המחצית הטובה יותר

הספר הזה עוסק בהחלטות. לא אלה שאנחנו מקבלים באופן מודע מדי יום ביומו, אלא החלטות ביולוגיות שמתרחשות מדי שנייה בגופה של כל נקבה גנטית. התופעה הזאת מתחילה ברגע שבו ביצית שלx אם קולטת זרע של אב ותהליך ההפריה מתרחש.

הנה קצת ביולוגיה בסיסית שאני נזקק לה לצורך הטיעון:1 בכל תא של אדם יש בסך הכול ארבעים ושישה כרומוזומים. שניים מהם הם כרומוזומי המין; ואם ירשת זוג כרומוזומים XX, הרי את נקבה גנטית. מי שירש זוג של XY הוא גבר גנטי.**** [הדגש הוא על ״גנטי״. כיום אנו יודעים שיש בני אדם שזהות המגדר שלהם אינה זהה למין הגנטי; לכן המחבר מקפיד להשתמש בצירוף ״גבר גנטי״ או ״אישה גנטית״, ולא ״אישה״ או ״גבר״. המתרגמת]. כמו סדרה של אנציקלופדיות המכילות הוראות, עשרים ושלושה זוגות הכרומוזומים שלנו מכילים גנים שמספקים את המידע הגנטי ההכרחי לקיום החיים. ההערכה המקובלת היא שיש לנו כעשרים אלף גנים המפוזרים בין עשרים ושלושה זוגות הכרומוזומים שלנו. גם אם כמה מהכרומוזומים שלנו מכילים יותר גנים מאחרים, כל אחד מהכרומוזומים חשוב כמו כל כרומוזום אחר.

באופן כללי, כל אחד מעשרים ושלושה זוגות הכרומוזומים חולק גרסאות של אותם גנים, אלא אם האדם הוא זכר גנטי, ויש לו כרומוזומים X ו־Y. כרומוזום X מכיל כמעט אלף גנים ואילו בכרומוזום Y נמצאים רק כשבעים גנים, שרובם מעורבים בתהליכים של יצירת זרע.***** במשך שנים רבות היה מקובל לחשוב שאחד הגנים בכרומוזום Y אחראי לצמיחת שיער עודף באוזניים של גברים מזדקנים, תופעה שהמונח הרפואי שלה הוא ״שיעור־יתר של האפרכסת״. מחקרים מאוחרים יותר מצביעים על כך שגם היכולת הלא־זוהרת הזאת אינה תלויה רק בכרומוזום Y.

גם בלי להבין את כל התהליכים הכרוכים בהתעברות, הגענו לנקודה באבולוציה שלנו כמין ביולוגי שבה משגל איננו שלב הכרחי בהבאת תינוק לעולם. אנחנו בעיצומו של מהלך שיוביל לשליטה שלנו בהתעברות מכוונת.2 טכנולוגיות של רבייה מתוכננת — שמאפשרות להפרות ביציות אדם מחוץ לגוף בתנאי מעבדה סטריליים לחלוטין אשר היו בעבר חומר ליצירות מדע בדיוני, הן היום עניין שבשגרה. אבל אנחנו מסוגלים להרבה יותר מכך. אנחנו יכולים ליצור ילד תוך שימוש בחומר גנטי ובמרכיבים תאיים משלושה הורים שונים ואפילו לערוך את הדי־אן־איי שלנו.

ועם כל זאת, התהליך המכונה ״טבעי״ איננו פשוט כלל ועיקר. בערך חמש מאות מיליון תאי זרע יוצאים למסע לעבר הביצית, שוחים במהירות גדולה דרך איברי האישה. הם עוברים דרך צוואר הרחם והרחם ומגיעים בסופו של דבר לאחת משתי החצוצרות שלה. שם הם פוגשים ביצית. תא הזרע היחיד שמצליח לחדור דרך השכבות החיצוניות של הביצית עשוי לשאת כרומוזום X או כרומוזום Y, והמטען האקראי שבו מתניע מסלול גנטי שיכריע את הגורל הביולוגי שלכם. כל דבר, החל מהסיכון שלכם לחלות בסרטן או לפתח מחלה של מערכת העצבים כגון אלצהיימר, ועד הכושר שלכם להתגונן מזיהומים נגיפיים — מוכרע באותו רגע, ותלוי בזוג כרומוזומי המין שירשתם: XX (נקבה גנטית) או XY (זכר גנטי).

המין הגנטי שלכם איננו זהה בהכרח למגדר שלכם.3 המגדר אינו תלוי בכרומוזומי המין אלא בתחושה שלכם כזכרים או כנקבות או כל מה שיכול להימצא בין זהויות אלה, ואפילו מחוץ להן. מגדר הוא התפיסה העצמית, התחושה והזיהוי העצמי של היחיד, וכן התפקיד שהיחיד מסגל לעצמו בתוך החברה. בדרך כלל מייחסים לילדים את זהות המגדר שלהם בעת הלידה, בהסתמך על כרומוזומי המין ועל המבנה החיצוני של איברי הרבייה שלהם. לעיתים קרובות הקביעה הזאת מתרחשת אפילו לפני הלידה, בעקבות בדיקת אולטרסאונד או בדיקה כרומוזומית של עובר שנעשית בדגימת דם שנלקחת מהאם.

