המלאך השייך לליבי

פרק 1 הירי בלב חלק 1. חיים אישיים

יואב חסון ישב במשרדם, בתחנת המשטרה בלב העיר תל אביב. הוא ישב מול חברו הטוב ביותר, זה שהיה לו כמו אח ושותף בעבודה. חברו, אילן פאר, שקיבל כל רגע הודעות למכשיר הסלולרי מאהובת ליבו, הגדולה ביותר, מיטל קוזמין.

לשני החברים היו כינויים עקב שמות המשפחה שלהם.

אילן, המאוהב עד אין סוף בחברתו היפה, לא תיאר לעצמו את חייו בלעדיה. החלום היחידי שהיה בליבו זה לחיות איתה לנצח. רק חבל שלגורל המר היו תכניות משלו.

יואב המסוקרן שאל את חברו: "אחי, מחר נראה אצלך בבית את המשחק?"

פאר ענה לו תוך כדי שהמשיך לבהות בטלפון הנייד שלו: "בטח, מיטל כבר הלכה לקנות לנו בירות וכל מיני פיצוחים".

שניהם חברים הכי טובים וגם שותפים בתחנת המשטרה. הם שני חוקרים שחיפשו רוצח סידרתי, אשר הטיל אימה על כל המדינה.

אילן בן עשרים ותשע, בחור רזה וחכם, עם שיער ועיניים שחורות. סגנון לבושו היה מהודר ומכובד עם טעם טוב. הוא התלבש באופן קבוע בחליפה, מכנסיים אלגטים, חולצה ועניבה. ענד בידו השמאלית שעון יוקרתי ובכלל אהב דברי פאר.

יואב, בן שלושים ואחת, בחור שרירי, קירח, בעל עיניים חומות, קשוח מאוד ואמיץ. לבוש במכנסי ג׳ינס, חולצה שחורה וקצרה שהייתה צמודה אליו והבליטה את שריריו. רק חבל שהאומץ והכוח הרב שטמון בו, לא הספיקו לו להתמודד עם הפחדים שיצוצו אצלו בעתיד.

יואב ניסה לפתות ולגרות את יצרו של פאר והציע לו: "עזוב אותך, סתם לראות משחק, בוא נתערב על משהו."

אילן השיב לחברו תוך כדי שהמשיך להתעלם ממנו, לבהות בטלפון שלו ולהשקיע את מירב הריכוז שלו בלהתכתב עם אהובתו מיטל: "בוא, אני אומר שריאל תנצח."

חסון התלהב ואמר לחברו: "יופי, מעולה!"

הוא הושיט את ידו לאילן על מנת ללחוץ לו את היד ולסכם על ההתערבות ביניהם. לפתע פרץ למשרדם שוטר בשם לירון פרידמן, בחור צעיר בן עשרים ושתיים, כחול עיניים ושיער בלונדיני הנראה נורא תמים וצנוע.

הוא התעניין בסקרנות בשני השוטרים הבכירים שמולו: "מה קורה? איפה אתם רואים מחר את הגמר ליגת האלופות?"

יואב ענה לו, ללא רצון גדול לדבר איתו ובזלזול רב כלפיו: "אצל אילן."

לירון אמר להם בהתלהבות ואפילו בקנאה דלה: "איזה כיף לכם, אתם חברים הכי טובים, תמיד ביחד."

חסון קם בכעס מהכיסא שלו והשיב לו עם מבט עייף מהנוכחות הלא רצויה של לירון במשרדם: "לירון מה אתה רוצה?"

והוא ענה בהערצה גדולה כלפי יואב ואילן: "המפקד קורא לכם דחוף למשרד שלו."

יואב כעס ואמר לעצמו: "מה עוד המאיר הזה רוצה?"

פאר המשיך להסתכל על הטלפון שלו ולהתכתב עם אהובתו.

חברו צווה עליו: "אילן קום! בוא כבר!"

אילן המשיך לבהות בטלפון הסלולרי שלו והשיב לו: "לך אתה! אצטרף אליך בעוד שתי דקות."

יואב ולירון יצאו והלכו לכיוון משרדו של מפקדם ומפקד תחנת המשטרה, ששמו מאיר מאייר.

