוכים מזוינים ועל ערך כבוד האדם. הארגון מפוצל לארגונים שונים ורבים, שעוסקים בסיוע הומניטרי לבני לאומים שונים ממדינות שונות, וחלקם עוסקים בפעילות פוליטית. אף על פי שהארגון הוא בינלאומי, פועל כל ארגון מקומי של הצלב האדום (או הסהר האדום, המקבילה המוסלמית של הצלב האדום) באופן עצמאי.
המשימה היתה לבדוק רכישה של משרדים ומבנה שיתאימו לצורכי הפעילות, לפתוח חשבון בנק מקומי, ולבדוק את מרחב החופש והאמון שייתנו בנו. הקמנו לצורך זה סניף פיקטיבי של הצלב האדום בתוך זרוע קיימת של הסוכנות, כדי שנוכל להציג את עצמנו כנציגי הארגון. התפלאתי לגלות כמה פשוט לאזרח שווייצי להציג את עצמו כנציג הצלב האדום.
לפני הנסיעה לירדן ביקשתי אישור לבקר בפטרה. מאז ומתמיד רציתי לבקר במקום, אבל כישראלי הדבר לא התאפשר, שכן ישראל וירדן היו מדינות אויבות. בזמן שירותי הצבאי השגתי מפות של האתר, ותכננתי לעבור את הגבול ברגל ולבקר במקום. מספר לא קטן של בחורים עשו זאת. חלקם נתפסו ונרצחו בידי בדואים מקומיים, אך היו גם אחרים שהצליחו להגיע ולחזור. לא מצאתי שותף שיצטרף אלי, והסיכון לא היה כדאִי. הסוכנות נתנה לי אישור לטייל לפטרה, ובלבד שמסגרת הזמן תספיק.
זמן קצר לפני היציאה לירדן הכירו לי את ג'ו, שישמש איש קשר ישיר שלי לסוכנות לשנים הבאות וייעץ לי באילו מקומות כדאי שאפעל. נוסף על כך עזר לי בכל הנדרש, כולל בנושאים הקשורים לחברה הפרטית שלי בארצות הברית, שבה מונה לתפקיד איש מכירות. הסיוע שלו היה תוספת לעזרה שקיבלתי מקלייר. ג'ו היה ממוצא אירי, צעיר ממני בשנתיים, גבוה עם שיער אדמוני שנוטה לגוון בלונדיני. הוא היה נשוי לבחורה סקוטית יפהפייה, ואב לשתי בנות מקסימות. היו לו מעמד וקשרים רבים בסוכנות, שבה הוא שירת כמה שנים עוד בטרם הכרנו. לא פעם הוא הצליח לשכנע את מי שצריך בעד או נגד פעולות שנדרשתי לבצע. ג'ו השתתף בפעולות רבות שאליהן נשלחתי, ובנסיעה לירדן התבקשנו לבדוק איך עובד שיתוף הפעולה בינינו בארץ אויב. הוא היה בחור שאפשר לסמוך עליו, ואפילו "לגנוב איתו סוסים", אף שהיה מרובע במקצת. לזכותו ייאמר שהסכים לרוב הרעיונות הדמיוניים שלי ושיתף איתי פעולה, אף שהיה לו קשה ליזום דברים, ולא פעם לקח קרדיט על מעשים שלי. נתתי לו מדי פעם להאמין שהרעיונות היו שלו, ועובדה זו עזרה לו לעלות דרגה בסוכנות. הוא התקדם, גם בזכותי, לדרגות גבוהות,
גם אחרי שעזבתי. התחלנו בהכנות.
נסיעה למקום כמו ירדן, במיוחד בפעם הראשונה, מצריכה הכנות ותיאומים רבים. יש לעבור על כל ההתכתבויות שנעשו עם הגורמים המקומיים, ולהכיר פרטים מזהים ואישיים של האנשים שאיתם היינו אמורים להיפגש. הזמנת הטיסות והמלונות נעשית על ידי מומחים בסוכנות, אבל יש לוודא שההזמנות מתאימות לתוכנית הכללית. יש לחשב ולתכנן גם את כל דרכי המילוט במקרה של תקלה, לאמוד את נקודות התורפה בדרך, לחשוב על גורמים שאפשר יהיה להיעזר בהם ובאילו שעות רצוי להיפגש איתם, לתכנן מקומות מפגש במקרה שנוצר נתק בין האנשים, להעלות סימני שאלה בנוגע לאנשי קשר מקומיים שעשויים לשמש כסוכנים כפולים, ועוד ועוד.
