המגע 2: נשיקה אחרונה

 פרק 1

רגליי נעו באופן אוטומטי, נמשכות בידי כוח שלא היה אפשר לפשט על ידי הדבקת תווית כמו חמלה או סקרנות או מחויבות. כרעתי לצידו של ריב, ולקחתי את ידה הרפויה של אמבר בשתי ידיי. גופי אומנם היה שם, מבצע את הפעולות הנדרשות מחברה מודאגת, אבל ראשי היה בתוך ענן של ערפל. ריח הסקס עדיין עמד באפי, והאורגזמות שקיבלתי מריב עדיין זמזמו לי בגוף, בקול נמוך, כמו גלים רכים של מזלג כוונון.

והייתה גם ההצהרה של ריב. הוא רמז גם על כך שהוא אוהב אותי, וגם על כך שהוא יודע מי אני, שהייתי חברתה של אמבר. זה הכניס אותי לשוק, הרבה לפני שניצבתי מול הרוח שלה בשר ודם.

היא הייתה אמורה לא להיות בחיים.

חשתי בלבול. חשתי הקלה. והרבה יותר מאשר רק מעט פחד.

יכולתי לשמוע סביבי את זמזום הקולות, מדברים על אמבר, אבל שום דבר מהדברים שנאמרו, לא נשמע הגיוני. כל מה שהצלחתי לשמוע, היה את ההמיה הבלתי פוסקת ואת היבבות שהגיעו ממנה, חלשות יותר עכשיו ובקושי ניתנות לזיהוי. לא היה נראה שהיא בהכרה, אך הכאב שנשאה היה גדול כל כך, שהוא בקע ממנה גם תוך כדי שינה.

ריב ניסה לגרום לה לפקוח את העיניים, סוטר לה קלות באותה יד שבה השתמש כדי ללטף אותי מוקדם יותר באותו ערב, יד שהייתה בתוך הפה ובתוך איבר המין שלי. הדאגה הייתה נסוכה על פניו, והרגש החד בקולו בזמן שניסה להעיר אותה, היה השתקפות של האופן שבו דיבר אליי ברגעים האינטימיים ביותר שלנו.

״אמילי, זו את?״ אמבר לחשה.

היא הצליחה למשוך את תשומת ליבי. הייתי עכשיו מודעת — לה, לפציעה שלה, לשאון שהתרחש עכשיו סביבה. הייתי מודעת לכך שריב ידע עכשיו בבירור שהאמבר שלו היא גם האמבר שלי.

״כן, זאת אני.״ ליטפתי את זרועה, מכריחה את עצמי לא לבהות בעיניה השחורות, באפה החבול, בצבע החיוור של עורה. היא עברה התעללות פיזית קשה. גופה היה רזה כמו מקל, פרק היד שלה היה שברירי בתוך שלי. שילבתי את אצבעותיי סביב פרק ידה, וקלטתי דופק שהיה חזק יותר ממה שציפיתי מהדמות השלדית שניצבה לפניי. זו לא יכולה הייתה להיות האישה הבטוחה והתוססת שהכרתי, אך זו גם לא הייתה יכולה להיות אף אחת אחרת. כתפיי איימו לצנוח מתחושת האשמה והאבל, והגרון שלי היה מחוספס כאילו בלעתי חול.

אבל היא הייתה זקוקה לכוח, ואני הייתי שחקנית טובה. אז זקפתי את ראשי ואמרתי בקול מרגיע, ״אני כאן.״

השפה שלה הייתה תפוחה ומדממת מדי מכדי שתוכל לחייך, אבל קצות פיה התרוממו מעט. ״זו באמת את.״ המילים שלה נאמרו בקושי רב, בנשימה מקוטעת. ״ג׳ו אמר ששלחת אותו, להציל אותי. אני—״

העפתי מבט לעבר ג׳ו, בזמן שהיא פרצה בהתקף של שיעול שמנע ממנה להרים את ראשה כדי להביט בו גם.

״שמרי על כוחותייך. אנחנו ניקח אותך למיטה, מלאך.״ ריב סימן לאנשיו.

מלאך. האם כך הוא כינה אותה, או שזו פשוט הייתה מילת חיבה שהשתמש בה רק עכשיו? על כל פנים, זה נשמע אינטימי, כאילו נקלעתי לסצנה רומנטית של זוג נאהבים.

