המורדת – אל החופש בברלין

1. FRAGEN פְראגֶן שאלות

באבע, אני מאה אחוז יהודייה?

אני בת שמונה כשאני מעיזה להעלות על דל שפתיי לראשונה את השאלה שמסתובבת בראשי כבר כל כך הרבה זמן. אני חוששת שיש אולי איזו סיבה מאיימת לכך, שמחשבותיי נוטות לסָפֵק במקום לאמונה. אורח החיים הזה שלנו אינו בא לי בטבעיות, אף על פי שאני יודעת שהוא אמור לבוא. מאחר שאף אחד אחר אינו סובל מהמכאוב הזה, אני תוהה אם ההסבר לאנומליה עשוי להיות זיהום גנאלוגי. אני חושדת שאני נתפסת כמוכתמת בגלל התנהגות אמי, ומכך נובע שייתכן שגם היא מוכתמת בידי מישהו אחר, איזה אב קדמון מסתורי ונשכח בעברהּ. זה עשוי להסביר מדוע אני כמו שאני, ולא כמו האחרים.

באבע, אני מאה אחוז יהודייה? אני שואלת. כי אני חושבת שמה שאני או מה שאינני הוא עניין שחורץ את גורלי. כי אני צריכה לדעת אם יש תקווה שאשתלב פעם.

איזו שאלה טיפשית! היא קוראת בתגובה. בטח שאת יהודייה, היא מרגיעה אותי. כולם אצלנו בחצר יהודים. היא פוטרת את פחדי האמיתי בצחוק. אבל איך היא יכולה להיות בטוחה?

תראי את העולם שלנו, היא אומרת. תראי איך אנחנו חיים בנפרד. כמו שחיינו תמיד. יהודים לא מתערבבים עם אחרים, ואחרים לא מתערבבים איתנו, אז איך בדיוק את יכולה להיות פחות ממאה אחוז?

לא חשבתי לשאול אז, מדוע לאנשים רבים כל כך בחצרנו יש עיניים בהירות, עור חיוור ושיער בהיר. סבתי עצמה תמיד דיברה בגאווה על ילדיה הבלונדיניים. תווי פנים חיוורים שאינם יהודיים על פי הסטריאוטיפ הנפוץ, נחשבו סחורה רבת־ערך בינינו. משמעותם היתה שנסתדר. זאת היתה מתנת הסוואה שאלוהים העניק לנו לכאורה באקראי, אך במובלע הונחינו להאמין שיש לו מערכת מדויקת של הענקת פריווילגיות, ואולי זה בעצם להפך, תלוי איך מסתכלים על זה. כשפגשתי לראשונה את בעלי בגיל שבע־עשרה, התמקדתי בעיקר בשערו הזהוב ובמשמעותו בהקשר של המורשת הגנטית שלי. תהיתי אם הגֵן חזק מספיק להבטיח לי ילדים זהובי־שיער, ילדים שיהיו בטוחים כשהעולם הלכוד בדפוס מסלולו הבלתי־ניתן־לשינוי, יתנפל עליהם.

עכשיו אני מבינה שאותם תווים מזרח־אירופיים והצבע הבהיר מתיישבים מצוין עם המחקרים הגנטיים שאישרו כבר מזמן, שאיש מאיתנו אינו מאה אחוז משום דבר. אבל הממצאים האלה מעולם לא מצאו את דרכם אלינו, ואילו מצאו — ודאי לא היו משנים דבר. בחצר האמנו, שכל עוד אנחנו מבַדלים את עצמו, אנו טהורים מתוקף הגדרה.

אבל המילה הזאת, "טהורים" — אינה באה משפתנו, מאוצר המילים שלנו. המילה טהור במשמעותה המקורית מתייחסת אך ורק לטוהר רוחני. פירושה היות בעל כוונות טהורות, נקי מחטא. במסורת החסידית, טוהר מהסוג הזה עולה בכובד משקלו על חשיבותה של שושלת יוחסין חזקה. האובססיה לייחוס טהור תבוא בשלב מאוחר יותר, אולי כתוצר לוואי של האידיאולוגיה והחוקים שהגדירו אותנו על בסיס הדרתנו. טיפה אחת של דם יהודי היתה כל מה שנדרש, וגרמניה של היטלר לא היתה הראשונה, כך שכל מי שעלה בידו, נאבק להסתיר את הטיפה הזאת ולהכחיש את קיומה, אבל מתוך התגוננות אינסטינקטיבית. מי שלא היו מסוגלים לעשות זאת, הסתגרו בין כותלי גאווה עיקשת. הם המציאו סוג של טוהר לעצמם. הם שירטטו עצי משפחה שחזרו אלף שנים לאחור כדי להציג לראווה את תקינוּת שושלתם. הם הפלו יהודים שלא היו מסוגלים להוכיח את מעמדם הבלתי מהול. בדיוק כמו הנאצים, גם הם התעטפו בפקעת בוגדנית וכוזבת של זהות שארֵי־בשר. מאחר שלא היו מסוגלים ליטול חלק בעולם האחר ההוא, האפשרות הבאה הטובה ביותר היתה להקים מועדון מיוחד, שבו יוכלו להיות חברים תחת זאת. אנחנו טהורים, הם אמרו, והתכוונו כמובן לנשמותינו, אבל הפעם התכוונו גם לדמנו.

אם דמִי יהודי, אז גם נשמתי יהודייה. משום כך רציתי לדעת. רציתי להבין כיצד בדיוק טבועה בי היהודיוּת. מהו בדיוק שירשתי? איך אוכל לעצב את מושג היהודיות לכדי דבר מה שאפשר לתפוס? אבל השאלה האמיתית שהיתה מונחת בבסיס כל השאלות הללו היא זו: איך אוכל לעשות את היהודיות שלי נסבלת עבורי?

באבע אומרת לי, די בהיסח הדעת, בעודנו יושבות לשולחן ובודקות עלי כרוב בזה אחר זה מתחת למנורת הניאון כדי לוודא שאין בהם תולעים, מה שיפסול את כשרותם, שאלוהים ברא את שאר העמים על פני כדור הארץ לתכלית אחת ויחידה: לשנוא את עם ישראל ולרדוף אותו. בסופו של דבר, הכוח הסותר הזה הוא שמגדיר אותנו, כשם שאלוהים ברא יום ולילה, אור וחושך. אנו זקוקים לָאחד כדי להגדיר את האחר. היהודיוּת שלנו קיימת בדיוק בתוך ההקשר של הניסיונות למחות אותה.

ההכרזה הזאת שלה — שאמורה להסביר לי את העולם, שלפיה הכול שם בחוץ מפחיד נורא ותמיד יהיה כך, שכן כך צריך להיות מצב העניינים כדי להצדיק את קיומנו — קיצונית כל כך, שיש לי תחושה שלא ייתכן שהיא באמת מתכוונת אליה; היא פשוט מדקלמת את מה שהרב אומר, את מה שכל חברי הקהילה אומרים תמיד. כי האין אנו מפריזים מאוד בהערכתנו העצמית, אם אנו מדמים לעצמנו שכל הרוע בעולם לא נוצר אלא לשם כך שנסבול? האין יהירות מהסוג הזה בגדר חטא כשלעצמה, לראות את סבלך כקודש הקודשים, להתמסר אליו כתזמורת למנצחהּ, להקריב את הרצון האישי למען איזה חזון־במאי אולטימטיבי?

אף על פי שבקהילה שלנו איננו באים במגע עם גויים, להוציא נסיבות יוצאות דופן שבהן המגע נתון לפיקוח מחמיר, אני יודעת שלבאבע היו מערכות יחסים אמיתיות עם לא־יהודים לפני שהצטרפה לכת סאטמר. היא הזכירה את השכנים בכפר קטן שבו היתה להוריה חנות, איך באו להכין מהמים סודה באמצעות המשאבה בחצר שבחזית והביאו מתנות קטנות בתמורה; איך המירו ביצים וחלב ובשר בסחורות שמכרו ההורים של באבע. היא זכרה שנשלחה לגור אצל סבתהּ העשירה בעיר, כשהיתה גדולה מכדי לישון בחדר השינה המשותף עם עשרת אחיה, ואת הנשים האלגנטיות עם הכובעים הצרפתיים ורדידי הפרווה שסבתהּ הזמינה לתה, עוגות וקלפים. היא נסעה עם סבתהּ לערי מרפא באירופה, שבהן התאכסנו במלונות נופש והתרועעו עם אנשים מכל רחבי היבשת. אבל כל זה היה לפני המלחמה, ונישואיה לסבי והצטרפותה עמו לקהילתו החדשה של הרב יואל טייטלבוים הכתיבו, שמעתה ואילך לא תוכל עוד לבוא במגע, אלא עם אנשים שהם בדיוק כמונו.

אבל אז אני חושבת איך היא בחרה את המנַקָה לפני זמן מה, כשנתקלנו במקרה בטקס ההוא שרוב עקרות הבית בוויליאמסבורג נוטלות בו חלק. מדי בוקר מתכנסות בפינת השדירות מארסי ודיביז'ן מהגרות לא חוקיות מפולין, ולפעמים מליטא, מסלובקיה או מאוקראינה, לעבודות שוק שחור, במָקום שהרחוב חוצה את הכביש המהיר על גשר. על רקע שאון הצופרים המצפצפים והצמיגים הנחבטים בכבישים משובשים מתנהלים משֹאים־ומתנים משפילים. עקרת בית חסידית מתקרבת, בוחנת כל אישה בקפידה כמבקשת לאמוד את מצבה הגופני, ומסמנת באצבע מכופפת לזו שמשֹביעה את רצונה לאות שתקרב אליה. הצעה נזרקת לאוויר, על פי רוב נמוכה: חמישה דולרים לשעה. אם האישה מרגישה נועזת באותו היום, אם הקבוצה הממתינה קטנה והשעה עדיין מוקדמת והיא סבורה שסיכוייה טובים, היא תענה בשמונה, אבל קרוב לוודאי תסכים לשישה. ואז הן הולכות, שתיהן, המנקה צועדת אחרי עקרת הבית במִפגן של כניעות, הולכת בעקבותיה אל הבית שבו תבצע את השפֵלות שבמטלות, כדי שההשפלה הכרוכה בהן תיחסך מגבירת הבית.

אפילו עכשיו לא חומקת מעיניי העובדה, שתיאטרון הסלקציה הזה הוא תמונת ראי ביזארית של זיכרון קולקטיבי. אני רואה בו נקמה שעוברת בירושה לא־מודעת, המתנהלת בדרכה המיניאטורית על רקע גדר־התיל התוחמת את הכביש המהיר. סיפורם של מקימי הקהילה, של ניצולים ש"נבחרו" בידי הגויים לעתיד שיש בו חיים, מתהפך בדרכו המעוותת כל אימת שמנקָה גויה נקראת באצבע לצאת מהשורה. סיפוק קטן אך מוחשי. ואף על פי כן, סבתי לא השתתפה בהצגה מעולם עד לאותו היום.

