המלאך – אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום...



פרק א

קהיר, 1970-1944: ההתחלה

מוחמד אשרף אבו אל־ופא מרואן, המוכר בשמו אשרף מרואן, נולד ב־2 בפברואר 1944 בבית המשפחה, ברחוב אל־חכמאא מספר 5 בשכונת מנשיית אל־בכרי. זו היתה אז ונשארה עד היום שכונה של בני המעמד הבינוני בחלקה החדש של קהיר ("מצר אל־ג'דידה"). משפחתו של מרואן נמנתה עם המשפחות המיוחסות בחברה המצרית. מצד אמו הוא היה בן למשפחת אל־פאייד, משפחה בעלת נכסים מהכפר צא אל־חג'ר במחוז אל־ע'רביה, מחוז חקלאי בדלתא של הנילוס מצפון לקהיר. מוצאו של אביו היה מהכפר אל־סואהג'ה במחוז אל־מניה, כמאתיים וחמישים קילומטרים מדרום־מערב לקהיר. משפחת מרואן נמנתה עם המשפחות המכובדות באזור וחלקה ממשיך לגור שם עד היום.

סבו של אשרף מרואן, מוחמד אחמד מרואן, היה זה שהעתיק את מקום מגורי המשפחה לקהיר. הוא היה בוגר אוניברסיטת אל־אזהר, הוותיק והחשוב שבמכונים ללימודי חוקי הדת והתיאולוגיה המוסלמית בעולם הערבי, ולימים התמנה לנשיא בית המשפט השרעי במצרים. אביו של אשרף מרואן, אבו אל־ופא מרואן, עשה קריירה צבאית. הוא החל את שירותו כקצין זוטר בצבאו של המלך פארוק והמשיך להתקדם בסולם הדרגות עד שהשתחרר, בשנות ה־70, בדרגת אלוף (ליווא). בתפקידו האחרון היה סגן מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה, שתחום אחריותה העיקרי הוא ביטחון פנים. חרף העובדה שאשרף מרואן ובני־משפחתו חיו בקהיר, הם שמרו על קשר עם כפר מוצאם ונהגו לבוא לביקורים ולחגיגות משפחתיות. על פי אנשי הכפר, היה זה אשרף עצמו שדאג בשנות ה־70 שאל־סואהג'ה יהיה הראשון בכפרי האזור שיחובר לחשמל. על כך ועל היחס החם והסיוע שמשפחת מרואן נתנה לכפר שממנו באה, הם אסירי תודה עד היום.1

***

לא ידוע על אירועים מיוחדים בתקופת ילדותו של מרואן. הוא גדל עם אח אחד, האני, ושתי אחיות צעירות, מונא ועוזא, בבית טיפוסי של בני המעמד הבינוני בקהיר. ביולי 1952, בהיותו בן שמונה, התחוללה במצרים מהפכת "הקצינים החופשיים" שהעלתה לשלטון את גמאל עבד אל־נאצר, מי שהפך בתוך זמן קצר להיות גדול המנהיגים בעולם הערבי. אף שאביו של מרואן היה איש צבא, הוא לא היה קשור בשום צורה לקבוצת הקושרים. עם זאת משפחת מרואן נעשתה קרובה עתה לצמרת השלטון, שכן השכונה שבה גרו הפכה זמן קצר לאחר המהפכה למקום משכנה של ההנהגה החדשה של מצרים. נאצר ומשפחתו גרו במנשיית אל־בכרי זה זמן, ולא מעט מחברי קבוצת "הקצינים החופשיים", שעתה תפסו עמדות מפתח בהנהגת מצרים, עברו לשכונה שהפכה להיות מקום המגורים האופנתי של האליטה החדשה.

לאחר שש שנים בבית הספר היסודי "מנשיית אל־בכרא" עבר אשרף מרואן לבית הספר "אלחלפאא", ולמד בו שלוש שנים במגמה עיונית. את לימודיו התיכוניים הוא עשה בבית הספר "כוברי אל־קובה", אף הוא בשכונה, במגמת המדעים. כמקובל במצרים, הלימודים היו ללא תשלום אולם קניית ספרי הלימוד והוצאות נוספות כמו ביטוח בריאות נפלו על כתפי המשפחה. הלימודים היו אינטנסיביים למדי — שבע עד שמונה שעות ביום, וכללו, בין השאר, שבע שעות לימוד שבועיות במתמטיקה, חמש באנגלית, ארבע בצרפתית ושלוש שעות בכימיה, בביולוגיה ובמקצוע בחירה נוסף בתחום המדעים. כבר בשלב זה באו לידי ביטוי כמה מתכונותיו הבולטות של אשרף מרואן, ובעיקר פיקחותו ויכולתו האינטלקטואלית הגבוהה שבזכותן סיים את הלימודים במקצועות המדעיים בציונים גבוהים. ציונים אלה איפשרו לו, בניגוד למרבית הצעירים בני־גילו, לבחור במסלול של עתודה צבאית מצרית, ועם תום לימודי התיכון הוא לא החל את שירותו הצבאי אלא המשיך ללימודי תואר ראשון בכימיה בפקולטה למדעים באוניברסיטה של קהיר בגיזה. כחלק ממסלול הלימודים במסגרת זו הוא עשה גם שירות צבאי מיוחד שהקנה לו דרגת סגן־משנה בצבא. ב־1965 סיים את לימודיו והחל את שירותו כקצין וכמהנדס כימיה בתעשייה הצבאית המצרית.

למרות האינטנסיביות של לימודיו הקפיד מרואן להתפתח גם בתחומים שלא נגעו ישירות למערכת השעות שלו באוניברסיטה. בשעות הפנאי הוא קרא בשקיקה ספרים, עיתונים וכתבי־עת לענייני כלכלה, בנקאות ובורסה. מי שזוכר אותו מהתקופה ההיא מתאר אותו כצעיר גבוה, נאה וחייכן, שידע למצות את החיים. חבריו הקרובים בתקופת הלימודים, מוחמד פכרי ועצאם סיאם, היו אף הם תלמידים במסלול העתודה. סיאם בחר בקריירה צבאית והגיע לדרגת אלוף בצבא המצרי, ובמקביל פיתח קריירה של פרשן כדורגל ושופט כדורגל בינלאומי ועד לאחרונה כיהן גם כחבר ההתאחדות לכדורגל במצרים והתאחדות הכדורגל של אפריקה. באותם ימים של אמצע שנות ה־60 לא הסתפקו השלושה בבילויים משותפים בקהיר, אלא נהגו גם לנסוע דרך קבע בימי שישי, שבהם לא התקיימו לימודים, לאלכסנדריה, שם השתזפו בחוף, טיילו לאורך הטיילת ושחו בים. אשרף מרואן היה גם מבקר נלהב במועדון הספורט והנופש הנחשב של הליופוליס ששכן פחות מקילומטר מבית משפחתו. את מרב מרצו השקיע במגרשי הטניס. ושם, בגיל 21, גם פגש את מי שתהיה אשתו וקרש הקפיצה שלו לצמרת המצרית.2

***

מונא עבד אל־נאצר היתה בתו של הנשיא נאצר. היא נולדה בינואר 1947, כשנתיים לאחר שהוריה נישאו ושנה לאחר שנולדה להם הבת הבכורה, הודא. את שמה של הודא, שמרמז על המילה הערבית "הדייה" שמשמעותה "שי" או "מתנה", נתנה לה אמה, תחיה, כדי להדגיש שהוריה היו מרוצים מלידתה של התינוקת אף על פי שציפו לבן.3 אחרי מונא נולדו לבני־הזוג נאצר עוד שלושה בנים: חאלד, שלימים נכנס לפוליטיקה והואשם בארגון קשר לרציחת דיפלומטים ישראלים ואמריקנים, עבד אל־חכים ועבד אל־חמיד. מאז נולדה גדלה מונא בבית הוריה. כאשר פגשה באשרף מרואן לראשונה היתה בת 18, סטודנטית צעירה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר.

