המחסל

בשנייה הראשונה הציפה אותי תחושת התעלות. בשיאה נגעה בעומק הלב, ולפתע התפוגגה, נטשה, החליקה פרוקה ומאושרת אל המרחב, שבה הביתה, השאירה אותי ריק. ההוא שכב שם על הקרקע, כמאה מטר ממני, מת. אני הרגתי אותו. התרוממתי ולחצתי את היד שנשלחה לעֶברי. הבחור טפח בחיבה על הכתף שלי. הוא היה מספר שתיים שלי, אני לא זוכר את שמו. תפקידו היה לסחוב את הציוד ולהביט לצדדים. הוא עמד לידי שמן וקירֵח והיה מרוצה מאוד. חייך מאוזן לאוזן. האחר, שישב לא רחוק מאיתנו, כירסם גבעול יבש והתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו. כאילו השפה שאני והשמן מדברים בה כלל לא מוכרת לו. מספר שתיים הניח בתא המטען שקית זבל שחורה, מלאה פסולת ושיירים שצברנו בזמן ההמתנה: שתי שקיות צואה בצבע כחול אטום, נייר טואלט, עטיפות של סוכריות־דבש, קליפת בננה, ליבה של תפוח־עץ, פחיות שימורים ריקות, צלחות חד־פעמיות, שני בקבוקי מים מינרליים ריקים, בקבוק של ליטר מלא שתן, גפרורים שרופים, בדלי סיגריות, חפיסת מרלבורו ריקה, נייר כסף, תרמיל נחושת בודד. נסענו. השמן נהג, הוא הדליק את הרדיו ואמר אגב צחוק, בוא נראה כמה זמן ייקח להם להכניס את הידיעה לחדשות.

רוב הדרך נסענו בירידה, והדרך התפתלה. האחר, עם הגבעול בפה, סובב את הכפתור והחליף תחנה, או אולי היה שם טייפּ. אני זוכר שהאבות והאימהות שרו בהרמוניה קולית מַאנדֵיי מַאנדֵיי. באחד העיקולים ביקשתי ממספר שתיים לעצור בשולי הדרך. הוא סירב בנימוס. לאחר הירי נלקחת ממני באופן אוטומטי הסמכות ועוברת אליהם. תפקידם לקרר אותי ובסוף היום להפקיד אותי בידיים בטוחות עד שאחזור לעצמי, לשגרה, ליומיום. עכשיו אני נזכר: השמן, מספר שתיים, התוודה בפני שבמבט ראשון לא הבין איך הגעתי לפה. מה יש בי שכל־כך דיבר אל המחליטים, איך עברתי את כל המַסְנְנִים ומבדקי הקבלה. הוא, למשל, נכשל במבחן האחרון, המסכם, מבחן אלף השאלות, לכן הוא רק מספר שתיים.

לא הייתי צריך לעשות את הלא־שחור־לא־לבן הזה, את המעשה שעשיתי יותר מפעם אחת. ובאחד מאותם נפנופֵי מחשבות הנה והנה, שהתמסרתי להם, הגעתי למסקנה שהצד של אמא שלי חיסל לי את החיים. זו היתה מחשבה מתבקשת, ממילא היו היחסים שלנו לא־מי־יודע־מה. אם לא הייתי מגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמי, הם בוודאי היו מכוונים אותי אליה. אני מדבר עכשיו על 'הם' אחרים לגמרי, לא על השמן ועל האחר עם הגבעול בפה. מדובר באנשי שיחה, פטפטנים שמנסים להזדחל אל תוך הנפש שלי. אני אחד, הם שלושה, אנחנו משוחחים. התחושה שהקדמתי אותם בצעד גרמה לי עונג. אני תמה איך לא חשבתי על כך קודם לכן, זאת־אומרת עוד לפני שעשיתי משהו, עוד לפני שבכלל היה אפשר לבקש ממני לעשות משהו. אילו היתה המחשבה הזאת צצה מוקדם יותר, אילו היתה עולה בדעתי כשעוד היתה יכולה להועיל, לתרום משהו לעתיד שלי, כשעוד היה אפשר לתרגם אותה לְמעשה, או ליתר דיוק להימנעות ממעשה - אולי הייתי יודע איך להגן על עצמי מפני כל־מיני פיתויים, שגרמו לי לדחוף ולחדד את עצמי לַשְׁפִּיץ, להיות מי שהמעשה שלו מתורגם לכותרת, כותבים עליו בעיתון.