במקרה עברנו בפינת הרחוב ההיא בדרכנו הביתה, נושאות את סלי המצרכים שקנתה סבתי, ופתאום היא נעצרה במקומה ונעצה מבט באישה שעמדה מאחורי קבוצה של נשים אחרות, שנדחפו קדימה וצעקו לעבר עקרות הבית, אישה בעלת שיער חום עמום מפוספּס באפור שעמדה שעונה בגבה לגדר, ידיה לפותות לפניה ועיניה מושפלות ארצה, ממתינה להיבחר אך אולי גאה מכדי לבקש זאת. סבתי נראתה כאילו קפאה בעיצומו של חלום בהקיץ. הנחתי את הסלים על הארץ ובחנתי את הסצנה בסקרנות. באבע כיוונה את אצבעה לאישה.

אַת, היא אמרה. האישה הרימה את עיניה.

אַת הונגרייה, אמרה באבע, קובעת עובדה יותר מאשר שואלת.

האישה נראתה מופתעת; היא הינהנה וצעדה לפנים. שטף מילים בהונגרית פרץ מתוכה, כאילו עצרה בעדן זה שעות, ועכשיו נתן לה מישהו רשות לשחררן סוף־סוף. היא אחזה בשרוולה של באבע, גופה התקמר להתרחק מקבוצת שאר הנשים שעמדו שם; היא התכופפה מול סבתי במין קידה מתרפסת, כאילו היא מתחננת שתשחררהּ מאֵימת ההמתנה, מבּוּשת היותה האחרונה בתור, מן הפחד שיהיה עליה לחזור הביתה בלי שום אפשרות להשֹתכר למשך היום.

איני יודעת איך ידעה סבתי שהאישה הונגרייה. רק לעתים רחוקות היו נשים הונגריות בפינת הרחוב ההיא, וזו הסיבה שסבתי נקבה בה לסירובה לשכור מנקה לעבודה. לא מצאה חן בעיניה העובדה שלא היתה מסוגלת לתקשר עם הנשים הפולניות; היא לא בטחה בהן בביתה. היא העדיפה לעשות את העבודה השחורה בעצמה, כפופה על ברכיה עם סמרטוט, מברשת ודלי שטיפה. אבל עכשיו ניצבה לפניה הונגרייה, ואפילו מישהי מהאזור שלה ממש, ולא צעירה ממנה בהרבה. האם זיהתה את האישה מעברהּ? או שמא היא פשוט ייצגה בעיני סבתי את כל אותן שכנות של ילדותה, אלה שנחשבו חברוֹת לפני שהאקלים הפוליטי השתנה, והן תפסו בעליצות את הבתים והחיים שהוצאו בכפייה מידי אחרים, ושכחו מכל נאמנויותיהן? כל הגויים כאלה, היא נהגה לומר. מחכים להרוויח מחורבנך. כך ברא אותם אלוהים. הם חסרי ישע נוכח טבעם המולד.

ובכל זאת, לא הצלחתי להחליט אם מה שהניע את באבע לקחת את המנקה איתנו הביתה הוא רחמים או תשוקה אישית לצידוק. היה כמדומה איזה חיבור אנושי בין באבע לבין האישה ההיא, שהלכה לצדה וקישקשה באותה שפת סתרים שמיָמַי לא שמעתי אלא את סבי וסבתי מדברים בה, רוטטת משמחה על בחירתה בידי מישהי שמסוגלת להבינה. האם חשה באבע נאמנות כלפי מישהי ממקום מוצאה, אף על פי שלא היתה יהודייה? או שמא חשה צורך להוכיח לה שנסיבות העבר התהפכו על פיהן, להראות לאישה ההיא את כל מה שהשיגה לעצמה כאן באמריקה, ביתה בן ארבע הקומות בשורת הבתים הצמודים זה לזה, הנברשות והשטיחים וּוילונות התחרה המשתפלים עד הרצפה? להראות לה על איזה צד של ההיסטוריה מרוח הניצחון האמיתי?

הסתכלתי בזמן שהכניסה את האישה למטבח, נתנה לה כלֵי ניקוי שונים והטילה עליה את המטלות שעל פי רוב ביצעה בעצמה או העבירה אליי, שגרת הגיהוץ, האיבוק והמירוק היומיומית. העובדה שלא ביקשה מהאישה לשטוף את הרצפה בילבלה אותי. זה בטח מובן מאליו, שיערתי: סבתי משגיחה בשעה שגויה מאזור הולדתה כורעת על ברכיה בבית הגדול והנוח הזה שהיא בעליו עכשיו. לא בהכרח רציתי לראות את האישה האקראית הזאת מושפלת, אבל כן חשבתי שהחוויה תספק לסבתי מעין סגירת מעגל. חשבתי שזה עשוי לרכך את מרירותה של אותה בגידה ישנה ומתמשכת, שרק לעתים רחוקות התייחסה אליה, במשֹורה, בנוכחותי, אבל ידעתי שהיא בוערת במחשכי זיכרונותיה העמוקים ביותר.

מקץ שעות אחדות של עבודות בית מתונות עד קלות קראה סבתי לאישה למטבח להפסקת צהריים. להפתעתי, היא קיבלה את האישה לשולחנה והתיישבה מולה כשווה בין שוות. היא אפילו הגישה לה את האוכל על צלחות פורצלן אמיתיות. הייתי מבולבלת, ותהיתי אם כל זה הוא חלק מאיזו מזימה מפורטת וממולחת, או שמא עדות לאצילות נפשה של סבתי. באבע הפשירה כרוב ממולא, מאכל מסורתי באזור הולדתה שהתקבע כמנה מרכזית בקהילתנו, והתבוננתי באישה מתיישבת בלהיטות לאכול אותו אגב פטפוט מתמיד נלהב בהונגרית. קלטתי שברי דברים; הן דיברו על גרסאות שונות של מתכונים, כיצד בישלה אִמהּ את הגלילות האלה. היא שפעה מחמאות לבישול של באבע. הרגשתי שהיא מנסה להתחנף; בלי ספק היה לה תמריץ לעשות זאת, משום שכל אותן מנקות שאפו כמובן להשיג מִשֹרה קבועה, כדי שלא יצטרכו לחזור לפינת הרחוב ההיא מדי יום ביומו ולקוות שיבחרו בהן. מִשֹרה קבועה פירושה ביטחון, אולי אפילו העלאה בשכר, והַפְניה למשפחות אחרות אם העבודה טובה. שבועות רבים מדי שעברו עלייך בהמתנה ליד הגדר היו סימן ברור לכך, שאינך בחירה רבת־ערך; ואז שכרך לשעה ירד וירד, עד שלא קיבלת שום הצעות כלל. זה היה הפחד של כל המנקות; הוא ניכר בעיני אחדות מהן כשחלפת על פני המזדנבות האחרונות בשעת בוקר מאוחרת, הפאניקה ההיא ככל שהזמן חלף והקהל הידלדל, וניידות משטרה עברו באִיום על פניהן. נמלאתי רוגז נוכח מניעיה הנסתרים של האישה הזאת, לפי חשדי.

סבתי לא אמרה הרבה, והאישה המשיכה לפטפט; סנטרה נח בכף ידה, וידה השנייה שירטטה קווים על מפת השולחן. מדי פעם בפעם היתה סבתי מהנהנת או זורקת את המקבילה ההונגרית ל"כן" או "אני מבינה". כשהאישה סיימה לאכול, באבע לקחה ממנה את הצלחת ושטפה אותה בכיור. היא הכינה קפה והגישה אותו בספל לבן סדוק. אחר כך הניחה שטר של עשרים דולר על המפה.

אין יותר עבודה היום, היא אמרה בתקיפות. נגמר עכשיו.

האישה נראתה מדוכדכת. היא נעצה עיניים בשטר שעל השולחן. שלוש שעות עבודה בתוספת טיפּ.

אני באה שוב שבוע הבא, כן? ידיה רעדו סביב ספל הקפה.

סבתי לא אמרה דבר; היא פשוט הנידה את ראשה לאות לאו. ואז, אולי מתוך רחמים כלפיה, היא אמרה, אל תרגישי רע. אני אף פעם לא שוכרת מישהי שתעזור לי. אני מעדיפה לעשות את העבודה בעצמי.

האישה ניסתה לשכנע את סבתי לשנות את דעתה. היא הציעה לרדת על ברכיה ולשטוף את הרצפה בו במקום, כדי להוכיח את מידת התועלת שיש ביכולתה להביא. היא אחזה בידי סבתי ונישקה אותן. ייאושה צבע את השתפכותה הקודמת בצבעים כוזבים וברורים, וחשתי שסבתי נבוכה בשבילה.

באבע אמרה שהיא מצטערת אבל אין לה עבודה בשבילה. כל ילדיה כבר גדולים, היא הסבירה. לא נשאר כל כך הרבה מה לעשות. אם האישה תיתן לה את מספר הטלפון שלה, אולי תוכל להעביר אותו לבנותיה, לראות אם הן מעוניינות. אבל היא אינה יכולה להבטיח דבר.

זה נתן למנקה משהו להיאחז בו. היא כתבה בקפידה את פרטיה באמצעות העיפרון והנייר שבאבע נתנה לה. אני עושה זול מאוד, היא הבטיחה לה. חמש דולר.

סגרתי את הדלת בעדינות מאחוריה כשהלכה, בעודה מוסיפה להרעיף דברי פרידה מרובים ומעיפה מבטים עורגים לאחור באישה שדיברה את שפתה, שזכרה את אותה המדינה מעברהּ, שממנה היתה עשויה לצַפות לסולידריות, אלמלא כָּשל הדור של הוריה להפגין סולידריות דומה, חשבתי. במשך זמן מה אחרי שהלכה ישבה באבע לשולחן המטבח ושתתה את הקפה שלה, כשחיוך קטן משחק בזוויות פיה. כמהתי לדעת מה היא חושבת, אבל מובן שלא יכולתי לשאול.

תהיתי אז, בשעה שקיפלתי מגבות מטבח על השיש בעוד באבע יושבת בשקט על שרפרפה הקטן, מי מצאה צידוק רב יותר בתסריט הזה. סבתי, שנהגה בגויה בטוב לב, אך מנעה ממנה הן את העבודה והן את ההשפלה הבאה איתה, או השכנות שפיקחו בשמחה על קרצוף אסלות ושטיפת מדרגות, והפיקו הנאה מעוותת מהיפוך הנסיבות במרוצת ההיסטוריה. כילדה הייתי משוכנעת שהכול שאלה של אפקטיביות; הנחתי שסבתי מדדה לה גרסה מחוכמת משלה של הצדק.

