המוסד – המבצעים הגדולים

פרק ראשון "סוכנים כפולים, יחידות חיסול ופיצוצים" המוסד ומלחמתו בגרעין האיראני

29 בנובמבר 2010, 7:45 בבוקר, צפון-מערב טהרן. אופנוען חבוש בקסדה שמסתירה את פניו, מגיח לעבר מכוניתו של ד"ר מג'יד שהריארי, מראשי תוכנית הגרעין האיראנית ומומחה בתהליכי העשרת אורניום, ומצמיד לחלון האחורי של מכוניתו מטען חבלה. בתוך שניות המטען מתפוצץ והמדען בן ה-45 נהרג ואשתו שישבה לצִדו נפצעה קשה.

בו-בזמן, בדרום טהרן, ברחוב אטאשי, הגיח אופנוען נוסף וגם הוא הצמיד מטען חבלה לרכב מסוג פז'ו 206, שבו נהג מדען גרעין אחר, ד"ר פרידון עבאסי. הפיצוץ גרם לפציעתם הקשה שלו ושל אשתו. על פי אתר "גלוֹבּל סֶקיוּריטי", השניים היו חברים בצוות הניהול של אגודת מדעני הגרעין האיראני שכללה חמישה חברים בלבד.

אתר האינטרנט של הטלוויזיה הממלכתית הצביע על המוסד כעל האחראי לפיצוצים: "סוכנים של המשטר הציוני ביצעו את פיגוע הטרור בשני מרצים בכירים של אוניברסיטת שהיד-בהשתי שבטהרן, שעה שיצאו למקום עבודתם יחד עם בני משפחותיהם."

נשיא איראן אחמדיניג'אד תקף בחריפות את הפיגוע בשני המדענים ואמר כי: "אויביה של איראן משתמשים בטרור בעקבות כשלון הסנקציות והלחץ על העם האיראני." הנשיא הביע את הערכתו הרַבה לנפגעים ומינה אחד מהם, את ד"ר פרידון עבאסי, לסגן נשיא איראן, מיד לאחר החלמתו. למותר לציין שהאופנוענים טרם נמצאו...

ב-12 בינואר 2010, בשבע וחמישים בבוקר, יצא פרופ' מסעוד עלי-מוחמדי מביתו שברחוב שריאטי, ברובע גיטריה שבצפון טהרן. הוא היה בדרכו לאוניברסיטת שריף לטכנולוגיה, שם הרצה במחלקה למדעים.

כשניסה להיכנס למכוניתו נשמע לפתע פיצוץ עז שהחריד את השכונה השקטה. כוחות הביטחון שהגיעו למקום גילו שמכוניתו של פרופ' מוחמדי התרסקה מעוצמת הפיצוץ וחלקי גופתו פזורים סביבה. גם כמה עוברי אורח נפצעו ונזק נגרם לבתים הסמוכים. חקירת המשטרה היתה קצרה; מוחמדי חוסל באמצעות חומר נפץ שהוטמן באופנוע שחנה סמוך למכוניתו. המטען הופעל באמצעות שלט רחוק ברגע שהוא ניסה לפתוח את מנעול המכונית. כלי תקשורת, שציטטו מקורות ממשלתיים, אמרו כי מאחורי החיסול עומדים סוכני המוסד. נשיא איראן אחמדיניג'אד נימק זאת באומרו, "השיטה שבה חוסל מוחמדי מזכירה את שיטת החיסול הציונית."

פרופ' מוחמדי, בן חמישים, היה מומחה לפיזיקה קוואנטית. הוא חיבר ספרים ומאמרים בנושאי הגרעין ויעץ גם לתוכנית הגרעין של איראן. כלי תקשורת המזוהים עם המחנה השמרני דיווחו, כי בעבר היה חבר במשמרות המהפכה. ה"וושינגטון פוסט" פרסם לאחר מותו, כי פרופ' מוחמדי השתתף בפרויקט מחקר בין-לאומי שבו משתתפים פיזיקאים ממדינות רבות במזרח התיכון, ובהן איראן, פקיסטן, ישראל, ירדן ומדינות אחרות.

חייו של מוחמדי, כמו מותו, עדיין לוטים במסתורין. חלק מחבריו טענו שהוא עסק רק במחקר תיאורטי ולא היה לו קשר לשום תוכנית צבאית. יש גם הטוענים שהשתייך דווקא למחנה המתנגדים לשלטון האיראני והשתתף בהפגנות ההמוניות נגדו.

אולם אחרים, לעומתם, מדגישים את חלקו העלוּם של מוחמדי בפרויקט הגרעיני האיראני. אשר להשתייכותו הפוליטית, מסתבר שכמחצית מאלף המשתתפים בהלווייתו היו חברי משמרות המהפכה הנאמנים למשטר, וארונו של מוחמדי נישא על כתפיהם של קציני משמרות המהפכה. אלה הן הוכחות ברורות למעורבותו בתוכניות החשאיות של המשטר האיראני. מוחמדי לא היה המדען האיראני הראשון שחוסל, לדברי מקורות אירופיים, על ידי המוסד. על פי ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, בינואר 2007 הצליחו סוכני המוסד להרעיל את המדען האיראני, פרופ' ארדשיר חוסיינפור בן הארבעים וארבע, חוקר בעל שם עולמי בתחום האלקטרומגנטי. גם הפעם, מסתבר, לא חוסל האיש בגלל מחקריו התיאורטיים.

חוסיינפור עבד במתקן באיספהאן שבו ממירים אורניום גולמי לגז, שאותו מחדירים אחר כך לסרכזות (צנטריפוגות) להעשרת אורניום במתקן המרוחק והמבוצר בעיירה נתנז. ב-2006 זכה חוסיינפור בפרס הגבוה ביותר למדע וטכנולוגיה באיראן; שנתיים קודם לכן זכה בפרס החשוב ביותר בארצו בתחום המדע הצבאי.

חוסיינפור מת באמצע ינואר 2007; אך רק כשבוע לאחר מכן דיווחו האיראנים על מותו בהרעלה. הם לא פירטו כיצד הורעל ובאיזה סוג של רעל מדובר. רק מאוחר יותר, בראשית חודש פברואר, פרסמה חברת הייעוץ האמריקנית לענייני מודיעין וביטחון, "סטראטפור" מטקסס, כי המוסד עומד מאחורי חיסולו של חוסיינפור באמצעות הרעלה רדיואקטיבית. גורמים איראניים רשמיים לגלגו על הידיעה באומרם שהמוסד אינו מסוגל לבצע פעולות כאלה בתוך איראן, וכי "פרופסור חוסיינפור מת כתוצאה משאיפת עשן עקב שריפה שפרצה בביתו בזמן שישן".

המוסד, על פי ה"דיילי טלגרף" הבריטי, לא הסתפק בחיסולם של שני מדענים אלה. לדברי העיתון, ארגון הביון הישראלי נלחם בגרעין האיראני באמצעות סוכנים כפולים, יחידות חיסול, פיצוצים, חברות קש וחיסול דמויות מפתח בפרויקט האיראני.

