המועמדת 4: היורשת

לא הייתי מסוגלת לעצור את נשימתי למשך שבע דקות. לא הצלחתי לעצור אותה אפילו למשך דקה. פעם ניסיתי לרוץ קילומטר וחצי בשבע דקות, כי שמעתי שיש ספורטאים שמסוגלים לעשות זאת בארבע, אבל נכשלתי כישלון חרוץ בגלל דקירות עזות בצד שהכריעו אותי באמצע הדרך.

אבל הצלחתי לעשות בשבע דקות דבר אחד שהוא הישג מרשים לכל הדעות — להיעשות מלכה.

השגתי את אחי התאום, אָרֶן, בשבע דקות קטנות ובאתי לעולם לפניו, ולכן ירשתי אני את הכתר שהיה אמור לעבור אליו. אילו נולדתי בדור הקודם, זה לא היה משנה דבר. אָרֶן הוא בן, ולכן אָרֶן היה היורש.

אבוי! אבא ואמא לא יכלו לראות איך התואר נשלל מבתם הבכורה רק בגלל איברים מסוימים. לכן הם שינו את החוק, לשמחתו הרבה של העם, וחינוכי כלל שיעורים יומיים שבהם לימדו אותי איך להיות המושלת הבאה של איליאָה.

אבל הורי לא הבינו שהניסיון שלהם לעשות את חיי צודקים יותר נראה לי לא הוגן.

השתדלתי לא להתלונן. בסופו של דבר הבנתי איזה מזל יש לי. אבל היו ימים, ולפעמים גם חודשים שלמים, שבהם הרגשתי שהמשא כבד מדי עבורי. בעצם כבד מדי עבור כל אדם.

דיפדפתי בעיתון וראיתי שפרצו עוד מהומות, הפעם בזוּני. לפני עשרים שנה, אחרי הכתרתו למלך, פעולתו הראשונה של אבי היתה פירוק המעמדות, והשיטה הישנה בוטלה בהדרגה בתקופת חיי. עדיין נראה לי משונה מאוד שפעם אנשים חיו עם התוויות המגבילות אבל השרירותיות לחלוטין האלה. אמא היתה חמש; אבא היה אחת. לא היה בזה כל היגיון, במיוחד משום שלא היה כל סימן חיצוני לחלוקה המעמדית הזאת. איך הייתי אמורה לדעת אם אני הולכת לצדו של שש או של שלוש? ולמה בעצם זה היה חשוב למישהו?

אחרי ההכרזה הראשונה של אבא על פירוק המעמדות, האנשים בכל רחבי המדינה היו מאושרים. אבא ציפה שבתוך דור אחד השינויים שהוא מבצע באיליאה יהפכו לעובדה מוגמרת, כלומר שממש בימים אלה הכול יתחיל להסתדר.

זה לא קורה — והמהומות החדשות האלה הן רק הביטוי האחרון לאי־שקט מתמשך.

"קפה, הוד מעלתך," אמרה נינה והניחה את המשקה המהביל על שולחני.

"תודה, את יכולה לפנות את הצלחות."

קראתי בעיון את הכתבה בעיתון. הפעם, מסעדה הוצתה ונשרפה עד היסוד בגלל סירובו של הבעלים לקדם מלצר לתפקיד שף. לטענת המלצר, הקידום הובטח לו אבל לא ניתן לו, והוא בטוח שהסיבה לכך היא המעמד של משפחתו בעבר.

התבוננתי בשרידים המפוחמים של הבניין, ואני מודה שלא הצלחתי להחליט לטובת איזה צד אני. לבעלים היתה זכות מלאה לקדם או לפטר כל עובד לפי ראות עיניו, ולמלצר היתה זכות לצפות שהיחס אליו לא ייקבע על פי משהו שבאופן רשמי כבר אינו קיים.

הנחתי את העיתון בצד ולקחתי את ספל הקפה. אבא יהיה מודאג מהאירוע. הייתי בטוחה שהוא כבר בוחן את המקרה מכל היבטיו ומנסה לחשוב מה אפשר לעשות בנדון. הצרה היא שגם אם נצליח לפתור בעיה אחת, לא נוכל למנוע את כל המקרים של אפליה על רקע מעמדי. אירועים כאלה מתרחשים לעתים קרובות מדי וקשה מאוד לפקח על כולם.