עתה אני רואה את הסיפור הזה בצורה שונה לגמרי. אני מזהה בסבתי את הקונפליקט בין כמיהתה לחסד, לדחפים המפחידים אך אנושיים שנאבקה לכבוש. יהיה פשטני מדי לקטלג את מעשיה באותו היום בצורה זו או אחרת, חומלים או נקמניים. מה שהיה נהדר בבאבע הוא שהיתה מורכבת כל כך, מסתורית כל כך. כל הכוחות האלה פעלו בה בעת ובעונה אחת, אבל היו כאלה שלא הבחינו בכך מעולם, משום שהיא היטיבה לשמור על פני השטח שלֵווים וחלקים. אולם היו דרמות שקטות שהייתי עדה להשתתפותה בהן בילדותי. למשל המפגשים השנתיים עם אדית, שעמה שרדה את שנות המלחמה האכזריות במחנות לעבודת כפייה, אבל בחרה בחיים חילוניים עם בעל לא־יהודי בשיקגו, והגיעה בטיסה לניו יורק אך ורק למטרת המפגש החשאי הזה עם סבתי, מפגש חוזר שנערך באותה מבואת בית מלון בדיסקרטיות הגובלת בריגול. או מאבקה לשמר את הגַן היחיד בוויליאמסבורג, כשהיא מתעקשת באוזני סבי, שמאחר שחלקת האדמה המטופחת מניבה את הפרחים הנחוצים לקישוט־הבית המסורתי בשפע צמחייה בשבועות, אין היא מסיחה את הדעת מעבודת ההתמסרות הרוחנית, אלא היא דווקא בבחינת מעשה של שירות רוחני כשלעצמו. כל מאבקיה וסודותיה נשארו איתי כמו אגדות שילדים אחרים גדלים עליהן. אלה הם הסיפורים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב בראשי המבוגר, מחפשת רמזים שעשויים לחשוף את מנגנוני הפעולה הפנימיים של האישה הזאת, שבדמותה עיצבתי את עצמי בבלי־דעת.

מוריי אמרו, שלהיות יהודי פירושו שיש לנו בתוכנו צלם אלוהים. אבל באבע עמדה על כך, שקיומו של האחר הוא שנותן תוקף להבדל בינינו. בפיה זה נשמע כאילו ברגע שאחרים יפסיקו לשנוא אותנו בשל יהדותנו, נחדל להיות יהודים.

אבל העניין בחצר החסידית שגדלתי בה לא היה להיות יהודי גרידא, אלא איזה מין יהודי אתה. כי היו אינסוף וריאציות; גם אם היית אשכנזי, עדיין היה אפשר לסווג אותך לקטגוריות דקות וספציפיות, ובין כל קטגוריה למשנָהּ הפרידה תהום עצומה. יכולת להיות גליציאנר, ליטבק או יֶקֶה. והיו כל אותם יהודים רבים שמחוץ למעגל האשכנזי, הספרדים, המזרחיים, הבוכרים, התימנים, הפרסים... כולם בעלי דנ"א יהודי בשיעור העולה בהרבה על זה של כל אחד מאיתנו, ואף על פי כן אין להתערבב בהם. היו לנו כמה משפחות פליטים בחצר בוויליאמסבורג; הן באו ממקומות כמו קזחסטן, תימן, ארגנטינה ואיראן. אבל אפילו אלה שאבותיהם עדיין חיו באירופה רק לפני שני דורות לא היו כמותנו, שכן היו רחוקים מן המסורת במשך שני דורות תמימים. על פרק הזמן הזה לא היה ביכולתם לכפר לעולם, משום שבמהלך שני דורות אלה הוגדרה היהדות מחדש. המלחמה העמיקה את הפילוג בינינו. עכשיו קיבלה כל כת רק חברים טהורֵי שושלת כמוה, ניצולים שהיה ביכולתם להוכיח שאבותיהם באים מאותה עיר מסוימת או מאותו אזור מסוים. אילן היוחסין הזה קבע לאן אתה שייך. מטבע הדברים, היית מתחתן עם מישהי מאותו המוצא, כך שכאשר העמדתם צאצאים, היו להם עצי משפחה מוגדרים וברורים. הילדים האלה עתידים להמשיך לקיים את השטעטל בוורידיהם. באופן זה, ערים כגון בּוֹבּוֹב וּויז'ניץ וקלאוזנבורג וסאנץ ופּאפּא וגוּר הוסיפו להתקיים, מאחר שהצאצאים של תושבי אותן ערים לא שכחו מאין באו. הם הקימו מחדש את המאגרים הגנטיים שלהם בשכונות המופרדות של ברוקלין, שהגבולות שחצצו ביניהן, אף כי לא היו גלויים לעין, נטבעו בכל זאת בתודעתנו הקולקטיבית והכריזו על זהותנו בזמן ובמרחב.

השטעטל שאנחנו השתייכנו אליו היה סאטמר, על שם כפר לא הרחק מבתי ילדותם של סבי וסבתי, קבוצה שהשתייכו אליה בטבעיות בגלל הקִרבה ההיסטורית הזאת. לסאטמרים נוסף עכשיו קיבעון, שגרס שיש לשמור הכול במשפחה. דודים נישאו לאחייניות; בני דודים לבנות דודות. המאגר הגנטי שלנו הלך והצטמצם, והמעגל סביבנו הלך והתהדק. שכנינו בדירה הסמוכה, משפחת הַלבֶּרשטם, היו בנם ובתם של שני אחים, וכשנולד להם ילד אחר ילד הסובל מסיסטיק פיברוזיס, שבעה מתוך תשעה למעשה, הממונים על העדה כנראה הבחינו בזה. היה צריך לעשות משהו.

אז הם פתחו בתוכנית הבדיקות, וכשהייתי בת חמש־עשרה הגיעו רופאים בחלוקי מעבדה לבנים לכיתתי בבית הספר ופרקו את קופסאות הציוד שלהם על שולחנותינו, וכולנו עמדנו בתור למלא את המבחנות בדמנו. בזו אחר זו הפשלנו שרוולים, נשכנו שפתיים כשהמחט נקבה את עורנו וניסינו לא להפגין חולשה לעיני חברותינו לכיתה. בשנה הבאה היו משפחותינו עתידות להתחיל לחתן אותנו, אבל לפני שיוכלו לעשות זאת, היה על הרופאים לנתח את הפרופיל הגנטי שלנו. "דור ישרים", כך נקראה התוכנית. כדי לשמר את מסורת נישואֵי הקרובים, להישאר מבודדים מפני השאר, היה עלינו לוודא שלא נוליד חולי. אז לפני שישדכו אותנו לבני זוגנו העתידיים, יערכו השוואה של הגֵנים, יוודאו שאיננו נושאים את אותן המוטציות — שהפרופילים דומים אך לא דומים מדי. עם זאת, מעולם לא נודע לנו מה בדיוק גילו בדמנו. הפרטים נשמרו במאגר מוגן לגמרי. קיבלנו רק מספר שיכולנו לבדוק מול מספרים אחרים. השוואה פשוטה שהולידה כן או לא.

שנתיים לאחר מכן אני עתידה להתקשר למאגר ולנקוב במספר שלי ובזה של בעלי הצפוי. ולהמתין קצרת נשימה לתשובה. עוד נותר בי הפחד הישן ההוא, שמא יגלו בי דבר מה שאיננו שייך, דבר מה שיסביר מדוע אני כפי שאני.

"מזל טוב!" הם אמרו לי. "יהיו לכם הרבה ילדים בריאים."

ולא היתה חשיבות לשום דבר אחר. אם ראו בדמי משהו שלא הסתדר, הם לא אמרו מילה.

יש מילה ביידיש ששמעתי לעתים קרובות מדי בילדותי, מילה שמילאה אותי מתח: יִיחוס, במלעיל. זאת היתה מילה כל כך טעונה עבורי, משום שאף על פי שליִיחוס נודע ערך בכך שקבע את מקומך בהיררכיה ואת המעמד הנלווה אליו, הוא הפחיד אותי, משום שכל אימת ששמעתי את המילה, נזכרתי שיש לי אחיזה קלושה בלבד בהיררכיה הזאת, ועל כן נידונתי למאבק אינסופי על מנת לא לשקוע לקרקעית החֶברה כמו משקע.

המילה יִיחוס נגזרת מן המונח השגור והבלתי מזיק בעברית ל"יחסים", אבל ביידיש פירושה קרוב יותר ל"שושלת יוחסין אצילית", והיא ייחסה ערך לפרט על בסיס זהות אבותיו. בחצרנו, משפחות בעלות יִיחוס תפסו עמדות מעוררות קנאה בחברה. הן היו הגרסה שלנו לאצולה. המשפחות האלה התגאו בקו הגנטי הבלתי מזוהם שלהן והציגו אותו בפני שדכנים, כהוכחה לכך שבניהן ובנותיהן ראויים רק לאותן הצעות ההולמות את אילן היוחסין שלהן. הקשר שלי לכל שושלת אבות שייתכן שהיתה לי נקרע לגזרים בעקבות הנישואים הכושלים באופן שערורייתי של הורי, וכתוצאה מהם הכאוס שפשה במשפחתי ככתם בל־יימחה, ששָחק ואיכֵּל את המארג הקהילתי, שיציבותו היתה תלויה בנישואים רציפים ובאילנות יוחסין בלתי מופרעים.

כשהייתי בת ארבע־עשרה, תלמידת כיתה ט' בבית הספר הדתי לבנות, הפרויקט השנתי היה לשרטט את עץ המשפחה שלך ולהציגו. ההודעה על כך בשבוע הראשון ללימודים שיחררה בי גל של בהלה גולמית. רצתי הביתה ביום ההוא, נאבקת לעצור בדמעותיי, עד שהגעתי לבסוף למטבח של סבתי. הפרויקט הזה דן אותי לאבדון. ידעתי שצפויה לי השפלה אחת נוספת שעה שחברותיי לכיתה יציגו את עצי המשפחה המהוללים, השלמים ומלאֵי הבשר שלהן, ואני אהיה אנוסה להציג לראווה את כל ליקויי משפחתי.

באבע העיפה בי מבט אחד, ומיד שמטה את כדור הבשר הטחון שעיצבה לכדי פָאסירְט. היא שטפה את הידיים ושלפה שקיק נייר ממקום המחבוא מעל ארון המטבח. בשקיק היה מצבור קליפות תפוז מצופות שוקולד, ששמרה למקרי חירום מעין זה. בלי לומר מילה היא נתנה לי אחת לכרסם ונגסה באחרת. הסתכלתי עליה לועסת, שקועה במחשבות, והמתנתי לפתרון שהיה ברור שהיא רוקחת.

"טוב, טכנית, לכל אחד יש קצת יִיחוס," היא אמרה. "אם מחפשים טוב מספיק בעץ המשפחה של כל אחד, איך אפשר לא להיתקל באיזה רב קטן, איזה קדוש זוטר? אני מתערבת איתך שאם נחפש רחוק מספיק, נוכל לספור מספיק רבנים, שאפילו מימי־גיטל רוקח תיראה קטנה לידם." היא התלוצצה כדי לשפר את הרגשתי. שתינו ידענו שאין שום דרך לנצח את מימי־גיטל, שבהתאם לכל חוקי הלוגיקה, הפופולריות שלה היתה אמורה להיפגע בשל קו־השיער הנמוך להפליא שלה, אבל לנצח תייצג את היוקרה הנובעת מ"קשריה" עם הרבנים.

באבע צפתה בבהלתי בשלווה, מתוך יכולת הזדהוּת אך בה בעת מבלי להתייחס בְּפחד לאי־הקַבָּלה. היא לא היתה זקוקה לקבלה, מפני שעולמה נגמר בדלת אמות ביתנו; כל עוד היו לה המטבח והגן שלה, לא היה לה צורך בשום דבר ובאף אחד אחר. אני הייתי שם בחוץ, נאבקת יום־יום להוכיח את ערכי; עוד הייתי צעירה ונאיבית מספיק לחשוב, שזה מה שיביא לי את השלווה הפנימית שנכספתי אליה כל כך.