לכל נסיעה נהגנו להכין תיק מבצע, שכלל את כל הפרטים והאפשרויות. התיק עבר לגורמים המפקחים והמאשרים, כאשר רק המשתתפים במבצע היו רשאים לעיין בו, אף שלעתים נכללו בו חלקים שחסויים גם בפני כמה מהם. ברוב המקרים התיק צריך לעבור התאמה עם יחידת המבצעים של הסוכנות ללא פירוט יתר, לידיעה בלבד, כדי למנוע מצב שבו סוכנים יפעלו זה כנגד זה בלי לדעת שהם פועלים עבור אותה מדינה. הרבה פעמים נדרשנו לתת הסברים, ולעתים אף פסלו חלקים מהמבצע. לכל מבצע הוקם חפ"ק (חדר פיקוד קדמי), שברוב המקרים הוקם במדינה אחרת מזו שבה התקיים המבצע, כדי למנוע זיהוי תקשורת. החפ"ק הוא המפקח העליון על המבצע, והוא מקבל דיווחים מהשטח ומדווח ומקבל הוראות מהסוכנות במקרה של בעיות. ברוב המקרים יש צוות שמקדים להגיע למדינת היעד, וחלקו גם נשאר לאחר העזיבה. בדרך כלל גודל הצוות שהקדים להגיע או משתתפיו אינם ידועים, אלא לאיש קשר בלבד, שאיתו מתואמים כל הפרטים הנדרשים לביצוע.
לאחר הכנות מרובות טסנו לציריך. משם, לאחר יומיים של סידורים אחרונים, המשכנו לעמאן. הצוות המלווה יצא יומיים לפני כן מפרנקפורט לעמאן, ואישר את יציאתנו ליעד. הייתי נרגש מאוד לקראת הנסיעה ולא הצלחתי להירדם ליותר משעתיים, גם בגלל הפרשי השעות.
המטוס יצא מציריך וטס מעל ללבנון, לסוריה ועד לירדן. פתאום זה הכה בי: אני, ישראלי, נשלח בשירות הסי־איי־איי למבצע במדינת אויב, מרחק קילומטרים ספורים ממדינתי. האשמתי את יצר ההרפתקנות שבי, שהביא אותי למצב שעלול לסכן את חיי ואת עתיד משפחתי, אבל בתוך תוכי הבנתי שהטיסה הזאת והמבצע הזה הם נקודת האל־חזור. התנתקתי מהמחשבות והתמזגתי בחזרה עם הדמות שעלי לשחק. אחד הדברים שלימדו אותי בקורס היה לחשוב בגרמנית או באנגלית. "תפסיק לחשוב בעברית," המדריך היה אומר, ואכן לאט־לאט סיגלתי לעצמי את ההרגל לא לחשוב בעברית. עד היום אני חולם באנגלית.
נחתנו בעמאן - קלייר, ג'ו ואני. בנמל התעופה חיכו לנו שני אנשי קשר ממשרד החוץ הירדני, שהובילו אותנו לחדר אח"מים, ובתוך פחות מחצי שעה יצאנו לרכב שלקח אותנו למלון אינטרקונטיננטל, שבו הוזמנו עבורנו שני חדרים צמודים, האחד לקלייר ולי והשני לג'ו. בחדר סמוך התמקם גם חלק מהצוות הנוסף. בחדר שלנו היתה מיטה זוגית גדולה עם שמיכה אחת. זאת היתה הפעם הראשונה שהיינו צריכים לחלוק מיטה משותפת, שכן בדירתנו בציריך היו לנו באותו זמן חדרים נפרדים. אני וקלייר הבטנו זה בעיני זה, והיא אמרה, חצי בצחוק: "אתה ישן מתחת למיטה."
"נעשה הגרלה מי ישן מתחת למיטה," השבתי לה.
הירדנים חיכו לנו בלובי, כדי שנצא לאכול במסעדה מקומית, אבל לפני שיצאנו ניגשתי לדלפק הקבלה וביקשתי שיחליפו את השמיכה הזוגית לשתי שמיכות. הבחנתי מיד שאיש צוות שישב בלובי, ניגש גם הוא לדלפק ודיבר עם פקיד קבלה אחר, והבנתי שרצה לשמוע מה אני מבקש.
