המהמר

1

עשור חדש עמד בפתח, ואֶלוּסיוּס אָרצֶ׳ר ישב באוטובוס מקרקש בדרכו מערבה לקליפורניה, בחיפוש אחר חיים טובים יותר עד כמה שאפשר לצפות מאחד כמוהו. זה אומר קורת גג מעל לראשו, שלוש ארוחות ביום, כוס של בירה טובה פה ושם, ואספקה קבועה של לאקי סטרייק שיעסיקו את פיו וישמרו על גמישותו. וכמובן, עבודה יציבה. למעשה, עדיף עבודה מקצועית. הוא ידע שהוא זקוק לזה, ובהקדם. זה היה כמו לחפש מים במדבר, הוא ידע שאין חיוני מזה, וגם לא עניין אותו איך ימצא את מבוקשו. אחרת הוא יישאר סתם בטלן, ובזה אין שום עתיד.

הוא הסיר את כובע הפֶדוֹרָה והחליק את שערו הקצר והכהה לפני שהחזיר את הכובע למקומו.

אולי אני שואף להגיע לירח, אחרי הכול. אבל למה לא, בעצם?

לארצ׳ר עדיין לא מלאו שלושים. לאחר שלחם במלחמת העולם השנייה, הוא ישב בכלא בשל פשע שלא באמת ביצע, אף שהחוק לא הכיר בדקויות שכאלה, כך שבית המשפט כלא אותו בכל זאת מאחורי סורג ובריח. מצד שני, הוא דווקא היה שמח להודות באשמה ולהסכים שהוא טיפש מוחלט. כי ברור שזה היה קשור לאישה, ונדמה שארצ׳ר איבד תמיד את השכל הישר כשנמצא בחברתן של בנות המין היפה.

הוא התנשא לגובה של מטר שמונים וחמש, ואת גופו הקשיחו בתחילה הצבא ולאחר מכן גם הכלא, שם לא תמיד החזקים שרדו, אך אין ספק שתכונה כגון זו שיפרה משמעותית את הסיכוי שלהם. הוא היה גם נבון למדי, וניחן בתושייה מסוימת ובמוסר עבודה גבוה דיו כדי ליצור לעצמו חיים לא רעים, אם רק יקבל הזדמנות. ארצ׳ר קיווה למצוא את ההזדמנות הזו בעיירה קטנה לשפת הים בקליפורניה, שם היה להוט לפתוח דף חדש תחת חסותו והדרכתו של בלש פרטי ותיק, אדם בשם וילי דאש.

אבל ראשית, היה עליו להגיע לשם. ולאחרונה נדמה ששום דבר לא הלך לו בקלות, בטח לא נסיעות ארוכות ברחבי המדינה שהייתה כה גדולה עד שנדמתה לו כנמתחת עד אין סוף.

הוא הציץ החוצה מבעד לחלון המלוכלך של האוטובוס וראה את שלט המתכת שנמתח מעל הרחוב ומעליו עברו כעת:

רינו, העיר הקטנה הכי גדולה בעולם

לא היה לו מושג מה זה אומר, אבל זה בהחלט נשמע מסקרן. הם עצרו במסוף האוטובוסים, והוא שלף מהמדף שמעל לראשו את תרמיל העור הגדול והחדש שלו. הוא לבש חליפת צמר חומה ומפוספסת של שני חלקים, עניבה ירוקה עם דוגמה עדינה שנקשרה לצווארו בקשר וינדזור יחיד, מעל חולצה לבנה ומעומלנת, ולראשו חבש מגבעת פֶדוֹרָה עם גומה קטנה בראשה וסרט חום מסביבה. כל רכושו עלי אדמות היה בתוך התרמיל הזה. זה לא היה הרבה, אבל זה בהחלט היה יותר מהרכוש שהחזיק כשנפתחו לפניו דלתות בית הכלא, לפני זמן לא רב.

הוא קיבל המלצה על מקום לינה מבחורה שעמדה מאחורי דלפק במסוף האוטובוסים ושערה הבלונדיני עוטף את צווארה כמו פרוות חורפן שובבה, ועיניה הכחולות ממזריות לא פחות. קימורי גזרתה החטובה הזכירו לו תצלום של אווה גרדנר בבגד ים בלבד, שנהג להחזיק בתוך הקסדה שלו בשנות המלחמה. הוא הסביר לה שהוא נמצא בדרכו לקליפורניה, והיא מסרה לו מפה, וגם המלצה היכן לאכול את ארוחת הערב שלו.