אנשים עשויים לחוות זהות מגדר נזילה — לקבל או לשנות את זהות המגדר שלהם למגדר שאינו מתיישב עם מה שהניחו לגביהם — בכל נקודת זמן במהלך חייהם. ועם זאת, כאשר מדובר בכרומוזומי המין ובהשפעה העצומה שיש להם על חיינו, אין לנו אפשרות בחירה. אדם לא יכול לבחור לרשת כרומוזום Y או שני כרומוזומי X, או צירוף כלשהו של שניים אלה.

כאשר מדובר בתהליך ההתמיינות המינית באדם,****** וריאציות גנטיות הקיימות בין הגנים משנות את מהלך ההתפתחות הגופנית. גן בשם SRY שנמצא רק בכרומוזום Y (כלומר רק בזכרים גנטיים) הוא שחקן מרכזי בהתמיינות המינית, שכן הוא מתניע את התהליך של בניית האשכים מתוך הגונָדות [גּוֹנָדָה — שם כללי לבלוטת מין, שחלה או אשך. המתרגמת] הפוטנציאליות של העובר, ואלה בתורם מפרישים טסטוסטרון. השטף הזה של תהליכי התפתחות תאית המותנע על ידי הגן SRY מוביל גם להתפתחות של איברי המין החיצוניים של הזכר. במקרים נדירים שבהם התאים של הפרט בעל כרומוזומי X ו־Y אינם מסוגלים להגיב לטסטוסטרון, הם יתפתחו עם מבנה חיצוני של נקבה, אם כי בתוך גופם יהיו אשכים ולא יהיו להם רחם, חצוצרות או צוואר רחם. זה בדיוק מה שקורה במקרים של תסמונת חוסר הרגישות לאנדרוגן (CAIS), הפרעה גנטית שנובעת ממוטציה שמתרחשת בגן בשם AR, המכתיב את מבנה הקולטן לאנדרוגן בתאי העובר. רוב הפרטים XY עם המוטציה הזאת (שגדלים כבנות) אינם יודעים שיש להם CAIS עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות ולא מתחיל אצלם מחזור הווסת.

במקרים נדירים, תינוק שנולד עם שני כרומוזומי X יכול להתפתח עם מבנה גופני של זכר גנטי,4 דבר שקורה כאשר קטע קצר של כרומוזום Y שנושא את הגן SRY עבר אליו בעת ההפריה יחד עם שני כרומוזומי X. רק לעיתים רחוקות קורה שילד מתפתח מבחינה חיצונית ופנימית כזכר לכל דבר גם בלי הגן SRY ובלי חלק כלשהו של כרומוזום Y. הייתי מעורב בגילוי מסלול חלופי יוצא דופן של ההתפתחות המינית שהתרחשה אצל נער ששמו איתן. הוא נולד כזכר במבנהו הביולוגי, עם שני כרומוזומי X וללא הגן SRY או כל גורם גנטי אחר שיכול לגרום להיפוך המין — מצב שנחשב לבלתי אפשרי לחלוטין מבחינה גנטית. בבדיקה גילינו שאצל איתן הייתה הכפלה של גן שבמקרה הזה הפך נקבה גנטית XX לזכר מבחינת מבנה הגוף. ההנחה היא שהגן SOX3 הוא המַטְרים של SRY, [מטרים=קודם. גן שקדם להופעת הגן שנגזר ממנו, מעין וריאציה של הגן הקודם. המתרגמת] ושניהם ממלאים תפקיד קריטי בהתמיינות המינית.

ההתפתחות המינית באדם היא תהליך מורכב. גם היום, גנטיקאים וביולוגים של ההתפתחות ממשיכים בניסיונות להתיר את הסבך הבלתי־נגמר של מסלולי ההתמיינות המינית. אנחנו יודעים כי מין כרומוזומי וההבדלים שמבוססים עליו הם ביולוגיים במהותם. וזו הסיבה: ביציות של נקבת האדם נושאות כרומוזום X יחיד, לכן הזרע שבא מהזכר הוא שיקבע את המין הגנטי של היילוד. אם הזרע נושא כרומוזום Y, ברוב המכריע של המקרים יתפתח בעקבות ההפריה זכר גנטי. וכל התאים בגופו של אותו ילד יוכלו להשתמש באותו כרומוזום X הזהה בכולם — זה שירש מאמו. לעומת זאת, אם הזרע נושא כרומוזום X, הביצית המופרה תתפתח במסלול ההתפתחות של נקבה גנטית.

במשך רוב ההיסטוריה של האדם, פשוט לא ידענו איך נקבע מינו של הילד — או לכל הפחות, לא היו בידינו כלים שמאפשרים להוכיח בוודאות מדעית איך מתמיינים המינים. היו תיאוריות רבות, ואנשים מכובדים מתרבויות שונות הסתמכו על סימנים שהתקבלו מאלים או מלוחות מסובכים של שנת הירח. בהודו יש אנשים שממשיכים לבטוח בשיקויים אָיוּרְוֶודיים עתיקים בניסיון להבטיח לידה של בן. כמה נשים דתיות אמרו לי שעודדו אותן להתרכז בהתבוננות בצלמיות של קדושים בעת קיום יחסי מין כדי להגדיל ככל האפשר את הסיכויים שיולידו בן קדוש.