אילן נשאר במקומו והתקשר לאהבתו מיטל. בליבו חלף געגוע חזק ביותר אליה. למרות שראה אותה בבוקר, הייתה לו הרגשה שלא ראה אותה כבר שנים, מרוב הגעגוע העצום שחש כלפיה. הוא אומר לה בהתרגשות עצומה: "מה קורה, יפה שלי?"

חברתו שמחה לשמוע את אהובה, והשיבה לו: "בסדר אהובי".

הוא אמר למיטל בחיוך גדול ורחב מאושר, שיש בחייו את הבחורה הכי טובה ויפה בעולם, לפחות מבחינתו: "רציתי רק לומר לך, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה לצידי במלא יופייך."

מיטל התרגשה מאוד מהמילים החמות של אהובה, דמעות זלגו מעיניה היפות, מההתרגשות העצומה והשיבה לו: "אני מאוד אוהבת לשמוע את דברי פיך, למרות שאני לא בטוחה כל כך שבגיל תשעים אשאר כזו יפה".

אילן ענה לה בשמחה גדולה ובכנות רבה: "בשבילי את תמיד תהיי יפה!"

הוא ניתק את השיחה עם אהובת ליבו והלך לכיוון המשרד של מפקדו. כעבור דקות בודדות, נכנס למשרד, כשיואב ומאיר כבר ישבו זה מול זה וניהלו שיחה.

מאיר טען בציניות לאילן: "או, הינה הוא הגיע. תגידו לי, עוד כמה זמן ייקח לכם למצוא את הרוצח? כרגע הוא מוביל עליכם בתבוסה."

הוא השיב למפקדו בניסיון להרגיע את כעסו בו ובחברו הטוב ביותר: "אנחנו עושים הכל בשביל למצוא את הרוצח במחסנים".

המפקד הנסער והעצבני, הביט בשני השוטרים שניצבו מולו ואמר להם: "הכול ועדיין זה לא מספיק".

פאר התקרב לכיסא שהיה ליד יואב והתיישב עליו. הביט על השולחן שבינו ולבין מאיר. על השולחן הייתה תמונה של משפחתו של מפקדם. בתמונה, אשתו יהודית ובנם הצעיר דן. דן היה בחור בן עשרים וחמש, שחור עיניים ושיערו מתולתל. נראה קצת מוזר. מבנה גופו בינוני. מאיר, בן חמישים וחמש, הוא מעט שמנמן, לא גבוהה, וקרח באמצע ראשו.

יואב אמר למפקדו, כשקולו מאוד משכנע: "מאיר, תקשיב, יש לנו כיוון. מקסימום עוד שבועיים נמצא את הרוצח. מצאנו בזירת רצח האחרונה חומרים גנטיים של חמישה אנשים שונים. נשאר רק לבדוק למי החומרים שייכים ולחקור אותם."

מפקדם צעק על שניהם, עקב זעם רב שחדר עמוק לליבו: "שישה עשר קורבנות, כולן נשים שלא עברו את הגיל עשרים וחמש, עוד מעט יעשו חילוף ויעיפו אותנו מפה. תזדרזו עם הרוצח הסדרתי הזה ובכלל למה קראתם לו רוצח במחסנים?"

אילן ענה לו במבט משכנע ודי רציני: "כי כל הגופות נמצאו ליד או בתוך המחסנים. כל הגופות היו מופשטות לחלוטין בלי תחתונים, בלי חזייה ואפילו בלי גרביים, אבל לא נוצלו מינית".

חסון אמר למפקדו בניסיון שכנוע נוסף: "תוך שבועיים, יהיה לך את הראש של הזבל הזה, אני נותן לך את המילה שלי".

מאיר אמר להם מחוסר ברירה: "טוב, אתם משוחררים! לכו עכשיו וכל דבר קטן לגבי התיק הזה, תעדכנו אותי במידי. ברור?". שני החברים ענו ביחד בו זמנית: "כן, בטח."

אילן ויואב יצאו ממשרדו של מפקדם. מולם עבר איציק דהן, שוטר שהם נורא שנאו והתחרו בו וזה היה הדדי, כי הוא שנא אותם באותה מידה. איציק, בחור גבוהה מולטי רזה, בן שלושים וחמש. הביט בהם במבט חודר ושניהם הביטו בו בחזרה. המבט של המתחרה שלהם היה כל כך חודר, כאילו עוד שניה הוא קפץ על אחד מהם ויתחיל להרביץ לו.