על־כל־פנים, עכשיו מאוחר להתחרט, אם כי המצב לא אבוד. גם עם הפסד אפשר ללכת למכולת. מאחר שהקדמתי אותם בצעד, הם אינם מסכימים אתי. הם חושבים שהטלת האשמה על הצד של אמא היא תובנה שטחית שלא תקדם אותנו לשום מקום. קל להאשים את אמא, שבדרך־כלל מסוגלת לספוג הכל, העיקר שיהיה שֶׁקט. אולי הם צודקים. אני משתדל לא להתווכח איתם, אני מביע הסכמה או שותק. יש לי פריבילגיות בארץ הזאת, רכשתי אותן בזכות, הם חייבים לי ואינם מתכחשים לכך. הם מנסים להבין אותי. עובדה, כשאני מדבר, הם אינם קוטעים אותי.

החלטתי להיות יסודי, אולי אצליח לזוז, להגיע למשהו. הם עודדו אותי, אמרו: מצוין. לפעמים הם נותנים לי ציונים, אני לא נעלב. אני משתדל לחקור את עצמי. הכלים שעומדים לרשותי לא רבים. בבוקר אני רושם את המחשבות, אחר־הצהריים אני קורא אותן, ובערב אני מלטש את הסגנון, משפר את הזרימה.

הצלחתי לעלות על נקודה. כל הזיכרונות שלי שקטים, כאילו מישהו הנמיך עד הסוף את הווֹליום לכבודי. ובכולם אני אבוד, לבד, אין איש מלבדי. ואולי כלל לא היה ווֹליום, אולי גדלתי עם אמא שתקנית. היא טוענת שלא. ככל שעוברים הימים מתחזקת בי המסקנה שהצד של אמא שלי חיסל אותי. לצד הנסתר של אמא שלי יצא בעולם המערבי שם מעורר חלחלה. הכי קל יהיה להגיד שיש לה צד נסתר של אדם לא־אנושי, אבל אז יסבול המשפט מפגם בהיגיון, ואני משתדל להתרחק מאמירות לא מדויקות ובעיקר מאמירות שסותרות את עצמן וממשפטים שתקוע בהם קוץ. משפטים שמבקשים למשוך תשומת־לב בכל מחיר. "בשבט שלנו אין קניבָּלים, אתמול אכלנו את האחרון", זה השלט שהתנוסס מעל לראשים שלהם כשהם קיבלו את פני בזמנו, לאחר השחרור מהצבא. יופי, מה עכשיו.

באחת השיחות גיליתי להם שהצד הנסתר של אמא שלי גרמני. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, נאלצתי לדבר אליהם כמו אל ילד קטן. גרמני, לא גרמני־יהודי, לא 'יֶקֶה', גרמני־גרמני. אלה שירדו מהצפון הקר, הנורדים עם הזיגפריד שלהם וחיי הנצח והטקסים הפרימיטיביים והפחד מהמתים, מהרוחות שנפרדו לאחר המוות מהגוף והתגלגלו למיתוס, וקומפוזיטורים הפכו אותן לאופרות, שזמרות שמנות כמו פרות־ים שרות לפני קהל מנומס, לבוש לתפארת. הם הביטו עלי בהשתאות. צרחתי עליהם ומיד הצטערתי. זו אחת הבעיות שצצו אצלי לאחרונה, איבדתי את יכולת האיפוק. צעקתי שלהיום הביזנס שלנו נגמר, אני את ארוחת־הצהריים שלי להיום הרווחתי ביושר. כשקמתי לצאת, הם זרקו לחלל החדר שתווי הפנים שלי בכלל סלאביים. את תווי הפנים קיבלתי מהצד של אבא שלי, המצאתי כדי להתחמק.