החיים בבית נאצר היו מורכבים. מאמצע שנות ה־50, כאשר המנהיג המצרי הבקיע את דרכו אל מרכז הבימה הפוליטית במצרים ובעולם הערבי, הוא הפך לאגדה: מצד אחד, משיחם הנערץ של ההמונים שראו בו אחד משלהם, ומהצד האחר, מנהיג בעל יכולת פלאית שיחלץ אותם מהעליבות שבה היו שקועים ויצעידם לעידן חדש של גאווה לאומית ושל שגשוג כלכלי. הישגים חשובים בראשית דרכו, ביניהם סילוק הנוכחות הצבאית הבריטית מאזור תעלת סואץ בעקבות ההסכם שנחתם ב־1954, עסקת הנשק עם ברית המועצות ב־1955, הלאמת התעלה ביולי 1956, ועמידתו מול "התוקפנות המשולשת" של מבצע סיני־סואץ כמה חודשים אחר כך, ביצרו את מעמדו מבית ומחוץ, בזירה הבינלאומית. הרפורמה האגררית שבה החל זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון וטיפוח סממנים של כלכלה שוויונית מבעבר העידו על תפיסת עולם נועזת, והקנו למשטרו מאז 1960 אופי סוציאליסטי שהיה בלתי מקובל לחלוטין עד אז בעולם הערבי. מצויד במנה גדושה של כריזמה שדיברה אל מנהיגים ואל פשוטי עם כאחד, מונחה על ידי תפיסת עולם שבמרכזה עמדה הפאן־ערביות ובעל מטען מרשים של תבונה מדינית ופוליטית שאיפשרה לו להתמודד בהצלחה עם אתגרי פנים וחוץ גם יחד, הצליח אביה של מונא להפוך בתוך שנים ספורות מקצין אלמוני בצבא המצרי לגדול המנהיגים הערבים מאז סלאח אל־דין.

***

כמה מהתהילה הזאת חילחלה לחיי המשפחה ומה היתה השפעתה על הדרך שבה הילכו ילדיו, אין לדעת. בשונה ממנהיגים ערבים אחרים, ומהמלך פארוק בוודאי, נאצר לא ניצל את מעמדו החדש לכל תועלת אישית. משפחתו המשיכה לגור בבית שנקנה במנשיית אל־בכרי מיד לאחר נישואיו לתחיה ב־1944, ותחיה המשיכה לנהל את משק הבית על בסיס המשכורת הממשלתית הצנועה יחסית שאותה קיבל אבי המשפחה. לצרכים פרטיים המשפחה גם המשיכה להשתמש במכונית האוסטין הקטנה שנאצר רכש כאשר עדיין היה מדריך באקדמיה הצבאית. ב־1954, כאשר זו כבר הפכה לגרוטאה, היא הוחלפה במכונית פורד שנקנתה בתשלומים.

בחברה שבה שוחד ובקשיש הם כשמן בגלגלי המכונה, נאצר היה מופת של טוהר מידות אישי. בה בעת, אין ספק כי היה מודע לכך שחבריו להנהגה, בראש ובראשונה ידידו הטוב עבד אל־חכים עאמר, לא טמנו ידם בצלחת, והוא ראה במעשי השחיתות שלהם נקודת חולשה שאותה היה יכול לנצל לצרכיו. סלידתו של נאצר מההתחככות עם בעלי הממון היתה אותנטית. הוא ביקר פעם אחת במועדון הספורט של ג'זירה, מקום הבילויים המועדף על האריסטוקרטיה המצרית, אך האווירה במקום נראתה לו מאוסה והוא לא היה מוכן לחזור לשם. הוא גם לא היה מוכן שילדיו ייהנו מזכויות־יתר, והקפיד להזכיר להם את מוצאו מהכפר בני מור שלגדות הנילוס. על כך נהג להוסיף: "אני גאה מאוד שמוצאי ממשפחה ענייה בכפר, וההיסטוריה תהיה עדה לכך שנאצר נולד למשפחה ענייה, ואני מבטיח שהוא יחיה וימות כאדם עני". בתו הבכורה זוכרת כי חייה היו "חיים רגילים של נערה מצרייה בת־דורה", ובנו חאלד, לימים חבר פרלמנט, העיד כי לא קיבל כל יחס מיוחד בקריירה הפוליטית שפיתח.4

עם זאת ברור כי ילדיו של נאצר הרגישו, גם בחיי היומיום שלהם, את השינוי במעמדם. הם אמנם המשיכו ללכת לבית הספר "קוומיה" ("לאומיות") בגיזה, שבו למדו ילדי האליטה החדשה, ולפגוש אותם חברים, אבל מכיוון שנאצר אהב לעבוד בביתו ושם, לא בארמונות קהיר, הוא אירח את גדולי העולם, החיים בבית לא היו חיי שגרה. הבית עצמו הורחב כמה פעמים הן כדי להכיל את המשפחה שגדלה הן כדי לאפשר למנהיג ולעוזריו את מרחב המחיה שהיה דרוש להם לצורכי עבודה. עוד נוספו לו מגרש טניס, ספרייה ומתקנים נוספים. מדי פעם בפעם, כאשר הגיעו אורחים מעניינים במיוחד, זכו גם בני־משפחה לפגוש אותם. תמונה משותפת של הבן חאלד עם אלוף העולם באִגרוף באותה עת, מוחמד עלי, משמשת תזכורת לכך עד היום. אין ספק שמעמדו הציבורי של אביהם חילחל גם לילדים, אם כי ברור שאלה לא הושפעו ממנו באותה מידה. ואין כמו ההשוואה בין מונא, אהובתו של מרואן, להודא, אחותה הבכורה, כדי להדגים זאת.

הודא היתה המבריקה והרצינית שבין השתיים. מוריה בבית הספר, אשר במצוות נאצר נזהרו מפני מתן כל יחס מועדף לילדיו, ציינו גם שנים רבות אחר כך את האינטליגנציה שלה, את רצינותה ואת כושר העבודה שלה, שהביאו אותה לסיים את לימודי התיכון כתלמידה הטובה ביותר בכיתתה. ההמשך היה כמעט טבעי בשבילה: תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת קהיר ואחר כך תואר דוקטור במדע המדינה באותה אוניברסיטה. תוך כדי הלימודים השתלבו היא ובעלה, חאתם צאדק, בעבודה במרכז ללימודים אסטרטגיים של העיתון "אל־אהראם" שנוסד ב־1968. אין ספק שהייחוס המשפחתי עזר כאן, אבל ברור גם שהישגיה האישיים של הודא הצדיקו את התקבלותה לעבודה יוקרתית זו. על רקע כישוריה והמסלול שעשתה רבים ראו בה יורשת טבעית לאביה, מעין אינדירה גאנדי של מצרים. אבל נראה שהודא העדיפה את המסלול האקדמי שבו נותרה, וההבטחה הפוליטית לא מומשה.

מונא, לעומת זאת, היתה אינטליגנטית פחות מאחותה הגדולה, ולא מעטים שהכירו אותה באותה תקופה ראו בה פתיה, בליינית וקלת דעת. היא לא גילתה עניין רב בפוליטיקה או בכל תחום אחר שהצריך מאמץ אינטלקטואלי כלשהו. בניגוד לאחותה, שציוניה הגבוהים בבית הספר התיכון פתחו בפניה פתח רחב ללימודים אקדמיים באוניברסיטה הטובה ביותר במצרים, הישגיה של מונא היו פחותים בהרבה. בלית בררה שלח אותה אביה לאוניברסיטה האמריקנית של קהיר. בשנות ה־60 היה זה מוסד פרטי, בעל מוניטין נמוך יחסית, שאליו הגיעו ילדים שהישגיהם האקדמיים לא איפשרו להם ללמוד באוניברסיטת קהיר ושכר הלימוד הגבוה יחסית היה בהישג ידם של הוריהם. נאצר עצמו, כך נטען, התקשה לעמוד בשכר הלימוד של מונא, אבל נשא בעול בכל זאת. ככל הידוע, מונא לא שינתה את אורחותיה מימי בית הספר התיכון גם במהלך לימודיה האקדמיים. מכריה מאותה תקופה זוכרים כי היא בילתה על מגרשי הטניס של המועדון בהליופוליס ובבתי הקפה שם לא פחות מאשר בכיתות האוניברסיטה. ובקיץ 1965, בסוף שנת הלימודים הראשונה שלה באוניברסיטה, היא פגשה את אשרף מרואן, מי שבתוך שנה היה לבעלה.5

