המיועד ה-21

פרק 1 מפתיע איך החיים יכולים להשתנות ביום אחד

היי. אני פיטר מיילס. אני אחד מעשרים ואחד הנערים והנערות שנשלחו לפלנטת נור להמשיך את האנושות.

אני בן שבע־עשרה ואני אוהב את החיים שלי. טוב, אהבתי אותם לפני שהם השתנו במאה ושמונים מעלות.

חייתי בפרבר של לוס אנג'לס, בבית יפה, עם אמא ואבא ואח שלי ג'ו. היו לי חברים שאהבתי. היה לי עם כסף לבזבוזים, יצאתי לבלות והלכתי לצפות במשחקי בייסבול בימי רביעי בערב.

בקיצור, היה לי כל מה שרציתי.

חודש לפני כן

דרינגגגג.

השעון מעיר אותי בבהלה.

אני יורד למטבח חצי ישן ומכין לעצמי קפה חזק כדי להתעורר. בלי סוכר, המון חלב. אני כבר עושה את הפעולה מתוך שינה. אני משתטח על הפּוף מול הטלוויזיה בסלון, מוכן לצפות במשחק המוקלט של היאנקיז מול הקאבס. אני לא מאמין שפיספסתי אותו אתמול בגלל יציאה עם סם והחברים המטומטמים שלו למועדון לינקולן 67. לא קרה שם שום דבר שהיה שווה להפסיד את המשחק בגללו. אני לוקח את השלט ומתכוון להדליק את הטלוויזיה, אבל מתברר שלאבא שלי יש תוכניות אחרות עבורי.

בלי "בוקר טוב" ובלי "למה אתה לא ישן?" הוא מודיע לי: "רשמתי אותך למבחני מיון לאיזו משלחת כיפית לנוער, שתהיה באורֵגון. זה אמור להיות כיף. עדיף על להישאר בבית בחופשת חג המולד ולשחק באקס־בוקס או לשמוע מוזיקה בחדר."

"התשובה שלי היא לא, אבל תודה על ההצעה."

"אל תתווכח איתי, פיטר. זה לא שאני מבקש ממך להביא לי את הירח. וחוץ מזה, אתה עוד חייב לי טובה מהפעם ההיא שנתתי לך דמי כיס נוספים כדי שתוכל לקנות גיטרה חשמלית."

"נו באמת, זה היה לפני שנים..." אני רוטן.

"פיטר, עם הגישה הזאת אל תצפה לראות דמי כיס בשנים הקרובות!"

אני מתאפק לא לגלגל עיניים ולהתעצבן. הרעיון הזה לא מוצא חן בעיני, אבל אני נאלץ להסכים. לפחות זה לא נופל על רביעי או על שבת בערב. מעצבן אותי שאצטרך לדחות את הצפייה במשחק, אבל לפחות אני יכול להקליט.

אבא עדיין עומד מעלי: "אנחנו יוצאים בעוד עשר דקות. אחד הקריטריונים במבחנים הוא עמידה בזמנים, אז אם אתה לא רוצה לצבור נקודות שחורות על ההתחלה, תתחיל לזוז!"

"אתה יודע שלא באמת אכפת לי. אני עושה את זה רק בשבילך, אז אתה יכול לשמור את הטענות שלך לעצמך," אני שוב רוטן ונעמד.

אני לא מבין למה הוא מנדנד לי על הדבר הזה, המיונים או המשלחת או מה שזה לא יהיה. הוא יודע כמה אני אוהב שגרה. אני מאוד מקווה שהוא יודע לאן הוא מכניס אותי, כי לי אין מושג לאן אני נכנס.

אנחנו נוסעים במכונית בשתיקה, כי לשנינו אין כוח לדבר. אבא מרוכז כולו בדרך ובאדי המים שנדבקים לשמשה הקדמית. אוקטובר עכשיו, ומתחיל להיות קר.

אני מניח את הראש על החלון ומנסה לישון קצת, אבל אז שומע: "קום, כבר הגענו. מעולה שהספקת לנוח. אני מקווה שכשניכנס למיונים, תהיה במצב רוח טוב יותר מזה שהיה לך הבוקר."

"קורע," אני אומר וטורק את דלת המכונית. אנחנו הולכים יחד לכיוון בניין גבוה בצבע כחול־אפרפר, בלי אף חלון. בכניסה מוצב שלט גדול: ברוכים הבאים למשלחת צפון אורגון!

הייתי ממש מאושר אם הייתי משפשף את העיניים ואז רואה שבעצם כתוב על השלט: ברוכים הבאים למועדון ברחוב לינקולן 67! אבל אני מסתכל עליו שוב ומתברר שהשלט לא השתנה. חבל.

אנחנו נכנסים לבניין, ומיד ניגש אלינו פקיד. "אדון מיילס, אדון מיילס הצעיר, אנחנו שמחים שנעניתם לבקשתנו והתייצבתם כאן היום. בבקשה, בואו אחרי," הוא אומר ומתחיל ללכת. אני מחליף מבט קצר עם אבא, ואחרי משיכת כתפיים מצדו אנחנו הולכים בעקבות הפקיד לאורך המסדרון, שגם הוא בצבע כחול־אפרפר.