הנחתי את ספל הקפה וניגשתי לארון הבגדים. הגיע הזמן להתחיל את היום.

"נינה," קראתי. "את יודעת איפה השמלה בצבע בורדו? זאת עם החגורה הרחבה?"

היא צימצמה את עיניה בריכוז וחשה לעזרתי.

נינה היתה חדשה יחסית בארמון. היא התחילה לעבוד אצלי רק לפני שישה חודשים, אחרי שהמשרתת הקודמת שלי נעדרה במשך שבועיים בגלל מחלה. נינה היתה קשובה יותר לצרכים שלי והרבה יותר נעימה ממנה, לכן השארתי אותה כמשרתת קבועה. ונוסף על כך הייתי מלאת התפעלות מהחוש האופנתי שלה.

נינה בהתה בחלל הארון רחב הידיים. "אולי אנחנו צריכות לסדר אותו מחדש."

"תעשי את זה, אם יש לך עודף זמן. אותי הפרויקט הזה לא מעניין."

"לא כל עוד אני מצליחה למצוא את הבגדים שלך בשבילך," הקניטה אותי.

"בדיוק!"

היא קיבלה את ההתבדחויות שלי בשלוות נפש וצחקה בעודה מפשפשת בין כל השמלות והמכנסיים.

"התסרוקת שלך מוצאת חן בעיני היום," הערתי.

"תודה." כל המשרתות חבשו שביסים, אבל נינה היתה בכל זאת יצירתית עם התסרוקות שלה. לפעמים עיטרו כמה תלתלים שחורים את פניה, לפעמים היא פיתלה קווצות שיער לאחור עד שכולן היו אסופות בפקעת. ברגע זה הקיפו צמות עבות את ראשה, ואילו שאר שערה היה מוסתר מתחת לשביס. נהניתי מהדרכים שמצאה לשדרג את המדים שלה ולהוסיף להם גוון אישי בכל יום.

"אָה! הנה היא, כאן מאחור." נינה הוציאה מהארון שמלה באורך הברך ופרשה אותה על זרועה השחומה.

"מעולה! ואולי את יודעת איפה הבלייזר האפור שלי? זה עם השרוולים עד מתחת למרפק?"

היא לטשה בי עיניים בפנים חסרות הבעה. "אני מסדרת את הארון מחדש, זה סופי."

פרצתי בצחוק. "את תחפשי, אני אתלבש."

לבשתי את השמלה והברשתי את שערי, והתכוננתי ליום נוסף כפניה העתידיות של הממלכה. התלבושת שלי היתה נשית מספיק כדי לרכך את הופעתי ובד בבד רשמית מספיק כדי שיתייחסו אלי ברצינות. זו היתה הליכה על חבל דק, אבל אני עשיתי אותה בכל יום.

הבטתי במראה ודיברתי אל בבואתי.

"את אידלֵיין שרַייב. את הבאה בתור לניהול המדינה הזאת, ואת תהיי הבחורה הראשונה שתגיע לזה בזכות עצמה. אף אחד," אמרתי, "לא חזק כמוך."

אבא כבר היה במשרדו. הוא קרא את החדשות במצח קמוט. פרט לעיניים, לא היה בינינו דמיון רב. גם לא ביני לבין אמא, למען האמת.

עם שערי הכהה, פני המוארכות ועורי השזוף במקצת במשך כל עונות השנה, הייתי דומה לסבתי יותר מאשר לכל אדם אחר. תמונה שבה היא נראית ביום הכתרתה תלויה במסדרון הקומה הרביעית, ובקטנותי נהגתי להתבונן בה בניסיון לנחש איך אני איראה בבגרותי. כשהתמונה צוירה היא היתה בערך בגילי, ואף שלא היינו זהות בכול, לפעמים הרגשתי כמו הד שלה.

חציתי את החדר ונשקתי לאבי על לחיו. "בוקר טוב."