״שמי ג׳ינג׳ר,״ היא אמרה לו בחיוך רחב. ״אולי נתראה בהמשך הערב אי שם בעיירה.״

הוא הסיר את כובעו בנימוס וחייך אליה בתגובה, וכשהמשיך בדרכו התפוגג חיוכו למבט זועף. גם אם שמה היה ג׳ינג׳ר רוג׳רס, הוא התכוון לשמור על מרחק ביטחון, ולעזאזל עם השיער השובב והעיניים הממזריות.

״אתה נראה אבוד, חייל,״ נשמע פתאום קול.

ארצ׳ר עמד כעת מחוץ למסוף, שקוע כל כולו בחום המענג שעלה מהמדרכה ועטף אותו בחיבוק. הדובר היה גבר בסוף שנות השישים לחייו, זקוף כמו מגרפה, צנום כמו מחרטה, עם שיער לבן ומדובלל ושפם צמרירי שהגיע כמעט עד לסנטרו. הוא לבש חליפה כהה שנזקקה לניקוי הגון וחבש כובע שחור ומקומט, מוקף בסרט מוכתם בגוון של בורדו. שרשרת כסופה של שעון נתלתה מעל לסוטה לבנה ומנומרת שכיסתה את בטנו ואת חזהו השקוע.

ארצ׳ר הניח את תרמילו על המדרכה, שלף מכיסו חצי חפיסה של לאקי סטרייק, הדליק גפרור על סוליית נעלו ואז קירב את האש אל קצה הסיגריה שלו. הוא נופף בגפרור המשומש כאילו היה זיקוק, ואז השליך אותו ארצה. האיש הביט בסיגריה שלו בתאוותנות שכזו, עד שארצ׳ר חש צורך לשלוף עוד אחת ולהציע לו אותה. הזר קיבל את הסיגריה בהכרת תודה, והשתמש במצית כרום חבוט משהו כדי להצית אותה. הם נשפו עשן במשך דקה ארוכה, וכל אחד מהם לכסן מבט אל האחר מבעד למסך הערפל המעורב של שתי סיגריות לאקי.

״רק הגעתי העירה,״ השיב לו ארצ׳ר, שחש פתאום צינה קלה כשהשמש נטתה לערוב אחרי שעמלה יום ארוך, והחום התכווץ בחזרה לתוך המדרכה כמו להבה שנסוגה מחוסר חמצן.

האיש העיף מבט בתרמיל ואז במסוף האוטובוסים שמאחוריהם, והנהן. ״כן, שמתי לב.״

״ולא איבדתי את הדרך. אני פשוט בדרך למלון שלי.״

״לא התכוונתי גיאוגרפית. זו הייתה מטאפורה.״

״אתה נשמע אדם משכיל, או שפשוט למדת לגלגל את המילים על לשונך?״

״הזמן ימלא את ראשך, אם רק תאפשר לו. ישנם כאלה שלא עושים את זה. הם פשוט שמים מכסה ומסיימים את חייהם בדיוק כמו שהתחילו, בורים כתינוקות.״ הוא הושיט לארצ׳ר יד רועדת, מגוידת ורידים דקיקים ומוכתמת פה ושם בכתמים כהים. ״שמי רוברט האוֶולס, אבל חבריי וגם כמה מאויביי קוראים לי בובי אֵייץ׳. ומי אתה?״

ארצ׳ר לחץ את ידו אך שאל בתגובה, ״למה אתה רוצה לדעת?״

״אני סתם מנהל שיחת חולין, בחורצ׳יק, אל תיכנס לחרדות.״

״אנשים קוראים לי ארצ׳ר.״

״פעם ראשונה שלך ברינו?״ שאל האוולס.

ארצ׳ר נשף עשן החוצה והנהן באיטיות. ״זו רק תחנה בדרך.״

״לקליפורניה? לסן פרנסיסקו? ללוס אנג׳לס? שם נמצאת הוליווד. עם הנשים הכי יפות בעולם. הרחובות מרוצפים זהב, ולמים יש טעם של יין.״

״רק ששום דבר מזה לא נכון.״

״אפילו לא טיפונת. נו, אולי הנשים באמת הכי יפות. אבל הן לא באות בחינם, בחורצ׳יק. ובזה נגמרה כל שיחת החולין הרגילה שלי.״

״למען האמת, אני בדרך לקליפורניה, אבל למקום מצפון ללוס אנג׳לס. זה מה שכתוב במפה של ראנד מק׳נלי.״