לאחר כמה דקות אנחנו עוצרים מול דלת גדולה עשויה זכוכית.

"שמורים לכם שני מקומות בשורה F, כיסאות עשר ואחת־עשרה. תיהנו." הפקיד מורה לנו בידו על הדלת ואז חוזר לכיוון הדלת הראשית, כנראה כדי לקבל את פניהם של קורבנות נוספים.

"מוזר," אבא אומר. "לא חשבתי שתהיה הרצאה על המשלחת. אני כבר סקרן."

אני מגלגל עיניים ופותח את הדלת.

מולנו מתגלה אודיטוריום ענקי עם במה. יש בו לפחות ארבע מאות כיסאות. בכל שורת כיסאות חוזרים הצבעים כחול ושחור.

"אנחנו לא לבד," אבא שורק בזמן שאנחנו מתקדמים אל הכיסאות שלנו. הוא צודק, האולם כמעט מלא.

אני מגיע למקומות השמורים שלנו. על הכיסאות הכחולים רקומה המילה "CHILD", ועל המשענת השחורה רקומה המילה "ADULT". אני מתיישב על הכיסא הכחול, אפילו שאני שונא לעשות מה שאומרים לי.

אני שם לב שהאולם מלא בנערים ונערות עם ההורים שלהם, וחלק מהם עם פרצוף חמוץ. כנראה כמוני, גם הם לא אוהבים שמשנים להם את התוכניות בבוקר. אני רואה כמה נערים שממש התארגנו לקראת טיול גדול, עם תרמילי גב גדולים והכול. הם מדברים עם ההורים שלהם בקול רם על אורגון ואיזו מדינה מגניבה ומיוחדת היא. אני מסתכל עליהם מופתע ופונה בחזרה לבמה.

אדם שנראה בערך בן חמישים עומד עליה. יש לו שיער אפור כהה וסנטר מרובע. הוא לובש חליפה בצבע כחול, שמתאימה בדיוק למידותיו. יש לו מיקרופון ביד, אז אני מנחש שהוא יספק הסבר מוצלח לכל העניין המוזר הזה. כשהוא מרים אותו אל פיו, הלחשושים באולם מתמעטים וכולם פונים להביט באיש המסתורי.

"שלום לכולכם, תושבי מדינת קליפורניה. אני מברך אתכם ומודה לכם שהצטרפתם אלינו היום. שמי בארט מורגנשטיין ואני דובר הארגון שאציג בפניכם כעת. אבל לפני שאדבר על הארגון ועל מטרותיו, יש פרט מסוים שלא סיפרו לכם, שהוא חשוב ביותר. אני מבקש מכל הנוכחים להישאר ולשמוע את דברי עד הסוף ולא לצאת באמצע בעקבות המידע שתשמעו."

השתנקויות נשמעות בקהל, ואבא שלי מכווץ את עיניו וסוקר במבטו את מורגנשטיין.

"אגש ישר לעניין, מכיוון שאין טעם להשאיר אתכם באי־ודאות," הוא אומר. "המשלחת לאורגון אינה נוסעת לאורגון, אלא למקום רחוק, ששום אדם עוד לא דרך בו. המשלחת תטוס לפלנטת נור, שנמצאת במערכת השמש המקבילה לשלנו, מערכת דימיטְרִיוּס."

אף אחד לא מדבר.

נוסעים לאן?! אני חושב בבהלה.

ואז הקהל מתלהם בצעקות ובעלבונות. חלק מההורים מקימים את ילדיהם ויוצאים מהאולם בסערה. אחרים יוצאים בשתיקה.

"אתם מטורפים על כל הראש!" גבר אחד צועק מאחורַי ומושך בחוזקה את הזרוע של בנו, שנראה כבן שתים־עשרה. לידו, זוג אמהות מנידות בראשן ומסתכלות על בארט בחוסר אמון. אני מרגיש נבגד ומבולבל.

מורגנשטיין ממשיך בדבריו. הייתי מצפה שהוא ייפגע, אבל כשהוא מרים אלינו את מבטו הוא נראה רגוע ומרוכז לגמרי, כאילו הוא לא נעלב בכלל.

"אני מבין את ההלם שלכם. ללא ספק, זה לא דבר ששומעים כל יום. כל אחד מהנערים ומהנערות שנמצאים באולם הזה אובחן כבעל פוטנציאל להישלח לפלנטת נור. כולנו מודעים לסכנות שפוקדות את כדור הארץ בעקבות התגברות אפקט החממה וזיהום הסביבה. אין לנו זמן להתמהמה, צריך לפעול בדחיפות. אלה שיימצאו מתאימים יישלחו לנור כדי להתחיל מחדש את האנושות, במקרה שהאנושות תיכחד עם הרס כדור הארץ. המשלחת תכלול עשרים ואחד מיועדים, נערים ונערות. כדי למצוא אותם נבצע עשרות מבחנים, שבהם תיבדק ההתאמה של המועמדים למשימה. לידיעתכם, התוכנית דורשת הסכמה מלאה מצד שני ההורים ומצד הילד." הוא משתתק לרגע.