יואב חייך חיוך ציני ואמר לאיציק בניסיון להתגרות בו: "מה אתה מסתכל? תמשיך ללכת!"

הוא חלף על פניהם והביט לאחור בעצבים אל גביהם של מתחריו.

אילן טען לחברו, עם כוונה גדולה להקניט את איציק: "עזוב אותו, הוא סתם בן אדם שלא שווה יחס, עדיף שניסע לאכול משהו."

חסון התלהב מהרעיון הנפלא והשיב לו: "בוא!"

פאר שאל בתקווה לשכנע את חברו, למרות שידע בוודאות שהוא שונא סושי: "יופי, אז סושי?"

יואב ניגעל וענה לו: "איכס סושי, בוא נאכל בשר, המבורגר או שווארמה?"

הם עברו ליד לירון שהביט בהם בהערצה גדולה.

הוא שמע ופרץ לשיחתם של אילן ויואב ושאל אותם בחנפנות ורצון עז להצטרף אליהם, על מנת להתיידד איתם: "אפשר ללכת אתכם? אני מכיר מסעדה שיש בא גם סושי וגם המבורגר."

חסון השיב לו בניסיון להתנער מנוכחותו: "לא ניראה לי, אתה ממש לא קשור אלינו."

אילן חש רחמים כלפי השוטר התמים שעמד מולם, דחף את חברו בכתפו ואמר לו: "יואב, מה אכפת לך? בוא ניקח את הילד איתנו".

יואב אמר בלי רצון ללכת עם לירון לאנשהו, אך בלית ברירה: "טוב, בוא!"

הם הגיעו לרכב, אילן התיישב ליד ההגה. לירון הלבוש במדי משטרה, כמו שוטר למופת, התיישב במושב הקדמי שליד הנהג. יואב תפס את השוטר הצנוע מאחור בחולצתו והעיף אותו בכוח אל הדלת האחורית של הרכב. לירון התיישב מאחור בהתלהבות רבה מהעובדה שהוא סוף סוף יוצא לאכול עם שניהם. יואב התיישב ליד חברו הטוב ביותר שהניע את הרכב והדליק מוזיקה קלאסית.

חסון התעצבן, הוא נורא שונא מוזיקה קלאסית, לעומת חברו האינטליגנטי שאוהב מאוד את המוזיקה הזו. יואב אמר לו בכעס: "נמאס לי מהמוזיקה הקלאסית שלך."

הוא כיבה את המוזיקה האהובה על פאר, הדליק מוזיקת מועדונים שמאוד אהב ואמר לחברו: "אילן, עם כל הכבוד אליך וחוסר כבוד למוזיקה שלך, היום זה תורי לבחור את השירים."

בערב מיטל נכנסה לבית שלה ושל אילן, בקן האהובים שלהם היה ריח של אוכל טעים. ריח מתוק של טארט וניל עם פקאן וקצת אגוז מוסקט, שפאר אהב להכין לאהובתו, חדר לאפה של מיטל. בתוך הבית, בשקט ובעדינות ניגנה מוזיקה נעימה ורומנטית, שהוסיפה לאווירה האינטימית. מיטל בת עשרים וארבע, בחורה מאוד יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות וגדולות, הלכה מסוקרנת בחלל הנכס. בביתה שררה עלטה מוחלטת. היא נכנסה לסלון וראתה את אילן שישב על הכיסא. מולו שולחן עם שני נרות, שהלהבות שלהן שברו את החושך. הוא לקח בקבוק יין אדום ומשובח ומזג את תכולתו לשתי כוסות יין ריקות. מיטל הריחה את הריח הנעים והטעים של הארוחה שהכין אהובה והתרגשה מאוד. למרות שהוא היה בחור די רומנטי, מיטל חשה בכל ליבה שהיום הוא הכין ארוחה רומנטית, עקב סיבה מיוחדת ולמרות שהיא לא ידעה מה הסיבה לכך, עדיין התרגשות רבה חלפה בליבה.

מיטל אמרה בסקרנות לאהובה: "מה קורה אהובי"?