העיתון מצטט את ריבה בהלה, אנליסטית בחברה אמריקנית למידע מודיעיני, שכותבת כי האמצעי החשוב והדרמטי של המוסד במלחמתו בגרעין האיראני הוא חיסולם של אנשי מפתח, בעיקר מדענים הקשורים לפרויקט. "הלחימה החשאית של ישראל, תוך שיתוף פעולה עם ארצות הברית, מתמקדת בחיסול אנשי מפתח, ובחבלה בשרשרת האספקה של ציוד למתקני הגרעין." לטענתה, כך פעלה ישראל גם בעיראק בראשית שנות השמונים, כשחיסלה שלושה מדעני גרעין עיראקיים ועיכבה בכך את הקמת הכור ליד בגדד.

ידיעות חלקיות אלה, שהלכו ותכפו בכלי התקשורת המערביים, שפכו אור על מלחמת אין-ברירה חשאית, אכזרית, שמנהל המוסד הישראלי זה כמה שנים כדי לסכל את הסכנה הקיומית לישראל, החמורה ביותר מאז הקמת המדינה. אותה סכנה תהפוך לממשית אם איראן תצליח להשיג נשק גרעיני ותגשים את איומיה החוזרים ונשנים כי יש למחוק את ישראל מהמפה.

אולם המאבק הסודי והמסוכן הזה אינו יכול לכפר על מחדלו החמור ביותר של המוסד בכל מהלך קיומו - אי-הצלחתו בחשיפת התוכנית החשאית של איראן להצטייד בנשק גרעיני.

במשך שנים עמלה איראן במסתרים להשיג נשק גרעיני - וישראל לא ידעה על כך דבר. איראן השקיעה כסף רב, גייסה מדענים, בנתה בסיסים סודיים, ערכה ניסויים מתוחכמים - וישראל לא ידעה על כך דבר.

מרגע שאיראן החליטה להצטייד בנשק אטומי, היא נקטה תחבולות ותחכום שהציגו ככלי ריק את שירותי הביון המערביים, והמוסד בכללם. איראן התחכמה להם וטמנה מלכודת ערמומית לשירותי הביון של ישראל והמערב - וכולם נפלו לתוכה.

איראן עלתה על הנתיב הגרעיני עוד בימיו של השַׁאה ריזה פאהלווי, אשר החל בהקמת שני כורים גרעיניים בארצו, גם לצורכי שלום וגם לשימוש צבאי. חברת "סימנס" הגרמנית החלה בבניית הכורים. תוכניתו של השאה לא הדאיגה את ישראל, שהיתה בעלת בריתו הקרובה. עזר ויצמן, שהיה שר הביטחון בשנת 1977, אירח את הגנרל האיראני חסאן טופיניאן, שעסק בהצטיידות הצבא של ארצו. על פי גִרסה שמסר טופיניאן לסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ויצמן ניסה לשכנעו ביכולתה של ישראל לספק לאיראן טילי קרקע-קרקע משובחים. הוא אף הורה למשרדו לחתום עם האיראנים על הסכם לפיתוח טילים מסוג זה עבורם (תוכנית "צור"), ואילו מנכ"ל משרדו, ד"ר פנחס (סיקו) זוסמן, אף התרברב בפני האיראנים שאולי אפשר יהיה לצייד את הטילים הישראליים בראשי חץ גרעיניים. למרבה המזל, תוכנית זו לא יצאה לפועל בגלל המהפכה באיראן. בעקבותיה נמלט השאה מארצו, ואילו איראן נפלה כפרי בשֵׁל בידי חכמי דת חשוכים בראשותו של האייטולה חומייני.

חומייני הורה להפסיק מיד את פיתוח הגרעין, שאותו ראה כ"אנטי-אסלאמי", כמו הרבה טכנולוגיות מערביות אחרות. הכורים נסגרו וציודם פורק. אולם אז פרצה מלחמת איראן-עיראק, שבה השתמש סדאם חוסיין, הדיקטטור העיראקי, בגזים רעילים נגד איראן. השימוש בנשק לא-קונבנציונלי בידי אויבה הגדול של איראן גרם למהפך בחשיבתם של האייטולות. עוד לפני מותו של חומייני הביא יורשו לעתיד, עלי חמינאִי, בשׂורה חדשה לממסד הצבאי בארצו. אל מול הנשק להשמדה המונית שבו משתמשים אויביה של איראן - הכריז - איראן חייבת לפתח נשק להגנתה. החלטה זו היתה אור ירוק לאיראן לפתוח במרוץ להשגת נשק כימי וביולוגי, ובעיקר - אטומי. מיד נמצאו גם כמה חכמי דת צייתנים שביטלו במתק שפתיים את החרם שהטיל חומייני על הנשק ה"אנטי-אסלאמי"; הם הסבירו שמותר בהחלט לבנות נשק גרעיני. כל מי שעדיין מתפתה להאמין שאיראן רוצה לפתח כוח גרעיני למטרות שלום - ראוי שיעיין בנאומיו ובהכרזותיו של חמינאי. הפיתוח המואץ של הגרעין היה תוצאה ישירה של מלחמת איראן-עיראק, והוא נועד, למן הרגע הראשון, למטרות צבאיות ולא לשום דבר אחר.

יורשו של עלי חמינאִי, רַפסַנג'אנִי, המשיך ואף הרחיב את המיזם הגרעיני עם עלותו לשלטון בשנת 1989.

באותן שנים שמע העולם רבות על מאמצי איראן להשיג נשק אטומי. עם התמוטטות ברית המועצות פשטו באירופה שמועות על מאמצים כבירים של האיראנים לשים ידם על פצצות או על ראשי נפץ גרעיניים, שיימכרו להם במיליוני דולרים על ידי קצינים מובטלים או מדענים מורעבים ממערך הלחימה האטומי הסובייטי; העיתונים התמלאו בכתבות דרמטיות על מדעני גרעין סובייטים שנעלמו מביתם וממקום עבודתם וככל הנראה "נקנו" על ידי האיראנים. כתבים עתירי דמיון תיארו כלי רכב חתומים שעשו דרכם בכבישיה של אירופה, כשהם בוחרים בדרכים עקלקלות כדי לעקוף את מחסומי הגבולות ולהגיע למזרח התיכון. באותו זמן גם נודע על משא ומתן מתקדם של איראן עם סין ועם רוסיה לרכישת ידע וציוד אטומי. טהרן חתמה על הסכם עם מוסקבה לבניית כור אטומי בבושהר שלחוף המפרץ הפרסי; הסכם אחר, לבניית שני כורים קטנים יותר, נחתם עם סין.

האמריקנים והישראלים חשו דאגה רבה לנוכח הידיעות הללו. צוותים מיוחדים חיפשו את הפצצות האטומיות הרוסיות שנמכרו לאיראן ואת המדענים הסובייטים שגויסו על ידי האייטולות - ולא גילו דבר. ארצות הברית, בעידודה הנמרץ של ישראל, הפעילה מכבש דיפלומטי כלפי רוסיה וסין כדי לבטל או לעכב את עסקאותיהן הפסולות עם איראן. סין אכן נענתה ללחץ האמריקני וביטלה את העסקה עם איראן; אבל הרוסים התעקשו לקיים את ההסכם ולבנות את הכור האטומי בבושהר. יחד עם זאת, הרוסים דאגו לכך שהשלמת הכור תתעכב משנה לשנה. גם היום, למעלה מעשרים שנה מאז נחתמו ההסכמים עם הסובייטים, עדיין לא הושלמה בניית הכור הזה.