האוכל היה נהדר. כולנו שיבחנו את הסלטים, את החומוס, את הצלעות ואת הקבב. העמדתי פנים שזאת הפעם הראשונה שאכלתי אוכל מזרחי. אחרי קפה שחור ועוגות בקלאווה סוריות חזרנו למלון וקבענו שבתשע בבוקר יאספו אותנו.
עלינו שלושתנו במעלית. בכניסה לחדרים הצמודים קרץ לי ג'ו, שהיה במצבים דומים פעמים רבות, ואמר: "שיהיה לכם לילה מעניין יחד." הוא ידע שיש לנו מיטה אחת כמו בחדר שלו. נכנסנו לחדר ואמרתי לקלייר: "עושים הגרלה מי ישן איפה." היא צחקה והבחינה מיד שהשמיכה הבודדת הוחלפה בשתי שמיכות.
"יכולת להשאיר שמיכה אחת," אמרה. "נצטרך להתרגל לישון יחד, ואני מקווה שאתה לא נוחר חזק מדי..."
"מהר מאוד נדע מי נוחר," השבתי לה, והוספתי: "את ראשונה באמבטיה. אני רוצה לעבור על החומר."
אחרי כרבע שעה היא יצאה מחדר האמבטיה, לבושה בכתונת לילה שקופה שהבליטה את גופה החטוב ואת התחתונים האדומים הקטנים שלבשה. נכנסתי לאמבטיה, וכשחזרתי לחדר האורות היו כבויים פרט לאור המיטה שלי, והיא כבר ישנה, מכורבלת בשמיכה שלה, קרובה לקצה המיטה וגבה מופנה אלי. נכנסתי למיטה, ולמרות הרווח הגדול שהיה בינינו הרגשתי את חום גופה ואת ניחוח הבושם שלה. ברור שכל אלה גרמו לי לחשוק בה, אבל כבר כשהכרנו וראיתי כמה היא מושכת - אף על פי שידעתי שהיא נוטלת גלולות נגד היריון כדי לתזמן את הימים הרצויים למחזור החודשי - החלטתי שאשתדל לא ליזום איתה יחסי מין. זה לא קל להיות בשליטה, במיוחד כשנמצאים רחוק מהבית. וכשהאדרנלין מרקיע שחקים, וידוע שאף אחד לא צפוי לדעת על כך, זה רק מכפיל את הקושי לעמוד בפיתוי. במהלך התרגולים במעקבים ובכניסות למקומות ציבוריים, שבהם נדרשנו לנהוג כזוג, התחבקנו, התמזמזנו והתנשקנו כחלק מפעולות ההסחה. נאמנות היא ערך עליון מבחינתי, ונוסף על כך אשתי היתה אישה מושכת מאוד. עם זאת, אי־אפשר להגיד שסבלתי כשקלייר ואני התמזמזנו ובילינו יחד. נהניתי מבחורה צעירה וחטובה שהתמסרה כשהתחבקנו והתנשקנו כאילו היינו כבר שנים יחד. נראה שעבורה היה זה חלק מהמשחק, ולא ידעתי מה היו רגשותיה האמיתיים כלפי, בין היתר כי קיבלנו הנחיה חד־משמעית לא לדבר על הרגשות שלנו זה כלפי זה בשום פנים ואופן.
למחרת בבוקר נסענו למשרדים של איברהים, איש עסקים מקומי שממנו התכוונו לשכור משרדים, שם ישבנו עם עוזריו ודיברנו על עסקים. השיחה התנהלה בגרמנית ובאנגלית, בהקפדה על מבטא גרמני בשתיהן. התאמנתי רבות על המבטא הזה, ששימש אותי יותר מכול במדינות ערביות, בשל הדמיון הקיים בין עברית לערבית, שמקל על ערבים לזהות את המבטא של דוברי העברית.