אילן ענה לה בהתרגשות עצומה: "בסדר יפה שלי, נורא התגעגעתי אליך, בואי שבי."

הוא הצביע לכיוון הכיסא שהיה מולו בצד השני של השולחן, מיטל התקרבה לאט ובציפייה רבה למקום הישיבה המיועד לה. הוא קם, הזיז את הכיסא שלה לאחור ועזר לה לשבת. היא הביטה באילן במבט מאוהב. הבינה שהוא גבר מושלם, אלגנטי, יפה, אמיץ והיא אוהבת אותו מאוד.

היא ציינה לו את העובדה הברורה: "אילן, אני מאוד אוהבת אותך."

הוא השיב לה בחיוך רחב: "כבר אמרתי לך היום, שהחלום שלי להתעורר בגיל תשעים ולהביט על איך שאת ישנה כזו יפה לידי."

מיטל חייכה והשיבה לאהובה: "אני לא רעבה."

היא קמה והלכה בצעדים סקסיים לכיוונו של אילן והתיישבה על ברכיו. הוא הרגיש את חום גופה הנעים.

פאר חייך ושאל אותה בחיוך מסוכרן: "לא רעבה?"

מיטל ענתה לו תוך כדי ניסיון לפתות את אהובה, עם נשיקות חושניות בצווארו: "לא. אני רוצה משהו אחר."

היא התחילה לנשק אותו בפה, נשיקה צרפתית ועסיסית, אילן הרים אותה לידיו והלך איתה לחדר השינה שלהם.

אחרי שעתיים הוא קם מהמיטה, התלבש ואמר למיטל בהתרגשות רבה: "תכננתי לעשות את זה אחרת אבל"…

אילן כרע ברך בפני אהובתו בהתרגשות רבה. ידע שהוא הולך לעשות את הדבר הנכון ביותר. הוא לא תאר לעצמו את חייו בלעדיה. היא אהובתו היחידה. הוא קרא על אהבה כזו בספרים. אילן הוציא טבעת יהלומים יפה ויוקרתית ושאל אותה: "האם את מוכנה להינשא לי?"

בליבה של מיטל עברה התרגשות עצומה, הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה, היא התרגשה מאוד וקפצה מהמיטה בעירום על אהובה, בכתה מרוב שמחה ואושר, חיבקה חזק ככל שהיא יכולה את אהוב ליבה והשיבה לו בגמגום מרוב שמחה, אושר ושוק: "כ כ כן בטח אהובי, אני אשמח, זה הדבר שאני הכי רוצה בחיי."

אילן פאר חייך מרוב שמחה ואושר, זו התשובה שהוא כל כך רצה לשמוע ממנה. הוא רצה להיות איתה לנצח ורק שהמוות בגיל זיקנה המאוחר ביותר יפריד ביניהם. אילן אמר לה: "גם אני הכי הרבה בחיי, רוצה להתחתן איתך ולחיות איתך לנצח".

בבוקר התעורר יואב בחדר שבביתו. לידו ישנה בחורה שהוא אפילו לא זכר את שמה, הוא ידע שעבר עליהם לילה אינטימי וסוער. כאב לו הראש מחמרמורת נוראה.

יואב חסון קם מהמיטה, דחף את הבחורה עם כף רגלו בזלזול רב על כך שעדין ישנה במיטתו ואמר לעברה: "היי, לכי תכיני לי קפה, ועופי מהבית שלי."

היא התעוררה והביטה בו במבט מסכן ונסער. הבחורה פשוט לא האמינה שיצאה עם גבר כזה אנוכי ואגואיסט, שעד אתמול היה בחור די נחמד ולמחרת הפך את עורו, התנהג אליה בצורה לא מכבדת וניסה להעיף אותה בחוצפה רבה מביתו.

חלק 2. הרצח

הגיע הערב, שני החברים ישבו בסלון בביתו של אילן, מול שולחן מלא בפיצוחים ובירות. הם צפו בטלוויזיה במשחק הכדורגל של גמר ליגת האלופות. מיטל הביאה להם חבילה חדשה של גרעינים כי הם הספיקו לסיים כבר חבילה אחת.

אילן הביט בה במבט מאוהב ואמר לה: "תודה אהובתי".