"אני חושב שהעמסתי עליכם מספיק מידע להיום. אני אניח לכם לדון בנושא. אלה מכם שירצו לקחת חלק במיונים יידרשו לחזור לכאן ביום רביעי הקרוב בשעות הערב. שוב, תודה על ההקשבה, ואני מאחל לכולכם המשך יום נעים."

ברגע שהוא מוציא את המילה האחרונה מהפה, כל התלונות, מלמולי הסקרנות והשאלות שלא קיבלו מענה מתפרצים בבת אחת. אני מסתובב אל אבא, מנסה לשלוט בכעס שלי ולהתגבר על הרעש: "אני מקווה שאתה לא הולך לשאול אותי מה דעתי על זה. במילה אחת, לא. בשתי מילים, ממש לא, ואני אתן לך לנחש מה התשובה בשלוש מילים. אני לא מעוניין לנסוע לחלל ולבלות שם את שארית חיי. בבקשה תחסוך ממני את השכנועים, אנחנו הולכים הביתה עכשיו וממש לא חוזרים לכאן ברביעי בערב." אני קם, מפלס בכעס את דרכי לכיוון היציאה וטורק את הדלת הכבדה מאחורי.

ובכל זאת, לא עובר הרבה זמן ואני כבר שומע את הצעדים המהירים של אבא מאחורי. בתוך כמה רגעים הוא אוחז בזרועי.

"תירגע," הוא אומר בתקיפות. "אתה פוסל הזדמנות עוד לפני ששמעת עליה. אני מבין שאתה כועס, עצבני ומתוסכל, ואתה בטח חושב שכל העסק הזה הוא בולשיט אחד גדול." עכשיו הוא משנה את נימת הדיבור שלו לטון עדין יותר, משכנע. "תן לזה הזדמנות, פיטר. לך למיונים שייערכו בשבוע הבא — ואל תקטע אותי באמצע. אני יודע שאתה רוצה ללכת לצפות במשחק בייסבול עם החברים ברביעי בערב, אבל יש לי הצעה."

"כן? נשמע מה ההצעה הנדיבה שלך. ותעזוב לי את היד, אתה מכאיב לי."

"אני אעזוב אם תבטיח שאתה נשאר כאן ומקשיב לי כמו בן אדם נורמלי."

"בסדר, מבטיח. עכשיו עזוב אותי."

הוא משחרר את האחיזה. "אם תסכים לוותר על הבייסבול ולבוא ביום רביעי בערב למיונים, אני אתן לך דמי כיס של חודש על כל שלב שתעבור," הוא מציע בקול נעים יותר.

גלגלי השיניים במוחי עובדים עכשיו במהירות כפולה. דמי כיס של חודש! כל שבוע! אני אוכל ללכת עם סם לקולנוע, או שאלך עם טורי להופעה במועדון. אני אוכל להזמין אוכל סיני הביתה כל יומיים ולקנות אוזניות חדשות!

אבא שלי מכיר אותי טוב מדי. הוא יודע שאני לא אסרב להצעת כזאת. אני קצת מתבייש שקל כל כך לקנות אותי בכסף, אבל במקרה הזה עדיף להיות חכם ולא צודק.

"נו, עשינו עסק?" הוא מסתכל עלי בחצי חיוך.

אני לוחץ את ידו המושטת. "עשינו עסק," אני אומר, בלי להבין עד הסוף למה אני מתחייב.

כשאנחנו יוצאים מהבניין ופונים למכונית, עוברת לי צמרמורת בגב.

מכירים את התחושה הזאת? מין נחש קפוא וחלקלק שמזדחל באטיות על הגב. פתאום אני שומע צחוק מרוחק, ואולי אני סתם מדמיין. אני מנסה להדחיק את הצמרמורת ולחשוב על דברים טובים: דמי כיס של חודש בכל שבוע, להזמין את טורי למסעדות, לדבר עם ג'ו כשאגיע הביתה, לעשות...

זה לא עוזר. הצמרמורת נשארת. התחושה הלא נעימה לא עוזבת אותי, כאילו משהו רע עומד לקרות, או כאילו מישהו צופה בי בלי שאני רואה, אבל אני מרגיש בזה. אני מסתובב אחורה ורואה את הבניין הכחול־אפרפר שאין בו חלונות.

"פיטר, אנחנו ממהרים. אמא חוזרת מאוחר היום ואנחנו צריכים לאסוף את ג'ו מבית הספר," צועק לי אבא, שכבר הגיע למכונית ופתח את הדלת. אני מגלגל אליו עיניים.

"אה רגע, אין בית ספר, יום ראשון היום. בכל זאת, אני רעב, בוא נחזור הביתה ונאכל ארוחת בוקר נורמלית." הוא נכנס לאוטו. לפעמים הוא קצת מפוזר, אבא שלי.

"אני כבר בא, חתיכת לחוץ," אני צועק לו בחזרה.

ושוב אני מסתובב אחורה, לבדוק שהכול כרגיל.

שום דבר לא השתנה. בניין בלי חלונות, בצבע כחול־אפרפר.

אז למה אני ממשיך להרגיש כאילו משהו לא בסדר?

מיד כשאנחנו מגיעים, אני רץ לחדר שלי. המקום היחיד שבו אני השליט ועושה מה שאני רוצה. כשעברנו לגור כאן, כיסיתי את הקירות בפוסטרים של להקות רוק שאני אוהב, בעיקר של הרולינג סטונס ושל לד זפלין.

