המטרה מקדשת

שבת, מלטה, 16:30 שעון מקומי

צלצול כפול הקדים את פתיחת הדלתות. אורי יצא מהמעלית בקומה השלישית של המלון בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, בדיוק כפי שקבעו. הוא פנה אל הסוויטה שבקצה המסדרון הארוך והשקט, גורר אחריו במאמץ קל את המזוודה הקטנה שגלגליה נאבקו בשטיח הרך. כשהיה במרחק מטרים ספורים מהסוויטה, נפתחה הדלת ממול. זוג אורחים ששוחח ברוסית הופיע על המפתן. אורי האט את קצב הליכתו והמתין, כדי שלא להיכנס אל החדר כשעיניים סקרניות נעוצות בו מאחור. כשהשניים חלפו על פניו החווה הגבר בראשו לשלום, ואורי קלט שהאישה מתרשמת ממראהו ומתעכבת במבטה על שערו הקצר והאפור למחצה. הוא השיב לה במבט מרוצה. כשהגיע אל הדלת נעצר, הגניב מבט בגבם של התיירים המתרחקים ונקש.

"פשש..." פתח מוסא את הדלת, "כמה שאתה יפה בחליפה!" הוא סרק אותו לכל אורכו ונדנד את ראשו לצדדים.

"חנפן!" דחף אותו אורי ונכנס אל המבואה. "ותראה איך אתה נראה - כמו מלצר במסעדה בנצרת. עושה בושות לכל המח'בראת הישראלי."

"אתה לא יכול לקבל מחמאה?" גיחך מוסא וסגר את הדלת אחר מפקדו.

"מחמאות? ממך? יא ערס! אצלך הכול מחושב."

"אז אתה לוקח אותי איתך לסינגפור?"

"תן לי קודם כול לקבל את התפקיד ואל תעשה עין הרע!"

"עזוב אותך," ביטל מוסא, "בטוח תקבל. איך היתה הטיסה?"

"קצרה וקולעת. עוד ארבע שעות אני צריך להיות שוב בשדה, אז קדימה, בוא נתחיל. איך היה עד עכשיו? הביא חומר טוב? יש משהו חדש על 'סהרה'?"

"חבל על הזמן!" התלהב מוסא. "טונות של מסמכים וצילומים והכול על כרטיס אחד קטן. אנחנו בדיוק עוברים עליהם. בוא תצטרף."

הם נכנסו אל סלון הסוויטה. "טבסקו", שישב שם בחברת המאבטח וקשקש איתו באנגלית, קם לקראתם. מוסא ניגש אליו ואורי צפה בהם משועשע. שני הפכים ניצבו מולו. האחד גבוה, מרשים ומוקפד, והשני נמוך, מרושל ומוזנח. בכך בדיוק היה טמון כוחו של מוסא. מראהו תעתע באלה שחשו כלפיו עליונות והרגיע את מי שהוא עורר את חששם. אורי התקרב ולחץ את ידו של טבסקו, והם נישקו זה את זה בשתי הלחיים, כמיטב המסורת הערבית. הסוכן, שהיה מבוגר מאורי בכעשרים שנה, רחש לו כבוד וידע שמדובר בדמות בכירה. הוא כבר פגש בו בעבר, ואף שגם הוא היה בכיר במדינתו, תמיד חש מוחמא מכך שאורי טורח להגיע ולפגוש אותו, אפילו לזמן קצר. מוסא, מצדו, הקפיד בכל פעם להזכיר לטבסקו שהוא מהמעטים שזוכים לכבוד הזה, וגם תיאר את אורי כבכיר מכפי שהיה באמת.

לאחר כמה משפטי נימוס מחייבים החזיר אורי את המושכות למוסא, והוא, בערבית המצוחצחת שלו, המשיך להתעמק עם טבסקו במסמכים המודיעיניים שהשיג, כשהם נעזרים במחשב נייד. אורי התרווח על אחת הספות, השקיף מהצד ומדי פעם שאל שאלה או שתיים. הדינמיקה שבין הסוכן למפעיל ריתקה אותו. מוסא הפרא יכול היה להיות בנו של טבסקו. אף על פי כן, משך בחוטים בעליונות לא פוגענית, שלא תאמה את התנהגותו היומיומית. עמדת הכוח שהחזיק בה היתה בלתי-נראית למתבונן התמים. טבסקו, קורן בהילת כבוד טבעית, דמה לאב שמתאמץ לחנך את בנו הצעיר, משתוקק מצד אחד לזכות בהערכתו ומצד שני להתגאות בו. מוסא שיחק את המשחק בכישרון רב. הוא ינק בצמא את חוכמת "אביו", והיטיב ליצור הזדמנויות מלאכותיות שגם אפשרו לו לנזוף בו לכאורה.