מיטל הביטה בו בחזרה עם עיניה הכחולות והשיבה לו בחיוך מסופק: "אין בעד מה אהובי."

יואב צעק מאכזבה עקב החמצה במשחק הכדורגל: "אוי, איזו החמצה, איזה שחקן אפס."

פאר חייך וטען בגאווה: "אמרתי לך, אין לקבוצה שלך סיכוי לנצח."

חסון השיב לחברו באופטימיות רבה: "חכה, המשחק רק התחיל."

הטלפון של יואב צלצל. הוא ענה לשיחה, תוך כדי שהוא שקוע במשחק ואומר: "כן, מי זה?"

בצד השני של הקו, ענה לו שוטר מתחנת המשטרה ששניהם עבדו בה: "יואב, קיבלנו שיחה אנונימית שיש עוד בחורה צעירה שהותקפה ונרצחה על ידי הרוצח הסדרתי. אני שולח לך את הכתובת של המקום".

יואב עצר את נשימתו מהחדשות הרעות. בראשו עבר חשש לא מוכר לו, הייתה לו הרגשה מוזרה שחלפה בליבו, שהוא לא הרגיש לפני כן. הוא התעלם מההרגשה והחשש וענה: "בסדר, אנחנו בדרך."

השוטר אמר לו: "רוב הסיכויים שאתם תגיעו לשם ראשונים, המחסן לא רחוק מהבית של אילן ובתחנה כולם יודעים שאתם כעת צופים ביחד במשחק של גמר ליגת האלופות".

יואב קיבל הודעה לסלולרי שלו עם הכתובת והבין שזה חמש דקות נסיעה מהבית של אילן.

הוא קם בסערה ואמר לחברו: "אילן, בוא, יש קורבן חדש לרוצח במחסנים."

פאר שאל אותו מופתע מהחדשות הרעות: "מה? איפה?"

"לא רחוק מפה." ענה יואב, תוך כדי שניסה להתנקות משאיריות הפיצוחים שפיצח.

הם קמו מהספה ורצו לכיוון היציאה מהבית. יואב הגיע לרכבו ראשון ונכנס במהירות לאוטו, הניע את המנוע והתכונן לנסיעה.

אילן עדיין עמד בכניסה לביתו. מיטל עמדה לידו ולא נתנה לו ללכת. היא הרגישה משהו מוזר ולא ברור, הייתה לה הרגשה נוראית שמשהו רע הולך לקרות. מרוב ההרגשה הלא ניתנת להסבר, היא הרגישה צמרמורת בכל הגוף ואמרה בדאגה לאהובה: "אהובי, אולי לא תיסעו? אני נורא דואגת לך". היא תפסה עם ידיה הקטנות את ידו של אהובה בניסיון נואש למשוך אותו לתוך הבית.

אך אילן חייך ואמר למיטל בניסיון להרגיע אותה מדאגותיה: "אהובתי, אל תדאגי, אני עוד מעט חוזר."

היא חיבקה אותו שיערה הבלונדיני היה מונח על כתפיו ואמרה בחרדה לארוסה: "אהובי, אל תיסעו, יש לי הרגשה רעה".

פאר המשיך בניסיון להרגיע אותה והשיב לה: "אל תדאגי, אני ואת נהיה לנצח ביחד. שום דבר לא יקרה לי".

מיטל שחררה את אחיזתה מידו של אילן. היה לה חשש גדול שסרב לעזוב אותה. היא חששה שזו הפעם האחרונה בחייה שראתה אותו.

יואב הביט בהם מרחוק וחשב לעצמו שאילן בר מזל ושמיטל בחורה מאוד יפה וטובה. הוא אפילו קצת קינא בחברו והיה מת להתחלף איתו.

חסון זירז את אילן וצעק: "קדימה אחי, בוא! אין לנו זמן!"

פאר חייך לאהובתו ואמר לה: "מחר אני ואת ניסע לבלות ולחגוג את הצעת הנישואין שלנו ותזכרי שהחלום שלי הוא, להתעורר בגיל תשעים ולהסתכל אל איך שאת ישנה כזו יפה לידי."