״אני זקוק לכמה דברים מהמשרד,״ אמר ג׳ב לאחד משומרי הראש שלו. ״אני זקוק לערכת חמצן ולתיק שלי. יש משככי כאבים בכספת.״

הוא המשיך לפזר פקודות, ואני נעמדתי על רגליי כדי לפנות את הדרך, בזמן שריב היה עסוק בלהרים את אמבר אל בין זרועותיו. פניתי לברנט, מנהל החווה. ״לא כדאי שנקרא לרופא?״ ידעתי שג׳ב טוב במה שהוא עושה, אבל בכל זאת, הוא היה רק וטרינר.

ברנט הניד לשלילה. ״לג׳ב יש מספיק ניסיון, ואנחנו לא רוצים לעורר תשומת לב מיותרת.״

התכוונתי למחות, אבל אמבר קראה לעברי והסיטה את תשומת ליבי חזרה אליה.

עכשיו ריב היה על הרגליים, אמבר בזרועותיו, פונה לכיוון המדרגות, אבל הוא נעצר והסתובב כדי לאפשר לה להביט בי.

״אהיה שם ממש עוד מעט, אמבר,״ הבטחתי. ״אני רק צריכה לדבר עם ג׳ו בזמן שמטפלים בך.״

היא הנידה בראשה, עפעפיה נעצמים כאילו היא מתקשה לשמור עליהם פקוחים.

פניתי לעבר האיש שנשא אותה, זה שעד לפני כמה רגעים היה הגבר שלי — עכשיו כבר לא הייתי בטוחה כל כך שהוא אכן שלי. המבט שלו היה נוקשה, וקשה היה לפענח אותו. אבל כשמבטו קלט את שלי, החדר הסתחרר. עיניו היו מלאות ברגש קודר, שהיה כה מוכתם ומלא, שלא יכולתי לקבוע מה הוא מרגיש ואם רצה לחלוק זאת איתי, אף על פי שהיה ברור עכשיו בדיוק עד כמה לא שיתפתי אותו.

המתיחות עלתה לי לבית החזה, ולא יכולתי להביט בו עוד. התנתקתי מהקשר האינטנסיבי מדי. זה היה כבר יותר מדי. הפניתי את עצמי לכיוון של ג׳ו, מודעת לכך שריב עומד מאחוריי, ממשיך לעמוד באותה תנוחה עוד כמה שניות בטרם פנה לקחת את אמבר למעלה.

הכרחתי את עצמי למקד את תשומת הלב שלי בג׳ו בלבד. ראיתי אותו כבר כשנכנסתי לחדר, עוד לפני שהבחנתי בבחורה החבולה בזרועותיו של ריב, אבל לא הייתה לי עדיין ההזדמנות לבחון אותו מקרוב. כעת סרקתי את גופו, מחפשת פציעות דומות, מחפשת אחר איזה סימן לכך שההצלה שלה גרמה לו לנזק. כשלא הצלחתי למצוא כלום, שאלתי, ״אתה בסדר?״

״מלבד העובדה שאני מותש, כן. אני בסדר.״

נשמתי לרווחה. ״אמרתי לך שהיא בחיים.״

ג׳ו גיחך. ״אכן אמרת.״

בהתחלה, ידעתי והתעקשתי, עד שהוא הציג בפניי את דוח הנתיחה שלאחר המוות של איזו אלמונית שתאמה את תיאורה של אמבר, אישה שעל כתפה היה אותו קעקוע V כפי שהיה לאמבר. מצאתי את אותו דוח בדואר האלקטרוני שנשלח לריב כשערכתי את חיפושיי במחשב שלו, מה שעוד יותר חיבל בתקווה שלי שהיא עדיין בחיים.

״איך זה...״ לא הייתי בטוחה איך עליי לשאול את השאלה. ״איך זה שהיא לא מתה?״

הוא העביר את ידו בשערו. ״לא יודע. אני חושב שניסו להטעות אותנו בכוונה.״ המבט על פניו אמר לי בדיוק מי הוא חשב שניסה להטעות אותנו — ריב סאליס. ג׳ו מעולם לא בטח בו, והייתה לו סיבה טובה לכך. המוניטין של ריב היה מפוקפק במקרה הטוב. חמש שנים קודם לכן, החברה שלו, מיסי, מתה באופן מסתורי בזמן ששהתה עימו על האי שלו באוקיינוס השקט. ניקו אותו מכל אשמה, אבל הידיד שלי, כריס בלייקלי, שהיה קרוב למיסי, תיאר את מערכת היחסים שהייתה לה עם ריב, כבלתי יציבה. כריס היה משוכנע שריב הרג אותה, ואפילו העלה את העניין בריאיון שערך בטלוויזיה.