במהלך ההיסטוריה החשיבות של הולדת בן זכר (בעיקר בחברה פטריארכלית שבה מעמד ורכוש עברו בירושה רק אל יורש זכר)5 דחפה אנשים לנסות כל דרך להטות את תוצאת ההתעברות בכיוון של XY. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטו גילה עניין מיוחד בסוגיה הזאת, ככל הנראה בעקבות לחצם של כמה פטרונים קשישים שלו שרצו להבטיח לידה של בן יורש. הוא הוקסם עוד קודם לכן מהתפתחות עובריהם של בעלי חיים, אסף בלהיטות כל עובר שהצליח למצוא וניתח אותו. שפע גדול במיוחד של דגימות סיפקו לו הביצים המופרות, הגדולות יחסית ונוחות להשגה, של העוף המבוית הנפוץ הידוע בשם תרנגולת.

אריסטו תיעד את ממצאיו בדפי הספר שלו על היווצרות בעלי החיים,6 [קיים בתרגום לעברית של נמרוד ברי, הוצאת מאגנס. המתרגמת] שהתפרסם באמצע המאה הרביעית לפני הספירה. בספר זה, אריסטו מתאר בדייקנות, בסטנדרטים מדעיים של ימינו, כמה מהווריאציות המתרחשות בראשית החיים. הוא צדק בהשערתו כי כמה מבעלי החיים (כמו התרנגולות שניתח) נולדים מתוך ביצים, אחרים, כמו היונקים בעלי השליה, מגיעים לעולם בדרך של לידת יילוד חי, ויש כאלה שאמנם מייצרים ביצים, אך אלה בוקעות בגוף הנקבה והצאצאים מגיחים מהגוף החוצה, כפי שקורה אצל כרישים. אריסטו נחשב לאדם הראשון שפענח את תפקידיהם של השליה ושל חבל הטבור.

אבל בשאלת ההתפתחות השונה של זכר ושל נקבה, התיאוריות של אריסטו לא היטיבו לעמוד במבחן הזמן. הוא הניח כי כמות החום שמספק הזכר במהלך המשגל היא זו שלאחר מכן קובעת את מין היילוד. בימיו היה מקובל לחשוב כי כמות מסוימת של חום הכרחית להתפתחות של תינוקות. ככל שהאב סיפק חום רב יותר לעובר, כך גדלו הסיכויים שהתינוק יתפתח לזכר. חום מועט מדי, והעובר יתפתח לנקבה. באותם זמנים נשים נחשבו בעיני הגברים השליטים ללא יותר מזכרים אפויים־למחצה. ככל שגבר החום שנוצר מאש התשוקה, כך גדל הסיכוי של אישה ללדת בן.

מה היו אמורים הגברים לעשות, אם לא היה די להט תשוקה ברגע הנכון או כאשר הגבר היה זקן מכדי להתלהט אבל בכל זאת רצה להוליד יורש זכר? הפתרון של אריסטו היה פשוט: הזוג צריך לנסות להתעבר בחודשי השנה החמים יותר, ועונת הקיץ נחשבה לזמן האידיאלי.

לפני שאנחנו דוחים את הרעיון בביטול כחלק מרפואת אליל, כדאי לדעת שאריסטו לא לגמרי טעה כאשר ייחס לחום תפקיד בקביעת מין היילוד. זה קורה, רק לא אצל בני אדם.

בקרב החולייתנים יש כמה סוגים של זוחלים, כגון תנינים, צבים וכמה מיני לטאות, שטמפרטורת הדגירה שבה מצויות הביצים המופרות שלהם יכולה להשפיע על מין הצאצאים. טמפרטורות גבוהות יותר יכולות להוביל להתפתחות זכרים בקרב תנינים וגם בקרב זוחל קדום מאוד בשם סְפֶנוֹדוֹן, שנחשב למאובן חי ונמצא רק בניו זילנד. לעומת זאת, בקרב מינים רבים אחרים של זוחלים כגון צב בריכות אירופי וצב היבשה המצוי, שהיית הביצים המופרות בטמפרטורות גבוהות יותר מובילה דווקא להתפתחות נקבות.

הרעיון שאפשר ״לאפות״ גבר התמיד להתקיים במשך זמן רב ואומץ אפילו על ידי הכנסייה הנוצרית בימיה הראשונים. אולי תתקשו להאמין בכך, אבל יש היום אנשים שעדיין מאמינים כי חשיפה של האישה לחום רב — לא רק בעת ההתעברות אלא במשך כל ההיריון — מגבירה את הסיכויים ללידת בן.

על האמונות הקשורות בחום במהלך ההיריון שמעתי לראשונה ממטופלת הרה ששמה אנה. מאחר שכבר היו לה שלוש בנות ובן זוגה היה בן יחיד למשפחתו, אנה קיוותה בכל ליבה שהילד הרביעי שתלד יהיה בן.