מיטל חייכה בחזרה ומעיניה זלגו דמעות עקב דאגה. אהובה נישק אותה בשפתיה הנעימות ורץ לרכב. הוא נכנס לרכבו של חברו והם נסעו במהירות למקום הפשע.

לאחר חמש דקות, שני החברים הגיעו לכניסה של מבנה ישן, שהיה באזור התעשייה ופרצו פנימה. זה היה מחסן גדול וחשוך, שכמות גדולה של יונים התעופפו בתוכו עם כניסתם לתחומו. אילן ויואב הוציאו את האקדחים ופנסי היד שלהם והלכו לאט, לאט, לחפש את הקורבן והרוצח.

פאר צעק, על מנת לבדוק אם יש נפש חייה במחסן: "יש פה מישהו? זו משטרה."

בחלל המבנה החשוך לא היה מענה. יואב האיר עם פנסו וראה משמאלו שורות גבוהות וארוכות של משטחי עץ, המונחים זה על זה והלך לכיוונם. אילן הלך לצד השני, לידו היו שורות ארוכות של קופסאות מקרטון, לא גדולות, המונחות אחת על השנייה ומסודרות במשטחים המגיעים לגובה ראשו. הוא התקרב לכיוונם, חיפש מאחוריהם את הגופה, אך לא מוצא כלום. מאחורי אילן, במרחק של בערך עשרה מטרים, נפלה קופסה על הרצפה מאחד מהמשטחים והרעש שלה די הלחיץ את פאר. הוא נבהל, הסתובב במהירות, הלך לכיוון מקור הרעש, התקרב ונעמד מטרים ספורים ממנה. פחד רב חלף בליבו של אילן. הוא ניסה להכין את עצמו מורלית לכך שמישהו יקפוץ מאחורי ערימת הקופסאות, שנפלה מהם הקופסה שהפחידה אותו והמשיך להתקרב בהססנות אל מקור הנפילה. ידו של פאר הושטה על מנת להזיז את אחת הקופסאות שעמדו מולו בשורה גדולה. הקופסא שנפלה, הייתה צמודה לרגליו. לאילן הייתה הרגשה שמישהו הסתתר מאחורי הקופסה שהוא התכוון להזיז. הוא חש נשיפות של מישהו שהגיעו מאחוריה. ידו התקרבה לקופסה והוא חש שעוד שנייה ירגיש אותה עם קצות אצבעותיו, אך הוא שמע את קולו של יואב צועק: "אילן, בוא מהר לפה! מצאתי את הגופה."

אילן רץ מהר אל חברו וראה שישב ליד גופתה של בחורה צעירה ויפה ובחן אותה. על גופתה של הנערה היו סימני אלימות קשים. הוא התקרב אליהם והביט בבחורה המסכנה ששכבה ללא רוח חיים. פאר ממש ריחם עליה ונעמד כשני מטר מיואב ומהבחורה המסכנה.

הייתה לו תחושה לא נעימה, כאילו שהלך לקרות משהו נורא. הוא שאל בהססנות ובשקט את חברו: "מה קורה? מה יש לנו פה?"

יואב התבונן על הגופה והשיב לו עם הרגשת עוול נוראה: "זה שוב אותו זבל, אותם סימני אלימות."

חסון עטה על ידיו כפפות חד פעמיות, על מנת לבדוק יותר לעומק את גופתה של הבחורה ופתאום נשמעה ירייה בתוך המחסן.

אילן נורא נבהל. הוא לא הבין מה קרה. למרות ניסיונו הגדול כשוטר ושימוש רב פעמים בנשקו, הוא לא זיהה בהתחלה שמה שהם שמעו זו ירייה.

יואב נבהל, קם בחיפזון וצעק אל חברו: "מה זה? מה קרה? אילן, הכול בסדר?"

חסון סובב את מבטו אל חברו, אילן הסתכל וחייך אליו. יואב חשב לרגע, ברוך ה׳ שהחבר הכי טוב שלו בסדר. פאר המשיך לחייך ונפל על ברכיו ומפיו ירדה לכיוון סנטרו טיפה קטנה של דם.

יואב התמלא בצמרמורת, חמלה ועוול נורא. הוא הבין שהחשש הגדול שחש לפני כמה דקות בביתו של אילן, התגשם ושחברו הטוב ביותר נפגע. הוא רץ אליו כשצעקה חזקה יצאה מפיו: "לא אחי, לא, איפה פגעו בך? אילן, אתה תהיה בסדר, אל תעצום את העיניים!"

