המהלך האחרון

הוא עקב אחריה כבר שבועות. צופה. מתבונן. אוהב את המרדף. את הציד. אבל הוא לא היה מפלצת, וגם לא היה רע. הוא היה אדם שהייתה לו תוכנית ממוקדת שהעניקה לחייו תכלית ומבנה. היו כאלה שהטילו ספק שיש בו את האומץ הנדרש כדי להוציא לפועל את תוכניתו. היו כאלה שחשבו שאין לו את הביצים. את המחויבות. היו לו. ועוד איך היו לו.

הוא המתין בין הצללים וצפה במכונית המשפחתית הכסופה נכנסת אל מגרש החניה של חנות הנוחות. חלונות המכונית הסגורים בקושי הצליחו לעמעם את השיר שנשמע בעוצמה מהרדיו. האישה שישבה במושב הנהג נעה לצלילי המוזיקה ותופפה באצבעה על ההגה.

כשהשיר הסתיים היא יצאה מהמכונית, ניגשה אל משאבת הדלק והכניסה את פיית התדלוק אל המכל. הערב בחרה בחצאית שחורה, בחולצת משי לבנה ובמגפיים בעלי עקבים גבוהים. היא התקשטה בעגילי חישוק מזהב, בשרשרת פנינים ארוכה שנחה בין שדיה המלאים ובצמידים, וכמובן בטבעת האירוסים שלה, בעלת יהלום חמישה קראט.

היא סרקה את מגרש החניה החשוך, כאילו חשה במבטו הנח עליה. היא שפשפה את זרועותיה בידיה ואחר כך לקחה את ארנקה ונכנסה אל חנות הנוחות. היא נופפה אל המוכר שעמד מאחורי הקופה. היא ראתה אותו עשרות פעמים בעבר. שמו היה תומס והוא היה בעליו של המקום. היו לו חלומות גדולים לפתח את העסק שלו. היא נעלמה אל חדר השירותים.

הוא לקח את ארגז הכלים שלו מהמושב הקדמי של הוואן הגנוב ופתח את הדלת. התאורה הפנימית לא נדלקה כשהשאיר את הדלת פתוחה מעט כיוון שהייתה מנוטרלת, מותירה אותו בטוח, מוסתר בצללים. עצביו היו מרוטים כאשר חצה בריצה את מגרש החניה.

הוא כרע ליד הצמיג האחורי של מכוניתה והוציא מארגז הכלים דוקרן קרח. הוא הידק את אחיזתו בידית העץ, תקע את הדוקרן בצמיג ונענע אותו מצד לצד. כששלף את הדוקרן האוויר החל לצאת באיטיות.

נותרו לה תשעה עד שנים־עשר קילומטרים לפני שכל האוויר יצא מהצמיג והיא תיאלץ לעצור בצד. בשעת לילה כזאת, הקילומטרים הנוספים האלה על כביש I35 יובילו אותה עוד יותר דרומה, אל קטע מבודד יותר של הדרך. המלכודת המושלמת.

מסוחרר מציפייה, הוא לא מיהר אל הוואן, אלא אל עבר פח האשפה, כדי שיוכל להתמזג בצללים ולתצפת עליה כשתצא מהשירותים אל האורות הבוהקים של חנות הנוחות.

היא תיקנה את האודם שלה, ניפחה את שערה וחייכה כשעצרה לרגע ליד תצוגת השוקולדים. היא אף פעם לא קנתה ממתקים, רק קפה שחור, אבל הערב בחרה בשקית קטנה של סוכריות ואחזה בה בכוח, כאילו הפרה כלל ותיק. היא מילאה כוס לדרך בקפה השחור הרגיל שלה, שילמה תוך כדי התלוצצות עם תומס והשליכה כמה שטרות אל צנצנת הטיפים.

כשיצאה, העבירה אצבעות ארוכות בשערה הכהה. צמידי הזהב, נוצצים באורות תחנת הדלק, היטלטלו ממפרק כף ידה.