נדודי־השינה שלי הם שהתחילו לכאורה את סיפור הבירור העצמי, החקירה. בן־אדם צריך לדעת מאין הוא בא. אני גר בחדר־וחצי עם כניסה נפרדת תמורת שלוש־מאות דולר בחודש, שאני משלם לבעלת־הבית הזקנה. אנחנו גרים דלת מול דלת. גם היא גרמנייה, אלמנה. אבל יהודייה. יש לה שני ילדים שאף־פעם לא זכיתי לראות, בן ובת. הבת מצלצלת אליה לפעמים. הקו שלי ושל הזקנה משותף, ואני מי שמרים תמיד את השפופרת, בחדר שלי; הזקנה טוענת שהיא זקנה ואני צעיר, ומפני שסביר שבחור נאה ורווק כמוני יקיים קשרים חברתיים ענֵפים, רוב שיחות הטלפון שיגיעו יהיו אלי. טעות. אני מרים את השפופרת וכבר למשמע המלה הראשונה אני משחרר צעקה, זה בשבילך. יש לה ירידה חדה בשמיעה, ולעתים הצעקה לא מספיקה, ואני נאלץ לצאת מחדרי, לפתוח את דלת דירתה וכמעט לצרוח לה באוזן שמישהו ממתין לה על הקו. היא ממלמלת חלושות כן־כן ביישני ומצטדק, כמקווה שאסלח לה על החורבן שהזִקנה מעוללת לשמיעתה ועל הטִרחה שהיא גורמת לי - אבל בחורף, כשנתיך החרסינה בארון החשמל נשרף ואפלה מוחלטת צונחת ועוטפת את שנינו, היא יודעת יפה מאוד לפתוח את פיה ולדחוף לתוכו את פְּלָטַת השיניים שלוחצת לה על החניכיים וגורמת לה כאב־ראש, ואז לקרוא בשמי בקול גדול ובלי שום התנצלות על הטִרחה ולבקש ממני להדליק נר ולהחליף את הנתיך ולהחזיר את האור. באין־ברירה אני עולה על כיסא, דוחף את האצבעות לתוך ארון החשמל ושולף את נתיך החרסינה הלוהט, מסכן את חיי ומבריג נתיך חדש, שמונח שם מוכן למקרים כאלה. וכבר באמצע פעולת ההברגה נדלק האור בבית, רמז לסכנת המוות הזורמת בחוטים הלוהטים. אני יודע שהזרם החי שם בקצה החרסינה יכול לפחם אותי. והיא, כשמדובר בסכנת חיים, שוכחת את ה'אני זקנה, אתה צעיר' שלה: היא בת למעלה משמונים ועדיין פוחדת מהמוות, זו הסיבה האמיתית לכך שאני סולח לה ואפילו מחבב אותה. לפעמים, כשהבת שלה מטלפנת אליה, אני מתמהמה בהחזרת השפופרת שבחדרי למקומה ושומע אותה אומרת לבתה שהיא מפחדת מהמוות, פוחדת שהכאב ישתק אותה, שהאימה תשתלט עליה ואף־אחד לא יימצא לצידה ברגעים האחרונים בשביל שתוכל להיפרד ממנו. הבת אומרת שאני תמיד בסביבה, והזקנה טוענת שאינה רוצה למות בידיים של זר, וכשמתחיל להישמע פרץ של יללות חרישיות, אני מניח בעדינות את השפופרת.

הרצון לעמוד על שתי רגליים היה הדבר הגלוי שפתח את המסע שעודו רחוק מלהסתיים. הוא הרוח הגבית שדוחפת אותי - לא במעלה ההר אל הפסגה, כמו שאוהבים להגיד החולמים, אלא בכיוון הפוך, מקן־הנשרים אל קרקעית הוואדי, שבה זורמים המים בחורף והולכים אל הים, נאספים אל ארון המתים הנוזלי.