לאחר כשעה של פגישה במשרדו של איבריהם הצעתי שנצא לסיור במשרדים שאותם הציעו לנו לשכור. הסחתי את דעתם בזמן שקלייר הפעילה עם ג'ו מכשיר שבדק תדרים במטרה לאתר מקומות אופטימליים, שבהם היו אמצעי התקשורת החזקים ביותר. בסוף בחרנו משרד יקר יחסית, שהיה מרוחק מעט מהמרכז ופחות נוח, מפני שכלל בתנאי החוזה את השכרת הקומה כולה, שהיתה פתוחה וריקה. בכך התאפשר לנו לתכנן את המשרד בדיוק לצרכים שלנו, להניח את כל התשתיות, כולל התקרה האקוסטית, לרצף, ולהקים את הקירות מהיסוד. נוסף על כך המשרד היה צמוד למבנה תקשורת גדול שבו רוכזו אמצעי תקשורת חזקים, והכבלים היו צמודים לקיר המשרדים בקומה ואִפשרו חיבור אליהם באמצעות השראה, האזנה לקו תקשורת שלא באמצעות חיבור פיזי, למשל במתיחת קו מקביל או באמצעות מכשירים מיוחדים. כך יכולנו להתקין משדרים ומכשירי האזנה ולהפעילם בלי לעורר חשד. ניהלנו משא ומתן ארוך ומייגע, ובמהלכו קמנו ללכת כמה פעמים. זאת היתה הצגה בלבד, שכן ידענו שנשכור את המקום בכל מחיר. כאחד שמכיר את המנטליות הערבית, ידעתי שאם נסכים מיד לתנאי החוזה, בעל הבית לא יחתום על העסקה, מכיוון שיחשוב שאם דרישותיו התקבלו בקלות, כנראה דרש פחות מדי. לאחר כחמש שעות של ויכוחים, שכללו ארוחת צהריים, החוזה היה מוכן. מיהרנו לבנק סמוך ופתחנו חשבון על שם החברה השווייצית.
בכל שנות פעילותי ונסיעותי תמיד החזקתי ברשותי סכומי כסף גדולים במזומן. בעולם השלישי שבו פעלתי היה צורך לרצות אנשים רבים, ודמי "בקשיש" סייעו לי להשיג דברים במהירות ובשקט. סכומי הכסף שהיו בידי וצורת התשלומים היו נתונים בדרך כלל לשיקול דעתי, אך לאחר סיום של כל מבצע נבדקתי בפוליגרף, הצהרתי שלא השארתי אצלי כסף מזומן ושהכספים נועדו רק למטרות שעליהן הצהרתי בדוח.
עוד יום עבר, ובבוקר נפגשנו במשרדו של עורך הדין שלנו לפגישת חתימה, שארכה כארבע שעות, שבהן נאלצנו להתמודד עם בעיה מנטלית. בעל הנכס דרש לשמור בידיו את המפתחות של המשרדים, ועמד על כך שהוא או שליחיו יוכלו להיכנס לנכס ולבדוק מה נעשה בו בכל זמן שירצו, בהתראה של שעה מראש, גם בשעות שאין במקום עובדים. היה קשה לשכנע אותם. גם עורכי הדין לא הצליחו להבין את ההתנגדות שלנו לעניין, שמקובל מאוד בירדן. הסברנו שאנחנו שוכרים את הנכס בכוונה להשביחו, ושבסופו של יום הכול יישאר לתועלתו של המשכיר. בסופו של דבר, לאחר שקיבל סכום נכבד במזומן, הוא הסכים לסעיף שמתיר לו להיכנס לנכס בהתראה של שלושים יום, וגם זאת רק לאחר שיקבל, אם יקבל, אישור בכתב, ובתנאי שייכנס אדם אחד בלבד בליווי של מנהל. כמו כן אושר להחליף את כל המנעולים, בלי לתת לבעל הנכס עותק של המפתח. בסיום אותן ארבע שעות, אחרי שהגענו להבנות, חתמנו על חוזה שכירות לחמש שנים בשם החברה השווייצית.
סיפור הכיסוי שלנו דרש מאיתנו להתפנות לעיסוקים של הצלב האדום, שאם לא היינו מקדישים להם די זמן, האמינות שלנו היתה נפגעת. נוסף על כך רצו לבחון איך אני מתנהג כאיש הצלב האדום. ג'ו ואני נסענו לבית המעצר בנמל התעופה לפגישה עם העצור שנחשד בהחזקת דרכון אמריקאי מזויף. לפגישה לא היה ערך ממשי. הממונה במקום אמר שלא אישר לעצור להיכנס לירדן, ושיש בכוונתו לשלוח אותו חזרה ללבנון לאחר שהביקור יסתיים. הוא הוסיף שסכום של כחמישים אלף דולר שהיה לעצור יוחרם כקנס על העבירה שביצע. לנו התברר שהעצור היה אדם מפוקפק ביותר, בעל חברה לגידול צמחי מרפא, כנראה גם סמים, בלבנון. לדבריו, הוא חתם עם הסהר האדום על הסכם לגידול צמחים עבורם. לא היו לי דרך או רצון לבדוק זאת, ולו לא היה את כל הסכם או אפילו שם של איש קשר שיאשר את סיפורו. לדעתי הוא התכוון לבדוק את ההיערכות בנמל התעופה, וחשב שאם ישתמש בדרכון אמריקאי, יעבור בקלות. הוא הסביר שלקח את הדרכון של בנו שנולד בארצות הברית והחליף את התצלום של בנו בתצלום שלו, דבר שנעשה ברשלנות רבה. הוא הציע לי בשקט מאה אלף דולר, שהיו איתו כשנעצר, בתמורה לכך שאשחרר אותו. לאחר הביקור נפגשנו שוב עם הממונה. אמרתי לו שהעצור שלו אינו מקרה שהצלב האדום צריך לטפל בו. ג'ו דרש לקבל מיד את הדרכון האמריקאי המזויף, וקיבל אותו רק לאחר שרמז לממונה שלא נדווח על סכום הכסף שנעלם מחפציו של העצור.