***

המפגש בין מונא לאשרף מרואן לא היה מקרי. אחותו הצעירה של מרואן, עוזא, שבינה ובין אחיה היו יחסים קרובים וחמים, היתה החוליה המקשרת. עוזא היתה בת־גילה וחברתה הטובה של מונא, ונראה שסיפרה לה לא מעט על אחיה המוכשר והנאה. לא ברור היכן היתה הפגישה הראשונה. על פי חלק מהמקורות המצריים זו התקיימה בבית הקפה במועדון של הליופוליס, שבאותה תקופה היה אחד ממקומות המפגש האופנתיים ביותר של צעירים מצרים ממשפחות טובות. על פי עדותה של מונא עצמה, היא פגשה את אשרף מרואן על שפת הים, כנראה באלכסנדריה.6 יהיה מקום המפגש אשר יהיה, כמעט כל המקורות מסכימים על שני דברים: ראשית, מונא התאהבה במרואן מיד. לבה של הנערה, שעל פי כל מכריה מאותה תקופה היתה רומנטית, נשבה בקסמו של הבחור הצעיר: בקומתו הגבוהה, בגזרתו הדקה, ביפי מראהו ובלבושו האופנתי והיקר.7 ושנית, מה שמשך את הצעיר הנאה והשאפתן למונא לא היה יופיה, תבונתה או מכלול תכונות אישיות אחר, אלא יותר מכול ייחוסה המשפחתי. הוא היה אז בן 21, רעב ושאפתן, והועיד את עצמו לגדולות. שידוך עם בתו של נאצר שם אותו בדיוק על המסלול שיוביל אותו למחוז חפצו.8 ועם זאת, אף על פי שרוב המקורות רואים בכך את המניע העיקרי לקשר הרומנטי עם מונא, יש גם הטוענים כי אשרף מרואן באמת ובתמים התאהב בבתו של המנהיג.9

זמן קצר לאחר שהחלו להתראות פנתה מונא לאביה וסיפרה לו על בן־זוגה החדש. נראה שהיא לא הסתירה את רצונה להינשא לו ולהקים עמו משפחה. נאצר, שסביר שהיה חשדן ממילא כלפי כל מי שגילה עניין רומנטי במונא, ביקש לדעת במי מדובר. הבת סיפרה לו על אשרף, על כך שהוא בא ממשפחה "סעידית" (כלומר כזאת שמוצאה ממצרים עילית) ושאביו, אבו אל־ופא מרואן, הוא קצין בצבא בדרגת אלוף־משנה. נאצר הורה מיד לעשות תחקיר מקיף על אהובה של בתו.10 מי שפיקח על התחקיר היה סמי שרף, ראש לשכתו של נאצר ואחד האנשים החזקים במצרים, שבשנים הבאות עוד ישוב וימלא תפקיד חשוב בעלילות חייו של אשרף מרואן. הדוח שהגיע לידיו של נאצר לא החמיא לבחור הצעיר. נראה כי הוא הדגיש את שאפתנותו של מרואן ואת אהבתו לחיי זוהר, תוך שהטיל ספק בכנות רגשותיו למונא. עבור נאצר, פוריטן לא קטן בחייו הפרטיים שגם כך נטרד בשל אורח חייה של בתו, חתן כזה היה בהחלט התפתחות בלתי רצויה. זמן קצר קודם לכן הוא חיתן את הודא עם בחור רציני, משכיל וצנוע, ואין ספק שזה היה בעיניו הדגם המועדף של בן־זוג גם בשביל מונא.11

כשהוא מצויד במידע שנאסף על מושא אהבתה של בתו, התיישב נאצר לשוחח עם מונא וניסה להניא אותה מכוונתה להינשא לו. לשווא. מונא סירבה לשמוע. היא קיבלה החלטה ודרשה מאביה לבוא בדברים עם אביו של אהובה כדי להסדיר את תנאי האירוסים של השניים. נאצר אמנם הצליח לדחות כמה פעמים את הטקס, אבל בסופו של דבר נכנע "המנהיג הערבי הגדול ביותר מאז סלאח אל־דין" לדרישותיה העיקשות של בתו ופגש את אביו של אשרף מרואן.12

***

סידורי האירוסים שנקבעו בין שתי המשפחות לא עלו בקנה אחד עם המסורת המקובלת. המוהר שמשפחת החתן שילמה למשפחת הכלה היה אלף לירות מצריות (כ־500 דולרים), אבל לא נקבע מוהר מאוחר שישולם לאישה במקרה של גירושים. בניגוד למקובל, משפחת החתן גם לא קנתה תכשיטים לכלה. תחת זאת נתן מרואן למונא טבעת יהלומים שעברה כמסורת במשפחתו. קודם לכן היא היתה שייכת לאמו שקיבלה אותה מסבתו.13

החתונה התקיימה ביולי 1966 בבית משפחת נאצר, ובניגוד לאירועים משפחתיים אחרים זה היה אירוע מרשים ורב־משתתפים. שנים אחר כך הסבירה מונא שאביה היה חייב לעשות חתונה גדולה, כיוון ששנה קודם לכן ערך חתונה צנועה מאוד להודא והפעם חש כי עליו לספק את כל אלה אשר לא הוזמנו לאירוע הקודם. נוסף על קרובי המשפחה נכללו בין המוזמנים גם חבריהם ללימודים של החתן והכלה והצמרת הפוליטית של מצרים, בראש ובראשונה חברי מועצת המהפכה. את חוזה הנישואים כתב ה"מאד'ון" (המורשה לעריכת חוזי נישואים וגירושים) של קהיר החדשה, אשר ערך ב־1944 גם את טקס הנישואים של הוריה של מונא. מי שכיהן באותה עת כשר המלחמה וסגן הנשיא והיה ידידו הוותיק של נאצר, עבד אל־חכים עאמר, חתם כעד על החוזה, והחתימה השנייה היתה של ראש הממשלה זכריא מוחי אל־דין, מבכירי הקצינים החופשיים שביצעו את ההפיכה ב־1952. התמונות והסרטים שהנציחו את הטקס מראים את הנשיא נאצר, רעייתו ישובה לימינו ובנו ח'אלד לשמאלו, וסמוך אליו עומד אחיו עבד אל־חכים. אשרף מרואן ומונא ישבו לצדם של אחותה הבכורה של מונא ובעלה, מול מקום מושב ההורים. לאחר קריאת פרק הפתיחה של הקוראן וברכות נוספות, בירך נאצר את אשרף ואת מונא, ומרואן הצעיר, לבוש בחליפה אפורה, עניבת תכלת וחולצה לבנה, קם ממקומו והתחבק עם חותנו. אבל לא הכול עבר בשלום ובנעימים: באמצע הטקס פנתה מונא לפתע אל נאצר ודרשה זוג עגילים כמתנה. כאשר אביה המופתע והנבוך התמהמה, הציל הפילדמרשל עאמר את המצב. הוא השיג איכשהו זוג עגילים והעניק אותם כשי לכלה התובענית.14

שני ענקי הזמר של העולם הערבי, עבד אל־חלים חאפז ואום כלתום, עיטרו בקולם את האירוע. בין חאפז, זמר וכוכב קולנוע שהגיע לשיא תהילתו באותה תקופה, ובין ראש לשכתו של נאצר, סמי שרף, שררו יחסים של קרבה. חאפז נהג לבקר תדיר בלשכה כדי לספוג את אווירת המהפכה והשכיל לשלבה בשיריו הפטריוטיים.15 בחתונה שר, בין השאר, את שירו "הנודד" (אל־סוואח) שהיה אהוב במיוחד על המנהיג המצרי. אום כלתום, הידועה גם בכינויה "כוכב המזרח" וכונתה בפי הקרובים לה "דודה סומה", היתה גדולת הזמרות הערביות במאה ה־20. היא הכירה את נאצר זה שנים. כמה ימים לאחר ההפיכה של יולי 1952 טילפן אליה נאצר כדי להבטיח לה כי אם עד עתה היא היתה קולה של מצרים, מעכשיו היא תהיה קולו של העולם הערבי כולו. עוד סיפר לה כי כיוון את הפגישות הסודיות של מועצת המהפכה למועדים שבהם שודרו הקונצרטים החיים שלה ברדיו המצרי, מתוך ידיעה שכולם מרותקים אליהם ואיש לא יטריד את המהפכנים הצעירים,16 ודבריו אלה לבטח מילאו את לבה גאווה. אכן, הקונצרט שאום כלתום היתה מגישה דרך קבע ביום חמישי הראשון של כל חודש, ואשר שודר ברחבי העולם הערבי באמצעות "קול קהיר", היה אירוע תרבותי מן המדרגה הראשונה. במהלכו שבת המזרח התיכון מכל מלאכה ומיליוני המאזינים, מדלת העם ועד גדולי המנהיגים, היו נצמדים למכשירי הרדיו בבתים ולטרנזיסטורים בקרנות הרחובות, לשמוע את קולה של הזמרת הנערצה. הרפרטואר של אום כלתום כלל שירים לאומיים לצד שירי אהבה. היא שרה על "השחר החדש" כמחווה לאיחוד (שכשל בתוך זמן קצר) בין מצרים לסוריה, ושירה "בגדד, מבצר האריות" נכתב לרגל קריסת המשטר המלוכני בעיראק ב־1958. אבל בחתונה בביתו של נאצר היא לא שרה אף לא אחד מאלה. על פי בקשתה של מונא, היא שרה את השיר "אתה האהבה" (אנת אל־חוב) שאותו שרה לראשונה ב־1965 ומאז הפך לאחד מגדולי להיטיה.17