מה שמדהים בכל הפרשה הוא שלא האמריקנים ולא הישראלים הבינו עובדה פשוטה אחת: לברית המועצות אין שום עניין בכך שעל גבולה, על גבול תורכיה ועל גבול הרפובליקות המוסלמיות שבמזרחה ובדרומה - תקום איראן מצוידת בנשק גרעיני. איראן גרעינית על גבול ברית המועצות עלולה להוות סכנה כפולה: נשקה הגרעיני יסייע לה לפרושׂ את השפעתה על הרפובליקות המוסלמיות הגובלות איתה ובכך לנתקן מההשפעה הרוסית; איראן גם תסכן את רוסיה עצמה בטילים לטווח בינוני וארוך שהיא מפתחת.

הישראלים היו צריכים להבין שהכור הרוסי בבושהר - כור רגיל, מופעל במוטות אורניום ומים כבדים, לא יספק לאיראנים את הפלוטוניום הנחוץ לבניית פצצה אטומית. בהסכם בין הרוסים לאיראנים אכן הודגש שהפלוטוניום שיופק בכור האטומי - ושיכול לשמש לבניית פצצה גרעינית - יועבר לרוסיה ולא ישמש לשום מטרה אחרת.

ישראל ואמריקה היו צריכות לחפש את הסיפור האמיתי בכיוון אחר לגמרי. אולם הן לא עשו זאת. יתר על כן, גם ראשי המוסד וגם ראשי סוכנות הביון המרכזית האמריקנית (ה-CIA) לא הבינו שהכורים הרוסיים והסיניים, שבהם השקיעו סוכניהם כל כך הרבה מאמצים - אינם אלא מסך עשן, סם הרדמה לשירותים "הטובים בעולם".

ואילו למעשה, מתחת לאפם של הישראלים והאמריקנים, הקימה איראן מיזם ענק ומסוכן מאין כמוהו, שנועד להביא לה את הנשק האטומי הנכסף.

בשנת 1987 נערכה פגישה חשאית באמירות דוּבאי שבמפרץ הפרסי. במשרד קטן ומאובק התכנסו שמונה אנשים: שלושה איראנים, שני נציגי פקיסטן ושלושה מומחים אירופיים (שניים מתוכם גרמנים) שפעלו בשירותה של איראן.

במשרד בדובאי נחתם הסכם חשאי בין נציגי איראן ופקיסטן. סכום כסף נכבד הועבר לידי פקיסטן, או למען הדיוק לידיו של ד"ר עבד אל-קאדיר חאן, ראש הפרויקט הגרעיני של פקיסטן.

שנים אחדות קודם לכן פתחה פקיסטן במאמץ להשיג פצצת אטום. פקיסטן היתה נתונה בסכסוך אלים עם שכנתה הודו ושאפה להתחמש בנשק אטומי, מה גם שידיעות מודיעיניות רציניות הצביעו על כוונה דומה מצד הודו (אכן, הודו הפכה למעצמה גרעינית בתוך זמן לא רב). המומחה הפקיסטני הראשון במעלה, ד"ר חאן, החליט להשיג את החומר הנחוץ להרכבת פצצות אטום לא על ידי שימוש בפלוטוניום, המופק מכורים גרעיניים, אלא על ידי העשרת אורניום. באורניום הגולמי, הנחצב במכרות, יש רק אחוז אחד של אורניום-235, הנחוץ להרכבת פצצה, ו-99 אחוזים של אורניום-238, שאינו שימושי לצורך זה. השיטה שבה בחר ד"ר חאן היתה להמיר את האורניום הטבעי לגז, ולהזרים את הגז לתוך מערכת של סרכזות (צנטריפוגות). סרכזות אלה מתחברות לשרשרת, הקרויה קסקדה. כשהסרכזות מסתובבות בקצב מהיר ביותר - מאה אלף סיבובים בדקה - נפרד האורניום-235, הקל יותר, מהאורניום-238. על ידי אלפי חזרות על העברת הגז בסרכזות, נוצר בתוכן בהדרגה אורניום-235 מועשר, בריכוזים של עשרות אחוזים. אז ממירים את הגז לחומר מוצק - וזהו החומר הנחוץ לבניית פצצות אטום.

בסרכזות כאלה, שהן באיכות גבוהה מאוד, הצליח ד"ר חאן לייצר את האורניום שבעזרתו נבנו פצצות האטום הפקיסטניות. למעשה הוא גנב את תוכניות הסרכזות מחברה אירופית בשם "יורנקו" והחל לייצרן בפקיסטן. כשהתבררה לו ההצלחה, הפך ד"ר חאן ל"סוחר מוות" בקנה מידה עולמי, והחל מוכר את שיטותיו, נוסחאותיו וסרכזותיו לכל המרבה במחיר. לקוחתו העיקרית היתה איראן. לקוחות אחרים היו לוב וצפון קוריאה.

אחרי חתימת הסכם דובאי - ובמשך שנים על גבי שנים - מכר ד"ר חאן בחשאי סרכזות לאיראנים, שכעבור זמן קנו סרכזות גם במקומות אחרים וגם למדו לייצרן ולהרכיבן לבד. שנים על גבי שנים טס ד"ר חאן בעולם; הוא הקים במקומות רבים מפעלי משנה לייצור חלק מהסרכזות; משלוחי אורניום גדולים, סרכזות, חלקי חילוף ועוד הגיעו לאיראן; נבנו שם מפעלי ענק לטיפול באורניום הגולמי, לאחסון סרכזות, להמרת הגז מחדש לחומר מוצק; מדענים איראנים נסעו לפקיסטן ומומחים פקיסטנים הגיעו לאיראן - ואיש לא ידע, איש לא שמע. קשה להאמין שכל שירותי הביון במערב, ובתוכם גם המוסד הישראלי, לא הבחינו בפעילות שהתרחשה באיראן.

האיראנים פעלו בתבונה רבה. הם למדו את לקח השמדת הכור העיראקי על ידי ישראל, על כן החליטו שלא לשים את כל הביצים בסל אחד. הם פיזרו את המוקדים השונים של המיזם הגרעיני בבסיסים סודיים ברחבי איראן, קברו אותם עמוק באדמה, כדי להגן עליהם מהפצצה מן האוויר, והקיפו אותם בעשרות סוללות של טילי נ"מ. הם הקימו מפעל אחד באיספאהן, ומפעל אחד באראק; מתקן הסרכזות, החשוב מכולם, נדד בכמה אתרים שונים עד שהתיישב סופית בנתנז; מפעל רביעי הוקם בקום. ייתכן מאוד שהאיראנים הקימו עוד מפעלים סודיים שמקומם טרם נודע. הם גם העבירו מרכזים אטומיים ממקום למקום, תוך דאגה להשמיד כליל את המבנים שנחשפו, ואף לסלק משם רבדים שלמים של אדמה שספגה קרינה או זיהום על ידי חומרים רדיואקטיביים. האיראנים הוליכו שולל, בשקרים ובהטעיות, את העולם כולו ובעיקר את פקחי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית. יו"ר הסוכנות, ד"ר אל-בראדעי המצרי, התנהג כאילו הוא מאמין לכל שקר ולכל דבר הבל שהאיראנים פרסמו, והפיץ דו"חות מרגיעים, שתרמו לדחיית החשיפה של המיזם הגרעיני האיראני.