"אני אכתוב לדוד שעזר לארגן את החתונה של ההורים שלך," אמרה באבע והוסיפה ללעוס את קליפת התפוז. "הוא יוכל לעזור לך למלא את הצד של אמא שלך בעץ."

ברגע ההוא רציתי לחבק אותה, אבל מובן שלא העזתי. מעולם לא חיבקתי אותה, ולעולם לא אחבק. זה פשוט לא דבר שעושים בעולמנו. אילו הפרתי את הכלל הבלתי כתוב וכרכתי את זרועותיי סביבה, אני יכולה רק לשער שזה היה מעורר בה אי־נוחות עמוקה, אולי אפילו פחד. התפרצויות רגש היו מסוכנות נורא בעולמנו. אם את מתעקשת להפגין עד כמה מישהו חשוב לך, האין זה רק מגדיל את הסיכוי שהיקום ייקח אותו ממך בבוא העת לעונש?

אבל אהבתי אותה מאוד־מאוד באותו היום, ותמיד אזכור זאת, משום שהיה אכפת לה מספיק לרצות לעזור לי למלא את החור הפעור בי שהתחנן לשורשים, רבים ככל האפשר, עד שארגיש בהם מתחברים באדמה, ואדע שאפילו רוח חזקה לא תוכל לעוקרני ממקומי.

לאחר מכן באו חודשים ארוכים של מחקר זהיר. התחלתי להסתובב עם סבי מצוידת בעט ובמחברת, ולשאול אותו שאלות על עבר שרובו אבד לו, מאחר שהיה צעיר ונאיבי מכדי לשאול את האנשים הנכונים את השאלות החשובות כשעדיין היו בחיים. ידעתי שהסיבה היא שכאשר האנשים חיים, אנו תופסים אותם כמובן מאליו. את השיעור הזה למדתי בעקיפין דרך אובדניו של הדור ההוא, והייתי נחושה לא לבזבז אף רגע מן הזמן שעדיין עמד לרשותי עם האנשים שיום אחד לא יהיו עוד, יום אחד כשיהיה מאוחר מכדי לשאול שאלות. הונחיתי בקוצר רוח אל הארכיונים המוזנחים של דפים מצהיבים במשרדו שבקומת הקרקע, שחדרים שלמים בה הוקדשו לאחסון העבר שלאיש לא היה רצון לחזור אליו. סרקתי קופסאות מכתבים דהויים ומסמכים מתפוררים מוכתמים במים; מאלה עלה בידי לנסח שאלות חדשות, שעל בסיסן כתבתי מכתבים בכתב־יד דחוס ביידיש לקרובים רחוקים ולשכנים לשעבר שנגלו לי זה עתה, שכולם כמו הציבו מרחק לא־ייאמן בינם לבין כל מה שהיה אז. התשובות הגיעו בטפטוף מנומס ומסויג, והעץ התחיל ללבוש צורה. ובאבע צדקה: כל עץ מניב פרי מושלם בשלב זה או אחר. שבעה דורות לאחור מצד הסבא של הסבתא של סבתי, מצאתי לָמֶד־וָונִיק.

התגלית הזאת היתה אולי גולת הכותרת של מחקרי, אבל פה ושם צצו גם קדושים זוטרים אחרים כפי שבאבע הבטיחה, כמו החכם עמרם חסידא, גיבור המלחמה מצד סבי מיכאל בר וייסמנדל, ושאר רבני עיירות קטנות שכתבו כרכים דקים של טקסטים ליטורגיים, שאפשר למצוא רק בספריותיהם של הלהוטים שבאספנים. באבע כבר העלתה פעם את אפשרות קיומו של למד־ווניק במשפחתה; בילדותה שמעה סיפורים שלא פעם סיפרה גם לי. אבל היא מעולם לא היתה בטוחה אם אכן היה כזה, ואם כן, אם באמת נמנה עם אבותיה. אז עמלתי לשחזר את החוליות הנשכחות בשרשרת שחיברה ביניהם.

למד־ווניק היה התגלית הגדולה ביותר שהיתה יכולה ליפול בחלקי. כמו קלף ג'וקר, שגובר על כל דבר אחר. אילנות היוחסין של משפחות הרבנים המכובדות ביותר היו כציץ נבול נוכח עץ, עלוב ככל שיהיה, אם זה הניב בשלב כלשהו אחד מל"ו צדיקים נסתרים שבכל דור ודור.

סבתי זכרה אותו כר' לייבּלה אוֹשווארי, ולא יכלה להיזכר בשם משפחה של ממש, גם משום שהפרידו ביניהם חמישה דורות מצד הסבתא־רבתא שלה, וגם משום שלמד־ווניקים נזכרים לא פעם באופן זה רק אחרי מותם, לאחר שנשארו אנונימיים בחייהם. הוא ביקש שעל קברו ייכתב בפשטות, לייבּל מן העיירה אוֹשוואר. כבר מרחוק ידעת שזהו קברו, כך סופר לסבתי, מפני שהיה צורך להקים סביבו גדר מיוחדת, לאחר שכל מיני רעות החלו לפקוד את האנשים שהתקרבו מדי אליו. צריך להיות נקי מחטא כדי לגעת בקברו של למד־ווניק, ומאחר שנדיר מאוד שמישהו יכול להיות כזה, הציבו גדר שתשמור על האנשים מפני הסכנה הטמונה באנרגיה הקדושה שריחפה מעל ציון קברו. ככה הם ידעו, היא אמרה, שהוא צדיק נסתר. גילו את זה אחרי שמת, כשכל האלמנות והיתומים שתמך בהם בסתר מצאו את עצמם פתאום בלי עזרה, ואז התברר מי היה אחראי לכל מעשי הצדקה האלה כל השנים. התפתחות כזאת היתה סימן קלאסי לקיומו של למד־ווניק.

"יש ל"ו צדיקים נסתרים," אמר לי סבי לא פעם: שלושים ושישה קדושים שנולדים בכל דור ודור. שלושים ושישה הגברים הקדושים האלה מכונים "עמודי התווך של העולם", משום שעל פי האמונה הם בעלי נשמות טהורות במיוחד, שבזכותן מוסיף העולם לעמוד למרות ההרס שזורעים בו החטאים. כל עוד הם קיימים, אלוהים ידאג שהעולם ימשיך להסתובב כל כמה שהאנושות תאכזב אותו. אם יחסר בהם ולו אחד, העולם יגיע לסופו בו ברגע, כי סובלנותו של אלוהים צפויה להגיע לקצה.

זיידע אמר שהל"ו קיימים כדי להזכיר לאלוהים, שהוא עשה משהו טוב כשברא את האדם. הם מייצגים את המיטב שבן־אנוש מסוגל להגיע אליו. הם נודעים בענוותם ובאלטרואיזם הקיצוני שלהם, במעשי החסד שהם עושים כל חייהם בלי לזכות בשום הכרה עליהם. הם מוותרים על כל תענוגות החיים הרגילים כדי לעזור לאחרים. איש אינו נחות מכדי להיות ראוי לנדיבותם. מה שמבדיל בין הקדושים הנסתרים לקדושים הרגילים הוא בדיוק המחיקה־העצמית הזאת. קדושים חסידיים סטנדרטים זוכים לכָבוד של בני מלוכה, מקיימים אורח חיים ההולם אנשים בעלי קהל מעריצים נלהב. אבל למד־ווניק מבקש לוותר על כל כיבוד הנובע מעליונותו הרוחנית; הוא שומר את קדושתו בסוד, ולא פעם סופג חִצֵי לעג וסובל מדחייה על שום הופעתו החיצונית המטעה המשדרת עוני ובערות, ועל כן מגיע לרמת הקדוּשה הגבוהה ביותר. אם צדיק פומבי נתקל בצדיק נסתר, אין לו ברירה אלא להרכין ראש בבושה, מפני שהעיטורים שהוא נהנה מהם מעגנים אותו למישור הארצי. לעולם לא יעלה בידו להתקרב לאלוהים כמו צדיק נסתר. עם זאת, קיימת סבירות גבוהה לכך, שאפילו הקדוש שבצדיקים לא יהיה מודע לנוכחותו של למד־ווניק בקרבתו. שלֵמוּת המערכת תלויה בכך, שהקדוש הנסתר יישאר נסתר. רק לאחר מותם יכולה קדושתם להתגלות, וזכרם להיות מועלה על נס. רק אז יש ביכולתם להועיל לצאצאיהם, אפילו צאצאים רחוקים ועלובים כל כך כמוני. אחרי הכול, האם לא הייתי המועמדת המושלמת לברכתו של למד־ווניק? כשיגיע תורי להציג את העץ המשפחתי בכיתה, העובדה שאוכל להצביע על למד־ווניק הקבור עמוק בין שורשי העץ, עתידה להשתיק כל ביקורת פוטנציאלית.

בלי קשר לכל דבר אחר שהמחקר עוד היה עשוי להניב, הבעיה שלי בעצם נפתרה. לייבל מאושוואר יבריק במרכז המצגת שלי, וכל חברותיי לכיתה ייאלצו להתעטף בשתיקה אומרת כבוד. אולי גם תתהינה לגביי, אם ירשתי את הגנטיקה הזאת, ואם נסיבות חיי האומללות שימשו רק מעטה מחוכם, שנועד להסתיר את קדושתי מהציבור.

בתחושה חדשה של ביטחון ושלווה המשכתי במאמציי למלא את ענפיו הרחבים של עץ המשפחה שלי, בידיעה שאת חלק הארי של משימתי מילאתי בצורה מרהיבה. כשהגיע המכתב האחרון מדוד מנחם, אחיה הצעיר של סבתי מצד אמי, ועליו חותמת דואר מבני ברק, ישראל, לא קרעתי אותו באצבעותיי. תחת זאת שלפתי את פותחן המכתבים הכסוף של סבי, ושיספתי את המעטפה בזהירות בצדה. בפנים מצאתי תצלומים מתויגים בקפידה ותרשים משורטט בדקדקנות של קשרי משפחה, שעיינתי בו בסקרנות קלה בלבד. מאחר שלא ידעתי דבר על השושלת של אמי לפני המכתב הזה, הופתעתי לגלות את רשת הענפים הסבוכה הזאת, בדים שהשתרעו אל כל כך הרבה פינות רחוקות של אירופה. אבל מה שהדהים אותי יותר מכול הוא, שהענף שהניב את אמי מקורו בגרמניה, פיסת מידע שלא יכולתי להרשות לעצמי להציג ברבים.