"בוקר טוב. קראת את העיתונים?" שאל.

"כן. לפחות אף אחד לא נהרג הפעם."

"תודה לאל." התקריות האלה, שבסופן אנשים נשארו מוטלים מתים ברחובות או נעלמו, היו הגרועות ביותר. היה נורא לקרוא את השמות של צעירים שספגו מכות רצח רק משום שהעבירו את משפחותיהם לשכונות טובות יותר, או של נשים שהותקפו בשעה שניסו להתקבל לעבודות שבעבר נאסר עליהן לעבוד בהן.

לפעמים לא נדרש זמן רב כדי לגלות את המניע מאחורי הפשעים הללו ואת האדם שביצע אותם, אך לעתים קרובות יותר היו לנו רק הרבה רמזים וכמעט שום תשובה אמיתית. ההתעסקות באירועים הללו התישה אותי, ואני ידעתי שבשביל אבא היא קשה עוד יותר.

"אני לא מבין את זה." הוא הסיר את משקפי הקריאה שלו ושיפשף את עיניו. "הם לא רצו יותר את המעמדות. אנחנו לא פעלנו בחיפזון, חיסלנו אותם בהדרגה, כדי שלכולם יהיה די זמן להסתגל. ועכשיו הם שורפים בניינים."

"יש דרך להכניס סדר בבלגן הזה? אולי נקים ועדה שתטפל בתלונות הציבור?" העפתי מבט נוסף בעיתון. בפינת התצלום נראה בנו הצעיר של בעל המסעדה המבכה את אובדן כל רכושה של משפחתו. בעומק לבי ידעתי שהתלונות יזרמו לוועדה בקצב מהיר יותר מכפי שמישהו יצליח לטפל בהן, אבל ידעתי גם שאבא לא יסכים לא לעשות דבר.

אבא הביט בי. "זה מה שאת היית עושה?"

חייכתי. "לא, הייתי שואלת את אבא שלי מה הוא היה עושה."

הוא נאנח. "לא תמיד תהיה לך אפשרות לעשות את זה, אידלֵיין. את צריכה להיות חזקה, החלטית. מה היית עושה לתיקון המצב במקרה הספציפי הזה?"

הירהרתי בשאלתו. "אני לא חושבת שזה אפשרי. אין לנו שום דרך להוכיח ששיטת המעמדות הישנה היא הסיבה לכך שהמלצר לא קיבל את הקידום שלו. הדבר היחיד שנוכל לעשות הוא לפתוח בחקירה לגילוי האיש שהצית את האש. המשפחה הזאת איבדה את מקור פרנסתה ומישהו צריך לתת על כך את הדין. שריפת מבנים אינה עשיית צדק."

הוא נד בראשו מעל לעיתון. "אני מסכים איתך. הייתי רוצה לעשות משהו כדי לעזור להם. אבל מעל לכול, אנחנו צריכים לחשוב איך למנוע ממקרים כאלה להתרחש שוב. הם נעשים אלימים יותר ויותר, אידלֵיין, וזה מפחיד."

אבא השליך את העיתון לפח האשפה ואז קם וניגש לחלון. לפי היציבה שלו ראיתי עד כמה הוא מתוח. לפעמים הוא נהנה מאוד מתפקידו, כמו בזמן ביקוריו בבתי הספר, שהוא עבד ללא לאות להכניס בהם שיפורים, או כשראה את הקהילות המשגשגות בעידן החופשי ממלחמות שאליו הוביל את המדינה. אבל ההנאות הללו הלכו ופחתו. ברוב הימים הוא היה מודאג ממצב הארץ והמדינה, וזייף חיוכים כשהעיתונאים באו לראיין אותו, בתקווה ששלוות הנפש שהוא מפגין כלפי חוץ תדבק איכשהו בכולם. אמא עזרה לו לשאת בנטל. אבל בסופו של דבר, גורל האומה היה מוטל על כתפיו. ויום אחד הוא יהיה מוטל על הכתפיים שלי.

אולי זאת סתם גנדרנות, אבל יותר מכול חששתי ששערי יאפיר בטרם עת.