טבסקו לא הרגיש שהוא מרגל. הוא אהב את ארצו והיה משוכנע ששיתוף הפעולה שלו עם מוסא ושולחיו משמר את האינטרסים הלאומיים שלה. הוא האמין שיבוא יום שבו ישרור שלום בין המדינות, וחשש ממעגלי איבה שעלולים להחזיר את מולדתו שנים לאחור. הוא היה נחוש לגרום לישראל להכיר בכוחה האמיתי של ארצו והיה בטוח שאם תדע את האמת תימנע מתקיפות מנע. בניגוד למקובל, הוא חשב שישראל מגננתית, ולא תוקפנית כפי שחונך לחשוב. הוא גם ידע שמול ישראל חזקה ארצו לא תצא להרפתקאות מיותרות, וכך בדרכו שלו האמין בלב שלם שהוא שומר על יציבות האזור ועל עתידו.

השעות נקפו ולמוסא נותרו עוד שאלות רבות. היה עליו לעבור עם טבסקו על כל המסמכים ולקבל הסברים מפורטים על כל אחד ואחד מהם. לקראת השעה שבע בערב הם החליטו לעשות אתנחתה קלה. המאבטח התקשר למוקד שירות החדרים והזמין עבורם ארוחת ערב. כרבע שעה מאוחר יותר נשמעה הנקישה בדלת. מוסא ביקש מטבסקו להיכנס אל חדר השינה ולהמתין. המאבטח פתח את דלת החדר, ביקש מהשליח להשאיר את העגלה במסדרון והודה לו. טבסקו חזר וארבעתם - אורי, מוסא, טבסקו והמאבטח - ערכו יחדיו את הכלים בחברותא מוזרה של זרים-קרובים, וישבו לאכול. טבסקו, חוקר מוערך ובעל שם בתחום היחסים הבינלאומיים והאסטרטגיה, פרש בפניהם את משנתו. אורי הקשיב בשקיקה. לאחרונה, בעקבות התמודדותו על תפקיד הנספח הצבאי בסינגפור, החל להתעניין בדיפלומטיה. מוסא התרכז בלעיסה והניח לשניהם לשוחח ביניהם. הנושאים הללו היו רחוקים ממנו שנות אור.

כחצי שעה לאחר מכן הם סיימו את הארוחה והותירו את מלאכת פינוי הכלים בידי המאבטח. טבסקו ואורי פרשו אל הכורסאות הרכות וגלשו לשיחה רכילותית ממקור ראשון על בכירי האויב. מוסא הופיע, חמוש במגש ועליו כוסות קפה שחור, הניח אותו על שולחן הסלון ופנה לעשן במרפסת. כשסיימו לשתות את הקפה אורי קם, חיבק בלבביות את הסוכן, לחץ את ידו בחום ואיחל לו טיסה נעימה. מוסא ביקש את סליחתו של טבסקו והתלווה אל אורי. הם יצאו אל המסדרון ופנו לעבר המעליות.

"הוא תותח!" אמר אורי. "בכל פעם אני מתלהב ממנו מחדש."

"מתנה מאלוהים," הסכים מוסא. "מתי הטיסה שלך?"

"בעוד שעתיים וחצי. אני מקווה שעד שתיים אני כבר אהיה בבית. יש לי עוד מזוודות להכין."

"ואללה! שכחתי שמחר אתם טסים. תענוג. יאללה, תעשו חיים ואינשאללה יהיו בשורות כשתחזור. רגע... מחר הישיבה, לא?"

"אהה," הנהן אורי כאילו באדישות ולחץ על כפתור זימון המעלית.

"איזו התרגשות! מחזיק לך אצבעות! אתה זוכר מי יהיה העוזר שלך שם, נכון?"

"תעמוד בתור. כולם ביחידה חושבים שאני הולך לסדר להם תפקידים בחו"ל, כאילו הפכתי לשר החוץ."

"אני זה לא כל היחידה." מוסא חיבק את אורי חיבוק אבהי. "טוב, אבויה, ד"ש ליפעת ותיהנה מהחופשה."

הפעמון המתריע אמר את דברו והדלתות נפתחו לרווחה. אורי החזיר למוסא חיבוק, נבלע במעלית ודמיין בהנאה את החופים שאליהם יטוס מחר עם יפעת והילדים.