המועדון – הסודות של מכבי תל אביב

הקדמה

עלייתה ושקיעתה

בשעה ששורות אלה נכתבות, חודש ינואר 2017, קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב שוב מספקת דרמה — ולא רק על המגרש.

שורה של מפלות ספורטיביות הביאה לשרשרת של זעזועים בקבוצה: ארז אדלשטיין, האדם שמונה לתפקיד המאמן בתחילת הקיץ, פוטר לאחר חמישה משחקים בלבד והוחלף בעוזרו, רמי הדר; הדר לא החזיק מעמד והתפטר בעצמו כעבור פחות מחודשיים.

בחודש דצמבר, עוד בטרם החלה שנה אזרחית חדשה, הספיקה מכבי למנות מאמן שלישי באותה עונה (דבר שלא קרה מעולם) — איינראס בגאצקיס הלטבי; ואולם המשבר הקבוצתי המשיך להחריף.

קצת לפני ירידת הספר לדפוס הוכתה מכבי בידי גלאטסראי הטורקית ב־39 נקודות הפרש (102:63) והתדרדרה לתחתית ה"יורוליג".1 לא רק שמדובר בתבוסה בקנה־מידה היסטורי2 — המפלה בטורקיה גם חיסלה מעשית את סיכוייה של מכבי להעפיל לשלב הבא בתחרות.

זוהי מכה קשה למועדון ולבעליו, שהשקיעו סכומי כסף חסרי־תקדים בבניית הקבוצה, במטרה לחזור למסלול ההצלחות אחרי שנתיים כושלות. החשש הגדול הוא מתגובת האוהדים, שאיבדו אמון בהנהלה. אם לא יחול מפנה בעלילה, אפשר שבקרוב יתרוקנו היציעים, לראשונה זה כמעט עשרים שנה. עם זאת, בשלב זה קשה להאמין שהקבוצה תימכר לבעלים חדשים.

העונה עוד לא הסתיימה, כמובן. מכבי עוד יכולה לזכות באליפות המדינה; אך אם להסתמך על חלקה הראשון של העונה, ייתכן בהחלט שגם הפעם תזכה קבוצה אחרת בכתר.

***

עד לא מזמן נחשבה האליפות ללחם־חוקה של מכבי: היא הניפה את הצלחת המוזהבת בכל השנים שבין 1969 לבין 2008, להוציא עונה אחת. אלא שאת שתי העונות הקודמות סיימה מכבי ללא התואר — רצף כישלונות מהדהד, שהתרחש בפעם הקודמת רק לפני חמישים שנה, בשנת 1966.

זכייתה של מכבי ראשון לציון הקטנה באליפות המדינה לעונת 2015/6 נחשבה לסנסציה, לא משום שבשלב חצי־הגמר הדיחה את מכבי תל אביב, אלא משום שבמשחק הגמר ניצחה את הפועל ירושלים — האלופה היוצאת, שבשנתיים האחרונות ביצעה מהפך היסטורי והשתלטה על הכדורסל הישראלי.

אם ב־2015 שברה ירושלים את הקללה העתיקה וזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה, בעונת 2015/6 שוב הוכיחה כי היא הקבוצה הטובה בישראל, כאשר ניצחה את מכבי בשלושת המשחקים ביניהן וסיימה את הליגה הסדירה במקום הראשון — הישג שכמותו רשמה רק בעונת 1998/9, "עונת הפיצה" הידועה לשמצה, שעליה עוד יסופר בהמשך.

בזמן שירושלים צומחת, הפכה עונת 2015/6 לגרועה ביותר בהיסטוריה העדכנית של מכבי: במהלכה פיטרה מכבי מאמן, החליפה שורה ארוכה של שחקנים, ספגה תבוסות מביכות,3 הודחה מה"יורוליג" כבר בתום השלב הראשון (שפל שהתרחש לראשונה מאז חברה מכבי ל"יורוליג" בעונת 2001/2) ובהמשך אף הודחה מה"יורוקאפ", המפעל האירופי המשני. גם הכישלון הניהולי והכלכלי היה קשה. לפי הדיווחים, מכבי סיימה את העונה בהפסדים של מיליוני דולרים.