את יום המחרת הקדשנו לביקור בבתי חולים, במרפאות ובמוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה. נותר לנו יום נוסף, שבו רציתי לבקר בפטרה. לצורך הנסיעה הזמנתי במלון ג'יפ. איברהים הציע לקחת אותנו לשם בבוקר, ולא הסכמנו. הוא ניסה לשכנע אותנו ואמר שנוכל לצרף אלינו לנסיעה קרוב משפחה שלו, שהוא מדריך טיולים. בעודנו מתווכחים, פנו אלינו שני תיירים מארצות הברית, ואמרו שהם מצטערים להפריע, אבל שמעו שאנחנו מדברים על נסיעה לפטרה. הם הסבירו שגם הם מתכננים לנסוע לשם עם זוג נוסף ברכב ששכרו, והציעו שניסע יחד בשני ג'יפים. הם הוסיפו שכבר קבעו עם מדריך מקומי, וכשאיברהים שמע זאת הוא נרגע והניח לנו. שני הזוגות היו, כמובן, חלק מצוות הגיבוי שלנו.
פטרה היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונותיה שחצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום". יופייה וסיפורה הקסום של העיר הנבטית הזאת הצדיק את הביקור. חזרנו בערב למלון, ולמחרת בבוקר טסנו בחזרה לשווייץ.
*במסגרת ההכשרה נסעתי לתקופה קצרה לניקרגואה שבמרכז אמריקה, שהיתה עבורי עולם שונה וחדש. ב־1979 נקלעה ניקרגואה למשבר. משפחת סומוסה, ששלטה במדינה במשך שנים רבות בתמיכת ארצות הברית, נזרקה מהשלטון בהפיכה אלימה. נאמני סומוסה ניהלו קרבות בעיר הבירה מנגואה, ורוב העיר נחרבה מהפצצות של חיל האוויר. לאחר מכן ברחה משפחת סומוסה לפנמה, ואת החלל שנותר מילאו הסנדיניסטים, ארגון מחתרת המקורב לקומוניזם ולקובה, שהתנגד לשלטון סומוסה ולמעורבות האמריקאית והוביל את ההפיכה. נשיא ארצות הברית אז, רונלד רייגן, דרש לפעול נגד הממשלה החדשה כדי למנוע מברית המועצות לבסס את השפעתה שם ולבלום אפשרות לשידור חוזר של משבר הטילים עם קובה. לכן עזרה ארצות הברית לממן ולהכשיר את ארגון המורדים קונטראס, שהורכב מתומכי משפחת סומוסה ולחם נגד הסנדיניסטים. מי שעוד עזרה במימון ובאימון לוחמי הגרילה האלה היתה ישראל, סיוע שהוביל לפיצוץ פרשת איראן־קונטראס. עבור מאמני, היתה זו דרך לבחון את יכולותי לפעול במדינות קומוניסטיות. סביר למדי שחלק מהכספים שהרוויחו המפעלים שהקמתי הגיעו לידי לוחמי הקונטראס. המטרה היתה לפעול במדינה שאיני יודע את שפתה ולהשתלב בקהל שבו אני זר. הוצגתי כמשקיע שווייצי שמעונין להקים מפעלים בתחום הרפואי. זה לא ממש עניין אותם, וכל מה שרצו לקבל היה אמצעי לחימה.
בין לבין אומנתי גם בכמה מטרות בארצות הברית, בחדירה למתקנים שמורים וסודיים ובביצוע משימות מיוחדות בתוך שטח ארצות הברית מבלי להתגלות, לרבות השגת חומר כלכלי בכנסים ובתערוכות ורכישת אמון מצד זרים בפגישה ראשונה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.