כאשר פגשתי אותה, היא אמרה לי שהיא לא נהנית מההיריון. היא הייתה נתונה ללחץ אדיר. חמותה האמינה באמונה שלמה כי חום רב יותר יביא להולדת בן, והיא קנתה לכלתה תכשיר אָיוּרְוֶודי שהיה אמור להעלות את טמפרטורת הגוף הפנימית שלה.

לרוע המזל רוב עשבי המרפא עשויים להזיק למהלך ההיריון,7 גם אם השיקויים והחליטות שמכינים מהם עשויים מחומרים טבעיים בלבד. אנה אכן ילדה בן כמה חודשים לאחר מכן. הוא סבל מפגמים מולדים רבים, שבסבירות גבוהה נגרמו בגלל ההשפעות הטֶרָטוֹגֶניוֹת******* של השיקוי שהיא שתתה בהיריון.

מאז אריסטו חלפו יותר מאלף שנים, ואף שמדע הרפואה (שהובל כמעט רק על ידי גברים) התקדם והבנתנו בנוגע לתופעות חשובות רבות־מספור התרחבה — תיאור מחזור הדם על ידי הרופא האנגלי ויליאם הרווי במאה השבע־עשרה, השימוש המוקדם בחיסון נגד אבעבועות שחורות על ידי הרופא האנגלי אדוורד ג׳נר במאה השמונה־עשרה, ואפילו הגילוי של קרני X על ידי זוכה פרס נובל הגרמני קונרד רנטגן בסוף המאה התשע־עשרה — עדיין לא הושגה הסכמה בקרב המדענים באשר לשאלה איך נקבעים המינים. למעשה, רוב ההיסטוריה הגנטית, הן של גברים והן של נשים, נכתבה ונכתבה־מחדש על ידי גברים, ולדעתי הייתה לכך השפעה שלילית על האופן שבו אנחנו מתייחסים לשני המינים מנקודת מבט רפואית.

בתחילת המאה העשרים, לאחר שנים שלא נעשה בהן דבר מלבד היצמדות להשקפות צרות על מוצאם של המינים ועל ההבדלים בין גברים לנשים, הבנתנו בנוגע לבסיס הכרומוזומי של המין התחילה להתגבש סוף־סוף, והדבר קרה בעקבות תגליות שנעשו על ידי מדעניות פורצות דרך. אחת מהן הייתה נֶטי סטיבנס.8

בעת שסטיבנס חקרה את הכרומוזומים של זחלי חיפושית הקמח (״התולעים״ שמופיעות באריזות של קמח, פירורי לחם וכדומה), היא גילתה דבר שחמק מעיני אחרים במשך זמן רב. זחלי הקמח שלה גילו לה כי גם לזכרים וגם לנקבות יש עשרים כרומוזומים בתאי גופם (זכרו שלבני אדם יש ארבעים ושישה כרומוזומים בסך הכול בכל תא). אבל בזכרים, אחד מעשרים הכרומוזומים היה קטן בהרבה מהאחרים. למעשה, סטיבנס גילתה את כרומוזום Y.

במאמרה פורץ הדרך משנת 1905, סטיבנס קבעה כי המין מוגדר על ידי הכרומוזומים, ותיארה איך הדבר מתרחש. עבודתה הייתה הראשונה שנאמר בה במפורש כי לנקבות יש זוג כרומוזומים XX ואילו לזכרים יש זוג XY. היא הניחה כי ההבדל הזה הוא שמוביל כל אחד מהמינים בנפרד במסלול התפתחות המיוחד לו.

בזמן לימודיי בקולג׳ מעולם לא שמעתי על סטיבנס. נאמר לנו כי אנחנו יודעים על כרומוזומי המין בזכות אדם אחר: אדמונד בּיצֶ׳ר וילסון, בן זמנה של סטיבנס וגנטיקאי בכיר ששמו נדחף לכותרות כמי שהגה את המושג של קביעת המין על ידי מערכת כרומוזומלית. בספר הלימוד שלנו לא טרחו להזכיר שלווילסון הייתה גישה לממצאים ממחקרה של סטיבנס לפני שאלה התפרסמו. נוסף על כך, המאמר שלו (שהתוצאות בו היו דומות לאלה של סטיבנס) הוצא לאור בחיפזון בגיליון אוגוסט 1905 של כתב העת Journal of Experimental Zoology, כתב־עת שביצ׳ר לגמרי במקרה היה חבר מערכת בו.

מדענית נוספת שלא תמיד זוכה להכרה שהיא ראויה לה היא הגנטיקאית האנגלייה מרי פ׳ ליון.9 המחקר שלה היה חשוב ביותר וראוי שנקדיש לו תשומת לב בשיעור המבוא הקצר שלנו. ליון זעזעה את יסודות הגנטיקה כאשר פרסמה מאמר בכתב־העת Nature בשנת 1961. בעמוד יחיד היא שינתה לתמיד את החשיבה ואת ההבנה שלנו בגנטיקה, וההשלכות של ההשערה שלה ושל ממצאיה עדיין נחקרות ונלמדות גם היום. במסגרת המחקר שלה בהורשת צבע הפרווה בעכברים, ליון הניחה את היסודות להבנת ההבדל הגנטי שמתקיים בין נשים לגברים. היא תיארה ״השתקה של כרומוזום X״, שמשמעותה היא כי אחד משני כרומוזומיX בתאים של נקבות מושתק ״באקראי״ ואינו פעיל במהלך השלב המוקדם ביותר של ההתפתחות העוברית — לפני שהאם אפילו מבחינה בכך שהיא הרה.