המומחים אולי הופתעו מעוצמת הכישלון של 2015/6, אך לא מעצם התרחשותו. ניצניו נראו בעונת 2014/5, שבה נותרה מכבי לראשונה מזה 21 שנה מחוץ למעמד גמר הליגה הישראלית, אחרי שבסדרת חצי־גמר הפלייאוף נכנעה להפועל אילת (3:2).

זו היתה הפעם השנייה בלבד בתולדות הכדורסל הישראלי שבה הודחה מכבי בסדרה של חמישה משחקים. הפעם הראשונה היתה ב"עונת הדובדבנים" של 1992/3, שבה הופתעה מכבי בסדרת חצי־הגמר בידי הפועל גליל עליון, שעצרה רצף של 23 אליפויות בהן זכתה מכבי החל מעונת 1969/70 ועד לאותה עונה.

***

לא במקרה דווקא בשנת 1970 יצאה מכבי תל אביב לאחד הרצפים המוצלחים ביותר של קבוצה כלשהי בתולדות הספורט המקצועני. בקיץ 69' עברה מכבי לידיה של הנהלה חדשה, בראשות עורך דין צעיר בשם שמעון מזרחי, שביחד עם שלושה אנשים נוספים — שמלוק (שמואל) מחרובסקי, אריה ברנוביץ' ואמנון אבידן — יצר את הקבוצה המצליחה ביותר בכדורסל האירופי בחמישים השנים האחרונות. בספטמבר 2016 פתח מזרחי את שנתו ה־48 ברציפות כיושב ראש מועדון הכדורסל מכבי תל אביב — נתון שאין דומה לו בספורט העולמי.

מזרחי שומר על מעמדו האייקוני בציבור הישראלי, שגם הקנה לו בשנת 2011 את פרס ישראל בתחום הספורט, אבל מאחורי הקלעים במכבי נמצא מעמדו של היושב ראש הנצחי בירידה.

בעשור האחרון נחשב איש העסקים דיוויד פדרמן, בר הפלוגתא הוותיק של מזרחי, לאדם הקובע במועדון. בשנת 2008 הביא פדרמן לעזיבתו של מנהל הקבוצה המיתולוגי מוני פנאן, חבר נפש ובעל בריתו של מזרחי בהנהלה. לצורך המהלך הזה רתם אליו פדרמן את איש העסקים הישראלי־אמריקאי רענן כץ, שהחזיק בזמנו, בדומה לפדרמן, ב־33.3% ממניות הקבוצה. יחד יצרו פדרמן וכץ "ציר שליטה" מאחורי הקלעים וקידמו שורה של רפורמות, שהסתיימו בעזיבתו של פנאן בטריקת דלת. ללא פנאן, "איש השטח" של מזרחי ונאמנו המרכזי בשדרת ההנהלה, הצטמצמה השפעתו של היושב ראש עד כדי כך, שבכלי התקשורת נשמעו טענות לפיהן הפך ל"נשיא הכבוד" של המועדון בלבד.

בקיץ 2009 השלים פדרמן את תהליך ה"השתלטות" על מכבי, כאשר הוביל הפיכת חצר נוספת, הפעם כנגד כץ. פדרמן גיבש סביבו באותו קיץ את יתר בעלי המניות, בראשם אודי רקנאטי, איש עסקים שהחזיק בבעלותו כ־17.5% ממניות הקבוצה, והפעיל על כץ לחץ למכור את חלקו. הציר פדרמן־רקנאטי נהנה מרוב מוחלט בהנהלה (כ־51%), וכץ נדחק לפינה. לבסוף הסכים למכור את מלוא מניותיו תמורת כ־7.3 מיליון דולר — סכום שהעמיד את הערכת שווייה של מכבי על כ־22 מיליון דולר, הרבה יותר מכל קבוצת ספורט ישראלית אחרת.

מאותו רגע הפך פדרמן לא רק לבעל המניות העיקרי במכבי, אלא גם לגורם החזק והמשפיע ביותר במערכת. בשנת 2011 מינה פדרמן את בנו הצעיר, דני, לתפקיד המנכ"ל המקצועי, כאשר במקביל מונה שי רקנאטי, בנו של אודי רקנאטי, לסגן יושב ראש המועדון — תואר שבו נשא קודם לכן דיוויד פדרמן עצמו.