אחרי שהחזירה את פיית התדלוק ואת מכסה המכל למקומם, התיישבה מאחורי ההגה, התניעה והדליקה את הרדיו. במקום להתחיל לנסוע כפי שעשתה תמיד, פתחה את שקית הממתקים ושלתה ממנה חתיכת שוקולד עבה. מקצב המוזיקה הלטינית הלם בזמן שישבה במשך כמה דקות ופשוט אכלה. לבסוף שילבה את המכונית להילוך.

למשיכה שלו כלפי האישה הזאת לא היה כל קשר לנענוע העדין של ירכיה או לאופן שבו הטתה את ראשה. הוא לא נמשך אל צורת ישבנה בחצאית הכהה, לקימור שדיה בחולצת המשי הלבנה או אל שוקיה החטובות. כל זה היה נחמד מאוד, אך מה שבאמת גרם לו זקפה הייתה הידיעה שהוא עומד להרוג אותה.

המחשבות עליו מכוון אקדח אל ליבה העניקו לו זקפה. הוא יהיה זה שישלוט בדקות האחרונות של חייה. הכוח היה משכר.

הפנסים האחוריים של מכוניתה נדלקו והיא פנתה אל עבר היציאה אל הכביש לכיוון דרום. הוא נחפז אל מכוניתו ונסע בעקבותיה באורות כבויים עד שהגיע אל היציאה אל הכביש הבין־מדינתי. הוא אחז בחוזקה בהגה, מקפיד להישאר במרחק של כמה מכוניות ממנה.

זה היה לילה חם, לא אופייני לעונה, כמעט נטול ירח. הכוכבים היו זוהרים וברורים. הוא הדליק את הרדיו שהשמיע שיר קאנטרי ופתח את החלון, מתענג על הרוח הקלה שנשבה על פניו.

שלוש דקות נהיגה. הייתה רק מעט תנועה סביבה. הצמיג עדיין התגלגל. בקרוב המכונית שלה תתחיל להאט. היא תתחיל לפגר אחר עדר המכוניות הקטן. הם יהיו לבד.

חמש דקות נהיגה. הפנסים האחוריים של המכוניות המעטות מיהרו אל האופק הכהה. מכוניתה החלה להאט. הצמיג הימני האחורי כבר הראה סימנים שחסר בו אוויר. השניות חלפו. הוא הפעיל את משבש תדרי הטלפון שלו.

שבע דקות נהיגה. הצמיג כבר היה כמעט על החישוק שלו. המכונית התנדנדה באופן משונה. נורת האיתות הימנית שלה הבהבה והיא ירדה לצד הכביש. אבני חצץ עפו מתחת לצמיגים והאבק היבש של טקסס הסתחרר באוויר.

הוא עצר מאחוריה וכיבה את הפנסים הקדמיים שלו כשאורות נוספים הבהיקו במראה הקדמית. הוא המתין. משאית בעלת שמונה־עשר גלגלים חלפה על פניו וזרם האוויר נענע קצת את הוואן. מכוניות נעצרו בשולי הכביש המהיר לעיתים קרובות, לכן נהג המשאית לא הקדיש לכך תשומת לב.

בכל זאת היה עליו להזדרז. אי אפשר היה לדעת מי יגיע פתאום או כמה זמן הם יהיו לבד. זה לא היה מקום בטוח, אבל הסיכון שייתפס הגביר את פרץ האדרנלין ששטף את גופו.

ליבו הלם בחוזקה כשהסתכל במראה הקדמית וראה רק את הפס החשוך של הכביש הראשי. השטח נקי. הוא הפעיל מצלמה קטנה שנתפרה בדש הז'קט שלו ותחב במכנסיו את האקדח המשומן היטב, מתחת לז'קט. הוא יצא מהוואן, נעליו מוחצות את החצץ הדק כשפסע לעבר מכוניתה. ליבו דפק במהירות ופיו היה יבש. אצבעותיו עקצצו ובטנו התכווצה בלהיטות שלא חש כבר זמן רב. לאט פסע אל עבר החלון בצד הנהג וכשהקיש עליו האישה נרתעה. הוא חייך וסילק את הנוקשות מהבעת פניו. היא פגשה במבטו וחייכה.

זה עמד להיות מהנה יותר ממה שדמיין לעצמו.

המשחק התחיל.