הדבר המדהים הוא, שכבר עברו יותר מחמישים שנה מאז התפרסם המאמר הנבואי של ליון, ולמען האמת אנחנו עדיין לא מבינים במלואם את כל השלבים הכרוכים בהשתקה או הדממה של כרומוזום X. איך התא בוחר אחד משני כרומוזומיX בנקודת ההתחלה של החיים? האם יש כאן תחרות? איך מבוטלת ההשתקה של X בגברים גנטיים שהם XY?

אחד האתגרים שלפנינו נובע מהעובדה שהתהליך החידתי הזה נסתר מהעין. אנחנו חושבים שהוא מתרחש סביב נקודת הזמן בהתפתחות שבה יש בעובר עשרים תאים בלבד, מיד לאחר שהביצית מקננת לראשונה ברחם. אפשר לפתור את החידה במחקר של עוברי אדם חיים, אבל הדרך הזאת חסומה בגלל מגבלות אתיות.

בשלב המוקדם מאוד הזה של ההיריון,10 לקבוצת התאים שתהיה בהמשך תינוק שלם כבר יש מין כרומוזומי, XX או XY. ועם זאת, רק בתוך כל אחד מהתאים הנקביים שהם XX מתחיל להתרחש תהליך ההשתקה שלX אחד. וכל התאים XXהנקביים מבצעים את ההשתקה של אחד משני ה־X בעודם ברחם, הרחק מעיניהם הבולשות של החוקרים. זו הסיבה לכך שכאשר מדובר בהשתקה של כרומוזום X בתאי אדם, יש הרבה דברים שעדיין אינם ידועים לנו.

מה שידוע לנו הוא העובדה שתאי אדם משתמשים בגן אר־אן־איי שנקרא ״תעתוק ייחודי ל־X לא־פעיל״ (X inactive specific transcript) ובראשי תיבות — XIST, שנמצא בכרומוזום X ומביא לייצור של מעין פיגום שמכסה מקצה לקצה את כרומוזום X העומד להיות מושתק. בשלב המוקדם הזה של ההתפתחות שני כרומוזומי X עדיין פעילים, ובשניהם מתבטא הגןXIST , אבל רק אחד מהם יושתק בסופו של דבר. מאחר שתאים של זכר אינם מכילים בדרך כלל יותר מכרומוזום X אחד, תהליך ההשתקה של X אינו מתרחש בהם.

אז איזה מבין שני כרומוזומי X של הנקבה נעשה דומם? בעיקרו של דבר, המוצלח יותר מביניהם הוא זה שחומק מפעולת הגן XIST ונותר פעיל. לדוגמה, היו לי מטופלות שהיה להן כרומוזום X פגום או משובש, ובתאים שבגופן כרומוזום X הפגום תמיד היה הכרומוזום המושתק. הפיגום שנוצר על ידי הגן XIST פועל על ידי לחיצה ודחיסה של כרומוזום X עד שהוא מעוך ודומם, והופך למבנה שמכונה גופיף באר (Barr body).******** בכל תא בגוף הנקבה יש בסופו של התהליך כרומוזום X פעיל אחד וכרומוזום X מושתק או גופיף באר.

כפי שמקובל בתחרות טובה של אמנויות קרב מעורבות, רק X אחד נותר על כנו בכל תא נקבי. אם שני כרומוזומי X שווים זה לזה, ההנחה היא שההשתקה נעשית באופן אקראי, בהיעדר יתרון לאחד משני הכרומוזומים — כמו שקורה כשמטילים מטבע בהגרלה. התהליך מסתיים בכך שבתא נמצא כרומוזום X מושתק או גופיף באר שאינו נגיש למתרחש בתאים. או כך חשבנו.

במשך חמישים השנים שחלפו מאז פרסום מאמרה של ליון על השתקת X,11 רוב הזמן קיבלנו את ההנחה שלפיה המנגנון הגנטי בתאים של אישה אינו מסוגל ״לפתוח״ את גופיף באר או להשיג גישה לגנים שנמצאים בו. מתברר שליון לא צדקה במאה אחוזים: ה־X המושתק איננו כבוי לגמרי. במקום זאת, נשים דווקא יכולות להשתמש לעיתים בשני כרומוזומי X שנמצאים בכל אחד מטריליוני התאים שלהן; ה־X המושתק עדיין מסייע לתאים בהישרדותם. בערך רבע מהגנים שנמצאים ב־X ה״דומם״ למעשה פעילים ונגישים לתאים. אנחנו קוראים לתופעה הזאת ״היחלצות מהשתקה של X״.