בשנים שחלפו מאז הפכה מכבי מזוהה יותר מכול עם משפחת פדרמן ואנשי שלומם: אלי דריקס, מנכ"ל המועדון; ניקולה וויצ'יץ, מנהל הקבוצה; ואבי אבן, ראש "מחלקת הסקאוט"4 של מכבי. החבורה הזו מכונה בתקשורת "ההנהלה הצעירה". מעליה ממשיכה לרחף "ההנהלה הוותיקה", שבה נכללים דיוויד פדרמן, אודי רקנאטי ושמעון מזרחי.

השאלה האם "הסדר החדש" במכבי טוב או רע למועדון שנויה במחלוקת. שכן בשנים האחרונות, לצד אחת מהעונות הגדולות והמפתיעות בתולדות המועדון, עונת 2013/14 — שבה זכתה מכבי, בניגוד לכל התחזיות, באליפות ה"יורוליג" — רשמה הקבוצה גם כמה מהכישלונות המחפירים בתולדותיה: אובדן האליפות בשנת 2013, ההתרסקות הכוללת בשנים 2015, 2016 ותחילת 2017, ובעיקר איבוד ההגמוניה בכדורסל הישראלי ליריבה מירושלים.

מנקודת המבט הזאת נראית ההצלחה של 2013/4 כהבלחה מקרית, המנותקת משרשרת הפארסות שאפיינו את מכבי קודם לכן ומאז. באותה עונה כבר עמד המאמן דיוויד בלאט בפני פיטורין, אך התגבר על פתיחת עונה חלשה ויצא עם מכבי לרצף מדהים של ניצחונות, שהסתיים בזכייתה הראשונה של מכבי באליפות אירופה מאז שנת 2005 וראשונה עבורו כמאמן ראשי.5 בלאט, שניהל מערכת יחסים עכורה ומתוקשרת עם המנהלים הצעירים, נטש בתום העונה את המועדון והמשיך ל־NBA, שם מונה למאמן קליבלנד קבאלירס.6

מאז, הקטר המכבי ירד מהפסים. את מקומו של בלאט תפס גיא גודס, עוזרו בקבוצה בשנים הקודמות, שכשל בעונה שהסתיימה בקריסה מול אילת. אחרי שגם עונת 2015/6 נפתחה בצליעה, גודס פוטר והוחלף בז'אן טבק, כוכב עבר קרואטי, שלא הצליח למנוע את המשך ההתרסקות בכל המסגרות (הגם שהוביל את מכבי לזכייה בגביע המדינה) והועזב בתום העונה.

בקיץ האחרון קיוותה מכבי לצאת לדרך חדשה; במסיבת עיתונאים דרמטית הודה דיוויד פדרמן במעורבות הבעלים בהחתמות שחקנים שהתבררו כבלתי־מתאימים, וההנהלה הודיעה על רה־ארגון כללי מאחורי הקלעים.7 לתפקיד המאמן מונה אדלשטיין — מאמן נבחרת ישראל ומאמנה לשעבר של הפועל תל אביב, שנחשב במשך שנים ל"פרסונה נון גראטה" במועדון.

היו שהאמינו שהשידוך בין אדלשטיין למכבי יביא לשחזור ההצלחה הגדולה עם פיני גרשון, מורו ורבו של אדלשטיין, שכמותו נחשב במועדון למוקצה מחמת מיאוס עד שמונה לתפקיד בסוף שנות ה־90', שבהן המועדון היה שרוי בשפל מתמשך, והוציא את הקבוצה לשנים המוצלחות בתולדותיה. אבל המציאות הייתה אחרת.

אדלשטיין קיבל לידיו את מה שהוגדר כתקציב הגבוה בתולדות הקבוצה, שהוערך בכ־25 מיליון דולר. בפועל היה המאמן בעל השפעה שולית על בניית הסגל החדש ורווי הכוכבים, שברובו הורכב בידי ההנהלה עוד בשלהי העונה שעברה. מיד בתחילת העונה, כך לפי הדיווחים, טען אדלשטיין בפני המנהלים כי הקבוצה החדשה אינה טובה מספיק, ודרש לבצע שינויים. הבוסים לא הסכימו איתו. בטרם פוטר הספיק אדלשטיין לעמוד על הקווים בחמישה משחקים רשמיים — הקדנציה הקצרה ביותר אי־פעם של מאמן במכבי תל אביב.