אני נשכב על המיטה. מישהו חושב שיש לי פוטנציאל להישלח לחלל. כנראה העולם השתגע. מי שחושב את זה בכלל מכיר אותי? האמת שלא ממש אכפת לי. אני אנסה להישאר בתוכנית ולעבור את המיונים, למרות שהם ביום רביעי בערב. דמי כיס של חודש שווים יותר ממשחק בייסבול אחד.

טוב, אין מה לחשוב על זה יותר כי כבר הסכמתי לעסקה עם אבא. אני פשוט אנסה להיות הכי טוב שאני יכול במיונים ובינתיים אני אתכנן מה לעשות בכסף.

אני תוקע את האוזניות באוזניים ועוצם עיניים, מפעיל בספוטיפיי את האלבום הכי מוצלח של נירוונה, "Nevermind", בפול ווליום.

כשאני מתעורר, האלבום כבר סיים להתנגן. אני יורד למטה למטבח, השעה שלוש אחרי הצהריים, והבטן שלי מקרקרת ודורשת מזון. בכוונה לא בדקתי באינטרנט איך הסתיים המשחק, ואני כבר חסר סבלנות לגלות איך הוא נגמר. אמא עומדת שם עם הגב אלי. היא חותכת תפוחי אדמה, כנראה לפירה. החולצה השחורה שהיא לובשת גדולה עליה, והשיער הבלונדיני שלה אסוף בקוקו מבולגן. אני מתכוון ללכת לשירותים, אבל היא שומעת אותי.

"פיטר, איזו הפתעה. אני שמחה שירדת לעזור," היא אומרת בחיוך, אבל אני מצליח לשמוע את הציניות שמאחוריו. בעצם תיכננתי לחמם את ההמבורגרים שאכלנו אתמול בצהריים וללכת לחדר לראות את המשחק, אבל המבט של אמא אומר לי, בוא־לעזור־לי־עכשיו־לפני־שאני־מנתקת־לך־את־הטלוויזיה, אז אני מתקרב אליה ולוקח שני תפוחי אדמה מהסלסילה וקרש חיתוך.

"אבא סיפר לי על היום בבוקר," היא אומרת וגורפת ערימת תפוחי אדמה חתוכים לקערת חרסינה.

"ו...?" אני שואל, מקווה שהיא תביע התנגדות לתוכנית ההזויה.

"האמת היא שאני לא אוהבת את הרעיון הזה. אני חושבת שזאת משימת התאבדות לשלוח נערים לפלנטה לא מוכרת, ולא מוצא חן בעיני לחשוב שאתה תהיה חלק מזה. כל המדענים הממזרים האלה והרעיונות שלהם." היא מכפילה עכשיו את קצב החיתוך. "אבל זאת הבחירה שלך."

אני מספר לה על העסקה עם אבא והיא מנידה בראשה: "אבא שלך יודע איך לשחד אותך, מה?"

"זה לא שוחד, אמא. אני רוצה עכשיו את הכסף, אבל אם יימאס לי, אני אפרוש ואבטל את העסקה. ואז שום הצעות שלו לא יגרמו לי לשנות את דעתי."

"בסדר, אני סומכת עליך. ואתה יודע שאתה תמיד יכול להתייעץ איתי, גם לגבי זה, נכון?"

"בטח, אמא," אני אומר בזמן שאני מוציא את הצלחת החמה מהמיקרו ומתחיל לעלות בחזרה לחדר. "אולי אחר כך אני אפגש עם טורי," אני אומר.

אמא מחייכת את החיוך הרגיל שלה בכל פעם שטורי נכנסת לשיחה: "תמסור לה ד"ש, ואל תעשו שטויות!" היא קורצת בשעשוע. אני יודע שהיא עדיין מקווה שיקרה משהו רומנטי בינינו, למרות שהיא מחכה כבר כמה שנים טובות.

"אני אשתדל."

טורי היא אחת החברות הכי טובות שלי. בעצם היא החברה הבת היחידה שלי. היא גותית לגמרי, חוץ מפס סגול בשיער, שמשתנה מסגול לאדום ולוורוד לפי המצב רוח שלה. היא הגיעה לכאן לפני ארבע שנים ממקסיקו עם אמא שלה. השם האמיתי שלה הוא ויקטורס, עיוות מקסיקני לוויקטוריה, אבל היא שונאת שקוראים לה ככה. שם רשמי, קלאסי וכבד מדי בשבילה. השם טורי מתאים לה בול, ישיר וקצר.

בחדר אני מחליט שעדיף להיפגש איתה מאשר לראות את המשחק, ממילא זה לא שידור ישיר, ואוכל לראות אותו אחר כך. אני מסמס לה: "רוצה ללכת לאנשהו?"

היא עונה מהר. "בטח, למה שאני לא ארצה להיפגש עם הילד הכי מגניב בשכונה?"

אני יכול לראות שהיא מחייכת מאחורי המסך.

"מצחיק.״

"לא צחקתי. באקספרס עוד רבע שעה?"

"קבענו".

רבע שעה אחר כך אני כבר בקפה אקספרס. טורי מחכה לי בשולחן לשניים. מולה יש כוס גדולה מעלה אדים, בטח של קפה שחור חזק, וקרואסון שקדים.