לא הייתי בטוחה אם הייתי בצד שלו או של ריב. ריב הבטיח לי שלא היה לו שום קשר למוות שלה, ואף על פי שלא הייתי בטוחה אם אני מאמינה לו או לא, החלטתי שלא היה לי משנה מה התשובה הייתה. עכשיו שאמבר חזרה, הייתה לי פחות סיבה להטיל ספק בדבריו.

לג׳ו, כך נראה, היו עדיין ספקות. אחרי חודשים ממושכים של חקירה, הוא הצליח למצוא רק ראיה אחת חותכת — ראיה שקשרה בין ריב לבין המאפיה היוונית ורשת הסחר בנשים שג׳ו היה בטוח שאמבר נקלעה אליה.

חשבתי על החבלות שלה, וצמרמורת חלפה בגופי. ג׳ו צדק ככל הנראה.

״מה קרה?״ שאלתי, לא רוצה לדעת אבל חייבת לדעת באותה מידה. ״איפה מצאת אותה?״

״עם וילנקיס.״

מיקליס וילנקיס, הבוס המאפיונר שהדבקתי עליו תווית של פושע שפל. זה היה השם שציפיתי לשמוע. אמבר הייתה בחברתו כשראו אותה בפעם האחרונה. גם ריב היה קשור אליו — ראיתי תמונות של שניהם יחד באירועים שונים, וכן מספר מכתבים אלקטרוניים ממנו אל ריב.

״אתה פשוט נכנסת והצלת אותה מהבית שלו בשיקגו? או...״ השארתי את השאלה פתוחה, כי לא הצלחתי להעלות בדמיוני את הסיטואציה.

״היה לי מזל בעצם.״ הוא ניער את ראשו כדי להראות לי עד כמה לא האמין למה שאירע. ״ממש מזל. הייתי במעקב אחר מיקליס במשך שלושה ימים, לפני שראיתי אותה. אפילו לא זיהיתי אותה בהתחלה. אבל כשישבתי ברכב שלי, ראיתי אותה רצה מתוך הבית, והיא הייתה מוטרדת ממשהו. הוא יצא בעקבותיה, אמילי. הוא תפס אותה בשיער ומשך אותה חזרה בכזו עוצמה, אני נשבע שכמעט שבר את צווארה. ואז הוא התחיל להכות אותה. לגמרי פוצץ לה את הפנים בזמן שהיא נאבקה ובכתה. אני לא יודע איך הצרחות שלה לא גרמו לאנשים להתקהל סביבם.״

הרגשתי שאני הולכת להקיא. ״אולי השכנים פוחדים ממנו פחד מוות. הם מתעלמים ממה שקורה.״ כשאני הייתי קטנה, אנשים העלימו עין. איש לא הזכיר את השכן סוחר הסמים. אף אחד לא טרח לבוא לראות מה איתי כשאימי התמוטטה בחצר הקדמית לאחר ששתתה יותר מדי. איש לא התערב כשאמבר ואני היינו חוזרות הביתה בבגדי מעצבים חדשים ועם מזומנים בלתי מוסברים בכיסים.

״נראה כך. הוא עזב אותה כך בחניה שלו. בין אם החליט לתת לה למות כך ובין אם הוא תכנן לחזור ולקחת אותה מאוחר יותר, אני לא יודע. חטפתי אותה והסתלקתי משם.״

״מדוע לא לקחת אותה לבית חולים? או למשטרה?״ היה לי מובן מדוע אנשיו של ריב ויתרו, אבל לג׳ו היה יותר אמון במערכת המשפטית.