מינויו של רמי הדר כמחליפו הקבוע התקבל בתדהמה, שכן הדר בן ה־50 העביר את מרבית שנותיו כמאמן בליגות הנמוכות. הדר האלמוני אמנם החזיק בתפקיד יותר מאשר אדלשטיין המפורסם — אבל גם הוא עזב כעבור פחות מחודשיים, אחרי שורת הפסדים צורבים. כעת הועבר השרביט לאיינראס בגאצקיס, גם הוא שחקן עבר. אלא שבהתחשב בתוצאות האחרונות, אין ערובה לכך שהלטבי יצליח לשרוד בתל אביב לאורך זמן.

***

בזמן שקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב חווה רנסנס תחת הבעלים מיטשל גולדהאר, מיליארדר יהודי־קנדי, שקיבל לידיו את הקבוצה בשנת 2009 וביצע בה מהפכה כללית, שבמסגרתה ייבא למועדון דפוסי התנהלות אירופים וצירף אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בתחומם, קבוצת הכדורסל של מכבי ממשיכה להתנהל בשנים האחרונות כמו חצר ביזנטית, באותו סגנון משפחתי ומסוגר שמאז ומעולם נחשב לסימן ההיכר שלה.

אלא שאם פעם כללה החצר הזו דמויות כמו מזרחי, מחרובסקי, פדרמן ופנאן — אנשים שאוהדיה של מכבי אהבו ושהיתר אהבו לשנוא, אבל שאיש לא פקפק ביכולותיהם — היום, כך נדמה, כוללת החצר הזו אנשים פחות מוצלחים בתחום המורכב של ניהול קבוצת ספורט, כאשר את הסיבות לכך שמונו לתפקידיהם מלכתחילה ניתן לצמצם למילה אחת: נפוטיזם.

***

הבעיה של מכבי לא קשורה רק להנהלה הנוכחית שלה, שלא מזכירה במאום את ההנהלה העוצמתית והבלתי מנוצחת שהוביל מזרחי במשך קרוב לארבעים שנה, אלא גם לתהליכים אחרים שהתרחשו במקביל בעולם הכדורסל הישראלי.

בקיץ 2013 נמכרה הפועל ירושלים, האויבת המקומית המרה ביותר של מכבי מאז שנות התשעים, לקבוצת משקיעים בינלאומית בראשות אורי אלון בן ה־33, ד"ר למדעי המחשב שעשה את הונו בסטארט־אפים בתחום הטכנולוגיה. תחת אלון וההנהלה החדשה ירושלים נהנית מהתקציבים הגבוהים בתולדותיה, אבל גם בנתה מערכת מקצועית שהובילה אותה לזכייה באליפות כבר בעונה השנייה לאחר חילופי הבעלות.

אמנם מכבי שומרת על מעמדה כנציגה הישראלית הבכירה באירופה, הודות למסורת המנצחת שלה ולקשריו הפוליטיים של מזרחי בעולם הספורט, שהקנו לה חברות מובטחת ב"יורוליג" לעשר השנים הבאות (ללא קשר להישגיה בליגה המקומית) — אך בארץ, ירושלים של אלון נראית כמו האיום הגדול והרציני ביותר שקם למכבי מאז ומעולם.

בעשור האחרון, מאז עונת 2007/8, איבדה מכבי יותר אליפויות (5) מכפי שזכתה בהן (4); אבל בעוד שברוב המקרים מעדה מכבי בגמר ה"פיינל פור" מול קבוצות שהבליחו באופן חד־פעמי ולא יכלו, מטעמי תקציב וגודל שוק, להוות איום מתמשך על המונופול המכבי (הפועל חולון ב־2008, הפועל גליל\גלבוע ב־2010, מכבי חיפה ב־2013), הרי שכעת דומה שהכדורסל הישראלי עומד בפני מהפכה אמיתית. שכן לירושלים יש כל מה שלא היה לאלופות האחרות: בעלים עם כיס עמוק, שוק משמעותי ואת ה"פיס ארינה" — היכל הכדורסל הגדול בישראל, בן 11,600 המושבים, שבנייתו הושלמה לפני תחילת עונת 2014/5.

מכבי תל אביב, בהיותה מותג הספורט החזק בישראל, ממשיכה לגלגל גם היום סכומי כסף גבוהים פי כמה מאלו של ירושלים — אך ההנהלה הירושלמית הרעבה והנחושה, שמזכירה בסגנונה את אותה הנהלה צעירה שהגיעה למכבי בקיץ 69' והפכה אותה לאימפריה, הבטיחה להדביק את הפערים הכלכליים, שכרגע עדיין נראים גדולים.