רדיו קהיר, אשר שידר פרטים על טקס החתונה, הדגיש את האווירה המחויכת והשמחה ואת מבטי האהבה שהחליפו בני־הזוג והוריהם, במיטב המסורת הרומנטית של הסרטים המצריים מאותה תקופה. בעיתונות התפרסמו כמה מהתמונות שהנציחו את האירוע, ובהן נראה אשרף מרואן נאה והדור עומד ליד כלתו הצעירה העטויה שמלת כלה מסורתית ולוחץ את ידי אביה. מובן שדבר לא נאמר בפומבי על אי־שביעות רצונו של נאצר מבחירתה של בתו, אף כי המנהיג המצרי לא היה בודד בחשדותיו. אחד ממכריו של אשרף מרואן ציין שנים אחר כך כי "נישואיו למונא לא הפתיעו את כל מי שהכיר אותו והעידו על שאפתנותו הרבה".18

***

לאחר שנישאו עברו בני־הזוג לדירה קטנה שנרכשה בעבורם בקהיר. נאצר, שחיתן בתוך שנה שתי בנות, רצה לקנות לשתיהן דירות, אולם כיוון שלא הבין הרבה בשוק הדירות של קהיר ולא התעניין אף פעם באשר למצבו הפיננסי, לא ידע כלל שחסכונותיו אינם מספיקים לקנייה כזאת. כמה מידידיו החליטו למצוא פתרון לבעיה וללא ידיעתו מימנו חלק ניכר ממחיר הדירות. המנהיג המצרי לא ידע על כך עד יום מותו.19 נאצר סייע גם לשתי בנותיו ולבעלה של הודא, חאתם, להשיג עבודה בבית ההוצאה של העיתון "אל־אהראם". הודא וחאתם נקלטו במרכז היוקרתי ללימודים אסטרטגיים של העיתון סמוך להקמתו, ואילו מונא קיבלה עבודה במחלקת ספרי הילדים של בית ההוצאה.20 היו מי שראו בכך ביטוי נאה להבדלים בין היכולות והכישורים של שתי האחיות: האחת מומחית לעניינים אסטרטגיים והשנייה עוסקת בספרי ילדים.21

גם בחייו של אשרף מרואן חלו תמורות. נישואיו למונא שינו את מעמדו, וקירבו אותו, כפי שאכן ציפה, למוקדי הכוח המרכזיים במצרים. כחלק מתהליך זה הוא הועבר מתפקידו במפעלים הכימיים של התעשיות הצבאיות של מצרים למשמר הרפובליקה — דיוויזיה שעיקר תפקידה הוא ההגנה על מתקנים רגישים בעורף. נראה שההעברה נעשתה על רקע האמון הרופף של נאצר בחתנו הצעיר ורצונו לפקוח עליו עין מקרוב. אולם בכך לא היה די. מידע נוסף שהגיע לאוזניו של המנהיג המצרי שיכנע אותו שרצוי שחתנו יהיה בפיקוח הדוק יותר. ב־1968 הועבר אשרף מרואן ללשכה הנשיאותית בפיקוחו הישיר של ראש הלשכה, סמי שרף.22

***

שרף, חורש מזימות ידוע ומעוזריו השאפתניים ביותר של הנשיא המצרי, היה מהטיפוסים האפלים המוצאים את דרכם לצמרת השלטון בכל משטר דיקטטורי. הוא היה יליד הליופוליס ובנו של רופא אמיד, שסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה הצבאית ב־1949 והצטרף לחיל התותחנים. לאחר ההפיכה נטען כי היה שותף עם כמה קצינים אחרים בתכנון קשר נגד המשטר, אולם בשלב מסוים החליט להסגיר את חבריו למעל לידי שר הפנים והאחראי על שירות הביטחון (ה"מוח'אבראת"), זכריא מוחי אל־דין. זה התרשם מכישוריו של הקצין הצעיר וצירף אותו לצוות אנשי המודיעין שלו. לימים הצטננה התפעלותו של שר הפנים מסמי שרף, וכאשר נאצר ביקש ממנו ב־1961, ערב סיום תפקידו של ראש לשכתו, למצוא לו מזכיר פרטי חדש, הוא העביר את סמי שרף ללשכת הנשיא. כאן הפגין קצין הארטילריה לשעבר את מלוא כישרונותיו. בתוך זמן קצר הוא אירגן שירות מודיעין חדש ונאצר הפך ללקוח המרכזי שלו. עיקר תפקידו של השירות היה לאסוף מידע חשאי וגלוי על כל בכירי המשטר, ושרף, שעמד בראשו, הפך לעיניו ולאוזניו של נאצר בצמרת המצרית.23

בניהולו של שרף הפכה לשכת הנשיאות למרכז העצבים של מצרים ולפילטר שדרכו זרמה האינפורמציה לנשיא. כל פיסת מידע בעלת חשיבות מדינית, פוליטית או צבאית, ואפילו רכילות לשמה, אשר נאספה על ידי שירותי הביטחון נוקזה דרכו, והוא אישית עיבד את דוחות המודיעין שהועברו בלעדית לידי נאצר. בערך באותה תקופה החל המנהיג המצרי להסתגר, ולהתנזר מפגישות עם אישים שונים בצמרת. בתוך זמן קצר רק בודדים במצרים, דוגמת חברו הטוב של ה"ראיס", עורך העיתון "אל־אהראם", מוחמד חסנין הייכל, היו יכולים להתקבל אצל נאצר ללא אישורו של ראש הלשכה. סמי שרף דאג לא רק לבודד את נאצר מאחרים אלא גם להשחיר בכירים בצמרת המצרית. אלה שסר חִנם בעיניו של נאצר הודחו מתפקידם ולעתים אף מצאו דרכם לכלא. לא ייפלא על כן שבתוך זמן קצר צבר שרף עוצמה אדירה והפך לאחד האנשים החזקים ביותר במצרים.24 כאשר אשרף מרואן הועבר לשרת בלשכת הנשיאות, הוא לא היה בבחינת נעלם עבור סמי שרף. כזכור, היה זה שרף שנשלח על פי בקשת נאצר לגלות פרטים עליו לפני נישואיו למונא. סביר להניח שבשלב זה כבר היה לו תיק מפורט למדי על חתנו של המנהיג המצרי.

מרואן עבר ללשכת הנשיאות סמוך ללידת בנו הראשון, גמאל, שהיה גם נכדו הראשון של נאצר. הראיס נהנה לבלות חלק מזמנו הפנוי, שהיה מצומצם מאוד, עם הנכד ועם הנכדה שהודא ילדה בערך באותו זמן. אבל אשרף מרואן, כך נראה, הרגיש אומלל. הוא היה מודע לחשדנותו של נאצר כלפיו ולא הצליח לפתח יחסי קִרבה עמו. לא זו בלבד שהריחוק והחשש מפני החותן נותרו בעינם, אלא שנראה שהם אף גברו. מדיווחים של אישים שנכחו בפגישותיו של מרואן עם נאצר מצטיירת דמות של איש צעיר העומד מתוח מול המנהיג, לעתים אף רועד מעט בנוכחותו, ומגמגם כשהוא נדרש לדבר עמו ישירות.25

ספק אם מרואן ציפה כי כך יהיו פני הדברים כאשר התחתן עם מונא. הנגישות למוקד הכוח במצרים אמנם עלתה בקנה אחד עם שאיפותיו האישיות והפוליטיות, אולם החיים לצד חותן שאינו בוטח בו ותחת בוס ערמומי וכוחני אשר פוקח עליו עין ללא הרף היו קשים ומטרידים. ולאור מה שכבר היה ידוע למרואן על גורלם של אלה שנפלו לידי סמי שרף, ייתכן שאף עוררו בו תחושות של פחד. הפיקוח ההדוק הזה גם מנע מהזוג הצעיר ליהנות ממנעמי החיים כפי שהורגלו להם בתקופה שבה למדו באוניברסיטה. משכורתו של מרואן היתה נמוכה מאוד. עבד אל־מג'יד פריד שעבד עמו בלשכה וכתב ספר חשוב על שנותיו האחרונות של נאצר, העיד כי מרואן הרוויח 70 לירות מצריות לחודש — הנמוכה מבין המשכורות ששולמו לעובדי לשכת הנשיאות.26 על פי מקור אחר, הוא היה פקיד בדרגה 6 ומשכורתו הסתכמה ב־32 לירות לחודש. כך או כך השכר הזעום יחסית העיד על מעמדו הנחות במשרד הנשיאות. על פי אותו מקור, מונא שהחלה באותה עת לעבוד במחלקת ספרי הילדים של "אל־אהראם", הרוויחה 35 לירות לחודש.27 הכנסות בני־הזוג היו סבירות בקרב בני המעמד הבינוני, אבל לא עלו בקנה אחד עם ציפיותיהם לחיים טובים יותר. ובנוסף, קהיר שלאחר התבוסה במלחמת ששת הימים ואובדן סיני הפכה להיות עיר קודרת יותר, וממוקדת בעימות המסלים עם ישראל ובבניית היכולות הצבאיות שיאפשרו להחזיר את שאבד, כמו גם בצורך לתקן ליקויי יסוד חברתיים שנחשפו במלחמה.