"תרשמי לעצמך, אידלֵיין, להזכיר לי לכתוב למושל הארפֶּן בזוּני. אָה, ותוודאי שאכתוב לג'ושוע הארפן ולא לאביו. אני תמיד שוכח שהארפן הבן הוא זה שהתמודד בבחירות האחרונות."

רשמתי את הוראותיו בכתב ידי האלגנטי וחשבתי עד כמה אבא יהיה מרוצה כשיראה אותו אחר כך. בעבר הוא לא חדל לדרוש ממני שאשפר את רמת הכתיבה התמה שלי.

חייכתי לעצמי והרמתי את עיני להביט בו, אבל חיוכי נמוג במהירות כשראיתי אותו משפשף את מצחו, במאמץ נואש למצוא פתרון לבעיות המציקות הללו.

"אבא?"

הוא הסתובב לאחור ובאופן אינסטינקטיבי יישר את כתפיו, כאילו היה צריך לשמור על תדמית האיש החזק אפילו בפני.

"למה לפי דעתך הדברים האלה קורים? לא תמיד זה היה ככה."

הוא זקף את גבותיו. "בהחלט לא," אמר חרש, כמדבר לעצמו. "בהתחלה כולם נראו מרוצים. בכל פעם שביטלנו עוד מעמד, האנשים חגגו. רק בשנים האחרונות, אחרי שכל התוויות נמחקו, העניינים התחילו להידרדר."

הוא חזר להשקיף מבעד לחלון. "הדבר היחיד שעולה בדעתי הוא שהאנשים שגדלו בתקופת המעמדות יודעים שעכשיו טוב יותר. בהשוואה למה שהיה פעם, עכשיו הרבה יותר קל להתחתן או לעבוד. הפרנסה של משפחה אינה מוגבלת ותלויה רק במקצוע אחד. גם בתחום החינוך יש יותר אפשרויות בחירה. אבל אלו שגדלו אחרי ביטול המעמדות ולמרות זאת פועלים נגדנו — אני מניח שהם פשוט לא יודעים שאפשר אחרת."

הוא הביט בי ומשך בכתפיו. "דרוש לי זמן," מילמל. "אני צריך למצוא דרך לעצור הכול, לתקן את מה שדורש תיקון וללחוץ על כפתור ההפעלה מחדש."

הבחנתי בתלמים העמוקים שנחרשו במצחו. "אבא, אני לא חושבת שזה אפשרי."

הוא ציחקק. "כבר עשינו את זה פעם. אני זוכר..."

עיניו נחו עלי. הוא התבונן בי רגע, כאילו שאל אותי משהו ללא מילים.

"אבא?"

"מה?"

"אתה בסדר?"

הוא מיצמץ כמה פעמים. "כן, יקירתי, בסדר גמור. אולי כדאי שתתחילי לעבוד על הקיצוצים התקציביים. נוכל לעבור על הרעיונות שלך היום אחר הצהריים. אני צריך לדבר עם אמא שלך."

"בסדר."

לא היה לי כישרון טבעי למתמטיקה, לכן הייתי צריכה להשקיע פי שניים זמן בהכנת הצעות לקיצוצים תקציביים או בתוכניות כספיות. אבל סירבתי בכל תוקף להניח לאחד מיועציו של אבי לעמוד מאחורַי עם מחשבון ולתקן את הטעויות שלי. תמיד וידאתי בעצמי שהחישובים שלי נכונים, אפילו אם הייתי צריכה להישאר בשביל זה ערה כל הלילה.

אָרֶן, כמובן, היה טוב במתמטיקה, אבל הוא מעולם לא נאלץ להשתתף בדיונים על תקציב או על חלוקה מחדש לאזורים או על שירותי בריאות. הוא היה פטור מהם בזכות שבע דקות טיפשיות.

אבא טפח על כתפי ומיהר לצאת מהחדר. זמן ארוך מהרגיל עבר עד שהייתי מסוגלת להתמקד במספרים. למרות כל מאמצי, לא יכולתי להימנע מלחשוב על הבעת פניו. ידעתי בוודאות גמורה שיש לזה קשר אלי.