על אף הבדלי התקציב, במגרש עצמו מסתיימים רוב המפגשים הישירים בין מכבי לירושלים מאז החליפה ירושלים בעלות, בניצחונה של ה"אלטרנטיבה" מהבירה: בשלוש השנים האחרונות עומד המאזן בין הקבוצות על 6:9 לטובת ירושלים — נתון נוסף שממחיש את השינוי המורגש ביחסי הכוחות.

שנת 2016 כבר מסומנת כקו פרשת המים. הנהלת מכבי ספגה במהלכה ביקורות חסרות תקדים בהיקפן ובעוצמתן; בעיני המבקרים, השנה הזו היא התגלמות תהליך השקיעה של המועדון, שאת ראשיתו ניתן לזהות בעונת 2007/8 — שלא במקרה, העונה האחרונה של מוני פנאן במועדון, שבה נחתם ספר זה.

השאלה האם הספורט הישראלי אכן עומד בפני מהפך דרמטי תתברר בשנים הקרובות. בכל מקרה, ירושלים תצטרך יותר מזכייה בכמה אליפויות כדי לקבל ולו מעט מההכרה הציבורית שמכבי תל אביב עדיין זוכה לה; הכרה שהיא תוצאה של מסורת חסרת תקדים של הצלחות בדברי ימי הספורט הישראלי, שעליהן חתומה מכבי זה קרוב לארבעה עשורים, מאז הניפה לראשונה את גביע אירופה בשנת 1977.

הסודות שמאחורי אותן הצלחות ייחשפו לאורך הספר.

***

זרעי הרעיון לכתיבת הספר הזה נטמנו ב־19 באוקטובר 2009, יום מותו של מוני פנאן. בדיוק בשעה שבה התקבלו הדיווחים הראשונים על מציאת גופתו, הייתי אמור לפתוח פרק חדש בחיי — לימודים באוניברסיטה. את היום הראשון, כמו גם את הימים הבאים, העברתי בעיקר מחוץ לכיתה, צמוד לטלפון, מעביר דיווחים לכלי התקשורת בו המשכתי לעבוד.

התחלתי אז את עונתי הרביעית ככתב המכסה את מכבי תל אביב עבור אתר האינטרנט וואלה!. בשלוש השנים הקודמות חשפתי שורה ארוכה של סיפורים ופרשיות על אודות הקבוצה, ובמהלך עונת 2007/8 הובלתי את סיקור המהפכה שהסתיימה בעזיבתו של פנאן. חייתי ונשמתי את מכבי שבעה ימים בשבוע, וחשבתי שאני מכיר את אנשי הקבוצה כמו את כף ידי. לאחר מותו של פנאן התחוור לי שטעיתי. לא הייתי מודע ל"ביזנס" המחתרתי שפנאן ניהל לאורך עשרות שנים. ידעתי, כמו כולם, שהוא משמש חלפן כספים, אולם לא נראָה שיש בכך דבר בלתי חוקי.

בשבועות הבאים, כשהחלו להתברר פרטים חדשים על אודות פנאן ועסקיו, התמלאתי בושה. הרגשתי שכשלתי כעיתונאי. כיצד החמצתי סיפור כזה?

לאחר זמן הבנתי את הסיבות לכך שפנאן הצליח לשמור על קשר השתיקה סביב עסקיו. הסיבה הראשונה היתה שכל עוד ה"בנק" עבד כמו שעון — כל עוד נראה ל"לקוחות" שהעסקים מתנהלים כרגיל וכל עוד התקבלו אצלם כספי הריבית — דבר לא דלף. לא היה לאיש אינטרס לספר, ולסכן את חגיגת המזומנים.

הסיבה השנייה היתה שפנאן הפריד לחלוטין בין כל לקוחותיו, ומידר ממרבית המידע אפילו את מקורביו, שותפיו ובני משפחתו. פנאן פעל בחושך, לא מתחת לפנס. איש פרט לפנאן עצמו לא יכול היה לדעת מה היה היקף עסקיו האמיתי. ופנאן עצמו, מטבע הדברים, לא התכוון לספר.