בין שאשרף מרואן אכן היה מעוניין להמשיך את לימודיו ובין שראה בכך הזדמנות להשתחרר מהפיקוח ההדוק של חותנו, הוא החליט לבקש לצאת ללימודים בחו"ל. ההצדקה לבקשה היתה רמתה המקצועית הנמוכה של מערכת החינוך הגבוה במצרים. אפילו אוניברסיטת קהיר, שנחשבה הטובה ביותר בעולם הערבי, ואשר בה עשה את התואר הראשון, לא עמדה באמות המידה המקצועיות הראויות, וביקורות על רמתם הנמוכה של המוסדות להשכלה גבוהה, בייחוד בתחומי המדעים, הושמעו גם בפומבי.28 אבל אין גם ספק שהחיים מחוץ למצרים נראו מבטיחים יותר. בשנת 1968 החליטו בני־הזוג מרואן לעבור ללונדון לזמן־מה, שם ילמד אשרף לימודי תואר שני בכימיה. נאצר נתן את הסכמתו לכך.

***

בסוף 1968, כאשר אשרף ומונא הגיעו לבירה האנגלית, נחשבה לונדון העיר המסעירה והדינמית בעולם, המֶכה של עולם האופנה, המקום לצעירים, ליפים וליפות. זו היתה לונדון של החיפושיות והאבנים המתגלגלות, הבוטיקים של רחוב קרנבי, ובתי האופנה של צ'לסי ונייטסברידג'. נותנת הטון בעולם האופנה היתה מארי קוונט ומלכת הדוגמניות היתה טוויגי הדקיקה שהציגה אמות מידה חדשות ליופי. מאמצע שנות ה־60 הפכה לונדון לזירת התרחשות מרכזית לאינספור סרטים שהכתירו אותה כבירה העולמית של התרבות החדשה, ולמחוז חפצם של צעירים אופנתיים. היא התאימה לאשרף מרואן ככפפה ליד.

בני־הזוג התמקמו עד מהרה בעיר. נאצר סידר להם הקצבה צנועה ומרואן הוסיף לה את מה שהשתכר ממשרה זוטרה בשגרירות המצרית בלונדון. במקביל החל את לימודי התואר השני שלו בכימיה. מונא טיפלה בצורכי הבית וגידלה את הבן גמאל. היחסים בין השניים היו טובים. היא אהבה אותו והתנהלה מולו בהערצה של ממש. והוא, גם אם לא אהב אותה בהכרח, לפחות לא בגד בה עד כה עם נשים אחרות. אבל לונדון היתה רבת־פיתויים ואשרף מרואן היה נוח להתפתות. זמן קצר לאחר שהגיעו הוא כבר נצפה מהמר בקזינו של מועדון הפלייבוי, המפואר שבבתי ההימורים בעיר, אשר מאז נפתח ב־1965 הפך למוקד משיכה חברתי לאלה שידם השיגה לבלות בו. מרואן אמנם לא נמנה עמם, אך בכל זאת הצליח ליהנות מהשפע שלונדון הציעה ובתוך כך לממש גם את אהבתו להימורים. אבל הוא עשה זאת בדרך שלא נשאה חן בעיני חותנו, וכך במו ידיו הוא הוביל למשבר הגדול והחמור ביותר ביחסים ביניהם — משבר אשר איים לרסק את המעמד, צנוע ככל שיהיה, שהשיג באותן שנים.

עם מכרי הזוג הצעיר שהגיע לא מכבר ללונדון נמנו גם השייח' עבדאללה אל־מובארכ אל־צבאח ואשתו השנייה, סועאד בת מוחמד אל־צבאח. השייח', בן הזקונים של מייסד כוויית המודרנית מובארכ אל־כביר, הפך ב־1954 למפקד הצבא הכווייתי וכיהן כמה שנים גם כסגן ראש הממשלה עד התפטרותו ופרישתו מהחיים הפוליטיים ב־1961. את שנות ה־60 עשה מחוץ למדינה, בעיקר בלונדון, עד חזרתו לכוויית באמצע שנות ה־70. ב־1960, סמוך לפרישתו מהפוליטיקה, נשא לאישה את סועאד שהיתה צעירה ממנו בשלושים שנה כמעט, ואשר ילדה לו חמישה מתוך ששת ילדיו. אבל סועאד לא היתה רק אשתו ואם ילדיו, אלא גם אישיות מרשימה בפני עצמה. בגיל 31 סיימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קהיר וב־1985 קיבלה תואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת סאריי באנגליה. היא היתה גם משוררת, ובשנות ה־60 פירסמה שלושה ספרי שירה. אחר כך פירסמה ספרים נוספים, ובהם ספרי מחקר בתחום עיסוקה האקדמי, וכן היתה פעילה בתחומים שונים, כגון קידום האישה, חינוך ותרבות.

השייח' אל־צבאח, פאן־ערביסט ואנטי־בריטי בתפיסתו הפוליטית, פגש את נאצר לראשונה ב־1956, נשבה מיד בקסמו והיה בין מעריציו. כך גם אשתו, שהפכה בהדרגה מודל לאישה הערבייה המשכילה והמודרנית. על פי הזמנתו של נאצר, הם השתקעו ב־1965 במצרים וקשרו עמו מערכת קשרים הדוקה. בחלקה היא נשאה אופי פורמאלי. השייח' הוזמן להשתתף באירועים שונים של המשטר דוגמת פתיחת הפרלמנט, חגיגות יום המהפכה או ביקורי מנהיגים זרים. ובחלקה היתה מערכת היחסים אישית. בני־הזוג הפכו לידידי משפחת נאצר, בילו במחיצתם, ואף הוזמנו לחתונתם של אשרף ומונא.29

לא ייפלא על כן שזמן קצר לאחר שהזוג הצעיר הגיע ללונדון, פרשו עליהם בני־הזוג אל־צבאח את חסותם. הם הראו לצעירים המצרים את העיר הגדולה, הוציאו אותם לבילויים ובסופו של דבר, כאשר יצר ההימורים של אשרף מרואן רושש אותו, נתנה לו סועאד סיוע כספי לכיסוי הוצאותיו. אין לחשוד בה כי עשתה זאת מטעמים רומנטיים. אשרף מרואן היה אמנם צעיר נאה ובעל קסם אישי והיא היתה מבוגרת ממנו בשנתיים בלבד. ועם זאת, ואף שנישאה לשייח' אל־צבאח כששנות בחרותו כבר היו לא יותר מזיכרון עמום — אין ולו עדות קלושה כי בגדה בו עם מרואן. להפך, הביוגרפיה שכתבה על בעלה ואשר יצאה לאור ב־1995 היא שיר הלל לאיש שעמו חלקה חיים טובים ומלאים. וקשה גם להניח שאשרף בגד באשתו זמן קצר כל כך לאחר נישואיהם, לא רק בגלל החשש מזעם אביה, אלא גם מכיוון שככל הידוע הוא לא נטה לבגוד בה כלל. ההסבר שסועאד נתנה למעשיה בדיעבד הוא בהחלט משכנע: היא חשבה שאין זה מן הראוי שבתו של נאצר, המנהיג הנערץ של העולם הערבי, בעלה וילדם, נכדו הבכור של ה"ראיס", יחיו בחסרון כיס. ומכיוון שהיו בידיה האמצעים שנדרשו כדי למנוע זאת, פעלה בהתאם. מתן תרומות וסיוע כספי בעת הצורך היו דפוס התנהגות מקובל של בני־הזוג: בתחילת 1963 תרם השייח' 25 ג'יפים לצבא המצרי, וערב המלחמה ב־1967 ובמלחמת 1973 הוא תרם מיליון דולר בכל פעם להוצאות הצבאיות של מצרים. ב־1966 הוא נתן לנאצר, אישית, תרומה של מיליון דולר כדי שיעשה בה כראות עיניו. נאצר תרם את הכסף לחינוך במצרים.30 ברור אפוא שהזוג אל־צבאח, שנהנה מקרן השפע של הנפט הכווייתי, ראה במתן תרומות כספיות לפרויקטים שנראו קרובים ללבו של נאצר (וסביר להניח שגם ללבם של בני־משפחתו) עניין טבעי לחלוטין.