אמא שלי הגיעה לבקר אותי. ישבנו במרפסת ודיברנו. היא אוהבת מרפסות. היא אוהבת מקומות שהאוויר זורם בהם ואפשר לדעת מה מתרחש מתחת לאף שלך. המרפסת שלי פונה לחצר פנימית. במסגרת החקירה העצמית, אני שואל אותה שאלות. בכל פעם שאני מתחיל משפט ב'את זוכרת', היא נעשית חשדנית, כאילו אני עושה הצגות. אני מרגיע אותה שהכל בסדר. תמיד אני משתדל להרגיע אותה שהכל בסדר ואחר־כך שובר לעצמי את הראש איך להמשיך. אני מתחיל איתה בזיכרון הקל והנעים של הילדוּת - אופניים. היא לימדה אותי לרכוב, על כך יש הסכמה. גם בנוגע לאופניים הקטנים החלודים יש הסכמה. היא החזיקה את האופניים, הגלגל האחורי היה תקוע בין הרגליים שלה, ואני טיפסתי, התיישבתי על המושב השחור והנחתי את כפות הרגליים על הדוושות - יש הסכמה. היא דחפה אותם, ורק אז הייתי מתחיל לדווש - יש הסכמה. לא ידעתי לעצור ורכבתי אליה והאטתי עד כמעט לאפס, והיא תפסה את האופניים תוך כדי תנועה, ואז ירדתי. נגיד. הבעיה שלי היתה ההתחלה והסיום. באמצע הייתי טוב, ולא רק שהייתי טוב, אלא שאף־אחד חוץ ממנה לא ידע שיש לי בעיה. רכבתי מצוין ושמרתי על שיווי־משקל, ואפילו ידעתי לרכוב במעגל ומדי פעם לשנות את כיוון הסיבוב. כשהתעייפתי ורציתי להפסיק את התענוג, רכבתי הלוך־וחזור מול פתח הבית וצעקתי, אמא, אמא, כדי שתצאי מהבית ותתפסי את האופניים ואוכל לרדת מהם, ולא יצאת, ולבסוף נמאס לי והתנגשתי בדלת־הכניסה של הבית ונפלתי. היא מחייכת אלי בסלחנות. אני לא נכנע. מה עם המציל בבריכה שהכיר את אשתו־לעתיד כשהציל אותה מטביעה? היא עונה שזו היתה בדיחה שהמציל סיפר בלי סוף לאימהות הצעירות שהביטו על הילדים המשתכשכים במים בשיעורי השחייה, וכנראה לא הבנתי את הבדיחה, כי הייתי קטן. אני לא מתווכח ורק מפורר על השולחן את הזיכרון שלי לעובדות, שבדרך־כלל היא מסכימה איתן במאה אחוז. אני אומר לה כמנצח, את רואה? והיא שואלת אותי, ומה עם האמת? איזו אמת? האמת האחת והיחידה. שהיא? זה קרה לפני שנולדת. טוב, אני אומר לאחר ויכוח מר, הצלקת שיש לי פה מעל לגבה. מה איתה? לא יכול להיות שהיא נוצרה לפני שנולדתי. נפלתי על השבכה מברזל לניקוי נעליים, התנפחה לי הגבה ולא ירד לי דם, והנפיחוּת לא ירדה גם כעבור שבועיים, אלא התפוצצה, ונזל לי דם שחור שהכתים את הכרית. את רואה שאני זוכר? היית אז בן שתים־עשרה, אין סיבה שלא תזכור. אני לא מגלה לה שדווקא הזיכרון הזה, שאנחנו מסכימים עליו, אינו אמת. שיקרתי לה בעניין השבכה לניקוי הנעליים. הגבה התנפחה לי מסיבה אחרת לגמרי. אני מספר לה על המעבר מדירה לדירה. היא משחקת אתי, לא יכול להיות שקראת פתק על הדלת, היית אז בגן ועוד לא ידעת לקרוא. אם ככה, איך הגעתי לבית החדש? לקחתי אותך. באתי לבד. שטויות. אני זוכר את ההליכה לבד מהבית הישן לבית החדש. שטויות. ידעתי שאם אסתכל ימינה אחרי העלייה, אני אראה אותך יושבת במרפסת. שטויות. היא מסרבת להיכנע, לא מוכנה להביט יחד אתי לאחור, ואם אני מתקרב יותר מדי, היא אומרת עצור, טוענת שאני מדבר כמו זקן אל האמא הזקנה שלו. היא פוחדת שאם אתקרב לאיזו נקודת זמן, תשתחרר מלכודת־קְפיץ ולפתע ינתר לאוויר איזה סוד - יתגלה כמו תולעת שמעולם לא נחשפה לאור.