"אחר צהריים נעים, המלכה ויקטוריה," אני מברך אותה כהרגלי, והיא, כהרגלה, מוציאה לי לשון. היום היא נועלת נעליים שחורות גבוהות, ועשרות צמידים מוזרים מקשטים את מפרקי הידיים שלה. אני אוהב את הלבוש שלה. הוא מיוחד ושונה מזה של שאר הבנות בתיכון, שתמיד לובשות ג'ינס סקיני וחולצות מטומי הילפיגר, או איך שלא קוראים למותג הזה.

המלצרית מגיעה אלינו, ואני מזמין קפוצ'ינו גדול עם המון חלב.

"איך עובר עליך הסופ"ש, פיטר פן?" טורי שואלת, ומיד משיבה: "רגע, אל תענה, תן לי לנחש. ישנת עד אחת־עשרה, אחרי זה ראית את משחק הבייסבול שהקלטת, אכלת לצהריים פירה וחזה עוף עם אמא שלך, ואז הבנת שהחיים שלך משעממים נורא והחלטת להיפגש איתי. אני צודקת?"

אני מחייך אליה. היא באמת מכירה אותי מצוין. "למרבה הצער טעית, ויקטוריה. היום שלי היה אחד המוזרים שהיו לי בחיים. קמתי מוקדם לראות את המשחק, אבל אבא שלי הכריח אותי לנסוע איתו לאיזה מקום מחוץ לעיר שבחיים לא ראיתי. היה שם כנס שהגיעו אליו מלא הורים ונערים בגיל שלנו, ואיזה איש, בארט משהו, הסביר שלכל אלה שזומנו יש פוטנציאל להישלח לאיזו פלנטה בחלל. להמשיך את האנושות, במקרה שכדור הארץ יתפוצץ או משהו בסגנון. כל הסיפור הזה דפוק, ואני, כמו אידיוט, הסכמתי לעסקה עם אבא שלי: אני אלך למיונים והוא ייתן לי בכל פעם דמי כיס של חודש. איך אפשר לסרב להצעה כזאת? ואז חזרנו הביתה, וכאן הניחוש שלך נהיה נכון, כי הבנתי שהחיים שלי משעממים והחלטתי להיפגש איתך. עשירית נכון."

אני משתתק בדיוק כשהמלצרית מופיעה לידי עם הקפוצ'ינו. אני מודה לה, לוקח לגימה גדולה מהקפה ונכווה בגרון.

"וואו," טורי אומרת. "לנאום הזה לא ציפיתי. סיפור מוזר. התוכנית הזאת נשמעת כמו בולשיט אחד גדול, בחיים לא שמעתי על דבר כזה." היא לוקחת עוד נגיסה מהקרואסון. היא כזאת טורי. גם אם אספר לה שהשמש תיכחד מחר, היא תגיב באותה צורה.

"מה שמדאיג אותי זה שבארט הזה לא אמר אם תהיה אפשרות לפרוש מהמשלחת בשלב המבחנים. הם לגמרי חיים בסרט אם הם חושבים שאני אעזוב הכול ואסע לנצח לגלקסיה רחוקה שמי בכלל מכיר, ולא משנה כמה אבא שלי ינסה לשחד אותי."

טורי מהנהנת, ומבט מודאג מופיע לראשונה על פניה כשאני מעלה את האפשרות שהטיסה לחלל היא חד־כיוונית.

"איך אני אוכל לנסוע לחלל בלי ערוץ הספורט בלי כל 'משחקי הכס' מוקלטים, בלי הקפוצ'ינו הזה," אני מצביע על הכוס שבידי, "אה, וגם קצת בלעדייך."

היא מחייכת כשאני מזכיר את "משחקי הכס" וגם אותה. היא זאת שהכירה לי את הסדרה והכריחה אותי לצפות בה, אפילו שבהתחלה חשבתי שהרצח שם לא מספיק תרבותי, עם כל עריפת הראשים הזאת. לא כמו בג'יימס בונד, עם אקדח יוקרתי ומלא בסטייל.

בכל מקרה, כרגע אני ממש מכור לסדרה וכבר ראיתי אותה שלוש פעמים, את כל שמונה העונות. הכול בזכות טורי, כמו הרבה דברים אחרים. היא מכירה אותי יותר טוב כמעט מכל אחד אחר, ואם הייתי צריך לנסוע באמצע הלילה כדי לחלץ את הרכב שלה מהבוץ, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים.

"בואי נעזוב את החיים המסקרנים שלי. מה קורה בחיים שלך, המלכה ויקטוריה? אין לך פגישה דחופה עם הנסיך בעוד ארבעים ושמונה דקות?"

"הצחקת. עשיתי בבוקר את העבודה המזעזעת הזאת בהיסטוריה, על הקולוניזציה, ולא הבנתי חצי מהמשימה, כי מר דומנס לא יודע ללמד. ובערב אני בטח אראה איזה סרט מקסיקני הזוי כמו בכל ראשון בערב."