קשה יותר לדעת מה חשב אשרף מרואן כאשר שקע בחובות ולקח את הכסף. כמי שכבר עבד תחת סמי שרף הוא ידע היטב שמאמצים רבים הושקעו במעקב אחרי כל חברי הצמרת המצרית. לכן הוא היה מודע בהכרח לכך שעינו של האב הגדול צופה בו, גם אם הוא נמצא בלונדון ולא בקהיר. מרואן כבר הכיר את נאצר ואת התנגדותו הנחרצת לניסיונות לתרגם את ההערצה אליו להענקת מתנות לבני־משפחתו. סביר על כן שהבין כי הוא הולך על חבל דק אשר עלול להובילו לעימות חריף ביותר עם חותנו. אבל אשרף מרואן אהב לקחת סיכונים ולא נרתע מהסתבכות. היה לו גם ביטחון עצמי רב, בין השאר פרי העובדה שהצליח להצטרף למשפחה הנשיאותית של מצרים, והביטחון הזה עמד לו כל עוד לא בא במגע קרוב ויומיומי עם נאצר. ברור גם שהבחור הצעיר לא ראה כל רע בתמיכה כספית כזאת. על פי תפיסת עולמו, תפיסה שנסמכה על נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה המצרית, מתן שוחד ולקיחתו הם חלק בלתי נפרד ממציאות החיים, מה גם שבמקרה הזה לא היה אפשר אפילו לדבר על שוחד. אשרף מרואן לא היה יכול לספק לבני־הזוג אל־צבאח כל טובה חומרית מלבד תחושה של קרבה אינטימית למשפחת נאצר.

במצב הדברים הזה ההתנגשות הפכה לבלתי נמנעת.

התרועעותו של הזוג הצעיר עם השייח' אל־צבאח ואשתו לא נסתרה מעיני אנשי השגרירות המצרית בלונדון, אשר הצטוו מראש לפקוח עין על מרואן. זמן קצר לאחר שהחלו לבלות יחד, החלו לזרום לסמי שרף דיווחים ראשונים, וכאשר החלו לעבור כספים, נמסר לו גם על כך. הדרך ממשרדו של סמי שרף ללשכתו של נאצר היתה קצרה. החומר המרשיע הונח על שולחנו של ה"ראיס" בתוך שעות, ותגובתו היתה מהירה וחריפה. אנשי השגרירות המצרית בלונדון נצטוו להעלות את אשרף מרואן על הטיסה הראשונה שיצאה לקהיר. כאשר הגיע, הוא הוחש למשרדו של נאצר ושם נדרש לתת הסבר למעשיו. לבחור הצעיר לא היה כל סיכוי לשכך את זעמו של המנהיג. הוא ניסה לטעון שיוקר המחיה בלונדון אילץ אותו לקבל את הסיוע הכספי, אבל נאצר, שקיבל דוחות מפורטים על אורח החיים של הזוג הצעיר בלונדון, על בילוייהם ועל חיבתו של אשרף להימורים, לא התרשם מההסברים האלה. הוא תבע גם מבתו לחזור למצרים, וכאשר הגיעה דרש ממנה להתגרש מבעלה. מונא, שאהבה את אשרף בכל לבה, סירבה.

כמו בעימות ביניהם בשאלת הנישואים, התברר גם הפעם שבמאבק בין האב שחרונו יצא על חתנו, ובין הבת שלא היתה מוכנה לוותר על אהבת חייה, יד הבת היתה על העליונה. נאצר נאלץ לוותר. הוא זימן אליו את אביו של אשרף מרואן, והשניים ישבו לנסח הסכם שמצד אחד יאפשר את המשך חיי הנישואים, ומהצד האחר לא יוציא שם רע למנהיג המצרי ולמשפחתו, כמי שנסמכים על סיוע כספי של שייח' כווייתי ואשתו.31 ההסכמה שאליה הגיעו קבעה קודם כול כי אשרף מרואן יחזיר לסועאד אל־צבאח את הכסף שנתנה לו. כן סוכם שבני־הזוג יחזרו מיד למצרים. אשרף מרואן ימשיך לעבוד תחת סמי שרף בלשכתו של נאצר וימשיך את לימודי המאסטר שלו בכימיה באוניברסיטה בלונדון, אבל הוא יוכל לצאת לאנגליה לכמה ימים בלבד, רק כאשר יידרש להגיש עבודות או לצורך הבחינות. את שאר הזמן יעשה תחת עינו הפקוחה של סמי שרף. וכך חזר מרואן לשגרת החיים שממנה ניסה להתנתק.32

אף כי רוב המקורות מצביעים על מעמדו המעורער של בעלה של מונא בעיני נאצר וסביבתו, יש גם עדויות טובות לכך שמעת לעת השתמש המנהיג המצרי בכישוריו הדיפלומטיים לביצוע תפקידים מיוחדים. הבולט שבין אלה הוא סיפורו של סעד אל־דין אל־שאזלי, רמטכ"ל צבא מצרים במלחמת יום כיפור, המתאר בזיכרונותיו כיצד התפטר במרס 1969 מתפקידו כמפקד הכוחות המיוחדים בשל החלטת נאצר למנות את אחמד איסמאעיל לתפקיד הרמטכ"ל במקום עבד אל־מונעים ריאד שנהרג בהפגזה ישראלית. שאזלי ואיסמאעיל היו ביחסי יריבות מאז 1960, ובחוגי הצבא המצרי היה ידוע היטב הסיפור על האגרוף שקצין הקומנדו הנמרץ הנחית על איסמאעיל בשיאו של אחד מהעימותים ביניהם. ניסיונות שונים לשכנע את שאזלי לחזור בו נכשלו, ואז, שלושה ימים לאחר ההתפטרות, שלח אליו נאצר את חתנו אשרף מרואן עם איגרת אישית. באיגרת הבהיר נאצר שהוא רואה בהתפטרות ביקורת אישית עליו. שאזלי הכחיש זאת והסביר את החלטתו ביחסיו המעורערים עם הרמטכ"ל החדש. מרואן חזר לנאצר והעביר לו את המסר. שליחות התיווך במקרה הזה הצליחה, ושאזלי הסכים לחזור לתפקידו לאחר שנאצר — שוב באמצעות מרואן — הבטיח לו שלא ייתן לאיסמאעיל לפגוע בתפקידו.33

מאפיזודה זו עולה כי חרף תחושות תסכול לא קלות ואכזבה מהמעמד, מהתפקיד ומהסמכות שניתנו לו כבן המשפחה הנשיאותית, מרואן לא נדחק לחלוטין לקרן זווית. אין ספק שמה שהפך אותו לשליח המתאים לפתור את התסבוכת בצמרת הצבאית המצרית היה נעוץ בייחוסו המשפחתי, וכמי שייצג אישית מתוקף זאת את המנהיג המצרי. אבל העובדה שנאצר בחר בו לשליחות זו מצביעה על כך שהוא גם זיהה אצל חתנו איכויות מסוימות שהיו עשויות לשרתו היטב בכפוף לנסיבות. הסיפור הזה גם מעיד על נגישותו של מרואן לבכירים שבין אנשי הצבא המצרים, שראו בו מישהו שניתן לסמוך עליו ובמקרים מסוימים אפילו כ"אחד משלהם".

אבל מרואן רצה יותר מזה.

***

בקיץ 1970 הוא היה בן 26, מהנדס כימיה וקצין בצבא המצרי. כגבר מצודד וכבן מוכשר למשפחה טובה ומבוססת הוא הצליח, באמצעות נישואיו למונא, להתחבר לטבורו של השלטון ולהיות סמוך לשולחנו של גדול המנהיגים הערבים. לא הוא ולא בני־משפחתו קופחו אי־פעם בידי המדינה, אוימו על ידה או הגיעו לעימות איתה. על פניו, אשרף מרואן היה האבטיפוס של הפטריוט המצרי. בפועל, הוא החל באותה עת באחד ממסעות הבגידה הגדולים ביותר בהיסטוריה של מולדתו. מדוע החליט לעשות זאת — לסכן את חייו כדי לסייע דווקא לאויבת הנחרצת והמסוכנת ביותר של מצרים, שבאותה עת כבר היתה שרויה במלחמה איתה ושפכה יום־יום את דם בניה — היא אחת השאלות המרכזיות והמסקרנות ביותר בפרשת חייו.