פצצת אטום, ללא האמצעים הדרושים להעבירה ליעדה, אינה שווה הרבה. לפיכך, באופן מקביל לפיתוח הגרעין, פיתחו האיראנים מיזם של טילים לטווח בינוני וארוך, ועמלו קשה על בניית ראשי חץ שיוכלו לשאת את חומרי הנפץ האטומיים.

לראשונה נחשף הסיפור האמיתי בפני השירותים האמריקניים ב-1 ביוני 1998. באותו יום התייצב מדען פקיסטני שערק מארצו, ד"ר איפטיחאר חאן צ'ודרי, בפני חוקרי ה-FBI (משרד החקירות הפדרלי) בניו יורק - וגילה להם את האמת על שיתוף הפעולה החשאי בין איראן לפקיסטן. הוא חשף את פעילותו הסודית של ד"ר חאן, תיאר פגישות ומיזמים שבעצמו השתתף בהם, גילה פרטים על דיונים בין מדענים איראנים ופקיסטנים, סיפר על מומחים פקיסטנים שהתיישבו באיראן וסייעו למיזם האיראני. צ'ודרי גם הביע את דעתו הנחרצת שכאשר תשיג איראן נשק אטומי, היא תשתמש בו נגד מדינת ישראל.

עדותו של צ'ודרי נסמכה על עובדות ופרטים, שנבדקו על ידי ה-FBI ונמצאו נכונים ומדויקים. ה-FBI אמנם המליץ להעניק לו מקלט מדיני - אך הפרוטוקול המדהים של עדותו ושל גילוייו לא זכה לשום תהודה. השירותים האמריקניים פשוט קברו את הפרוטוקול, לא פעלו על פיו, לא שינו את מדיניותם, וגם לא הזהירו את ישראל. היו צריכות לחלוף עוד ארבע שנים תמימות עד שהאמת על איראן תיחשף.

אכן, באוגוסט 2002 פרסם מ-א-ק, ארגון מחתרת איראני המתנגד למשטר, את דבר קיומם של שני מתקנים גרעיניים באיראן - בנתנז ובאראק. אותו ארגון מחתרתי המשיך לפרסם ידיעות מדויקות על המיזם הגרעיני האיראני גם בשנים שלאחר מכן, ובכך עורר בארצות הברית את החשד שישראל, וגם בריטניה, מזינות את הארגון במידע שהן השיגו, ומשתמשות במ-א-ק להעברת המידע לארצות הברית ולסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, ואכן, לדברי מקורות ישראליים, היה זה דווקא קצין איסוף ערני של המוסד שגילה את מתקן הסרכזות הענק בנתנז, בלב המדבר.

באותה שנה גם העביר הארגון האיראני לידי ארצות הברית מחשב נייד, ובו מסמכים רבים על המיזם האיראני. איש לא ידע איך השיגו אנשי המחתרת את המחשב; מומחים אמריקנים התייחסו אליו בזלזול, בטענה שהמסמכים הוכנסו למחשב בשלב מאוחר, ושוב הפנו אצבע מאשימה לישראל, כאילו היא זו שמילאה את המחשב במסמכים שהשיגה ממקורות שונים - ואז מסרה אותו למתנגדי המשטר כדי שאלה יעבירו אותו למערב.

אולם היה כבר מאוחר מדי. העדויות שהגיעו עתה מכל עבר פקחו בהדרגה את עיני האמריקנים והאירופים, והוכיחו להם שסכנת הגרעין האיראני אינה פרי דמיונה החולני של ישראל - אלא מציאות קשה ומרה, שחייבים להתמודד איתה. ב-4 בפברואר 2004 הופיע ד"ר חאן עצמו בטלוויזיה הפקיסטנית, ובווידוי נרגש הודה שהוא אכן מכר ידע, ייעוץ וסרכזות ללוב, לצפון קוריאה ולאיראן. מעסקאות אלה הרוויח חאן מיליונים. הממשל האיראני מיהר להעניק ל"ד"ר מוות" חנינה מלאה...

ישראל הפכה עכשיו למקור מידע מרכזי על הנעשה באיראן. האמריקנים הודו שישראל היתה זו שסיפקה להם בשלב יותר מאוחר את החומר המהימן על המתקן הסודי שבנתה איראן בקום; היא היתה גם מעורבת, על פי הפרסומים, בעריקת כמה קצינים בכירים במשמרות המהפכה והמיזם האטומי למערב; וגם העבירה לארצות שונות מידע מעודכן שאִפשר להן לעצור בנמליהן ספינות שהוליכו לאיראן חומרים אסורים. אולם לא היה די בהשגת מידע מודיעיני. ישראל ניצבה, מאוימת, בפני עולם שנרתע מנקיטת כל צעד תקיף נגד איראן. לא היתה לה ברירה אלא לפתוח במלחמת חורמה נגד הגרעין האיראני.

אחרי כישלון אדיר, שנמשך על פני כשש-עשרה שנים, שבה ישראל לפעול נגד התוכנית הגרעינית של איראן.

בינואר 2006 התרסק מטוס שבו נסעו כמה מפקדים במשמרות המהפכה, ובהם אחמאד קזאמי, מפקד בכיר של כוחות הקרקע של המשמר; בין הנוסעים היו גם מפקדי כוחות הארטילריה, סגן מפקד המודיעין ומפקדי המבצעים והתיאום של כוחות הקרקע.

האיראנים הסבירו, כי ההתרסקות היתה בשל תנאי מזג אוויר, אבל סוכנות "סטראטפור" טענה שאין לפסול אפשרות שהמטוס "טופל" לפני ההמראה על ידי סוכנים מערביים כדי לגרום למותם של בכירים במשמרות המהפכה ולזעזע את שלטונו של אחמדיניג'אד.

חודש לפני כן, בדצמבר 2005, התרסק מטוס תובלה צבאי איראני לתוך בניין דירות בטהרן. כל תשעים וארבעה הנוסעים, ובהם אנשי משמרות המהפכה ועיתונאים, נספו. במהלך הטיסה דיווח הטייס על בעיות במנוע וביקש אישור לנחיתת חירום, אך לפני שהספיק להגיע למסלול הנחיתה הוא התרסק. בנובמבר 2006 התרסק מטוס צבאי איראני בזמן ההמראה משדה התעופה בטהרן לעיר שיראז, ושלושים ושישה חברי משמרות המהפכה שהיו עליו נהרגו.

שר ההגנה האיראני אמר ברדיו איראן, כי "בעקבות המידע המודיעיני שאספנו יש באפשרותנו לומר שסוכנים אמריקנים, בריטים וישראלים הם שהפילו את המטוסים".

לפעילותו של המוסד באיראן הצטרפה גם סוכנות הביון האמריקנית. במאי 2007 חתם הנשיא בוש על צו נשיאותי סודי, שמאפשר ל-CIA ליזום מבצעים מלחמתיים סמויים כדי לעכב את תוכנית הגרעין האיראנית. ההחלטה שהתגבשה, בהתייעצויות בין ארגוני המודיעין המערביים, היתה לחבל בשרשרת אספקת החומרים והרכיבים לפרויקט וכן במערך המחשוב והאלקטרוניקה.