זו היתה הסיבה הראשונה שהובילה אותי לכתוב את הספר: סיפור חייו של פנאן ריתק אותי. העובדה שפנאן פעל באופן כה מתוחכם הקשתה מאוד על עבודת התחקיר לחלק זה של הספר, אך העובדה שלאחר מותו נשבר קשר השתיקה ארוך השנים אפשרה לי להגיע למידע חדש שטרם פורסם. ראיינתי עשרות אנשים על פרשת פנאן — חלקם "משקיעים" וחלקם חברים ומקורבים אחרים, שרובם דיברו עליו ועל קשריהם עמו בפעם הראשונה. כל אחד סיפק לי פיסת מידע חדשה, ומחיבור כל הפיסות הורכב פאזל שגם אם הוא לא מספק את כל התשובות, נותן לפחות תמונה בהירה וקוהרנטית של דמותו כמנהלה של מכבי וכאיש עסקים.

הסקרנות האישית שלי ביחס לפנאן היתה אם כן נקודת המוצא לכתיבת הספר, אך פנאן עצמו הוא רק חלק קטן מסיפורה המופלא של מכבי תל אביב, שביקשתי להעלות על הכתב. הבנתי שעלי לספר את הסיפור הזה מנקודת מבט רחבה הרבה יותר. במובן זה, השנים הקשות שעוברות על המועדון באחרונה רק ממחישות עד כמה היו הישגיה של מכבי לאורך השנים יוצאים מגדר הרגיל, כך שבפרספקטיבה הנוכחית ניתן להעריכם עוד יותר.

הספר הזה הוא ניסיון ראשון מסוגו לשרטט את הקווים לדמותו של אחד הגופים החזקים במדינת ישראל. סיפורה של מכבי מלמד לא רק על הקבוצה עצמה, לא רק על עולם הספורט היצרי והדרמטי — הוא גם שזור בהתפתחותה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. ניתן ללמוד ממנו, בין השאר, דבר או שניים עליהן.

אין זה ספר על ספורט במובנו הטהור, אלא סיפורם המרתק של האנשים ש"מכבי תל אביב" — הסמל, המיתוס, האגדה — נוצקה בדמותם; סיפורם של מזרחי ומחרובסקי, פנאן ופדרמן, וכל אותם אנשי הצללים שפעלו מסביב במשך השנים כדי להרכיב יחדיו את הלהקה שניפקה שורה בלתי נגמרת של להיטים; חבורה שלקחה קבוצת כדורסל מקומית, ששיחקה על מגרש בלטות עקום ליד שוק בצלאל בתל אביב, והעפילה איתה לפסגות הגבוהות ביותר בתחומה.

לאורך השנים עברו במכבי עשרות מאמנים ומאות שחקנים, שרובם מאוזכרים במקומות שונים בספר זה. הם היו הספורטאים שניצחו (ולעתים גם הפסידו) על המגרש, ואין בכל מה שנכתב וייכתב כאן כדי לגרוע מהישגיהם המרשימים. אך ענייננו המרכזי, כאמור, הוא בסיפור שטרם סופר על אודות חבורת המנהלים שחלמה בגדול והפכה את סיפורה של מכבי תל אביב לאפשרי, ובדרמה הנסתרת שהתרחשה מאחורי הקלעים במועדון לאורך כל אותן שנים; אותם אנשים שבחרו להקדיש את חייהם הבוגרים לקבוצת כדורסל שהיא רעיון, שביקשו לעצמם תהילה וכוח אינסופיים, וששילמו על כך, בחלקם, את המחיר האישי הכבד ביותר. ללא ההקרבה שלהם, האגדה לא היתה יכולה להתרחש. הסיפור שמובא כאן הוא סיפורם.

הספר הזה איננו ספרות, אלא תחקיר עיתונאי נרחב. הסיפורים המסופרים בו קרו במציאות, הדמויות המתוארות בו הן דמויות אמיתיות. ניסיתי לתת סימנים באחד ממועדוני הספורט המפורסמים בעולם, על נסיקותיו הגרנדיוזיות והתרסקויותיו המהדהדות, באמצעות האנשים שניהלו אותו. מכך גם נגזר שמו של הספר: "המועדון" הוא סיפורה של הקבוצה הישראלית החשובה ביותר, וכן גם סיפורו של אותו "מועדון" סגור של שומרי החותם, מחזיקי המפתחות של מכבי תל אביב.