אני זוכר שהפתק היה נעוץ בדלת והיו כתובות בו הוראות. תלך ישר, תעלה בגבעה, הכביש מתפתל, אל תיבהל, תמשיך, תלך ותלך, עד שתראה אותי. זה היה לפני פסח, כי החזקתי ביד בקבוקון מלא מיץ ענבים שקיבלתי מהגננת. אמא שלי אומרת שעברנו דירה בכלל בפורים, וצוחקת עלי שאולי שתיתי את מיץ הענבים והשתכרתי. היא צודקת, לא ייתכן שקראתי, כי אני זוכר שרק לאחר המעבר לבית החדש קניתי במכולת מחברת שורות והעתקתי אותיות מכותרת העיתון. אף־פעם לא הייתי מרוצה מהתוצאה ותלשתי דף אחרי דף. השכן לימד אותי איך לקפל את הדפים באופן שייוולדו מתוך הקיפולים עפיפונים לבנים שעפו כמה שניות ונחתו על הגחון. הוא התיישב ליד אמא ועודד אותי לצאת לשחק בחצר.

מצד אחר, אם סיפור ההליכה ברגל לבד לבית החדש הוא המצאה שלי, למה לא הוספתי הרפתקה או שתיים? שמישהו רדף אחרי, וברחתי והלכתי לאיבוד. ואיך זה שלא בכיתי - ילד בן חמש. אולי מצאתי משהו בדרך, מטבע נוצצת. כלום, זיכרון יבש וענייני. ראיתי את הפתק על הדלת הנעולה, קראתי והלכתי על־פי ההוראות, עד שפגשתי את אמא שלי. למרות העובדות שמעידות נגדי, אני זוכר שעמדתי מול דלת נעולה בבית הישן. הדלת היתה חוּמה. אני זוכר את התחושה שלי למראה דלת נעולה, את ההסתגרות בתוך עצמי, את סיבוב הגוף ותחילת ההליכה בשביל החשוף, את היציאה מהשער וההליכה בשולי הכביש. בקצה העלייה הבחנתי בה. היא ישבה במרפסת הפתוחה והביטה לעֶברי, פגשתי את המבט שלה, הוא היה מרוחק. השיער שלה עוד היה שחור. אני זוכר את זווית הראש. ככה אנשים מחזיקים אותו כשהם מביטים למרחק. הסנטר נראה זקור. הזיכרון שווה המון.