על פי מסמכי ויקיליקס שנחשפו, ראש המוסד מאיר דגן הציע לאמריקנים, באוגוסט 2007, תוכנית בת חמישה שלבים, להפלת המשטר בטהרן. בפגישה עם תת-מזכיר המדינה האמריקני ויליאם ברנס שביקר באזור, הציג דגן את התוכנית הישראלית נגד איראן:

1. הגישה הפוליטית: הוא שיבח את ההחלטה על סבב שלישי של סנקציות, אך הבהיר כי הגישה הזו לבדה לא תספיק.

2. צעדים סמויים: דגן וברנס סיכמו שלא לדון במבצעים החשאיים בפורום הרחב שבו מתקיים הדיון, ושבו נוטלים חלק גם שגרירים ויועצים מדיניים.

3. הפצת נשק גרעיני: דגן הדגיש את הצורך בפגיעה ביכולות הטכנולוגיות של הגרעין האיראני ובמניעת העברת ידע כזה לאיראן.

4. פגיעה בבנקים: דגן ציין כי שלושה בנקים איראניים נמצאים על סף קריסה, ושלעיצומים הכספיים יש השפעה על המצב הכלכלי בכללותו.

5. שינוי המשטר: לדברי דגן, יש לעשות יותר כדי לחולל שינוי במשטר האיראני וזאת בתמיכת התנועות הדמוקרטיות, הסטודנטים, קבוצות אתניות כמו האזרים והכורדים ומתנגדי המשטר האחרים.

החבלות במתקני הגרעין האיראני החלו כבר בפברואר 2005. התקשורת הבין-לאומית דיווחה על פיצוץ באתר גרעיני בדיאלם, בעקבות ירי טיל ממטוס לא מזוהה לאזור המתקן. ישראל וארצות הברית הכחישו כל מעורבות בפיצוץ. שר הפנים האיראני טען שהפיצוץ נוצר כתוצאה מנפילת מְכל דלק ממטוס איראני, ומאוחר יותר הודיעו השלטונות, כי הפיצוץ אירע כתוצאה מעבודות סלילת כביש באזור. באותו חודש אירע פיצוץ גם סמוך לבושהר, בצינור המספק גז לאזור הכור.

עוד אתר שהותקף היה אתר הניסויים פריצ'ן, שנמצא סמוך לטהרן. באתר הזה מפתחים המומחים האיראנים את "עדשת הנפץ", המנגנון שיהפוך את ליבת הפצצה למסה קריטית ויתחיל את תגובת השרשרת שתוביל לפיצוץ. האופוזיציה האיראנית פרסמה כי במקום אירע פיצוץ שגרם לנזק רב.

באפריל 2006 אירעה חבלה משמעותית במתקן המרכזי בנתנז, שהִכתה בתדהמה את ראשי תוכנית הגרעין האיראני. באתר התת-קרקעי החשוב הזה, שבו פועלות אלפי סרכזות להעשרת אורניום, התכנסו מדענים, מהנדסים והממונים על פרויקט הגרעין, כדי לצפות בניסוי הראשון של הפעלת שרשרת של סרכזות. האווירה היתה חגיגית וכולם המתינו לרגע הדרמטי שבו יינתן האות להפעלה. ואז, כשהמהנדס הראשי לחץ על המתג להזרמת הגז, נשמע פיצוץ אדיר. הצינורות התפוצצו ברעש גדול והכול קרס באחת.

המומחים האיראנים ניסו לגלות את מקור התקלה, היכן טעו, ומי אחראי למחדל. לאחר חקירה ממושכת הם הגיעו למסקנה שמישהו טיפל להם בסרכזות, וכי מקור התקלה איננו אצלם. הם לא ידעו שאותו מישהו הוא ארגון ביון מערבי, שהצליח להשתיל ציוד פגום במשלוחי הרכיבים והחומרים שנמכרו לאיראנים בכסף רב.

רשת CBS האמריקנית דיווחה כעבור ארבעה חודשים, כי הסרכזות שהיו במתקן הגרעיני בנתנז פוצצו באמצעות מטעני נפץ זעירים שהוטמנו בהם זמן קצר לפני תחילת הניסוי. הרשת גם טענה שהמודיעין הישראלי הוא שסייע לסוכנים האמריקנים לחבל במתקן, שהוא המשמעותי ביותר במאמץ האיראני להגיע לנשק גרעיני.

בינואר 2007 אירעה תקלה נוספת: שוב היו הסרכזות יעד לחבלה מתוחכמת של סוכנות ביון מערבית. אותה סוכנות הקימה במזרח אירופה חברות קש אשר התמחו בייצור בידוד לחיבורים בין הסרכזות. בגלל המגבלות שהוטלו עליהם על ידי גופים בין-לאומיים, התקשו האיראנים להשיג חומרים לפרויקט הגרעין; לכן מיהרו לקנות, באמצעות מתווכים שונים, כמויות גדולות של חומר בידוד. רק לאחר שהחיבורים הותקנו הם גילו שהחומר היה פגום ולא ניתן להשתמש בו. שוב נגרם עיכוב בתוכנית הגרעין האיראנית.

תקלות, חבלות ופיצוצים היו מנת חלקם של כורים ומפעלים שונים ברחבי איראן בחמש השנים האחרונות. סוכני הביון המערביים ידעו כי האיראנים נאלצים לרכוש חומרים בשוק השחור כדי לעקוף את המגבלות שהוטלו עליהם. לפיכך, הם גייסו לשירותם מדעני גרעין רוסים וגולים איראנים, שהקימו חברות קש באירופה ומכרו לאיראנים רכיבים פגומים או חומרים ש"טופלו", וכך גרמו לתוכנית הגרעין האיראני נזקים כבדים. היו גם מקרים שבהם סוכני ביון התחזו לאנשי עסקים ועקצו את האיראנים בסדרה של תרגילים מתוחכמים; באותם תרגילים ניסו ארגוני הביון לגלות מה האיראנים מחפשים ו"לייעץ" להם היכן ניתן למצוא את הסחורה המבוקשת.

כך, באורח מסתורי, אירעו תקלות במערכת הקירור בכור בבושהר, שדחו את תחילת פעילותו בכמה שנים; במאי 2008 אירע פיצוץ במפעל למוצרי קוסמטיקה לא רחוק מהמתקן הגרעיני באראק, שגרם לנזקים כבדים למפעל; פיצוץ אחר אירע בדצמבר 2008 במפעל ביטחוני ליד איספהאן, שם ממירים את האורניום לגז.

בעיתון "ניו יורק טיימס" נכתב כי בני משפחת טינר, מהנדסים משווייץ, סייעו בחשיפת תוכניות הגרעין של לוב ואיראן, ובתמורה קיבלו סכום של עשרה מיליון דולר. בני המשפחה סייעו בהעברת רכיבים פגומים למתקני הגרעין האיראני. כך למשל סיפקו מערכת בלתי-תקינה לאספקת חשמל מטורקיה לכור בנתנז, דבר שגרם להרס של חמישים סרכזות במתקן. בני המשפחה גם רכשו במפעל פייפר הגרמני משאבות לחץ שעברו "טיפול" בניו מקסיקו ונמכרו לאיראנים, במחיר מופקע, כמשאבות תקינות.