***

לאחר התלבטות ארוכה הוחלט לפתוח את הספר הזה בפרשת מותו המסעירה של מוני פנאן, מנהלה של מכבי בין השנים 2008-1993 ואולי הדמות הטרגית ביותר בתולדות הספורט הישראלי. חלקו האחרון של סיפורו האישי של פנאן מסייע להבנת התהליך שאותו עברה מכבי בשני העשורים האחרונים, שבהם הפכה מקבוצה צנועה ושורשית לעסק עשיר וראוותני. פנאן ומכבי צמחו יחד, ומשנות התשעים האפרוריות נכנסו לעידן הנוצץ, המפואר והמזהיר ביותר שחוו אי־פעם, ושבו היה "המועדון", בכל המובנים, בשיאו. עלייתה של מכבי, כפי שתתואר לאורך הספר, היתה כרוכה בהתעצמותו הפרטית של פנאן, הן כמנהל הקבוצה והן כאיש עסקים, ובלעדיו ספק אם מכבי היתה חווה את שתי השושלות המפוארות שניפקו לה שבע העפלות לפיינל פור ה"יורוליג", שישה מעמדי גמר ושלוש אליפויות אירופה בין השנים 2008-2000.

מהפרק השני והלאה מתואר תהליך התעצמותה העקבי של מכבי. תחילתו בהנהלתה הראשונה בראשות נח קליגר, ניצול אושוויץ ועיתונאי ספורט, שהביא לישראל את טל ברודי, כוכב קולג'ים צעיר שנחשב לאחד משחקני העתיד של הכדורסל האמריקאי, ושבתוך כמה חודשים קסומים בשנת 1967 הזניק את מכבי — אז הקבוצה השנייה של תל אביב — שנות דור קדימה. ברודי נאלץ לעזוב את הארץ בשל מזימה של אחד מאנשי הפועל תל אביב, מה שהחזיר את השליטה בכדורסל הישראלי להפועל וכמעט הוביל לחורבנה של מכבי.

פרקים שלוש וארבע מספרים את סיפור ימיה הראשונים של ההנהלה הצעירה בראשות שמעון מזרחי, שבקיץ 69' לקחה קבוצה שהיתה מצויה על סף פשיטת רגל, ובזכות גישה חדשנית ששילבה בין ספורט לעסקים השתלטה איתה על הליגה הישראלית, עד שבעונה אחת, מופלאה ונסית, ובחסות דיל פוליטי שנרקם בביתו הפרטי של מזכ"ל פיב"א, ויליאם ג'ונס, הפכה לאלופת אירופה המפתיעה ביותר אי־פעם.

הפרקים החמישי והשישי עוסקים בתחילת שנות השמונים, שבהן קיבעה מכבי את מעמדה כאימפריית כדורסל אירופית והפכה לתופעה חברתית ראשונה מסוגה בתולדות המדינה — אלא שבאותן השנים, שהפכו עבורה למסיבה אחת גדולה, איבדה לעתים שליטה על שחקניה, כדוגמת אולסי פרי, שנעצר בארצות הברית באשמת סחר בסמים ועמד בפני עשרות שנות מאסר.

הפרקים השביעי והשמיני מתארים את כניסתו למשחק של איש עסקים צעיר בשם דיוויד פדרמן, אוהד שרוף של מכבי, שבאמצע שנות השמונים ביצע "השתלטות עוינת" על "עלית", חברת הקפה והשוקולד הישראלית, ובאמצעותה הפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר מאחורי הקלעים בקבוצה — מה שהוביל לנטישתו של המנהל הכול־יכול שמלוק מחרובסקי, והסתיים בהתרסקות האימפריה המכבית מול פיני גרשון והפועל גליל עליון בשנת 1993, לצהלת הדור החדש של העיתונאים ואוהדי הכדורסל.

הפרק התשיעי מספר על הקשרים שנרקמו בין פדרמן לבין נחום מנבר, בעל הבית החדש של הפועל ירושלים, שנכנסה לנעליה של הפועל תל אביב הדועכת כיריבה מספר אחת של מכבי. רגע לפני זכייתה של ירושלים באליפות היסטורית, חשיפת פגישה סודית שנערכה בין כוכב הירושלמים לבין המנהל החדש של מכבי, מוני פנאן, הביאה לקריסתה על הפרקט ופתחה צוהר ראשון להבנת מהלכיו העלומים של פנאן במכבי ובעולם העסקים.