"מה רע? הסרטים המקסיקניים שלכם ממש מגניבים. תמיד יש מלא סוחרי סמים או עסקים מפוקפקים של המאפיה, או אולי," אני מוסיף בקריצה, "חבורת גותים הזויים שמפחידים ילדים קטנים בחג המתים."

"טוב, אתה יודע, הם טובים בפעמיים הראשונות, ואחרי זה אני כבר יכולה לדקלם לך את כל הסרט, כולל תקציר של שלושה עמודים בכתב יד קטן."

היא נשמעת עייפה כאילו לצפות בסרטים מגניבים כאלה זה טיפוס על האוורסט. בטח ממש טוחנים אותם אצלה בבית, כי אמא שלה מקפידה להעביר את המסורת המקסיקנית. קצת כמו במשפחה שלי, רק שאצלנו בדרך כלל רואים פוטבול, כדורסל או בייסבול.

אני מסיים את הקפוצ'ינו ומתבונן בשעון. כבר שש וחצי. הבטחתי לסם שאני אבוא איתו לאימון בשבע, ואני עוד בג'ינס וסניקרס.

"מצטער, חברה, אבל אני ממש חייב לזוז. קבעתי עם סם שנתאמן בפארק, ואם אני אלך בבגדים האלה, הוא כנראה לא ידבר איתי יותר בחיים," אני אומר בחיוך מתנצל.

טורי מגלגלת עיניים. "עוד פעם? הוא באמת מגזים עם כל האימונים האלה. זאת כבר אובססיה. אבל תיהנו לכם בכושר. אני, לעומת זאת, אלך הביתה ואוכל בוריטו חריף ענקי מול הטלוויזיה." היא מוציאה לי לשון.

אני מוציא לה לשון בחזרה, קם ונותן לה נשיקה מהירה בלחי. "תיהני עם האוכל המקסיקני שלך. אני אעבוד על הקוביות שלי ואשאיר לך את קוביות השוקולד."

"שמענו אותך ואת הכושר שלך. תזכור שאתה חייב לי עשירייה אם אני עוברת את המבחן מחר. תתחיל לפתוח ת'ארנק, מיילס."

אני צועק לה בחזרה: "אני בספק, אבל אנחנו נגלה מחר. אוהב אותך."

החיוך נשאר לי על הפנים כל הדרך הביתה.

סם שונא שאני מאחר לו לאימונים. אני מתארגן במהירות שיא ורץ לפארק. יש לי ארבע דקות, זה יספיק, אבל אני מגביר את הקצב, ליתר ביטחון.

אני מגיע לפארק ב־18:59. סם כבר עומד ליד מתקני הכושר. לפי הזיעה שעל פניו, אני מניח שהוא לא חיכה לי. הוא גבוה, ויש לו מבנה גוף שרירי של שחקן פוטבול ושיער בהיר, שהוא תמיד אוסף לקוקו קטן על העורף. הוא נחשב בשכבה שלנו לאחד החתיכים, וכל הבנות רק מחכות להתמזמז איתו במסיבות. הוא תמיד שותה בהן יותר מדי ומתחיל עם הבת הראשונה שהוא רואה.

"אני רואה שחיכית לי," אני לוקח משקולת של חמישה־עשר קילו.

"הגעתי לפה במזל בשש וחצי, אבא הקפיץ אותי. כבר הספקתי להתחמם קצת. מה איתך? מתערבים על חמישייה שהיית עכשיו עם טורי?" הוא נותן לי דחיפה בכתף ועל פניו חיוך מלא משמעות.

אני מגלגל עיניים. "כן, הייתי עם טורי, אבל לא כל חברה שלי מצטרפת אלי למיטה בסוף היום." הוא כזה אידיוט לפעמים.

"זאת כבר בעיה שלך, מיילס," הוא אומר ומושך בכתפיו. "יום אחד אני אסביר לך מה השיטה שלי, ואתה לא תתחרט על זה. החיים שלך ישתנו לתמיד, אני מבטיח."

"אני אסתפק בלא, תודה."

הוא מתרחק ממני ומזמזם, "מי קנאי קטן?"

"במקום לבלבל לי את המוח, לך תביא עוד משקולות."

הוא מגחך ומביא לי משקולות ענקיות. הוא מטורף לגמרי, יש לו באמת אובססיה לספורט, ונראה לי שהיא כבר לא בריאה.

שנינו מתחילים להתאמן בלי לדבר הרבה. שומעים היטב את ההתנשפויות שלנו, וריח הזיעה מתחיל להתפשט באוויר. האימון מסתיים בריצה של חצי שעה, והשרירים שלי צורבים. למרות זאת אני מרוצה. שוב שיפרתי את התוצאה שלי, וזה שווה את השרירים התפוסים. אני מקווה שעוד כמה אימונים אני כבר אהיה הכי מהיר בתיכון, ולא רק במקום החמישי, כמו עכשיו.

"עייף, אה?" סם שואל אותי.

אני מהנהן אבל לא עונה ומנסה להסדיר את הנשימה.

"בשבוע הבא באותה שעה?" הוא מציע ומכניס את המשקולות לתיק האימונים שלו.

"בשמחה, אם השרירים שלי לא יכריזו על שביתה."

אני מלווה את סם הביתה, ואחרי שאנחנו מתפצלים, אני קולט שאני שמח שלא סיפרתי לו על המיונים לנור. הוא לא כמו טורי, איתו זה פחות רגשות ודרמות, ויותר כושר וענייני בנות.