כפי שאראה בפרקים הבאים, תוספת של כרומוזום X מקנה לתא אספקה נוספת של כוח גנטי, וזה המקור ליתרון שיש לנשים על פני גברים. העובדות הן אלה: אם את אישה וירשת שני כרומוזומי X בכל אחד מתאי גופך, כמו כל שאר שלושה וחצי מיליארד הנשים על כדור הארץ, לתאים שלך יש אפשרויות. וכאשר החיים נעשים קשים מהרגיל, האפשרויות האלה מסייעות לך לשרוד.

כמו בכל כרך באנציקלופדיה הגנומית שהזכרתי קודם לכן, כל כרומוזום מספק הוראות גנטיות שאנחנו נסמכים עליהן בכל יום מימי חיינו. כדי לפרק את עודף השומן בגלידת הפיסטוק שאכלת נחוץ עוד קצת אנזים מהלבלב ששמו ליפאז? אין בעיה. התאים בלבלב שלך ישתמשו בהוראות שנמצאות בגן PNLIP ששוכן בכרומוזום 10 כדי לייצר עוד קצת מהאנזים. מה בקשר ללקטוז שבגלידה? גם כאן אין בעיה. תאים בדופן המעי שלך יכולים להסתמך על הוראות של הגן LCT שנמצא בכרומוזום 2, כדי לייצר את כל כמות הלקטאז (האנזים שמפרק לקטוז, סוכר החלב) הדרושה לך כדי שלא תרגישי נפוחה.

אז למה דווקא כרומוזום X חשוב כל כך במשחק החיים? מפני שבלעדיו החיים עצמם אינם אפשריים. מעולם לא נולד אדם שאין לו כרומוזום X אחד לפחות. נוסף על כך שהוא מאפשר את עצם החיים, הוא גם מקנה לנו בסיס שעליו אנו בונים את המוח ומתחזקים אותו, וממנו אנו מפתחים את מערכת החיסון שלנו. הוא מהווה אוסף עשיר של מידע גנטי שמתזמר את ההתפתחות העוברית ותפקודים חיוניים רבים בגוף האדם.

בני אדם אינם היצורים היחידים על כדור הארץ שהכרומוזומים שלהם משמשים אותם בקביעת המין. התחלתי לחקור דבורי דבש לפני יותר מעשרים שנה, והעניין שלי במחקר ניצת לראשונה בזכות שאלה פשוטה מאוד: מה קורה לדבורת דבש כאשר היא חולה?

דבורי דבש מלקטות אבקה וצוף מפרחים של צמחים רבים, לעיתים קרובות במרחק גדול מהכוורות שלהן. ובמשך מסען אל מקורות המזון, הן נחשפות לחיידקים מסוגים שונים ומשונים.

שלא כמו החולייתנים — כמו האדם למשל — דבורים אינן מייצרות חלבונים שמתפקדים כנוגדנים המגיבים לזיהומים בעקבות פלישת מיקרואורגניזמים. החרקים, שלא כמונו, מיומנים במיוחד בלוחמה כימית. כמו בית מרקחת מותאם אישית, הדבורים מסוגלות לייצר חומרים אנטיביוטיים ייחודיים בעת שהן מותקפות על ידי גורם זיהום כלשהו (כמה מהחומרים האנטיביוטיים האלה, כגון אפידאצין — apidaecin — יכולים לדלוף לדבש שאנחנו אוכלים). המטרה של המחקר שלי הייתה לגלות אם אנו יכולים להשתמש באנטיביוטיקה שהדבורים מייצרות כדי לטפל בבני אדם הסובלים מזיהום חיידקי.

כגנטיקאי, הייתי מוקסם מאורחות הרבייה של הדבורים ומהגנטיקה שלהן.12 שלא כמו בעלי חיים רבים אחרים, כגון עופות שמשתמשים במערכת דומה לזו של XX ו־XY, לדבורי הדבש יש דרך ייחודית להן לקביעת המין. נזכרתי בזה כשפתחתי כוורת יום אחד והבחנתי בביצים שמלכת הדבורים הטילה בה — והיא הייתה אלופת הטלה ללא עוררין. מלכות דבורים מטילות ביצים בקצב של 1,500 ביום בערך.

בניגוד לפטרוניו של אריסטו שהיו מוכנים לעשות כל דבר עלי אדמות כדי שתהיה להם השפעה על קביעת המין של הצאצאים שלהם, מלכת הדבורים השתלטה על אמנות ברירת המין לפני מיליוני שנים. מלכת הדבורים יכולה לקבל בעצמה את ההחלטה המלכותית אם להטיל ביצית שתבקע ממנה נקבה פועלת או כזו שיצא ממנה זכר.

כך זה עובד: המלכה מטילה ביצית שיש בה שישה־עשר כרומוזומים, ואם אין היא עושה שום דבר נוסף, יתפתח מהביצית הזאת זכר.******** אבל אם המלכה רוצה להביא לעולם נקבה פועלת, היא מוסיפה לביצית טיפה קטנה של נוזל זרע, שמאוחסן בכיס מיוחד בגופה. נוזל הזרע מתערבב בביצית ואחד הזרעים מפרה אותה. הזרע שהפרה את הביצית מכיל גם הוא שישה־עשר כרומוזומים ומשלים את סך כל הכרומוזומים לשלושים ושניים. זה מספר הכרומוזומים הדרוש להתפתחות דבורת דבש נקבה, שבדרך כלל מתפתחת לפועלת. לעומת נקבות האדם שיש להן עותק נוסף של כרומוזום X, לנקבות הדבורים יש הרבה יותר אפשרויות גנטיות שיכולות לשרת אותן. כל אחד משישה־עשר הכרומוזומים הנוספים האלה מקנה לפועלת של דבורת הדבש אפשרויות גנטיות רבות יותר מאלה שיש לזכרים.