על פי "טיים מגזין" היה המוסד מעורב גם בפרשת ההשתלטות על האונייה "ארקטיק סי", שיצאה מפינלנד לאלג'יריה, עם דגל מַלטה וצוות רוסי, כשהיא נושאת בתוכה "מטען עץ". ב-24 ביולי 2009, יומיים אחרי ההפלגה, השתלטו עליה שמונה חוטפים, וכחודש לאחר מכן הודיעו שלטונות רוסיה כי הקומנדו הרוסי הוא שהשתלט על האונייה. בדיווחים ב"דיילי טלגרף" וב"טיימס" הלונדוני נמסר, כי המוסד עדכן את הרוסים על כך שבספינה יש מטען שנמכר לאיראנים על ידי קצין רוסי לשעבר, שהיה קשור לשוק השחור.

בריאיון ל"טיים מגזין" אמר הממונה על המאבק בפיראטיות הימית של האיחוד האירופי, ולשעבר רמטכ"ל צבא אסטוניה, כי ההסבר היחיד שיכול להניח את הדעת הוא שהאונייה נחטפה על ידי המוסד במטרה ליירט את המשלוח למתקני הגרעין האיראניים.

אבל האיראנים לא הסתפקו במתקני הגרעין שהקימו. במשך שלוש שנים, החל ב-2005, הם בנו בחשאיות מוחלטת מתקן חדש, סמוך לעיר קום, שבו יעשירו אורניום בשלושת אלפים סרכזות. לימים התברר כי שירותי הביון של ארצות הברית, של בריטניה ושל ישראל עקבו אחר המתקן בקום מרגע הקמתו. בצעד מפתיע, בספטמבר 2009, החליטו האיראנים לדווח על קיומו של המתקן בקום לסוכנות לאנרגיה אטומית. לפי גרסה אחת, האיראנים לכדו מרגל של אחת מסוכנויות הביון המערביות שאסף מידע על הנעשה בקום, וכדי לצמצם את הנזק הם החליטו לדווח בעצמם על המתקן.

חודש לאחר מכן אמר ליאון פאנטה, מנהל ה-CIA, בריאיון ל"טיים", כי המודיעין האמריקני ידע על קיומו של האתר הסודי בקום זה שלוש שנים, וכי גם ישראל היתה מעורבת בגילויו. לדבריו, הישראלים היו מעורבים בהכנת המצגת של המידע על האתר שנחשף, שהיתה אמורה להישלח למוסדות בין-לאומיים.

במהלך השנים האחרונות עבדו סוכנויות הביון המערביות בשיתוף פעולה, כדי לעכב את הגרעין האיראני. הן השתמשו בכל האמצעים ובכל השיטות האפשריות: חיסול מדענים, חבלות במתקנים, מכירת ציוד פגום, החדרת סוכנים ללב-לבו של הפרויקט וגם סיוע לבכירים איראנים לערוק למערב.

על פי שבועון צרפתי, שלושת ארגוני הביון - האמריקני, הבריטי והישראלי - פעלו במשותף כנגד תוכנית הגרעין האיראני, כשאנשי המוסד פועלים בתוך איראן וסוכני ה-CIA וה-MI6 מסייעים להם. המוסד היה אחראי, לפי הפרסום הצרפתי, לשורה של פיצוצים שאירעו בסוף שנת 2010, כשהבולט שבהם היה פיצוץ במפעל להרכבת טילי שיהאב בהרי זאקרס, שבו נהרגו 18 טכנאים איראנים. כמו כן הצליח המוסד, בסיוע בעלי בריתו המערביים, להעלים חמישה מדעני גרעין איראנים. ראוי לציין, כי הצלחת שיתוף הפעולה בין המוסד ליתר ארגוני הביון המערביים, הם פרי מאמציו ופעולותיו של מאיר דגן.

באחרונה נקט שירות ביון אלמוני שיטה חדשה: כמו במטה קסם, פורסמו בכלי תקשורת אירופיים ובישראל פרטים רבים ומדויקים על "המוח" שמאחורי תוכנית הגרעין האיראנית. אותה דמות שהיתה עד עכשיו לוטה בערפל והוסתרה מאחורי מסך של אלמוניות, לפתע תוארה בשלמותה מעל דפי העיתונים. שמו של האיש - מוחסיין פחרי זאדה, בן ארבעים ותשע, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת טהרן. הוא הוצג כ"מבוקש מספר אחת" של שירותי הביון המערביים, איש מסתורי וחמקמק, שניצב בראש התוכנית הצבאית של המיזם הגרעיני האיראני. המקורות המערביים הפיצו את כל הפרטים עליו, כולל חברותו במשמרות המהפכה מגיל שמונה-עשרה, כתובתו - רחוב שאהיד מהללתי, טהרן, מספרי הדרכונים שלו - 0009228 ו-4229533 - ואפילו מספר הטלפון בביתו - 2446413-021. אותם מקורות סיפקו שפע פרטים על עיסוקיו, בעיקר כראש קבוצת הנשק, המפתחת את הפצצה האטומית. פחרי זאדה עוסק, כך מסתבר, בבניית השיטה המורכבת והרגישה של יצירת "מסה קריטית" בתוך הפצצה, המובילה לתגובת שרשרת ולפיצוץ גרעיני.

הידיעות על פחרי זאדה פירטו גם את תאריו הרשמיים, אשר שונו שוב ושוב על ידי גורמי הסוואה איראניים, כדי להטעות את המערב; עם זאת, ברור היה שהוא עומד בראש האגף המכונה "התחום להרחבת היישׂום של טכנולוגיות מתקדמות", או בקיצור, החבורה שתבנה את פצצת האטום האיראנית. עוד נאמר במידע על פחרי זאדה, שבאגפו פועלות שתים-עשרה מחלקות מחקר, שכולן שותפות להכנת הפצצה עד לשלב שבו היא תותאם על ראש חץ של טיל "שיהאב". יחד עם זאת, מסתבר שהמאמצים של חבורת פחרי זאדה הניבו עד כה אפשרות לבנות פצצה ענקית - בגודל של משאית קטנה; עכשיו יהיה עליהם להשקיע מאמץ מיוחד במזעור (מיניאטוריזציה) של הפצצה עד שתתאים לראש הקרבי של טיל מבצעי.

פחרי זאדה, מסתבר, מוכר היטב לשירותי הביון של ארצות הברית ולפקחי האו"ם, שמשקיעים מאמצים רבים לשים עליו את ידם. כניסתו לארצות הברית ולאירופה נאסרה, ונכסיו במערב הוקפאו. אף על פי כן המשיך - בעזרת עוד כמה חוקרים שגם שמם פורסם - במלאכת השטן שלו, שזיכתה אותו בכינוי "ד"ר חאן האיראני".

נראה שהידיעות על פחרי זאדה הופצו באותה הדרך שבה הופץ בעבר מידע מדויק על תוכנית הגרעין - באמצעות העברת החומר לידי ארגון המחתרת האיראני, שהזרים אותו לשירותי ביון מערביים.

רבים שואלים עצמם - מדוע הוחלט לחשוף את כל הפרטים על פחרי זאדה? שהרי ברור כי הם לא נאספו על ידי עיתונאים, מוכשרים ככל שיהיו, אלא נמסרו להם על ידי שירות מודיעין מתוחכם ורב-זרועות. התשובה ברורה - כדי להפחיד אותו על ידי הרמזים שהוא "הבא בתור לחיסול", ולגרום לכך שהוא יֵרד למחתרת ויפסיק את עיסוקיו, או אולי - הפתרון הטוב ביותר לגביו - יערוק למערב.