״המראה שלך עשוי למשוך את המצלמה. אז אולי אני עומד פה מול גרי קוּפֶּר הבא?״

״אין לי שום עניין להיות גרי קוּפֶּר הבא, או להסתכל לתוך מצלמה. אבל זה לא אומר שאני לא יודע לשחק, כי זה פחות או יותר מה שאני עושה בכל פעם שאני פותח את הפה.״

״אם כן, מה השאיפה שלך?״

ארצ׳ר סיים לעשן את הסיגריה, ואז מעך אותה על המדרכה בעקב נעלו הימנית המחודדת. ״אל תיקח את זה אישית, בובי אייץ׳, אבל אני לא ממש מכיר אותך. ואני לא מחפש צרות עם אנשים זרים.״

האוולס קימט את מצחו. ״אתה נשמע קרוב יותר לגילי, לפחות באופייך הנעדר כל היבט הרפתקני.״

״אני אראה בזה מחמאה.״

״אתה יודע למה קוראים לרינו העיר הקטנה הכי גדולה בעולם?״

ארצ׳ר הניד את ראשו לשלילה.

״כי תוכל להשיג פה כל דבר שהיית משיג בניו יורק או בפילדלפיה או בבוסטון, או אפילו בלוס אנג׳לס.״

״ומה אתה חושב שאני רוצה להשיג?״

״מה רוצים להשיג רוב הצעירים אחרי מלחמה? אני מניח שגם אתה נלחמת?״

״מאז חלפו כמעט חמש שנים.״

״אבל זו הייתה מלחמה גדולה וארוכת רגליים. נראה לי שלא נשכח אותה עוד הרבה מאוד זמן.״

״אז מה אני רוצה?״ ארצ׳ר שאל שוב.

״פשוט ליהנות מהחיים, ללא החובות הנספחים.״

״הנספחים? עכשיו אתה נשמע כמו עורך דין. ולפחות מבחינתי יש רק מקצוע אחד פופולרי פחות מעורך דין, וזה להיות קברן. משם אפשר רק לעלות."

״אז אתה רוצה לבלות מבלי לשאת בהשלכות?״

ארצ׳ר תהה אם הזקן שיכור או מסומם או שניהם גם יחד. ״מאז ומתמיד האמנתי שאין דבר כזה.״

״ברינו דווקא יש.״

״אז כל הכבוד לרינו. ומה יוצא לך מזה שאתה מספר לי?״

״אתה לא מאמין בנדיבות לשם הנדיבות?״

״אני גם לא מאמין בסנטה או בכסף שנופל מהשמיים. מאז שהייתי בן שבע, בכל אופן.״

״יחסית לגילך הצעיר, אתה נשמע כמו נשמה זקנה ואפורה.״

״ואני הולך ומזדקן מרגע לרגע, כשאני עומד פה ומקשקש איתך.״

״כל תשוקת הנעורים נגזלה ממך, וחבל שכך, בחורצ׳יק.״

ארצ׳ר הצית סיגריה נוספת, נעץ את מבטו באיש וחיכה לצעד הבא שלו. לפחות הוא העביר כך את הזמן בעיר הקטנה הכי גדולה בעולם.

״אוקיי, אני יכול להבין את הציניות שלך,״ אמר הזקן. ״אם כן, הרשה לי להציע הבחנה נוספת. כזו שיש לה יתרונות אישיים גם עבורי.״

ארצ׳ר חייך חיוך רחב. ״עכשיו אנחנו מתקדמים. ידעתי שאתה מסוגל.״

האוולס עיסה את סנטרו. ״אתה נראה כמו אדם שיודע לדאוג לעצמו.״

״בינתיים לא חידשת לי שום דבר.״

״אז ננסה שוב: אתה יודע להגן על אחרים?״ שאל האוולס.

״על מי אנחנו מדברים?״

״אנחנו מדברים עליי.״

״ולמה אתה זקוק להגנה?״ שאל ארצ׳ר.

״כי כמו שכבר אמרתי, יש לי אויבים.״

״ולמה יש לך אויבים?״

״לצערי, יש אנשים שיש להם אויבים, ואני אחד מאותם אנשים. אז מה אתה אומר?״

״שאין לי עניין להפוך את האויבים שלך לאויבים שלי. אז שיהיה לך יום טוב.״

ארצ׳ר הטה את כובעו, הסתובב ופנה ללכת עם התרמיל על גבו. האוולס קרא אחריו, ״ככה אתה נוטש זקן במצוקה, חייל?״

וארצ׳ר ענה לו מעבר לכתפו, ״חכה עד שיגיע בחור שנולד אתמול, ואז תדע שהוא הבחור בשבילך, בובי אייץ'."