בבית אני ישר עולה לחדר של ג'ו ודופק על הדלת.

"מי זה?" הוא קורא בקול חנוק.

"פיטר," אני עונה ופותח את הדלת.

הוא יושב על המיטה, ולהפתעתי הרבה מחזיק חבילת טישו. עיניו אדומות. "ג'ו? מה קרה? למה אתה ככה?" אני מתקרב אליו, מתיישב על המיטה ומניח לו יד על הכתף שלו.

הוא שותק לרגע ואז מתפרץ כמו סכר שנפרץ: "זאת איזבל ג'יימס, היא כזאת מגעילה. לפני השיעור שמעתי אותה אומרת שאני חמוד ואמרתי לה שהיא גם חמודה בעיני, והיא פשוט צחקה לי בפרצוף! כל כך נעלבתי שלא הוצאתי מילה כל השיעור. כשיצאתי מהכיתה, דין הסנוב הזה חיכה לי במסדרון ואמר לי שהוא לא מבין איך אני כזה דפוק ושאיזבל בחיים לא תצא עם מכוער כמוני! אני באמת כזה מכוער, פיטר? תגיד לי את האמת!"

הוא תופס לי חזק ביד ומסתכל לי בעיניים, ואני רואה בעיניו עצב עמוק. אני מחבק אותו חזק־חזק ומנסה להרגיע אותו: "אתה יודע מה הכי ישמח את איזבל הזאת? לראות אותך ככה. אתה צריך להבין, לפעמים בנות הן קרציות שרק רוצות תשומת לב, והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה להתעלם. עזוב את הטישו ובוא איתי למטה, נראה סרט טוב וננשנש נאצ'וס. מה אתה אומר?"

הוא מסתכל עלי ואני רואה את הפה שלו מסתדר בחצי חיוך. "תבטיח לי שאם עוד פעם זה קורה, אתה בא לבית ספר ופותר את זה במכות," הוא לוחש.

אני צוחק ומנסה לדגדג אותו בבית השחי, אבל הוא מתחמק. "אתה יודע, ג'ו, לא כל דבר בחיים פותרים באלימות." אני לא מספר לו שלדעתי זה לפעמים הפתרון האולטימטיבי.

בדרך לסלון אני שומע את אבא ואמא מתלחשים. אני עוצר את ג'ו עם היד ומניח אצבע על השפתיים שלי.

"איך אתה מסוגל לחשוב בצורה כזאת חסרת רגשות?! אתה מבין כמה סיכונים כרוכים בנסיעה הזאת? אתה מבין? אלה החיים של הבן שלך!" אמא אומרת.

"תירגעי, מרגרט. את לא מסוגלת להקשיב ולהיות הגיונית כשאת עצבנית ככה. בואי נדבר על זה בפרטיות," הוא אומר ומחליש את קולו, ואני מבין שהוא הבחין בנו.

אנחנו נכנסים לסלון. אמא ואבא יושבים על הספה הכתומה. אבא מחזיק כוס יין אדום ואמא יושבת כפופה, מכונסת בתוך עצמה. אבא קם מהספה ואומר בטון עדין מהרגיל: "אני רואה שאתם מבלים נפלא, שניכם. מי רוצה ארוחת ערב? האמא המדהימה שלכם הכינה פירה!" הוא לא מבחין בעיניים האדומות של ג'ו.

אני מסתכל לו ישר בעיניים: "יש לך משהו לספר לי, אבא?"

הוא מסתכל עלי במבט של השיחה־הזאת־תתקיים־בארבע־עיניים.

אני ניגש אל אמא: "הכול בסדר?"

היא מהנהנת, אבל אני רואה בעיניים שלה צל חלש של עצבות או של תסכול.

ארוחת הערב שקטה מהרגיל, אבל ייאמר לזכותה של אמא שהפירה ממש טעים. אחרי הארוחה ג'ו ואני עוזרים לסדר את הכלים במדיח ולנקות את השולחן, וכשאנחנו מסיימים אני עולה לחדר, עצבני וחשדן מדי בשביל לומר משהו על הריב הסוער שהתרחש בסלון.

אחרי כמה שניות אני שומע את הצעדים של אבא עולים במדרגות ופונים לחדר שלי. הוא פותח את הדלת ומתיישב על הספה שליד המיטה. אני עדיין עומד.

"אני מצטער שזה יוצא לאור ככה, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אני מעדיף לספר לך את האמת עכשיו."

אני לא מבין. "על מה אתה מדבר בדיוק?"

"פיטרו אותי," הוא אומר בכתפיים שמוטות.

אז זה העניין? לא ראיתי את זה מגיע. "מצטער לשמוע, אבא," אני אומר. בתוכי אני מנסה להבין איך זה קשור למשלחת ולסיבה שבגללה אמא כל כך התעצבנה עליו.