בפברואר 2007 ערק עלי ריזא עסכרי, שמילא תפקידים בכירים במשרד ההגנה האיראני ואף כיהן כסגן שר ההגנה של איראן. במסגרת תפקידיו היה מעורב גם בפרויקט הגרעין האיראני. הוא נחקר ארוכות על ידי השירותים האמריקניים וסיפק להם מידע חשוב מאוד על ההתקדמות במרוץ להשגת הפצצה. ה"סאנדיי טלגרף" כתב במארס 2007, כי המוסד הוא שתכנן את העריקה, ושמשרדו באיסטנבול סייע בהסתרתו של עסכרי.

כעבור חודש, במארס 2007, נעלם קצין איראני בכיר נוסף, אמיר שירזי, ששירת בכוח "אל-קודס" בעיראק. הכוח הזה נחשב ליחידת העילית של משמרות המהפכה, והוא אחראי למבצעי חוץ ולמשימות חשאיות. מקור איראני אמר ל"טיימס" הלונדוני, כי בנוסף על היעלמותם של עסכרי ושירזי, נעלם גם מפקד משמרות המהפכה במפרץ הפרסי, מוחמד סולטני.

ביולי 2009 הצטרף לרשימת העריקים מדען הגרעין האיראני שהארם אמירי, ודבר עריקתו פורסם חודשים אחדים לאחר מכן. אמירי, שעבד בתפקיד בכיר בפרויקט הגרעיני בקום, נעלם בערב הסעודית במהלך עלייתו למֶכּה כדי לקיים את מצוות החאג'. השלטונות האיראניים ביקשו מהסעודים לברר מה עלה בגורלו של המדען, וזאת בניגוד למנהגם להתעלם מאלה שנעלמים במהלך העלייה למֶכה. מכאן ניתן ללמוד על חשיבותו של אמירי ועל התפקיד הבכיר שמילא. כפי שדיווחו מאוחר יותר אנשי ה-CIA, אמירי היה מודיע של שירותי הביון המערביים זה כמה שנים, וסיפק להם "מידע מקורי ומשמעותי". הוא הגיע לארצות הברית, קיבל זהות חדשה וחמישה מיליון דולר, נחקר והתיישב באריזונה. המידע שסיפק, לדברי האמריקנים, הצביע על כך שאוניברסיטת מאלק אשתאר, ששם עבד אמירי זמן מסוים, היוותה כיסוי אקדמי לארגון האחראי לתכנון כלי נשק וראשי נפץ לטילים האיראניים; מוחסיין פחרי זאדה, שהזכרנו לעיל, עומד בראש אותה אוניברסיטה.

כעבור זמן-מה שינה אמירי את דעתו והחליט לשוב לאיראן. דומה שהמתח הרב שבו היה שרוי הותיר בו אותותיו: הוא הצטלם בסרט וידאו שהוצג באינטרנט, וטען שנחטף על ידי ה-CIA; מיד אחר כך שלח סרט אחר, שבו הכחיש את הסרט הראשון, ולבסוף שלח סרט שלישי, ובו הכחיש את הסרט השני. לבסוף פנה לשגרירות פקיסטן, שמייצגת בארצות הברית את האינטרסים האיראניים, וביקש שיחזירוהו לאיראן. הפקיסטנים עשו זאת, ובמחצית יולי 2010 נחת אמירי בטהרן. היו שהאשימו את ה-CIA בכישלון, שכן המודיע שלהם ברח חזרה לארצו, אך אחד מדובריהם הפליט: "אנחנו קיבלנו מידע חשוב והאיראנים קיבלו את אמירי; נו, מי עשה עסקה יותר טובה?"

בעיצומה של המלחמה החשאית נגד פרויקט הגרעין דיווחו האיראנים, כי חשפו מרגלים הקשורים, לדבריהם, למוסד הישראלי. בדצמבר 2004 הודיעה איראן, כי עצרה עשרה מרגלים החשודים בריגול למען ארצות הברית וישראל, ומתוכם שלושה שעבדו בתוך המתקנים הגרעיניים עצמם.

במהלך 2008 פרסמו האיראנים, כי חשפו רשת ריגול של המוסד ובתוכה שלושה אזרחים איראנים שאומנו על ידי המוסד בהפעלת ציוד תקשורת מתוחכם ובתפעול כלי נשק וחבלה. בנובמבר 2008 תלו האיראנים את עלי אשתרי בן הארבעים ושלוש, שהורשע בריגול למען ישראל. במהלך משפטו הוא הודה שנפגש בחו"ל עם שלושה סוכני מוסד שנתנו לו כסף וציוד אלקטרוני. "המטרה של אנשי המוסד היתה למכור באמצעותי סחורה מסומנת של מחשבים וציוד אלקטרוני לארגוני המודיעין האיראניים, וגם להשתיל ציוד האזנה בתוך מכשירי התקשורת שמכרתי," סיפר אשתרי בחקירתו.

ב-28 בדצמבר 2010, בחצר האחורית של כלא איווין שבטהרן, נתלה עלִי אכבר סיאדטי, לאחר שהורשע בריגול למען המוסד. האיראנים האשימו אותו בכך כי עבד עבור ארגון הביון הישראלי החל משנת 2004 ועד שנעצר בשנת 2008, כאשר ניסה לעזוב את המדינה יחד עם רעייתו. לדברי האיראנים סיאדטי, במהלך תקופה זו, סיפק פרטים על המטוסים המבצעיים של איראן, על האימונים היומיים, על הטילים שברשות משמרות המהפכה ועל מיקומם של הבסיסים הצבאיים ברחבי המדינה.

מהדיווחים עולה כי סיאדטי הודה שנפגש עם סוכנים ישראלים בתורכיה, בתאילנד ובהולנד. עבור כל פגישה או מידע שהעביר קיבל 3000-7000 דולר. אנשי ממשל איראני הבטיחו כי בעתיד הקרוב יהיו מעצרים של מרגלים נוספים שיוצאו להורג.

שנת 2010 היתה שנה של נסיגות גדולות עבור תוכנית הגרעין האיראנית: האם זה היה בשל מחסור בחלקי חילוף מתאימים ואיכותיים עבור הציוד האיראני? האם זה היה משום שהמוסד מכר לאיראנים - דרך חברות קש - ציוד פגום? האם מפני שהסרכזות שהיו במתקן הגרעיני בנתנז פוצצו באמצעות מטעני נפץ זעירים שהוטמנו בהם זמן קצר לפני תחילת הניסוי? אולי בגלל המטוסים שהתרסקו בשל חבלות מסתוריות? בשל פיצוצים שהיו בבסיסי הטילים והמתקנים הגרעיניים? משום היעלמותם של מדענים בכירים וחיסולם של אחרים? או אולי כי נוצרו התקוממויות של קבוצות המיעוט? האיראנים טענו כי כל האירועים האלה קשורים לסוכניו של מאיר דגן.