״היא סירבה ללכת לשום מקום אחר מלבד לפה. היא התעקשה על כך, והיא הייתה מפוחדת. היא כבר הייתה פעם אצל רופא, זוכרת? עם חבלות אחרות, ואיכשהו היא גמרה חזרה אצל המתעלל שלה. לא ידעתי על מי לסמוך. אז הבאתי אותה הנה.״

הוא כופף את ראשו והסתכל עליי. ״לא חשבתי שאראה אותך כאן כשהגעתי.״

״טוב, נו.״ שכרתי את ג׳ו כדי לחקור את היעלמותה של אמבר, אבל לא הייתי גלויה כל כך לגבי החיטוטים הפרטיים שלי. אבל כרגע, לא רציתי לחשוב על נסיבות הימצאותי כאן בחווה של ריב בוויומינג, ובטח שלא לדבר על זה. ״איך עלה לך הרעיון לחפש אותה שם? איך בכלל הבנת שהיא עדיין בחיים?״

״לא ידעתי. היא לא הייתה הסיבה לכך שעקבתי אחריו.״

קימטתי את המצח. ״אז למה...?״

הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מאמין שבכלל שאלתי את השאלה הזאת. אבל הייתי חייבת. רציתי לשמוע אותו אומר זאת.

והוא אמר את זה. ״חיפשתי אותך.״

הייתה חיבה באופן שבו הוא הסתכל עליי בלי להסיר את מבטו, המבט שלו קל לקריאה הרבה יותר משל ריב, אבל קשה באותה מידה לסבול, מסיבות שונות לגמרי.

השפלתי את עיניי לרצפה. ״תודה, ג׳ו. שמצאת אותה. שהבאת אותה לכאן.״ לא יכולתי להודות לו מספיק על מה שעשה למעני. הוא נכנס לקו האש מרצונו, אחרי שניסיתי להתחמק ממנו ואחרי שלא שיתפתי איתו פעולה, כשהכנסתי את עצמי לסיטואציה הארורה הזאת אחרי שהזהיר אותי אינספור פעמים. הדאגה שלו לא הגיעה לי. לא יכולתי לפצות על כך באמצעות הכרת תודה.

הוא התקדם צעד לעברי. ״אמילי, יש עוד משהו שאת צריכה לדעת.״ הוא חיכה שארים אליו את מבטי לפני שהמשיך. ״הקעקועים. גיליתי את משמעותם.״

״קעקועי ה־V?״ מלבד אמבר והאלמונית מדוח הנתיחה, ראיתי קעקוע כזה גם על אחד העובדים של ריב בלוס אנג׳לס. ״זו לא פשוט האות הראשונה של וילנקיס?״ ניחשתי שזה איזה סימן לתמיכה מאפיונרית. כמו קעקוע של כנופיה.

״זה באמת מציין את וילנקיס. אבל הקעקועים אינם נמסרים מרצון. הם משמשים כמו חותמת. כל מי שמחזיק בקעקוע, משתייך למיקליס.״ למקרה שלא הבנתי במה מדובר, הוא המשיך והבהיר, ״במילים אחרות, עבד מסומן.״

״זה אפילו לא חוקי.״ דבר שהיה לגמרי מגוחך לומר, מאחר שהיה ברור שלמאפיה אין שום כבוד למה שחוקי. נעשה לי יבש בגרון. ״מה זה בכלל אומר? היא הצליחה לברוח. היא בטוחה עכשיו. נכון?״

״הרושם שלי הוא שמיקליס שם את חותמו על אנשים, כאשר החוב שהם חבים לו גדול יותר ממה שהם יכולים להחזיר לו בחיים האלה. מה שאומר, שאם זה נכון — שאם אמבר חבה לו כל כך הרבה, אז הוא—״ הוא הפסיק לדבר כששמע צעדים מתקרבים.

רציתי לדעת יותר, אבל כשהסתובבתי, ראיתי את ריב מתקרב. הפסקתי לחשוב על מיתוג ועל עבדות, ונפלתי אל תוך מערבולת הרגשות המבלבלים שעלו בי משעמד מולי. היו כל כך הרבה דברים בינינו שלא יישבנו עדיין — וזה עוד לפני שהכנסנו לתמונה אנשים אחרים. אמבר וג׳ו רק סיבכו את העניינים עוד יותר.

״היא מבקשת אותך, אמילי,״ ריב אמר, עיניו נעוצות בג׳ו. ״היא נמצאת בסוויטה שלידך.״ הוא אמר את זה בנימה שלא השאירה מקום לוויכוח.