מחקרים רבים שבדקו את נושא הבגידה העלו תשובות מגוונות לשאלה מה מניע אנשים הנמצאים בליבת העשייה הביטחונית, המודיעינית או הציבורית של ארצם להסגיר ליריב את סודותיה. עד לאחרונה היה מקובל בין העוסקים בתחום כי קיימות ארבע סיבות מרכזיות לכך: אידיאולוגיה, כסף, אגו וסחיטה. לכך הוסיפו לא מעטים גם פיתוי מיני כגורם מניע (על פי רוב גברים). מחקר עדכני שנערך בארצות הברית ובדק מדוע אזרחים אמריקנים מוסרים את סודות מדינתם למדינות זרות, העלה סיבה נוספת: נאמנות כפולה, קרי נאמנותם של אזרחים אמריקנים למדינה אחרת, שהם מרגישים הזדהות רגשית עמה בעיקר בשל היותה ארץ מוצאם. המקרה של ג'ונתן פולארד, קצין המודיעין של הצי האמריקני שהעביר את סודות ארגונו לישראל בשל אמונתו הציונית הנלהבת, הוא דוגמה מוכרת היטב לכך. אבל עיקר בעייתה של קהילת המודיעין האמריקנית כיום אינה עם אזרחים אמריקנים ממוצא יהודי, אלא דווקא עם אלה שמוצאם מוסלמי. בשל החשש מנאמנות כפולה, ארגוני המודיעין של ארצות הברית נזהרים מאוד בקליטת אמריקנים מוסלמים לשורותיהם, אף על פי שהם זקוקים מאוד לדוברי ערבית ושפות אחרות המדוברות בעולם המוסלמי במלחמתם בטרור הבינלאומי.

ההיסטוריה מראה כי המוטיבציה לבגוד עברה שינויים לאורך השנים. משנות ה־30 ועד שנות ה־60 של המאה הקודמת רוב אזרחי המערב שבגדו בארצם עשו זאת ממניעים אידיאולוגיים, בעיקר מכוח האמונה בקומוניזם, שהביאה אותם לשרת את ברית המועצות. חמש "החפרפרות" הבריטיות שבזמן לימודיהם באוניברסיטת קמברידג' התגייסו לטובת המודיעין הסובייטי, הם מקרה קלאסי של בוגדים ממניעים אידיאולוגיים. הבולט שבהם, קים פילבי, הצטרף לשורות האס־איי־אס (ה"מוסד" הבריטי) בשנות ה־30, וכאשר נחשף הוא כבר הגיע למעמד בכיר ביותר בו ונחשב לאחד המועמדים המובילים להנהגת הארגון. ארבעת חבריו היו דמויות מרכזיות אף הם, וכולם השתלבו בסוף שנות ה־30 בממסד הביטחוני והדיפלומטי ותרמו תרומה משמעותית באספקת מידע למודיעין הסובייטי. שיקולים אידיאולוגיים הניעו גם לא מעט מהמדענים שבנו את פצצת האטום האמריקנית במלחמת העולם השנייה למסור את סודותיה לסובייטים. רובם — חלק ניכר מתוכם יהודים — ברחו מאירופה ועשו את שעשו אם בשל הזדהותם עם ברית המועצות שנשאה בעיקר העול של המלחמה בגרמניה הנאצית, ואם בשל אמונתם ששלום העולם יצא נשכר מכך שהפצצה תהיה לא רק בידיים אמריקניות. כפי שההיסטוריה הוכיחה, שיקולים אידיאולוגיים יכולים לשחק תפקיד גם בכיוון ההפוך. קולונל אולג פנקובסקי, מי שנחשב המקור החשוב ביותר של המערב בברית המועצות בשיא המלחמה הקרה, החליט להעביר את סודות ארצו לבריטניה ולארצות הברית מתוך חשש לגורלה של רוסיה תחת שלטונם של מנהיגים דוגמת ניקיטה חרושצ'וב.

אובדן האמונה בקומוניזם לאחר תהליך הדה־סטליניזציה של שנות ה־50 וה־60 הביא לעליית ערכו של המניע השני שגורם לאנשים לבגוד בארצם — הפיתוי הכספי. אולדריץ' איימס, קצין הריגול הנגדי של הסי־איי־איי, הסגיר בשנות ה־80 עשרות מקורות אמריקניים בברית המועצות לידי שירות המודיעין הסובייטי בתמורה לתשלום של 4.6 מיליון דולר. רוברט האנסן, איש האף־בי־איי, ביצע מעשה בגידה חמור לא פחות, אך התשלום שקיבל על מעשיו — 470,000 דולר — היה נמוך בהרבה וניתן לו במנות קטנות יחסית לאורך זמן. כסף היה מניע מרכזי אך לא יחיד במקרה של האנסן, ומחקרים שונים שנעשו עליו הציגו מערכת מורכבת של סימפטומים אישיותיים שהפכו לגביו את הבגידה בארצו להחלטה פשוטה יחסית.

המקרה של האנסן הציג הוכחה משכנעת שעל פי רוב תאוות בצע כשלעצמה אינה יכולה להביא אדם לעשות מעשה כה בעייתי מבחינה מוסרית ומסוכן מבחינה מעשית. ואכן, מחקרים פסיכולוגיים העלו כי הנטייה לבגוד קשורה בדפוסי אישיות מסוימים. אחד הבולטים בהם הוא הנטייה לפיצול נאמנויות, שהביטוי לה בחיי היומיום יכול להיות הנטייה לבגוד בבן הזוג או בבת הזוג. דפוס אישיות אחר אשר נמצא אצל בוגדים לא מעטים הוא נטייה לנרקיסיזם ולאגוצנטריות. הביטוי השכיח של שני דפוסי אישיות אלה במקרה של בוגדים היה יחסים בעייתיים עם הבוס או עם בן הזוג או בת הזוג, או קשיים בהתמודדות עם תסכול שמקורו בתחושה שהסביבה מעריכה הערכת חסר את יכולותיהם או את הקריירה שפיתחו. ממחקרים נוספים שנערכו על עריקים ובוגדים בתקופת המלחמה הקרה, עולה כי בחלק גדול מהמקרים הם סבלו מאובדן אב או שהיו להם יחסים בעייתיים עם אביהם. החסך, כך נמצא במחקרים אלה, תועל אצלם לפעילות פוליטית ולמוטיבציה לשרת את הצד היריב.34

המסקנות שגובשו עד כה בחקר המניעים לבצע את מעשה הבגידה מאפשרות לשפוך לא מעט אור גם על החלטתו של מרואן לפנות לשירותי המודיעין של ישראל ולהציע להם את שירותיו. שני גורמים מרכזיים נראים במקרה זה רלוונטיים במיוחד. האחד הוא העניין הכספי. מרואן תמיד שאף לחיים טובים, והתקופה שבילה בלונדון חשפה אותו, עוד יותר מאשר בעבר, למנעמי החיים בעולם הגדול. אולם בינו ובין מה ששאף להשיג עמד חסרון הכיס. כניסתו למשפחה הנשיאותית של מצרים הפגישה אותו עם חוג רחב של אנשים אמידים במצרים ומחוץ לה, אבל פרדוקסלית היא גם צימצמה עוד יותר את סיכוייו לעושר בשל טוהר המידות שנאצר דרש מבני־משפחתו. אם מרואן חשב שיוכל להתמודד עם הבעיה בדרך כזאת או אחרת, באה פרשת ההתנגשות עם נאצר בעקבות הסיוע הכספי שקיבל ממשפחת אל־צבאח, והבהירה לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את הסיכונים הכרוכים בקבלת טובות הנאה מהסוג הזה. לאחר התקרית הזאת מרואן היה חייב לדעת כי אם ברצונו לממש את חלומותיו, עליו למצוא מקור הכנסה שנאצר לא יֵדע עליו וממילא לא תהיה לו שליטה בו.