אבל, על פי התקשורת המערבית, ההצלחה הגדולה של דגן קשורה דווקא בהחדרת וירוסים למחשבים של מתקני הגרעין האיראניים: תחילה היתה זו התולעת "סטוקסנט", שהוחדרה בחודש ספטמבר ולאחריה ה"סטארס". הווירוסים פגעו בכ-30 אלף מחשבים ברחבי המדינה. מומחי מחשבים הסבירו כי ה"סטוקסנט" היא תולעת מהמתוחכמות בעולם, היא גאונית וייחודית בכך שהיא מזהה את רשת התקשורת האחראית לשליטה ובקרה מרחוק, ואף מצליחה להרוס אותה. התולעת הזו הוחדרה למחשבים במתקן הגרעיני בנתנז, היא השתלטה על מערכות ההפעלה וגרמה לנזקים כבדים ביותר לסרכזות, עד כדי הוצאת רובן מכלל פעולה.

התקשורת האמריקנית דיווחה, כי עד להחדרת הווירוסים היו לאיראן כ-10,000 סרכזות פעילות ועכשיו נותרו להם רק כמחצית.

הנשיא אחמדינג'אד ניסה להמעיט מפגיעת הווירוסים ואמר כי "האויבים הצליחו ביצירת בעיות במספר מוגבל של צנטריפוגות. לצערם המומחים שלנו גילו זאת והיום הם לא מסוגלים לעשות דברים כאלה יותר." ג'לאלי, ראש ההגנה האזרחית של איראן, מיהר להצביע, לאחר חשיפת ה"סטארס", על ישראל וארה"ב כמי שאחראיות לשליחת הווירוסים.

ה"ניו יורק טיימס" חשף כי תולעת ה"סטוקסנט" היא מיזם אמריקני-ישראלי משותף. הכור הגרעיני בדימונה שימש, לדברי העיתון, כאתר הניסויים של התולעת. בדימונה הפעילה ישראל צנטריפוגות זהות לחלוטין לאלה שפועלות במתקן הגרעיני בנתנז. הצנטריפוגות הזהוֹת שימשו מעבדה לבחינת יעילותה של תולעת ה"סטוקסנט", ורק לאחר שנרשמו תוצאות טובות הן הוחדרו למחשבים האיראניים. למעשה, בתולעת יש שני רכיבים מרכזיים: האחד נועד לתת הוראה לצנטריפוגות האיראניות להסתחרר באופן פרוע מבלי שמפעיליהן יוכלו לשלוט בהן, והשני הוא שהתולעת מקליטה בחשאי מה שנראה כפעילות נורמלית של הצנטריפוגות ואז היא משדרת את הפעילות ה"נורמלית" למפעילים, כדי שאלה יתרשמו כי הכול פועל כשורה במפעל ההעשרה, בעוד שלמעשה הן משסעות עצמן לגזרים.

ה"טיימס", שמצטט מומחים שונים שאמרו, כי הווירוס הזה הוא הגורם הגדול ביותר להשהיית התהליכים בפרויקט הגרעין האיראני, הגדיר אותו כ"נשק הקיברנטי המתוחכם ביותר שפותח אי פעם."

אין ספק שהמוסד בראשותו של מאיר דגן גרם לעיכובים משמעותיים בתוכנית הגרעין האיראנית, אבל צריך להודות כי הסוכנים הישראלים לא מסוגלים לעצור אותה לחלוטין. "דגן הוא הג'יימס בונד האולטימטיבי," אמר מומחה ישראלי לביון, "אבל אפילו ג'יימס בונד לא יכול להציל את העולם במקרה הזה. במקרה הטוב הוא יכול רק לעכב את התוכנית." אין ספק שאת האיום האיראני אפשר לחסל רק במקרה שממשלת איראן תחליט על כך, או באמצעות מתקפה צבאית מסיבית מבחוץ. במקרה כזה, מעריכים המומחים, תושג דחייה לתקופה של כשלוש שנים בלבד.

האיראנים ממשיכים לזלזל בעולם ולהתקדם בתוכנית הגרעין שלהם. נראה שהם פועלים בתבונה רבה: הם מרמים את העולם כולו ולועגים לאויביהם, שנחשפים, יום אחרי יום, כנמרים של נייר, שאינם יודעים מה לעשות, וגם כשהם יודעים - אינם מוכנים לעשות זאת. גם הסנקציות החדשות שעליהן החליטה מועצת הביטחון לאחרונה, הוטלו באיחור של שנה וחצי, בעיקר בגלל המהלך התמוה של הנשיא אובמה, שרצה קודם כול "לקיים דיאלוג" עם האיראנים ולהגיע איתם להבנה בדרך דיפלומטית. הדיאלוג נמוג כחלום תמים למדי - אך הניסיון האמריקני לנהוג בחביבות באיראנים גרם לכך שהסרכזות האיראניות הרוויחו עוד שנה וחצי של פעולה אינטנסיבית. בינתיים קמו לאיראן מליצי יושר - ונצואלה, תורכיה וברזיל, שהחליטו להתייצב נגד המערב ונגד הסנקציות. וגם אם יופעלו הסנקציות הללו, ברור לכול שהן לא יוכלו להכריע את איראן, הנחושה להתחמש בנשק אטומי. בעלי בריתה של איראן, בסיוע מדינות ערב, גם מנסים להפנות את האש לכיוונה של ישראל; יש לישראל, הם אומרים, פצצות אטום שפותחו בחשאי בדימונה. יש לפרקה מפּצצות אלה על ידי פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. ארצות הברית, הלהוטה לשפר את תדמיתה בעיני העולם המוסלמי, מעדה שוב וצירפה את קולה למבקריה של ישראל באו"ם.

החידלון של המערב, האטיות בתגובותיו, נטייתו לטמון את ראשו בחול ולא לנקוט אמצעים נמרצים נגד איראן - כל אלה מחריפים את הדילמה של ישראל: האם לתקוף את המתקנים או שמא להשלים עם מציאותו של נשק גרעיני בידי איראן?

פרשנים צבאיים בעולם מעריכים, כי יש ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לתקוף באיראן, למרות שהמתקנים מפוזרים וחלקם אף הוטמנו מתחת לקרקע. ישראל לא תוכל אמנם להשמיד כליל את המיזם האיראני, אך תוכל לפגוע בו קשות ולדחות את השלמתו בכמה שנים. כאן עולה שאלת המחיר שישראל תשלם כתוצאה מתגובה איראנית, אם באמצעות טילי השיהאב-3 שנמצאים ברשותה, ואם על ידי הפעלת החיזבאללה והחמאס נגד ישראל. ממשלת ישראל תעמוד בפני הכרעה קשה מאין כמותה, שישראל לא עמדה בפניה מאז הקמת המדינה.

ובינתיים - נמשכת המלחמה החשאית של ישראל, בכל הדרכים, נגד האיום האיראני. זה עיסוקו העיקרי של המוסד היום. אולם צריך להיות ברור - המוסד יכול לעכב, לחבל, להכביד על מיזם הגרעין האיראני, אך הוא אינו יכול למחוק אותו כליל מהמפה.

מדרך הטבע מייחסים כלי התקשורת המערביים כל תקלה, כל תאונה, כל פיגוע וחיסול, למוסד הישראלי. ייתכן שיש בכך מידה של אמת - וגם מידה לא מבוטלת של דמיון. אך אין ספק שהכתרים שהתקשורת העולמית קושרת למוסד, נובעים מפעילותו היעילה והנחושה נגד אותה סכנה קיומית לישראל.