נסו לדמיין את זה. בהשוואה לנקבות האדם, שיש להן עודף רק של כרומוזום X אחד, לנקבות דבורי הדבש יש מערכת עודפת שלמה. בהתחשב בכל המשימות שמוטלות על דבורה פועלת, אין פלא שיש לה חומר גנטי עודף רב כל כך. לדוגמה, כדי להבטיח שהכוורת תישמר נקייה מחיידקים ככל האפשר, הפועלות משקיעות משאבים עצומים של זמן ואנרגיה בשמירה על ניקיונה. הן מתפקדות גם כשומרות, ומסכנות את חייהן באבטחת הכניסה לכוורת מפני פלישות של טורפים.

נקבות של דבורי דבש הן גם אלה שצריכות למצוא את כל מקורות המזון החיוניים לחיי הכוורת ולספק אותם. וישנה גם המשימה המופלאה של הפיכת הצוף לדבש, שדורשת השקעת מאמצים במשך ימים. השלב הראשון בייצור הדבש מתבטא בהפרשת אנזימים לעיכול הצוף. הפועלות מסייעות בתהליך על ידי נפנוף מהיר בכנפיים בקצב של 11,400 נפנופים בדקה, המלווים בצליל הזמזום האופייני לכוורת. נפנופי הכנפיים המהירים דרושים לייבוש הצוף הנוזלי, ההופך בהדרגה לדבש.

למרות כל ההתקדמות המדעית שלנו, עד היום האדם לא מצא דרך לחקות את התהליך הזה.

נקבה של דבורת דבש מתקדמת במשך חייה ממשימות ניקיון לשמירה, ומשמירה ליציאה מהכוורת לחיפוש אבקת פרחים וצוף. נדרשים בערך שני מיליון מפגשים של דבורים עם פרחים, הכרוכים במעוף למרחק של תשעים אלף קילומטרים בערך, כדי לייצר חצי קילו דבש. ועדיין לא הזכרנו את העובדה שבמהלך מסען לאיסוף מזון, תוך שהן מתחמקות מטורפים, הדבורים מאביקות 80 אחוזים מכלל הפירות, הירקות והתבואות בארצות הברית בלבד [למעשה ברוב העולם. המתרגמת]. ואם לא די בזה, הן גם מתקשרות עם הפועלות מחפשות המזון האחרות ומעבירות להן באמצעות ריקוד מורכב מידע על מקורות המזון שמצאו. נוסף על כך, נמצא שנקבות דבורי הדבש הן גם המתמטיקאיות של עולם החרקים.13 חוקרים מאוסטרליה ומצרפת לימדו דבורים פועלות לבצע חישובים כגון חיבור וחיסור. ההנחה המקובלת הייתה שהכושר הזה הוא מחוץ ליכולתם של חרקים, שכן הוא מחייב ביצוע פעולות קוגניטיביות מורכבות. אבל אין הוא מחוץ להשגתן של דבורי הדבש.

אז מה נשאר לזכרי הדבורים לעשות במשך חייהם? התשובה פשוטה: שום דבר.

זכרים אינם משתתפים בתחזוקת הכוורת, הם אינם מסוגלים לייצר מזון לעצמם, והם מוחזקים בחיים וניקיון גופם נשמר על ידי הפועלות. הם גם אינם מסוגלים להשתתף בהגנה על הכוורת; במקום העוקץ שיש לפועלת, הזכרים מצוידים באיבר רבייה המשמש אותם לדבר היחיד שהם טובים בו: מין.

הזרע שמוביל להולדת נקבות מקורו בתערובת של תאי זרע שהגיעו מזכרים מכוורת קודמת, אשר הפרו מלכת דבורים תוך כדי מעוף. מעוף הכלולות של מלכת דבורים שטרם הופרתה מתרחש פעם אחת בלבד בחייה, ובמהלך המעוף היא מזדווגת עם זכרים רבים, שמספרם עשוי להגיע לחמישים (זכר שהגיע אל המלכה והפרה אותה, מת מיד לאחר ההפריה מפני שאיבר הרבייה שלו נקרע מגופו). המלכה אוגרת את הזרע באיבר מיוחד בגופה שנקרא ״שקיק זרע״. ידוע שמלכות דבורים מסוגלות לשמר זרע חי בגופן במשך כמה שנים, והן משתמשות בו רק כאשר הן מטילות ביצים שיתפתחו מהן נקבות.

אין פלא שרוב הזכרים נזרקים החוצה מהכוורות לפני תחילת החורף. לפועלות אין עניין להמשיך לטפל בהם בעונת השנה הקשה הזאת. רוב הזכרים לא מאריכים חיים מחוץ לכוורת והם מתים ברעב, מחשיפה לקור או נטרפים.