מלבד זאת, באמת רציתי להיות עם אמבר, אז הנדתי בראשי ופניתי לעלות למעלה, אף על פי שידעתי שג׳ו יכול בקלות לחשוף את כל סודותיי. אולי הגיע הזמן שהסודות האלה יצאו ממילא.

אם היא באמת רצתה שאבוא, זה לא מה שקרה עד שהגעתי למעלה. עכשיו, כל מה שהיא רצתה, היה משהו שישכך את הכאב. חולצתה הוסרה, ושטפי דם היו פזורים על בית החזה ועל הזרועות שלה. חלק מהם הספיקו להצהיב ולדהות, וחלק מהם היו הרבה יותר טריים. כמה וכמה כתמים כמעט שחורים זועמים נראו על צד אחד של גופה. ג׳ב לחץ עליהם כשנכנסתי לחדר, ואף על פי שהמגע שלו נראה עדין, הבדיקה גרמה לה לפרוץ בדמעות.

מיהרתי אליה כדי לאחוז בידה וללטף את שערה, אבל הייסורים שלה היו קשים כל כך, שלא הייתי בטוחה שנוכחותי מועילה. ג׳ב סיים לעבור על הצלעות שלה לפני שפנה אליי. ״אמילי, אכפת לך לרדת למטבח ולהכין רטיות קרח? אם יש אפונה קפואה או משהו כזה, זה גם יעזור.״

״כמובן. שבורות?״ גם אני חוויתי אותן. הכרתי את הכאב.

״רק סדוקות, אני חושב. אבל נשימתה לא טובה. הייתי רוצה לחבר אותה לחמצן כדי שלא תפתח דלקת ריאות.״

״יש חמצן במשרד הראשי, למקרי חירום,״ ברנט הציע. ״אצלצל לשם ואבקש שיעלו אותו למעלה. ואמילי, יש רטיות קרח במקפיא הקטן שבמזווה.״

התכופפתי כדי לנשק לאמבר במצחה. ״החזיקי מעמד. נדאג שתרגישי טוב בקרוב.״ היא לחצה לי את היד, וידעתי שהיא שומעת אותי, אף על פי שהייתי בטוחה שהיה לה קשה להאמין בכך במצבה הנוכחי.

הגברים שג׳ב שלח כדי להביא את האספקה נכנסו כשעזבתי את החדר, ועד שהספקתי לחזור עם רטיות הקרח, הם כבר חיברו את אמבר למכשיר העירוי, והנוזל טפטף מהצינורית לתוך הווריד של פרק ידה. עיניה היו עצומות. היא ישנה או שהייתה בדרך להירדם. לא רציתי להטריד את מנוחתה. במקום זאת, נתתי לג׳ב את הרטיות, והתיישבתי על הספה הדו־מושבית שהייתה ליד המיטה, וצפיתי בהם בלי יכולת לעשות דבר.

הייתי בעצם אסירת תודה על חוסר היכולת לעזור. מתוך כל הרגשות המורכבים שהכבידו עליי כרגע, חוסר האונים היה הקל ביותר לשאת. זה היה רגש שהכרתי.

ברנט חזר עם מכל החמצן, וכן עם מכשיר לניטור. ריב הגיע איתו והתיישב בצידה השני של הספה. יחד ראינו איך ג׳ב וברנט חיברו את אמבר למכשירים. לא דיברנו ולא הבטנו זה בזה. המתח בינינו זמזם כמו זבוב כשהוא כלוא בחדר סגור. הייתי נואשת לדעת מה הוא חושב ומרגיש. האם הוא היה ממוקד בה, כפי שהיה נראה שהוא? או שהראש שלו היה ממוקד בנו, כפי ששלי היה?

ככל שהמשכתי לשבת בלי לקבל ממנו שום סימן לכך שהכיר בנוכחותי, כך החרדה שלי גברה.

השעה הייתה כבר אחרי שלוש, כשג׳ב סימן לנו לצאת אחריו למסדרון לתדריך.

״ובכן?״ ריב שאל, חוסר סבלנות בקולו.