המניע השני הוא האגו, והוא שיכול אף להסביר מדוע מרואן פנה דווקא למודיעין הישראלי. הנה לנו צעיר נאה, מוכשר ושאפתן, שהצליח לעשות את מה שהיה ודאי מושא חלומותיהם של רבים מהבחורים המצרים בני־גילו: להתחתן עם בתו של נאצר ולהצטרף לחוג האינטימי של המשפחה הנשיאותית המצרית. אבל שאיפותיו של מרואן הרחיקו לכת הרבה יותר. כמי שניחן באגו מפותח ובהערכה עצמית גבוהה, הוא חתר להשיג גם את הכוח, את ההשפעה ואת הכבוד, שלהם, כך האמין, היה ראוי. ולא זו בלבד שאת אלה לא קיבל מסביבתו הקרובה, אלא שמערכת היחסים המדורדרת עם חותנו העניקה לו את ההפך הגמור. מרואן צורף אמנם ללשכה הנשיאותית, אבל השכר שקיבל היה, כפי שכבר צוין, נמוך ביותר, ומעמדו היה נחות ביחס לרבים אחרים סביבו, אשר לא היו נשואים לבתו של ה"ראיס". התחושה כי חושדים בו, עוקבים אחריו, מצרים את צעדיו, ובודקים בשבע עיניים כל אחד ממהלכיו ליוותה אותו כל העת. נאצר, כך כבר הבין כפי הנראה, לא נתן בו אמון ולא רווה נחת מנישואיו לבתו. הלחץ שהפעיל עליה להתגרש ממנו היה הביטוי הברור ביותר לכך, ושימש גם תזכורת תמידית לאפשרות שיגורש ממשפחתו של המנהיג. החשש מכך הציב מן הסתם בפני אשרף מרואן לא רק איום, אלא גרר אחריו גם תחושת השפלה חריפה. שום דבר בחייו הנוכחיים לא היה יכול לטפח אצלו את התקווה שהמצב הזה עתיד להשתנות בזמן הקרוב. אהבת העצמי המפותחת של אשרף מרואן והיעדר הסיכוי להשיג את הכבוד שחש כי ראוי שינחל, יצרו אצלו כנראה גם את הצורך להיפרע מהסביבה הקרובה, זו שמנעה זאת ממנו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, בבחינת "אני אראה לכם", היתה להעביר את נאמנותו לאויב הגדול ביותר של נאצר, זה שהנחיל לו את תבוסת חייו והותיר אותו בשיברון לב שסירב להתפוגג גם בחלוף השנים. וכך, בין שמרואן היה מודע לכך ובין שלא, הבגידה בנאצר, אביה של אשתו שהיה גם האב המצרי הגדול, סיפקה מבחינתו דרך יעילה לפתרון בעיותיו הפיננסיות ולסיפוק מזור לתסכולי האגו שחש.

המחקרים התיאורטיים על תופעת הבגידה העלו הסבר נוסף: נטייה לאגוצנטריות ולנרקיסיזם. ואכן, באישיותו של מרואן, בחתירתו לכבוד, לכוח ולהשפעה, ובאמונתו כי הוא זה שיש להאזין לו כדי לקבל את ההחלטות הנכונות, ניתן לזהות במובהק מרכיבים אגוצנטריים ונרקיסיסטיים. במובן הזה הוא מזכיר מאוד את קולונל אולג פנקובסקי מהמודיעין הצבאי הסובייטי. פנקובסקי האמין שמדיניותו של חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות באותה תקופה, מסכנת את עצם קיומה של המדינה וראה עצמו כמי שיכול להציל אותה. מאפייני התנהגותו, כמו גם דרך חשיבתו, הצביעו על כך שהאמין בחשיבותו ואף האדיר אותה ותפס עצמו כמי שראוי ויכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. מרואן, כפי שעוד נראה, הפגין מאפייני אישיות דומים. אנשי המוסד שזיהו זאת ידעו לפרוט על הנים הנרקיסיסטי־אגוצנטרי בנפשו. השיקולים להפגישו עם ראש המוסד צבי זמיר, התבססו בחלקם בדיוק על הההבנה שיש לטפח אצל הבחור הצעיר את התחושה שרק הישראלים יודעים לתת לו באמת את הכבוד המגיע לו.

אידיאולוגיה במובנה המקובל לא יצרה אצל מרואן את הדחף לפנות לישראלים. הוא לא היה קים פילבי שהחליט עם חבריו ללימודים בקמברידג' לשרת את ברית המועצות בגלל ההזדהות עם תפיסת העולם המרקסיסטית. שום דבר במוטיבציה שלו גם לא מזכיר את בכירי מדעני האטום של "פרויקט מנהטן" אשר העבירו במהלך מלחמת העולם השנייה מידע על התוכנית האמריקנית לידי סוכנים סובייטים. אבל משקעים מסוימים שאפשר לשייכם לתמונת עולם רחבה יותר הביאו את מרואן בכל זאת לרצות להשתייך לצד הישראלי. עד 1967 הרצון הזה לא היה קיים. אולם נראה שאחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל הצטיירה כמי שהפגינה עליונות על מצרים המושפלת, הוא עלה במלוא חריפותו. כיוון שמרואן היה טיפוס בעל נטייה לגבהות לב, הוא התקשה להתמודד עם ההשפלה שספגו מצרים ובעלות־בריתה במלחמה. תחושה זו קיננה עמוק בלבותיהם של אזרחי מצרים כולם, וּודאי שהיא הקרינה על מי שהיה חתנו של נאצר ועבד בלשכתו. לכן, המעבר שעשה אל הצד הישראלי ותחושת ההשתייכות החדשה איפשרו לו עתה גם להמיר את מכאובי המנוצח בהזדהות עם הצד המנצח, וגם להתמודד עם תחושות התסכול האישי ביחסיו עם נאצר. הישראלים שהיו במגע עמו זיהו אצלו צורך רגשי עמוק להשתייך לצד החזק והמצליח בסכסוך הישראלי־ערבי. כפי שעוד נראה, תוצאות מלחמת יום כיפור, ובעיקר שיקום הגאווה הלאומית המצרית, השפיעו על מרואן בכיוון הפוך ופגעו במידת־מה במוטיבציה שלו להמשיך לעבוד בעבור המוסד.

לא מן הנמנע שתוצאות מלחמת ששת הימים השפיעו בכיוון נוסף: אחד מהישגיו הגדולים של נאצר עד 1967 היתה יכולתו לצקת בערבים בכלל ובמצרים בפרט את התחושה שבהנהגתו הם חוזרים למרכז הבימה, אחרי שנדחקו במשך מאות שנים אל שולי ההיסטוריה. דור שלם גדל באווירה של התלהבות המלווה בסיסמאות שהמנהיג המצרי טבע, דוגמת ההכרזה: "אחי זקוף ראשך. ימי ההשפלה חלפו". אבל המפלה במלחמה נגד ישראל גרמה לקריסת האגדה של נאצר וחשפה את כישלונו לקדם את מצרים לעבר המודרניות שנועדה למנוע תבוסות מהסוג הזה. האכזבה הלאומית הזאת נותבה לאחר המלחמה לשני אפיקים עיקריים: האחד, שהפך לנחלת הרוב אצל אלה שהושפעו מהתבוסה, היה הפנייה לאסלאם הפונדמנטליסטי בחיפוש אחר מקורות חדשים לאמונה. האפיק האחר היה טיפוח תפיסת עולם ניהיליסטית יותר, שבמרכזה אובדן כל אמון באידיאולוגיה לאומית, דתית או חברתית, וחתירה להתעשרות מהירה כאמצעי למימוש עצמי שאינו תלוי בקולקטיב הלאומי. ייתכן שהתבוסה של 1967 תרמה לדחיפתו של מרואן בכיוון הזה.

ולבסוף, אסור לשכוח גם כי מרואן לא היה אדם מן השורה. אחד מאנשי המוסד שהכיר מקרוב את הפרשה הגדיר אותו כ"מורכב מאוד" ובעל "תסביכים נוראים". כפי שעוד נראה, התנהגותו התאפיינה גם ב"צורך בריגושים", נטייה המאפיינת אנשים הלוקחים סיכונים, בין שפיזיים ובין שנפשיים, כדי לספק צרכים רגשיים. טיפוס צוקים, צניחה חופשית, קפיצות בנג'י או רכיבה מהירה על אופני הרים הם כמה ממקורות הסיפוק האופייניים לטיפוסים כאלה. מרואן אמנם לא הצטיין בספורט אתגרי, אף שהיה שחקן טניס טוב, אבל הצורך שלו בנטילת סיכונים בא לידי ביטוי לא רק בתאוות ההימורים שלו, אלא גם בצורות אחרות, למשל התגרותו בשלטון החוק בשורת עסקאות בלתי כשרות במצרים, או נטילת סיכונים בלתי הכרחיים במגעיו עם הישראלים. סביר מאוד להניח, על כן, כי לצד אישיותו המורכבת, האגו הגדול, התסכול ביחסיו עם נאצר ומשפחתו והצורך בכסף, אקט הריגול העניק למרואן גם ריגושים שנפשו הסוערת נזקקה להם.

כל אלה מסבירים את החלטתו לפנות לשגרירות הישראלית בלונדון בשנת 1970.