מכל הדברים שאמי יכלה להיות, היא היתה צריכה להיות דווקא יקית. זה היה שֵם הגנאי שבו כינינו יהודים גרמנים, שתמיד תפסנו כמי שנטשו את יהדותם מתוך בושה ותיעוב עצמי והחליפו אותה בזהות תרבותית מאומצת. יקים היו ידועים בהפגנת גרסאות קיצוניות של תכונות גרמניות סטריאוטיפיות, בהקפדתם על זמנים יותר מאשר הגרמנים עצמם, באובססיה לחישובים מדויקים, לתקנות ולסדר. נאמר עליהם שאין להם לב, שבתיהם משוללי חמימות מהסוג ששאר קהילות אשכנז נודעות בה. יקים דיברו דַייטשמעריש, דיאלקט יהיר ומצועצע של יידיש שלעולם לא יישמע בדיוק כמו ההוֹכדויטש שניסו לחקות. הם הלכו עם פאות קצרות ותחבו אותן מאחורי האוזניים, גזזו את זקניהם, לבשו חליפות, הכול בניסיון להימנע מלהבליט את יהדותם. ואף על פי כן, הכינוי שהצמידו להם נגזר מהמילה הגרמנית יאקֶה, מונח שהמציאו הגרמנים לציון המעיל השחור הארוך שלבשו היהודים לפני שעברו חילוּן וזנחו אותו לטובת אופנה מודרנית. הוא היווה תזכורת לכך, שהתלבושת היא רק מסווה, שהגרמנים לעולם לא ישכחו את מוצאם האמיתי. יקים ניסו להשתלב בחברה, שבסופו של דבר מעולם לא הסכימה לקבל אותם; לכן להיות יקה היה דבר מעורר בושה; סימן ההיכר של מי שהתיימרו להידמות לאחרים אך חוו את הדחייה האולטימטיבית. כאלה היו אבותיי. יהיה עליי להסביר את הכתם הדוחה הזה בתולדותיי. איזה סיפור אוכל להמציא? מוטב לטשטש אותו לגמרי.

הפליאה אותי העובדה, שאף על פי שדוד מנחם סיפק לי שפע של פרטים טריוויאליים על חייהם של בני דודים מדרגה שנייה שנפטרו מזמן, מכתבו לא הכיל כמעט שום מידע על הוריו, שנמלטו מגרמניה ב־1939. היו ברשותי השמות של הורי אשתו ומסמכים אחדים המוכיחים את קיומם, אבל בנוגע להורי אביו, סבי־רבא, לא היה כמעט דבר. השורה בתעודת הלידה שלו שבה היה אמור להופיע שם אביו היתה ריקה. לא חשוב, חשבתי. כֶּשל בירוקרטי, ואולי, ב־1897, תוצר של הזמן.

כשהצגתי לבסוף את הפרויקט בבית הספר כעבור חודשים אחדים, הכנתי מפה נהדרת שבמקומות מסוימים הגיעה עד תשעה דורות אחורה, אבל החלל שמעל סבה וסבתה של אמי עמד בולט בריקנותו. באותה העת הסחתי את דעתי ואת דעת מאזינותיי בכל פרטי המידע החדשים שליקטתי על אודות תולדותיו המהוללים של צד המשפחה של אבי. כל המידע שאספתי ושמרתי בקפדנות בהיותי בת ארבע־עשרה עתיד לשמש אותי כעבור שנים, בבגרותי, כשאסע לאירופה לחפש לי זהות חדשה, ובמובנים מסוימים גם היסטוריה חדשה. רק כשהגעתי להחלטה להיעשות אזרחית אירופאית חזרתי אל אותו הרִיק, וחיפשתי הוכחה שתתמוך בבקשתי נוכח בירוקרטיה גרמנית שנדמתה נחושה לסגור בפניי את הדלת.

לעולם לא אשכח איך סָער הדם בעורקיי ביום שקיבלתי את שיחת הטלפון מעורך הדין שטיפל בהגירה שלי. הוא החזיר אותי היישר אל עצמי בת השמונה, ששאלה את סבתהּ את השאלה ההיא בפעם הראשונה, כאילו עמוק בפנים כבר ידעה על התגליות הצפויות לה בעתיד.

אבל אני מקדימה את המאוחר. תנו לי לספר את הסיפור מתחילתו.

אחרי חמש שנות נישואי־שידוך אומללים, שהיו אומללים עוד יותר בעטיה של שורה קיצונית של איסורים דתיים שעל אודותם נודע לי רק במהלך אירוסיי, ידעתי שאני מוכרחה לברוח מן העולם שמאז ומעולם שימש לי כלא בגדלים משתנים. סירבתי לדון ילד לגורל זהה. ברגע שבני נולד, התחלתי לטוות תוכנית בריחה קונקרטית. נתתי לעצמי שלוש שנים, פרק הזמן שעמד לרשותי עד שיגויס אל תוך מערכת בתי הספר הדתית. התוכנית שלי היתה כרוכה בהרבה מאוד צעדים מעשיים, אבל את העדיפות המרבית ייחסתי למציאת דרך להשתייך בעולם חיצוני שלא ידעתי עליו כמעט דבר. זאת אפוא הסיבה לכך, שעברו לא מעט שנים לפני שהרגשתי צורך לחזור ולעיין באותם מסמכים שנאספו בקפידה על אודות אבותיי, שהיה לי השכל לקחת איתי ביום עזיבתי. בהמשך אגלה שהם אלה שצפנו בחובם את תקוותי היחידה לשחזור זהותי, אבל באותם ימים מוקדמים אחרי שעזבתי, פטרתי בביטול את חשיבותם של מקורות משפחתיים מרוחקים, ובמקום זאת ניסיתי למצוא את עצמי באמריקה, שהיתה אז זרה לי כל כך, שבאותה המידה היתה יכולה להיות ארץ ניכר.

צעדי הראשון לעבר "היטמעות" היה להירשם בחשאי למכללת "שרה לורנס" ב־2007, בגיל עשרים, שנתיים לפני עזיבתי. זה היה השלב המכריע בתוכנית הבריחה שלי. חינוך היה כרטיס הכניסה לחלום האמריקני של להמציא את עצמך מחדש; את המעט הזה למדתי מהצצותיי הסודיות בחברה הזאת בשעה שעולמי התקיים כבתוך בועת אוויר, כשמתחים סמויים מהעין דוחפים מחוץ ומפנים ודואגים להשאיר את דופנותיה הקלושות־למראה על תלן. בית הספר הדתי שלמדתי בו בילדותי לא עמד בתקנים הממשלתיים לקבלת הכרה רשמית, אבל למרות העובדה שלא היו ברשותי תעודה או גיליונות ציונים, הצלחתי להתקבל למכללה היוקרתית על בסיס שלושה חיבורים, שכתבתי באנגלית תקינה ורשמית שרכשתי במשך שנים של קריאת הספרות מלפני המלחמה, שהִסלקתי תחת המזרן כאילו היתה סחורה גנובה. עד מהרה התחלתי להיעצר בצד כבישים פרבריים כדי להחליף בגדים לג'ינס במושב האחורי של המכונית ולסרק את שערי לאחר הסרת הפאה המעיקה, ואז יצאתי לשעה חולפת לעולם שבחוץ, וכל העת השתדלתי מאוד לא להסגיר את עצמי. אבל עיניי הפעורות לרווחה ודאי הסגירו אותי: יום אחד נתנה לי חברה לכיתה עותק מהוה של Bread Givers של אַנזיה יֶז'ירסקה, ובשעה שקראתי על היהודייה הצעירה, בת למשפחת מהגרים, שהתגברה על שורת אתגרים אינסופית כדי ללמוד במכללה לפני כמעט מאה שלמה, התנחמתי נוכח הדמיון בינינו, אך בה בעת התביישתי עד עמקי נשמתי בכך שההקבלה היתה ברורה כל כך לעיני חבריי ללימודים.

קראתי את הספר ברגעים גנובים בסופרמרקט או במגרשי חניה של חנויות פארם ונוחוּת, מאחר שהיה מפחיד מדי להביאו הביתה, שמא תכולתו תחשוף את מניעיי האמיתיים. באותם ימים עדיין לא הייתי מה שאפשר לכנות סופרת. ודאי שלא כתבתי שום דבר עד אז, פרט ליומני ילדות שכפיתי על עצמי לחדול מכתיבתם כדי לגונן על עצמי מפני חשיפה אפשרית של מאמציי להשתחרר. הכתיבה נעשתה לי למין עקב אכילס; עדיין לא עלה על דעתי אז שאפשר שגם תהיה גאולתי.

ביקוריי החטופים והלא תדירים בקמפוס קסמו לי עוד יותר על שום ארעיותם; הייתי כמו תיירת ביבשת חדשה, מנסה לדחוס הרבה ככל האפשר לתוך כל רגע של חוויה. תיעדתי במחברתי כל משפט אגבי ששמעתי, כל תנועת גוף מקרית שראיתי. רציתי ללמוד, בראש ובראשונה, מה נדרש כדי להתמזג.

מעולם לא התקבלנו אני ודומיי לבית ספר כזה, מוסד אמריקני ותיק שהתהדר במרזבים משופעים ומדשאות משתפלות, שנועד לנער בעדינות ילדים מפונקים מתוך מובלעוֹת המציאות האקסקלוסיבית שבה התנהלו חייהם עד כה. ידעתי שמכללה היא המקום שבו נוצקים אמריקנים, ששם הם נחבצים כתוצרי בית חרושת ורוכשים מערכת אמונות וערכים ארוזה מראש, בתוספת חותם השפה וההתנהגות של המוסד המסוים שבחרו ללמוד בו. הניסיון מעצב את עמדתו של אדם בחברה, מגבש את עתידו של כל פרט ופרט כאילו היו קדירות חרס בתנור השריפה. אמריקנים צעירים נוהרים לקמפוסים כדי למצוא את עצמם, אבל אני באתי למצוא את העולם. שאֵלת העצמי עדיין היתה למעלה מכוחותיי. נמצאתי באותה ארץ ביניים, עומדת בפתחו של משהו גדול ומפחיד יותר, ומהססת בטרם אצעד את צעדי הקטן הראשון לעבר הלא־נודע.

לימוד מוּבְנה הוא לא פעם ברכה שקללה בצדה, אבל המכללה העניקה לי את הפריווילגיה שערכה לא יסולא בפז, לבוא במגע עם מנטורים מתחשבים ואינטואיטיביים. כתוצאה מכך התחלתי לשאול את עצמי שאלות על זהותי, על מי אני באמת. זה התחיל כשפרופסורית נערצת־מאוד לספרות זימנה אותי למשרדה ביום אביב נהדר ב־2009, כשראשוני העלים הירוקים החיוורים הנצו על ענפי העצים הרבים המטופחים בקפידה ברחבי הקמפוס, ושלפה מהמדף ספר, אוסף חיבורים אישיים בעריכת פיליפ לרקין, הטיחה אותו בשולחן לפניי ואמרה: תקראי את זה. ואחר כך תכתבי אחד משלך. היה ברור שלא מדובר במטלה רשמית, שלא יהיה עליה ציון פורמלי, שהאישה הזאת אינה מחויבת בשום צורה שהיא להקדיש את הזמן הנחוץ — ואינה מקבלת עליו גמול — כדי להציע לי את ההתנסות הזאת, שעתידה לשנות את חיי.