אף שסגר את הדלת מאחוריו, ג׳ב שמר על קול נמוך. ״היא בעיקר מלאה בחבורות. הצלעות שלה רגישות, אבל נראה שהן רק סדוקות. יש לה נקע בפרק היד, והיה לה זעזוע מוח, אבל כל אלה יתרפאו בבוא הזמן.״

ריב שפשף את עורפו והניד בראשו, תוך שהוא מעבד את כל שנאמר. ״כשהיא תתעורר,״ ברנט אמר, ״יכול להיות שהיא תזדקק למשהו שיעורר אותה, אם אתה יודע למה אני מתכוון. היא הייתה די בתוך החומר הלבן בפעם האחרונה שהייתה כאן.״

ריב הניד בראשו. ״ג׳ו — זה שהביא אותה לכאן — אמר שהיא לא עושה את זה עכשיו. הוא די בטוח שהיא עברה לאופיום.״

אז זה היה מה שהוא דיבר עליו עם ג׳ו. הוא ניסה לדאוג לאמבר, והייתי אסירת תודה על כך. וגם הייתי אנוכית מאוד, כי אכזב אותי לגלות שהוא לא שאל לשלומי.

ג׳ב הרים גבה תוך כדי הרהור. ״הרואין?״

ריב ניער את ראשו שוב. ״קודאין. אולי אוקסי. פגעו בה די קשה, אבל הוא אמר שהיא מתחננת לכדור כל שעתיים.״

״אתה יודע אם הוא נתן לה משהו?״ ג׳ב שאל.

״מעט ויקודין. הוא אמר שנתן לה את זה לפי ההוראות, כדי לעזור לה עם הכאבים. הכדור האחרון היה לפני ארבע שעות.״

ג׳ב עשה את החישוב בראשו. משהיה נראה שהתוצאה מספקת אותו, הוא אמר, ״בדיוק הכנסתי לה מורפיום לאינפוזיה, וכן משהו שיעזור לה לישון. נצטרך לשים לב לשעה ולתת לה רק מה שהיא צריכה במקום מה שהיא מבקשת. בבוקר, אראה אם אוכל להשיג מתדון.״

ברנט נתן לריב מכה קלה על הגב. ״אני הולך לבדוק מה קורה באבטחה, לוודא שאנחנו מכוסים, למקרה ש—״

ריב קטע אותו. ״הוא לא יבוא לכאן לחפש אחריה.״

״עם כל הפעילות המתרחשת כאן לאחרונה, אתה בטוח?״

ריב היסס לרגע, ואז אמר שוב, ״הוא לא יבוא לכאן. אבל אבטחה נוספת לא תזיק.״

צמרמורת חלפה בי בעודי חושבת על מה שג׳ו אמר לגבי הקעקוע של אמבר. אבל סמכתי על תפיסת הסכנה של ריב. אם הוא אמר שהוא אינו סבור שווילנקיס יגיע, האמנתי לו. האבטחה המוגברת הייתה, קרוב לוודאי, רק אמצעי זהירות.

ברגע שברנט הסתלק, ריב פנה שוב אל ג׳ב. ״מה עלינו לעשות למענה הלילה?״

הנהנתי, מצטערת שלא הייתי הראשונה ששאלה את השאלה.

״אין שום דבר שאתה יכול לעשות כרגע.״ ג׳ב הציץ בשעונו. ״היא בטח לא תהיה בהכרה כמה זמן. הייתי מציע לנצל את ההזדמנות כדי לישון. אשאר איתה עד הבוקר, למקרה שהיא תתעורר.״

״אני יכול לקחת את המשמרת הראשונה,״ ריב שוב דיבר לפני שיכולתי אני לדבר. ההצעה שלו נגעה בי במקומות שלא ידעתי שהיו חשופים כל כך. אמרתי לעצמי, שזה פשוט כי אני רוצה להיות זו שתהיה לצידה.

טוב. אם הוא התכוון להישאר, אז כך גם אני אעשה.

אבל אז ג׳ב אמר, ״אני מעדיף שזה יהיה אני. אני רוצה להיות כאן, למקרה שתהיה לה איזו תגובה מוזרה לתרופות או למקרה שמצבה יחריף.״

ריב היסס במשך דקה ארוכה לפני שנתן את הסכמתו. ״גש אליי אם יש איזשהו שינוי.״

״מבטיח לעשות כך, בוס.״

״אז אראה אותך בעוד מספר שעות.״ בלי להעיף לעברי מבט, הוא סב על עקבותיו ופנה לכיוון חדר השינה שלו.

ג׳ב זרק לעברי חיוך מתוח, ואז פתח את הדלת לחדרה של אמבר, משאיר אותי במסדרון לבדי.