היא מוכנה לדבר אתי רק על התקופה שבה הייתי תינוק בן שנה או שנתיים, ואז אין לי ברירה אלא לשלב ידיים ולהקשיב לסיפורים שלה. היא מספרת שחליתי בשעלת. משעמם. שעמדתי למות. משעמם. היא רצה אתי בלילות והתחננה שאפתח את הפה בשביל שייכנס אוויר צח לריאות שלי. משעמם. בשביל שיתחלף האוויר בשליש הנמוך של הריאות, השליש המקובע, שמונע מהריאות לקרוס אל תוך עצמן. משעמם. היא אוהבת לספר לי על ההיריון שלה. משעמם. על התקופה שהייתי בבטן שלה. משעמם. ואיך הגיעה ברגע האחרון לבית־החולים.משעמם מאוד. ועל הלידה. משעמם משעמם משעמם. היא שולפת מהארנק תצלום. זה אתה, היא מודיעה לי, בפניה מפציע חיוך של הנאה. אני מביט בתצלום, פנֵי התינוק זרים לי. אני חייב לסמוך על אמא שלי שזה אני, מצב שאיני מחבב במיוחד. למרות המאמץ, אני לא מצליח לזהות את הרקע, הוא חסום בפני, בינתיים, רק בינתיים. איפה הצטלמנו? אני שואל. היא לא זוכרת. בן כמה הייתי? אני שואל. היא הופכת את התמונה, מביטה בתאריך. בן שישה חודשים. אני מביט שוב. הפרצוף שותק, החיוך סתמי, הוא כמעט עווית. המבט לא קופץ החוצה, והעיניים לא נשאבות אל תוכי. הקשר ביני לבין התינוק שמביט בי נשאר קר, ענייני, אין ניצוץ. תחייך, אמא שלי אומרת, זה אתה. אני מחייך. כשאני מנסה להשתתף ולספר חוויה משותפת מהתקופה שבה הייתי, נניח, בן שלוש, היא מכחישה. פתאום הדיוק תופס את מרכז העניינים. ככל שאני מצליח יותר להיזכר ולצלול עמוק אל הילדות, לרדת בגיל, כך היא מתבצרת יותר ונאטמת, מסרבת לשתף פעולה, עד כדי כך שאני חושב שהזיכרון המשותף הראשון, ניפוח הריאות הראשון של המחשבה, זכור לה מן־הסתם לרעה, אפילו כטראומה. אני גורר אותה בעל־כורחה ומזכיר לה את המקרה עם הארנבת, והיא אומרת באדישות, איזו ארנבת? אני אומר לה, את יודעת טוב מאוד איזו ארנבת. אה, זה? בכלל שכחתי. ומה עם הנקודה הכחולה בקצה הסנטר? אני שואל, והיא מניחה את היד על הלב בהכנעה ועונה, אני אשמה, מודה שלרגע לא שמה לב ואני, שבדיוק אז למדתי ללכת, לקחתי את העט מהשולחן, צעדתי כמה צעדים ונפלתי. חוד העט פצע את הסנטר והדיו חילחלה לתוך הבשר. למרות העדות הכחולה על הסנטר, אני לא מצליח להיזכר. אני שואל אם הלידה שלי היתה טראומתית. היא חושבת קצת ואומרת, כשנולדת לא הייתי בשיאי. בעיות עם אבא? אני מגניב בערמומיות. היא מביטה עלי ואומרת, לא היה אבא. אז איך? אני שואל בעדינות, כדי לא להכאיב. היא עונה, יש דרכים.

על נושאים מסוימים אני משתדל לא לדבר איתה, למה להכאיב, גם כך בוודאי היה לה קשה לסחוב אותי בבטן לבד, ומקץ תשעה חודשים לשכב במיטה, לפשק את הרגליים, ובמאמץ של השרירים התחתונים, ובעצירת הנשימה, לדחוף אותי עד שאחליק מתוכה אל הסדין הלבן ואשאיר אותה תשושה מאחורי. מאיפה האף שלי? היא מתחילה: איזה אף? זה שיש לי על הפנים. מאלוהים. אלוהים של מי. אלוהים יש רק אחד.

אני כבר כמעט לא מדבר איתה על הדברים האלה, מה היא אשמה? אני יכול לסדר את הסיפור שלה טוב יותר, לספר אותו באופן משכנע, אפילו מצחיק, אבל אין צורך. שיחררתי אותה, מסכנה. שלחתי אותה לדרכה, היא זקנה, לא יהיו לה עוד הזדמנויות רבות ללכת. עכשיו, אחרי שברור לי שהצד שלה חיסל אותי, ואפילו הענקתי לו שם, כמעט לא נשאר מה להוציא ממנה.