פתחתי את הספר תחת חופת פרחיו הלבנים של עץ אגס ממש מחוץ לבניין וקראתי את החיבור שכותרתו "מפוצלת בשורש" מאת אדריאן ריץ', והלא־מודע שלי התעורר לחיים; זיכרונות התגלגלו ועלו ברעם ממעמקים כסלעי ענק, והתחלתי לכתוב בשצף קצף, כאילו זה הדבר היחיד המונע ממני להימחץ תחת עוצמתם האדירה.

מרגע שהתחלתי לכתוב, התחושה היתה שאינני מסוגלת להפסיק. פרקתי את הזעם והיגון של השנים הקודמות; לא ביומן אלא בבלוג אנונימי, שכתבתי באמצעות שָרַת פּרוֹקסי בספריית המכללה, כדי למנוע ממישהו לקשור את הפוסטים אליי. מה שהתחיל כחיבור יחיד, אותה מטלה עצמאית שקיבלתי מפרופסורית ממולחת, התגלגל במורד ככדור שלג והיה למעין התחשבנות ספרותית. במשך שנים אחזו כל האנשים בחיי במושכות העלילה והכתיבו לי את סיפורי; עכשיו הייתי נחושה לתלוש את המושכות מידיהם ולעמוד על כוחי הנרטיבי, חמושה במלאי של מילים משלי. להפתעתי הרבה, הבלוג לא שימש רק תהליך טיפולי אישי אלא משך קהל רב, שחלק משמעותי ממנו היה מורכב למעשה מאנשים במצבים דומים לשלי. ברשת התכתבתי ותיקשרתי אפוא עם מתנגדים אחרים במחתרת כאילו הייתי עקרת בית חסידית לא מרוצה בסתר, אך בחיי היומיום האמיתיים עשיתי כל מאמץ להיעשות למשהו גדול מזה.

שנתיים לאחר שנרשמתי ל"שרה לורנס" הצלחתי להשיל אט־אט פיסות מן העצמי הישן שלי כאילו היו קשקשים, תחילה בדרכים קטנות למיניהן, כמו שינוי ההופעה שלי, שיפור המיומנות בשפה, עבודה על המבטא שלי כדי שיישמע אמריקני יותר והתוודעות למנגנונים חברתיים חדשים. חיקיתי את הסובבים אותי. מדדתי את האמריקניות שהיתה זמינה לי עכשיו, ואף על פי שלא היתה מושלמת למידתי, חשבתי שאצטרך להסתפק בה, כי לא ראיתי שום ברירה אחרת. על דרך הרציונליזציה, אמרתי לעצמי שמישהי כמוני לעולם לא תוכל לעטות על עצמה זהות אחרת בלי שמשהו ידקור או יגרד. שאצטרך ללמוד לחיות עם אי־הנוחות הזאת. אחרי הכול, מה זה גירוד או שניים לעומת מחוך שלבשתי כל חיי?

החלק השני בתוכנית שלי היה כרוך בהפקדת הכסף שחסכתי בעבודות קופירייטינג מזדמנות בחשבון בנק על שמי, קניית מכונית בליסינג ושכירת דירה משלי, שבה נתחיל בני — שהיה אז כמעט בן שלוש — ואני באופן רשמי בחיינו החדשים. בחיפוש אחר משהו שאוכל להרשות לעצמי, מצאתי גומחת שני חדרים תחת גג מקומר לגדת ההדסון באלף וחמש מאות דולר לחודש. קניתי מזרן לאחד החדרים; בשני הכנסתי ספה זולה, שני כיסאות ושולחן.

מהדירה נשקף נוף של נהר ההדסון ומצוקי הפָּליסֵיידס המיתמרים מעבר לו, שמאחוריהם ניצב בית נישואיי הקודם, ועמו בעלי, שהמשיך לצאת ולבוא בין כתליו כאילו דבר לא קרה, כאילו אשתו רק קפצה רגע לקנות מצרכים, ומתישהו תחזור להכין לו ארוחת ערב.

לא באמת נפרדתי לפני שעזבתי. עורכת הדין שלי יעצה לי להשאיר את המצב פתוח, מאחר שכוונתה היתה להאט את התהליך ככל האפשר, לא רק כדי ליצור תקדים בכל הקשור במשמורת, אלא גם כדי לקנות לי קצת זמן להוציא את ספרי לאור, מה שהיה, לתחושתה, הסיכוי היחיד שלי לצאת מזה עם רווח כלשהו, ולו קטן. מצבן המשפטי של נשים חסידיות היה רעוע מאוד, והדבר היחיד שהחצר באמת התכווצה מפניו היה אור־זרקורים צורם של תשומת לב ציבורית ממושכת. אלא שמבחינתי, המצב לא היה פתוח כלל וכלל. למעשה, זה זמן מה שכבר היה לספר חתום. אֵלִי ואני היינו נשואים חמש שנים, אבל בשנתיים האחרונות בקושי דיברנו. חיינו הצטלבו לרגעים חטופים בלבד, כגון ארוחות שבת, ואפילו אז היו איתנו אנשים נוספים להסיח את דעתנו. מאחר שמעולם לא התוודענו באמת זה לזה, אולי לא קלטנו שאנו הולכים ומתרחקים. הניתוק החדש הזה לא נראה לי שונה במיוחד מהחיים שניהלנו קודם לכן.

כשאלי שאל אותי איפה הייתי, מדוע לא הייתי בבית, נזהרתי לא לצאת בשום הצהרות בנוגע לעתיד. אמרתי שאני זקוקה למרחב, ומאחר שהוא לא הבין את המושג הזה אבל לא רצה לשאול שאלות, הוא פשוט קיבל את ההסבר כאילו היה הגיוני. הוא היה משוכנע שהפרידה זמנית; אולי זאת הסיבה שלא עשה שום ניסיון למנוע ממני לקחת איתי את בננו. בעולמו שלו, נשים אינן מסוגלות לשרוד בלי גברים, ומדוע אהיה אני שונה?

עורכת הדין טענה, שהאינטרס שלי הוא ליצור תקופת פירוד ארוכה, שבה אוכל להשאיר את הילד ברשותי. כדי לעשות זאת היה עליי להעמיד פנים שעדיין אין לי כוונה ברורה להתגרש, שאני פתוחה לאפשרויות אחרות. וכמובן, לא יכולתי לגלות את כוונתי להתנער מהדת. תחת זאת, היה עליי להכניס אט־אט שינויים באורח חיי מבלי לחרוג מגבולות מה שנחשב מקובל. המשמעות היתה להמשיך להחזיק מטבח כשר, לכסות את שערי כשהלכתי לפגוש את אלי לרגל המפגשים עם בנו, לשלוח את בננו למשפחתון יהודי, וכן הלאה. רק בהמשך, כשאוכל לחסות בבטחה בצילו של התקדים, אוכל להירגע באמת ולחיות כרצוני.

אבל אפילו שינויים קטנים היו בעיניי רבי־חשיבות בהתחלה. הייתי נרגשת להיות לבדי. חגגתי את חירותי בדרכים קטנות. ערכתי על צלחת גבינות ששמותיהן אינם מוּכּרים לי, הזמנתי כמה חברות ללימודים למסיבת קוקטייל קטנה והרגשתי כמו מארחת מתוחכמת. הלכתי לספרייה העירונית הגדולה שנשקף ממנה נוף הנהר ממסד־עד־טפחות, והתענגתי על היכולת לשבת במרפסת המקורה ולשקוע בקריאה בלי לעמוד על המשמר. לקחתי הביתה ערימות ענקיות של ספרים והנחתי אותם בגאווה ליד הכניסה כדי שמבקרים יוכלו לראותם. הייתי נחושה להדביק את הפער עם כל הכותרים שפיספסתי, כותרים שהיו חלק בלתי נפרד מן הקנון החילוני. כשלקחתי עותק מהוה של "על האושר וההנאות האמיתיות" של אפיקורוס, נזכרתי מיד במילה ביידיש בעלת צליל דומה, והבנתי די בפתאומיות שמילת הגנאי ל"כופר" שסבי השתמש בה כדי להשמיץ רק את הנחותים שבטיפוסים, נגזרה ודאי משמו של המחבר. הקריאה במדריך הזה לחיים מאושרים היתה עתידה להעניק לי חינוך מנוגד לחלוטין לזה שקיבלתי כילדה, שכן האושר ודאי לא היה הייעוד בחצר שגדלתי בה. הנחתי שבדחיית הדת אני בוחרת במקומה באושר, כמו שדחיית הלילה כמוה כבחירה בַּיום. קראתי את הטקסט בהתלהבות, אבל קלטתי ששמץ קלוש של אשמה וזהירות מוסיפים ללוות אותי בקריאתם של ספרים מסוימים, אפילו אז.

נוסף על ההצטיידות בכרכים עבי־כרס שהיו בגדר טאבו, חגגתי גם את הדרכים היומיומיות שבהן הרגשתי נורמלית עכשיו. הנורמליות, כפי שהבנתי אותה אז, היתה חיים ללא איסור. הנתיב להגשמת רצונותיי היה ישיר, בלי שום מכשול שרירותי החוסם את דרכי. כל שנדרש לי לשם כך הוא אמצעי התחבורה של כוח רצוני.

אבל היכן הוא האמצעי הזה, המשאב הפנימי הזה, שנראה כאילו הוא בא והולך באקראי כרכבת נטולת נהג? לפעמים חשבתי שהכוח מצוי ברשותי ולעולם לא יעזבני; לפעמים הרגשתי כאילו מעולם לא היה בנמצא כלל, כאילו הֵקצתי מחלום מתוק למציאות אכזרית. התנודות בין שני המצבים הרגשיים האלה היו פתאומיות כל כך, תדירות כל כך ועזות כל כך, שעד מהרה קלטתי שכדי לשרוד את התקופה הזאת, יהיה עליי להיכנס למצב רגשי אחר לגמרי: היוֹת רדומה. היה לי מזל כמובן, מאחר שהיו ברשותי זיכרונות מתקופות דומות שבהן השתמשתי במנגנון הכיבוי־העצמי הזה כדי לשרוד, ועכשיו שידלתי אט־אט את הזיכרון לעלות מחדש אל פני השטח, מתוך הבנה שהאתגרים הנוכחיים מצריכים מאגר שליטה רגשית שאין דומה לו.

הלילות היו הקשים ביותר, כי בלילה האדם שוכח מיהו, ורק בבוקר הוא נזכר. באותן שעות חשוכות הכול מתערבב ובלתי ניתן לשליטה. זה עדיין נכון לפעמים, גם היום. בלילה שום דבר אינו בטוח. הזמן אינו קבוע. החיים אינם דבר קונקרטי, ליניארי, אלא גוף מים עכור ועלום. ושום תרגיל מנטלי אינו מאפשר להניס את השכנוע הזה, שהכול אבוד. כמה פחדתי מאותן שעות של טרם שחר! יצחק ואני ישנוּ יחד על המזרן היחיד, וכשהתעוררתי אל אותה בהלה מוכרת, רק נשימתו העדינה והקבועה לצדי היא שהזכירה לי את הדבר האחד שנותר בטוח כשהיה: שאני אִמו. ולזה היתה משמעות. היתה לי משימה; יכולתי להתארגן סביבה. זה הדבר היחיד שנתן לחיי מעין צורה.