הפרק העשירי עוסק בחזרתה של מכבי לקדמת הבימה האירופית אחרי שנות התשעים האומללות, בהדרכתם של הצמד פיני גרשון ודיוויד בלאט — שהתאפשרה בזכות תמיכה כלכלית חשאית שקיבלה מכבי משורה של אנשי צללים, בראשם טייקון היי־טק שהקצה לשחקני הקבוצה "אופציות" בחברות הטכנולוגיה שלו, בשווי של מיליוני דולרים, אך סירב להצטרף לקבוצת אנשי העסקים שרכשה את מכבי. אותה עסקה לרכישת הקבוצה הובילה לפתיחת בדיקה של רשם העמותות, אשר נחשפת כאן לראשונה.

פרקים אחת־עשרה ושתיים־עשרה חושפים את סודות הקמתה ותפעולה של "השושלת השנייה", הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון, שניצחונותיה המופלאים על הפרקט הסתירו את קרב השליטה הקשה שהתנהל מאחורי הקלעים בין ציר פדרמן לציר מזרחי־פנאן, במסגרתו עלו סימני שאלה קשים באשר לדברים שנעשו בכספי הקבוצה, מה שהוביל לנטישתם של רבים מבעלי המניות החדשים.

פרקים שלוש־עשרה וארבע־עשרה משרטטים את ימיה האחרונים של מכבי ה"ישנה", בהם הגיע המאבק על השליטה בקבוצה לשיא, שהסתיים בנפילתה המהדהדת של מכבי לאחר השנים הגדולות, ובפרישתו הדרמטית של פנאן — שהובילה לגילויים מדהימים על אודות מה שבאמת התרחש מאחורי הקלעים בקבוצה בעשרים השנים הקודמות.

***

בשל כובד המשימה, עבודת התחקיר לספר הזה נפרשה על פני כשלוש שנים, במהלכן התקיימו למעלה מ־600 ראיונות עם כמאתיים מרואיינים: מנהלים, מאמנים, שחקנים ופעילים אחרים, הן במכבי תל אביב והן בכדורסל הישראלי והאירופי בהווה ובעבר, בכירים בעולם העסקים, הכלכלה והמשפט, וכן עיתונאים, היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרים נוספים, ועוד שורה ארוכה של דמויות שלא כולן ייחשפו בשמן. אות הסיפורים המובאים בספר מבוססים על אותם ראיונות, כמו גם על אלפי מסמכים, התכתבויות ומזכרים שהתקבלו ממקורות שונים.

חלקים אחרים בספר מבוססים על שורה ארוכה של מקורות ארכיוניים — החל מעבודות דוקטורט ומאמרים אקדמיים, דרך ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות שראו אור בשלושים השנים האחרונות, ועד אלפי כתבות עיתונות שפורסמו מאז שנות הארבעים ועד ימינו בעיתונים יומיים פעילים כמו "ידיעות אחרונות", "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום", וכן בעיתונים שאינם קיימים עוד כמו "דבר", "על המשמר", "הצופה", יומון הספורט המיתולוגי "חדשות הספורט" ואחרים, בעיתונים כלכליים כמו "גלובס" ו"דה מארקר", וכן במוספים ובמגזינים של העיתונים הללו ובכלי תקשורת אחרים, בהם ערוצי טלוויזיה ורדיו ואתרי אינטרנט בארץ ובעולם, כפי שמצוין במקומות שונים בספר.

מעבר לביקורים רבים בארכיון הלאומי של בית אריאלה, נעזרתי רבות בפרויקט של הספרייה הלאומית, שבמסגרתו נסרקו ארכיונים של עשרות עיתונים והועלו לאינטרנט, מה שאִפשר לי חיפוש נוח יחסית, וכן בארכיון הממוחשב של עיתון "הארץ". העברתי ימים ארוכים באתרים הללו, ולכן בחרתי לציינם בנפרד.

***

על אף פניות חוזרות ונשנות לאורך השנים האחרונות, מכבי תל אביב ה"רשמית", בראשות שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, סירבה לשתף פעולה עם ספר זה, ולא נותר לי אלא להצטער על כך. עם זאת, לאורך הדרך השתדלתי לשמור על נקודת מבט אובייקטיבית והעליתי על הכתב את סיפורה של מכבי כפי שנגלה לי מהמקורות הרבים והמגוונים שבהם נעזרתי.

אני תקווה שגם אנשי המועדון ימצאו את הספר הזה אמיתי, נכון והוגן.