קל לראות מדוע אפשרויות גנטיות מגוונות חיוניות לחייהן המורכבים ועתירי העבודה של הדבורים הנקבות. דבורי הדבש הנקבות הן המנהיגות הבלתי־מעורערות של עולמן.

אם נשוב לעולם בני האדם, כרומוזום X הנוסף שיש לנקבות מקנה להן יתרון של גיוון גנטי, שמסייע להן להתמודד בדרכים אפקטיביות יותר עם אתגרי החיים. נשים הן המובילות בפתרון בעיות ביולוגיות — יש להן פתרונות רבים יותר בערכת הציוד הגנטי שלהן. אם כל כרומוזום X מכיל בערך אלף גנים, פירוש הדבר שנשים יכולות להסתמך, על פי הצורך, על תאים שמשתמשים בעותק שונה של כל אחד מהגנים האלה.

בדרך כלל לא מדובר בעותק מדויק אלא בגרסה שונה לגמרי של כל אחד מאותם גנים שנמצאים בכרומוזום X. נסו לחשוב על כך בדרך זו: אם אתם זקוקים למברג רגיל, אתם יכולים ללכת בלי בעיה לגבר ולבקש שיוציא מברג מערכת הכלים הגנטיים שלו. אבל אם אתם זקוקים סימולטנית לשני מברגים מסוימים — מברג פיליפס ומברג אלן למשל — עדיף שתבקשו אותם מאישה, כי בטוח שהיא מחזיקה בשניהם.

למרות העליונות הגנטית של הנשים, מספר הבנות הנולדות מדי שנה קטן ממספר הבנים.14 במבט ראשון, אולי זה לא נראה כהבדל משמעותי, אבל זו תופעה שראוי שניתן עליה את דעתנו. בארצות הברית נולדים מדי שנה 105 בנים על כל 100 בנות, והנתון הזה דומה מאוד בשאר העולם. אתם עשויים לחשוב שזו ראיה לכך שהגברים הם המין החזק, אבל למעשה הסיבה היא שהתהליך של בניית גוף אישה קשה הרבה יותר ולכן נולדות פחות בנות.

כפי שגילתה מרי ליון, כל התאים שבסופו של דבר בונים עובר נקבה חייבים לעבור תהליך רב־שלבי של התפתחות ראשונית הכולל השתקה חלקית ואחסון מאובטח של אחד מכרומוזומי ה־X שלהם. ככל שידוע לגנטיקאים, זו עשויה להיות אחת המשימות המתוחכמות ביותר שמתרחשות בעת ההתפתחות העוברית. וזה מה שמאפשר לתאים של האישה לבחור בין שני כרומוזומים.

לכן, כמו יהלומים, שלצורך ייצורם נדרשים אנרגיית חום ולחץ בממדי ענק השוררים בעומק מאה ושישים קילומטרים מתחת לפני הקרקע,******** כך גם הנשים קשות יותר ליצירה (ומאותה סיבה בדיוק, וכמו היהלומים, נשים קשות יותר לשבירה, נושא שאדבר עליו בפרקים העוסקים בסיבולת ובעמידות).

מה קורה אם ההשתקה של כרומוזום X אינה עובדת כמתוכנן? מה שידוע לנו ממחקרים ביונקים אחרים מצביע על כך שאם כרומוזום X אינו מושתק באופן מלא ולא הופך לגופיף באר בכל התאים הראשונים של נקבה גנטית, ההיריון אובד. מעולם לא נולד אדם שיש לו שני כרומוזומי X פעילים במלואם בכל תאי גופו. ואם עקב תקלה שני כרומוזומי ה־X מושתקים, גם אז ההיריון אינו נמשך. זו הסיבה לכך שמספר העוברים הנקביים שאובדים בשלבים המוקדמים ביותר של ההיריון גדול ממספר העוברים הזכריים, ולרוב הדבר קורה בלי שהאישה אפילו יודעת שהייתה בהיריון.

התאים הבונים את העובר הזכרי פשוטים הרבה יותר. אף לא אחד מהתאים האלה אמור להיות מושתק או להשתיק כרומוזום X ולהפוך אותו לגופיף באר. מסיבה זו קל יותר ליצור זכרים. הרי יש להם רק כרומוזום X אחד בסך הכול.

כשאנו מדברים על עליונות גנטית של נשים, אתם עשויים לחשוב שבכך הסיפור מסתיים. אבל למעשה, בדיוק כאן הסיפור שלנו מתחיל. לא זו בלבד שלנשים יש יותר אפשרויות גנטיות שהן יכולות לבחור מהן בכל תא בגוף, יש להן גם אפשרות לשיתוף פעולה ולשיתוף מידע גנטי מגוון בין התאים. התופעה הזאת של שיתוף פעולה בין־תאי מתרחשת סימולטנית בין מיליארדי התאים של האישה הפועלים יחד, מאגמים את התבונה הגנטית הקולקטיבית שלהם כדי לגבור על מכשולים שונים.

שיתוף הפעולה התאי המשופר הזה הוא היוצר את הקרקע הפורייה לסיבולת המיוחדת במינה שרק הנשים ניחנו בה.