אך באותם הלילות שבהם התעוררתי וראיתי את החושך מכסה את החלון, הסתכלתי על בני, ואף על פי שנוכחותו ניחמה אותי, היא גם הפחידה אותי. אני עצמי הייתי צעירה כל כך, ולבדי לגמרי בעולם הזה שנאבקתי להיות חלק ממנו. וכבר היה לצדי מישהו פגיע עוד יותר. הייתי אחראית לשנינו; איזה מין תקווה יכולה להיות לנו, אם שנינו נאלצים להסתמך על מאגריי הדלים? השעות הקטנות של הלילה פיהקו לעומתי כתהומות פעורים, אך ידעתי שכל שעליי לעשות הוא להחזיק מעמד עד הבוקר, כי עם עלות השמש, בהדרגה, האמונה הנוראה הזו בעתיד נטול תקווה תתמוסס לבסוף, ותתחלף בהתלהבות לקראת כל מה שיביא עמו היום הבא. הפחד נסוג; הוא נעשה למעין רעש רקע שבסופו של דבר אתרגל אליו. הייתי מסיחה את דעתי בטקסים של חיי היומיום, קפה, ארוחת בוקר וטיולים נינוחים אל הגן במעלה הגבעה. יהיו דברים לעשות בעולם החדש הזה, עם זמן מסוג חדש שהיה עליי לעצב בעצמי, בלי לוח הזמנים הדתי המחמיר שהגדיר בעבר כל שעה מחיי, ששבר את קיומי לרסיסים שאפשר להתמודד עמם. עכשיו היה הזמן לולאה אינסופית, שקצצתי בזהירות לפיסות שהרכיבו את לוח הזמנים שבחרתי בו מרצוני החופשי: אוכל, הליכה לגן, מכללה, איסוף מהגן, ארוחת ערב, אמבטיה, עבודה, מיטה. אבל הימים לעולם לא יהיו שוב נוקשים ומוגדרים כפי שהיו בעבר. הימים מאחוריי דהו אל תוך האַיִן; אלה לפניי היטשטשו זה בזה כאופק במדבר. ליצחק, שמצא לו מיד חברים בגן ועבר מיידיש לאנגלית בתוך שבועות, זה לא היה עניין כלל. העולם הישן עדיין לא הצליח להיחרת ברוחו. נתקפתי התרגשות גדולה כל אימת שצפיתי בו משחק. הצלתְ אותו! חשבתי לעצמי. עשית את זה בזמן, כך שהוא לעולם לא ירגיש כמו שאת מרגישה עכשיו. הוא לא יֵדע את הכאב הזה. וגם אם לא תצליחי לעשות עוד שום דבר נוסף בימי חייך, כבר עשית די בכך שהגעת להישג הזה. ההתגלות הזאת מילאה אותי נחמה רבה.

לא קלטתי כמה שיעורים מן העבר לקחתי איתי בבלי דעת, או עד כמה עמוק החותם שמערכת האמונות של ילדותי הטביעה בי. אמנם נטשתי את הכללים והמסורות, אבל המשכתי אינסטינקטיבית לחפש את אלוהים, ביקשתי אותות במָקום שלא היו בו אלא התרחשויות טבעיות, רציתי להאמין שהדביבון שחמק מתחת למדרגות הכניסה לביתי באור היום היה מסר מוצפן, ששוגר אליי כדי שארגיש פחות לבד. אפילו לא ידעתי איך לחיות בלי אלוהים. הרגשתי ריקנות איומה וכואבת בלב, והאירוניה הגדולה נעוצה בכך, שעכשיו היה לי הרבה יותר מקום בשבילו לעומת קודם לכן, כשהוּרד למעמד מִשני אחרי כל הכללים והתקנות. בעבר, אלוהים היה מוגבל למגרשי התפילה והטקס, עכשיו חיפשתי אותו בקרֶשֶנדי האקסטטיים של השירה ובעוויתות הלופתניות של המוזיקה הקלאסית. לא פעם כשמצאתי משהו שנראה לי כשלמוּת אומנותית, הרגשתי כאילו מצאתי אותו. ההכרה שטפה אותי כמין התגלות גופנית, תחושה עזה שריגשה אותי עד דמעות. חשבתי שהשלמוּת שבני אדם מסוגלים להוציא מתחת ידיהם מוכרחה להיות הוכחה לקיומו של אלוהים. אחרי הכול, האם לא אמרו מוריי תמיד שבכל אחד מאיתנו יש אלוהים, בדמות הניצוץ שנתן לנו שמוטל עלינו ללבות לכדי אש? האתגר היה עכשיו כיצד לאתר את הניצוץ הזה בתוכי, ומה לעשות בו.

מצד שני, גם לא היתה ודאות עוד, לא מהסוג שהרגשתי בילדותי. אלוהים עוּות לכדי משהו שמעבר ליכולת ההבנה. בדרך זאת הערגה הישנה שלי לאלוהים נאבקה בקול החדש הזה בתוכי, שדחק בי לדחות אותו, להשתחרר ממנו. זכרתי את אפיקורוס, שברשימת התנאים המוקדמים שלו לאושר אמר, "האדם הלא־דתי אינו מי שהורס את אלֵי ההמון, אלא מי שכופה את רעיונות ההמון על האלים... ההמון, בהטעינוֹ את האלים בכל מובן בתכונותיו המוסריות שלו, מקבל אלים הדומים לו עצמו ורואה בכל מה שאינו כזה דבר זר."

ב"שרה לורנס" פגשתי המון אתאיסטים. היתה איזו אירוניה במידת הלהט שבה הם ניסו להעביר אותי על דתי. הייתי המועמדת המושלמת להארה. היו כל כך הרבה שיחות רציניות על כוס קפה במזנון, ויכוחים על סיגריות בדשא, שבהם ביקשו להעביר לי מחוכמתם, חוכמה שנתפסה בעיניי לא פעם כנחמה פורתא. אתאיסט אחד בעל משקפי קרן ושיער שמנוני אמר לי פעם כבדרך אגב, שהטיעון בזכות קיומו של אלוהים הוא כמו הטיעון בזכות קיומה של מציאות כוזבת. בטח, יש אפשרות שכולנו חיים בתוך סימולציה של משחק מחשב, הוא אמר, אבל עד שמישהו יציג ראיות כלשהן למצב כזה, הגיוני יותר להסכים, שמציאות כזאת מאוד בלתי סבירה, ולכן אינה יכולה לשמש חלק בר־קיימא בטיעון. עבורו, השאלה אם אלוהים קיים או לא איננה רלוונטית; די בעובדה שעולה ספק כדי לייתר את השאלה: הוא אינו זקוק לאלוהים, אז לשם מה לטרוח?

זכרתי את תחושת הזרות שלי עצמי כילדה, כשחששתי שאני האדם היחיד המתמודד עם תשוקות אמיתיות וגורפות. כמה מפחיד זה היה. ואילו היית חי במשחק מחשב ויודע את זה? איך עלה בידו להסתתר בצורה יעילה כל כך מפני האפשרות הזאת?

מוקדם יותר באותה השנה נרשמתי לסדנה שנתית בכתיבה יוצרת של ספרות לא־בדיונית, ותיכננתי להטליא במהלכה את רוב הממואר שלי, שהתשלום הראשון עבורו מימן עכשיו חלק גדול מחיי. עמוק בפנים פחדתי מהמשימה הענקית של כתיבת ספר שלם. כתבתי דברים מעטים כל כך בחיי. מה כבר באמת ידעתי על כתיבה? קולה של תוכחה עצמית בתוך ראשי ליווה את השיעורים בפרשנות בלתי פוסקת, ונאבקתי להתרכז בתוך השאון הפנימי הזה.

במסגרת הסדנה, התבקשנו להדפיס ארבעה־עשר עותקים של סיפור שכתבנו ולחלקם לשאר הסטודנטים בתחילת כל שבוע. הם היו אמורים לקרוא את הסיפור ולהגיב בביקורת יסודית כתובה. בסופו של כל שבוע תבחר הפרופסורית סיפור אחד מסוים לדיון בכיתה. באחד השבועות היא הודיעה לי שהסיפור שלי נבחר. ביום הדין ישבתי בתנוחת התכווצות אינסופית; לא היתה לי שום יכולת לדמיין מה יגידו על זיכרונות הילדות האישיים המהוללים שלי, המתובלים ביידיש מתועתקת לאנגלית. השבוע ניסיתי לחסוך מקוראיי את עבודת התרגום התרבותי והגשתי משהו ניטרלי יחסית. לא רציתי שיהיה עליהם לעמוד בניסיון הקשה, להגות את המילים הזרות בקול רם.

בתחילה, הסטודנטים ניגשו לחומר שלי בזהירות, אולי מחשש לפגוע ברגשותיי. אבל אז פתחה אחת מכוכבות הכיתה, טיפוסה גסת רוח וחיוורת מאוהיו, את הערותיה בדברים הבאים, שנאמרו בשפע של התלהבות: "דבורה, אני כל כך שמחה שניטרלת סוף־סוף את היהדות ביצירה שלך! כל הקטעים שהגשת עד עכשיו היו ממש מבלבלים, אבל את זה ממש יכולתי להבין." נימת קולה היתה מברכת בעליל, ממש כאילו החמיאה לילד בגן על ציור ססגוני.

שאר הסטודנטים צחקו באי־נוחות, חשים בבירור באופייה הטעון של ההערה, אבל המורה פטרה אותה במנוד יד ודחפה את הדיון הלאה. היא התנהגה כאילו הדברים פשוט לא נאמרו, ואני ישבתי שם מזועזעת, כאילו סטרו על פניי.

הייתי אחוזת בהלה, שכל החוויות שהיו לי לחלוק אינן החוויות הנכונות. הן לא היו "אוניברסליות", כפי שהפרופסורית אמרה תמיד; הן היו מוזרויות קטנות שהתקיימו בשולי החברה ממש. חשבתי על כל אותם משוררים וסופרים יִידים גדולים שחשפתי לא מזמן בערימות מאובקות בספרייה, שנשכחו מזמן. האנשים שמסוגלים להבין אותם מתו ברובם; אלה שנשארו בחיים בחרו בחיים ללא אומנות, ללא תרבות — תלו בעיסוקים כספרות ושירה את חורבן עמם.