"המיונים למשלחת... איך לומר... יוכלו לעזור לנו לצאת מהמשבר הכלכלי, אם אתה מבין למה אני מתכוון. כרגע," הוא אומר ושואף אוויר באטיות, "אין לנו מספיק כסף כדי להמשיך לשלם על הבית ולשלוח אותך ואת ג'ו לחוגים, ואם תהיה במשלחת —"

אני מרים את היד ועוצר אותו: "אם הבנתי נכון, אבא... אני אקבל שכר על המיונים האלה?" נימה של ספק מזדחלת לי בין המילים ומסתירה את הפחד בגרוני למשמע החדשות.

אבא מסתכל עלי במבט ספק מאוכזב, ספק צוחק. הוא לא קולט את הפחד בעיני. "פיטר, מתי תבין שרוב הדברים בעולם קורים בגלל כסף? כסף מניע אנשים. אתה יודע, אם לא היו נותנים לך כסף על זה, בחיים לא הייתי מעודד אותך ללכת. גם הייתי תובע אותם. תחשוב, ההשתתפות שלך תעזור לנו, וכולנו נוכל לחזור לשגרה."

אני מבין עכשיו למה הוא כל כך עודד אותי ללכת למיונים. זה עניין של כסף. כנראה הסכום שהוצע מכובד, כי אבא הציע לי בעסקה שעשינו דמי כיס של חודש על כל מיון שאלך אליו כלומר, גם אם הוא ייתן לי דמי כיס מכובדים, יישאר לנו מספיק כדי להמשיך לחיות כרגיל. אני מרגיש רעם של כעס בבטן, שמאיים להתפרץ, והמחשבות שלי סוערות. למה דווקא אני? למה אני זה שצריך לפרנס את המשפחה? למה אני צריך ללכת למיונים למשלחת המוזרה הזאת בשביל כולם?

"למה פיטרו אותך? ולמה דווקא אני צריך לעשות את זה? אתה לא יכול לחפש עבודה חדשה?" אני אומר בקול וקולט שההערה שלי היתה יותר צינית ממה שהתכוונתי.

"פיטר, אני מזהיר אותך, אל תדבר אלי בטון המלגלג הזה," אבא מחמיץ פנים. "עבדתי חמש־עשרה שנים בחברה הזאת. לא כל כך פשוט למצוא עבודה חדשה. ובקשר אליך, אתה כמעט בן שמונה־עשרה. אף פעם לא ביקשנו ממך הרבה, גם כשהמצב היה כמעט אבוד. עכשיו יש לך הזדמנות שאין לנו, לי ולאמא. לנו לא מציעים כל כך הרבה כסף גם בעבודה היומיומית שלנו, וסכום כסף כמו זה שישלמו לך במיונים למשלחת לנור הוא הזדמנות פז."

"למה דווקא אני? למה אני צריך לפרנס את כולנו?"

"אל תחשוב רק על עצמך. גם ג'ו בבית, והוא לא קיבל הזדמנות להציל את המשפחה שלו. רק תחשוב על זה..." הוא קם ופוסע לעבר החלון שלי.

אני מסתכל עליו משקיף החוצה מהחלון, ופתאום הוא נראה לי יותר מבוגר, כאילו צל עבר על פניו והעמיק את הקמטים בלחיו ובמצחו.

"אני לא מוכן ללכת לגור בחלל. אני לא מוכן לעזוב אתכם, את טורי וסם ואת החיים שלי, שאני אוהב. אם המשלחת היא רק לזמן מוגדר וקצר, אני מוכן להתמיין. אם זאת נסיעה לכל החיים, אתה יכול לשכוח מזה."

"אתה חושב שאני לא רוצה שתישאר כאן איתנו, קרוב אלי? אתה בני הבכור. אתה חושב שהייתי זורק אותך לכלבים רק בגלל כסף? זה מה שעובר לך בראש?" הנימה שלו תקיפה מהרגיל.

"אני יודע, אני יודע," אני אומר במהירות ומרים ידיים לאות כניעה, "וזה לא מה שאני חושב. אני רק מסביר לך שאם מדובר במשהו לכל החיים, אין שום סיכוי שאני נכנס לדבר כזה, לא משנה בכמה כסף מדובר."

"אני מבין, ואני רק מבקש ממך להתחיל במיונים בשביל הכסף. אחרי זה, אם תגלה שזה באמת לכל החיים, תצא מהתוכנית מיד, ואני אתמוך בך, כמובן. אני רק מבקש ממך לעשות את זה למען כל המשפחה."

אני מתיישב על המיטה בכבדות בגבי אליו ומניח את הראש בין הידיים. המחשבות שלי מתרוצצות. כמה רחוק אני מוכן ללכת בשביל לעזור למשפחה שלי? האם אני מוכן להתמיין למשלחת, שכוללת חיים בחלל, אפילו לזמן קצוב? מצד שני, אני חושב על ג'ו, שלא יכול לעזור. מה הוא היה עושה במקומי? מה אמא או אבא היו עושים?

וחוץ מזה, אני מזכיר לעצמי, אם אני אגלה שהם מטורפים כמו שחשבתי ושזה לכל החיים, אני אברח משם לפני שמישהו יספיק להגיד "אמריקה".

אני מסתובב אל אבא, שעדיין עומד ליד החלון ומסתכל עלי בעצב, אבל גם בתקווה. "אני אחשוב על זה," אני אומר ורואה איך כתפיו המתוחות מתרפות וחיוך גאה עולה על שפתיו.