כל משך שארית השנה לא הגשתי קטעים אישיים. פעמים אחדות נפגשתי עם הפרופסורית, שניסתה בעדינות לעודד אותי להתרחק ממה שכינתה קול "המבוגרת הצעירה" שלי, שהיה ודאי לשון נקייה לשפה פשוטה וסגנון ישיר. לא טרחתי לספר לה, שאותם ספרים למבוגרים צעירים הם בדיוק אלה שחיזקו אותי בילדותי ונטעו בי את תכונותיי הטובות ביותר. יותר מעשור לאחר מכן אנחנו עתידות להיפגש בבית קפה תחת מקבץ עצי טיליה זוהרים בירוק בכיכר בברלין, ויתברר לי שזיכרונותינו מאותם ימים שונים מאוד אלה מאלה, שהפרופסורית זוכרת רק עד כמה עודדה אותי, ואיך תמיד ידעה איכשהו שאני נמצאת במסלול הנכון. אני חשבתי על לוֹרֶן, התלמידה היחידה בסדנה שעתידה להתחבר איתי בהמשך, ועל הרכילות שתיארה שמתנהלת מאחורי גבי, כל אותן הצלפות על חוסר הנגישות, לא של סגנוני אלא של תכולתו, ותהיתי אם כל אותן נשים צעירות גם הן זוכרות עכשיו אחרת את התמונה ההיא. אחרי הכול, הצייטגייסט תפס תפנית דרמטית מאז: השוליים היו למרכז; המרכז התייתר. אם לא היינו אומרים דברים מסוימים היום, האם עדיין אמרנו אותם בעבר?

בסוף הסמסטר, כשהגיעה העת לבחור שיעורים לשנה הבאה, דילגתי על רשימת סדנאות הכתיבה בידיעון. הקפדתי לא לדבר יותר על חיי הפרטיים, ונמנעתי במקצת מקשרים חברתיים, אבל נראה שלא הצלחתי לעבוד על אף אחד. פחדתי שכאשר אדבר, אחשוף את העובדה שאין לי עצמי אמיתי. חיפשתי נואשות את האדם שיכולתי להיעשות. ניסיתי לשקף את הבעות הפנים של האנשים סביבי, חיקיתי מבטאים, מַניירות והתנהגויות בחברה. לפרק זמן קצר התחלתי לעשן, כי היה נדמה שכל האנשים הקוּלים ב"שרה לורנס" מעשנים. הייתי עומדת מחוץ לספרייה עם שרון, חברה מתוכנית המ"א, מתבוננת בה שואפת את העשן ללא מאמץ, ומרגישה מודעת להפליא לסיגריה האחוזה בזווית בין אצבעותיי, תוהה אם אני נראית אוחזת בה בטבעיות, תוהה אם אני נראית כמו כל השאר. לטשתי עיניים עורגות בשערה הבלונדיני הארוך של שרון ובעורה השזוף. האם איראה אי־פעם נורמלית כמוה, אמריקנית כמוה? המודעות העצמית הזאת ליוותה כל תנועה מתנועותיי בפומבי. רק כשחזרתי למצב הלבדיות המוחלטת שלי הצלחתי להשיל אותה ממני, כי לא היה איש שיראה אותי במצבי הגולמי, פְּשוְט־העור, חוץ מבני, והוא כבר הכיר אותי בכל מצביי, וכך יהיה תמיד.

לאחר מצב הרוח הראשוני החוגג שצבע את הימים הראשונים אחרי בריחתי, החלה תערובת משתקת של פחד, בדידות וספקות עצמיים לרחוש מתחת לתחושה הרדומה. עברו שישה חודשים מאז עזיבתי, וסוף־סוף הכתה במשפחתי ההבנה שאיני מתכוונת לחזור. כדי לחמוק מהמניפולציות והאיומים מצדה, החלפתי את מספר הטלפון שלי והתחפרתי עמוק עוד יותר בעצמי, מחשש שיעקבו אחריי או יחשפו אותי. אבל אף על פי שידעתי שאיני רוצה להיגרר בחזרה לתוך העבר, לא הייתי בטוחה במיוחד שיש לי מקום בשום מקום אחר.

הייתי בעולם שבחוץ, אבל לא הייתי בתוכו, לא באמת. הרגשתי כמו אדם עקור, כאילו אני מסתכלת בתצלום של סצנה שאני זוכרת שנטלתי בה חלק, אבל איני מסוגלת למצוא בו את עצמי. בחלומותיי, תמיד חיפשתי נקודה במפה במָקום שידעתי שגרתי בו, אבל לא הייתי מסוגלת למצוא את הרחוב. איכשהו נמחקתי.

מאז עזיבתי התחלתי לראות את החיים כמין רקמה ענקית, חתך רוחב של קשרים אנושיים. כל גבר ואישה שפגשתי נראו לי כנקודה הממוקמת על מפה סבוכה, מפה סמויה מהעין אך גלויה לתפיסתי הרגישה. היו קווים שחיברו בין האנשים האלה ובני משפחתם הקרובים, וקווים ארוכים מהם שהבקיעו מבעד למנהרות פתוחות ברשת לעגֵן חברים, שכנים, אהובים, אפילו מכרים. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי את החוטים הבלתי נראים המחברים בין אנשים; כל אדם נראה כאילו הרקמה שלו קבועה היטב במקומה. אני ניתקתי מהרקמה שלי. תהיתי כמה זמן אוכל לשרוד בלי רקמה משלי, ואם אפשר בכלל לבנות רקמה חדשה מאפס. מה אם נגזר עליי לחיות לעד בשטח ההפקר שבין נקודות, להרגיש כאילו אני הולכת ודועכת אל תוך האַיִן עם כל שעה שחולפת? לא היו כמעט אנשים בחיי החדשים; פשוט עדיין לא היה לי זמן להתוודע למישהו. יידרשו לי שנים למלא את החלל סביבי בלבבות ובתודעות, וגם אז לא היתה לי שום ערובה לכך, שאוכל אי־פעם לסמוך ולבטוח בהם כמו שהייתי סומכת על משפחה. הגרוע מכול היה הידיעה, שאם יקרה לי משהו, יעבור זמן רב לפני שהדבר יתגלה. משום מה זה טרד את מנוחתי לעתים קרובות, המחשבה שיום אחד אהיה שרועה במקום כלשהו, נרקבת.

זה לא שהייתי בודדה, לא במובן המסורתי שבו כמהתי לחֶברה. אחרי הכול, אילו רציתי באמת, הייתי יכולה לקרוץ חבר או שניים. למעשה, העדפתי להיות לבד. כך לא הייתי צריכה להיות מודעת כל כך לליקויים שלי, למובנים שבהם חיי עדיין רצופי פגמים. בעולם שבו שכנים מלשינים על חטאי שכניהם וחברים בוגדים זה בזה כדי לזכות באישורן של הרשויות והנדיבות הנלווית אליו, אמון היה לוקסוס שלא יכולתי להרשות לעצמי, לא עם כל החריגות מנורמות שהיה עליי להסתיר. אולי בתת־מודע ביקשתי לי את הבדידות החדשה הזאת שלאחר העזיבה, מפני שאחרי הכול, זה המצב היחיד שהרגשתי שמוכר לי, ועל כן הוא היה בטוח.

בילדותי היתה לנו אִמרה ביידיש, שתרגומה פחות או יותר "כמו פרה שיצאה מהרפת". היא שימשה לתיאור יהודי חסידי שעזב את החסידות, ומשווה את התנהגותו לזו של פרה שיצאה פתאום לחופשי מקץ חיים שלמים בכלא. האמונה הרווחת היתה, שפרות כאלה צפויות לשעוט בפראות במורד הגבעה אל מותן. מורדים בחסידות שקעו, כך על פי הדיווחים, באורח חיים פרוע של צריכת סמים שהוביל בלי יוצא מן הכלל לחורבנם, בדומה למסלולה המקולל של הפרה. החופש מסוכן במיוחד, כך גרסה המימרה, למי שמעולם לא חווה אותו. האמרה הזאת, שנזרקה לחלל האוויר בבוז כשהשיחה הגיעה למורדים המוכרים המעטים בחברתנו, הרגיזה אותי מאוד בילדותי. האין כוונת הביטוי לציין את כישלונות החיים בתא הסגור יותר מאשר את סכנות החופש? האין זה ברור כי מוטב לפרה לרעות בחופשיות מלכתחילה?

בבוקר יום ראשון אחד נסעתי למגרש החניה האנונימי ליד גשר טאפּאן זי, שבו אספתי בדרך כלל את יצחק מאביו. עוד נהגנו באדיבות זה בזה.

"לא היינו כמו שאר הזוגות," הוא אמר לי בבוקר ההוא. "הם כולם נלחמו כמו כלבים וחתולים, אבל אנחנו לא."

נאנחתי. "זה לא אומר שהיינו מאושרים." חשבתי שזה אומר שלא היה אכפת לנו מספיק, אבל לא אמרתי זאת. "אני רוצה להיות מאושרת. אתה לא?" הוא נעץ בי עיניים ריקות ושואלות, כאילו הרעיון לא עלה מעולם על דעתו.

"מתי תבואי הביתה?" הוא שאל.

"אולי תעזוב איתי?" שאלתי. "אתה יודע שאנחנו לא באמת יכולים להיות מאושרים שם."

הוא הסתכל עליי כאילו הוא שוקל רגע את האפשרות, ואחר כך המבט בעיניו אמר אחרת. כאילו ביקש לומר, הנה המילה הזאת שוב.

"מה זה בכלל אומר, להיות מאושר?" הוא שאל אותי.

זאת היתה נקודה חשובה. מה ידענו על אושר? אפילו לא היתה לנו מילה לזה ביידיש. מנוחת הנפש, נהג סבי לומר, או הרחבת הדעת. המונחים האלה גילמו אושר מבחינתו. אבל לי זה לא הספיק. אני רציתי תמצית טהורה של שמחה בחיי; לא רציתי להסתפק במעט השלווה או ההבנה שהשֹביעו את רצונו. רציתי ללמוד את אומנות האושר, ולשם כך נעשיתי לאפיקורסית, כופרת או רודפת תענוגות, תלוי איך מסתכלים על זה.

"שמעת פעם על תיאוריית רשת האמונה של קוַויין?" שאל אותי פעם הפרופסור שלי במהלך אחת מפגישות התזה שלנו. הוא הסביר שקוויין היה הפילוסוף הראשון שהטיל ספק ברעיון שמערכות אמונה בנויות כמו פירמידות. פירמידה, אמר הפרופסור שלי, היתה קורסת במקרה של שבירה מספקת, אבל רשת יכולה להכניס התאמות בשוליה בלי שליבתה תינזק. קוויין הוא שקבע, שאנשים יכולים להיחשף לרעיונות שמאתגרים את הרשת שלהם, ופשוט להכניס התאמות בשוליה ולהמשיך להאמין באותו האופן. בסופו של דבר, לא חשוב כמה ידע יש ברשותנו, אנו בוחרים במה להאמין, הוא אמר.

לא תהיה עוד דת בחיי, זאת ידעתי. אבל גם לא יוכל להיות שום דבר למלא בו את החלל הריק שנותר אחריה. הרגשתי שלא אוכל למצוא לי דבר להיאחז בו בעולם הזה. ועמוקות ככל שהיו אותן אמונות מושרשות שנחרתו בי, עמוקים ככל שהיו הסדקים שהותירו אחריהן כשחפרתי לעוקרן, היה עליי ללמוד לחיות עם החללים הריקים הללו, כי טוב לחיות עם האמת מאשר בנוחותו המסוכנת של השקר.

אבל אפילו זאת היתה מחשבה נאיבית. אחרי הכול, הייתי בת אדם. מחט המצפן הפנימי שלי רעדה ללא הפוגה בחיפושיה אחר דבר מה, שעל טיבו לא אהיה מסוגלת לעמוד עוד זמן מה.