ידו של יואב החזיקה בגבו של חברו. הוא הרגיש שידו נרטבה ממשהו. הוא הוציא את ידו מתחת לגבו של אילן, האיר אותה עם הפנס וראה שידו מגואלת בדם.

חסון הכניס את ידו הרועדת לכיסו, הוציא את הטלפון הנייד, התקשר לאמבולנס וצעק בפאניקה רבה: "תגיעו לפה מהר! שוטר נפצע. מהר!" יואב היה מוכן להיפגע בעצמו, על מנת שחברו יישאר בחיים. אילן היה כמו אחיו. הוא צעק בדאגה לחברו: "אחי, איפה? איפה כואב לך? רק אל תסגור את העיניים! תכף תבוא העזרה".

יואב שמע מאחוריו צעדים שהתקרבו אליו. הוא קם במהירות רבה ואפילו לא ניתק את השיחה בטלפון הסלולרי שלו. הוא שמע מאחוריו את נשימותיו של היורה, שנשם כמי שחזר מריצת מרתון. חסון תפס בידו את אקדחו והפחד חדר לעצמותיו. הוא הרהר לעצמו, שהדבר הגדול ביותר שרצה באותו רגע, הוא להישאר חי ולמצוא את מי שפגע בחברו הטוב ביותר. החבר שהגיע לו לחיות יותר ממנו, מהסיבה שאילן עמד להקים משפחה והיה לו מה להפסיד בחיים.

יואב ספר בראשו עד שלוש. הפחד והחשש הרב לא עזבו את ליבו. הוא הסתובב מהר לכיוון היורה ולפתע נשמעה ירייה נוספת. חסון נפל מבלי שהספיק לראות את היורה. הוא נפל כל כך לאט, עד כדי כך שהייתה לו הרגשה שעברה שעה עד שנחת על הקרקע.

יואב נפל, אך הרצפה הייתה רכה עבורו. הוא נחת על משהו לבן ונעים למגע, כמו משי. סביבו לא היה כלום, חוץ ממקום לבן ולא ברור. המחסן וכל מה שהיה בתוכו נעלמו. המקום שיואב הגיע אליו, היה מקום לבן ללא גבולות הנראות לעין.

היה לו מאוד נעים עקב נוכחותו שם והייתה ליואב הרגשה שהוא נפל על ענן עם משטח אדמה לבן וישר כמו פלס. האדמה תחתיו הייתה קשיחה שאפשר היה ללכת עליה. אבל הוא הרגיש איך כפות רגליו טבעו קלות בתוך הרצפה הנעימה, כמי שדרך על כרית נוצות גדולה.

יואב לא הבין איפה הוא ומהו המקום הזה ושאל את עצמו: "מה הולך פה? איפה אני?"

הוא קם וראה דמות מרחוק שהתקרבה אליו.

חסון צעק לעבר הדמות: "מי אתה? איפה אני? מה זה המקום הזה?"

הוא ראה את הדמות שהתקרבה עוד ועוד בריצה מהירה ונלחץ מעט, עד שזיהה את אילן בדמות שהתקרבה אליו.

הוא שאל בסקרנות את חברו: "מה קרה אילן? איפה אנחנו?"

אילן חייך ולא ענה לו.

יואב שאל אותו בכעס: "אילן, מה אתה שותק? איפה אנחנו?"

פאר תפס את יואב בכתפו ואמר לו עם מבט חם ואוהב: "תשמור על מיטל ועל הלב שלי, אני אוהב אותך אחי ואוהב מאוד את מיטל".

חסון ראה את החיוך הגאה של אילן על פניו, לא הבין על מה חברו דיבר. לא הבין מה בדיוק קרה ואיפה הם בדיוק נמצאו.

הוא שאל אותו: "מה? לא הבנתי כלום! מה הולך פה? איפה אנחנו?"

אילן נגע בקצות אצבעותיו בחזה של יואב ואמר: "בום."

יואב חש כאב קל בליבו, כאילו קיבל מכת חשמל.

פאר השמיע שוב: "בום".

חסון הרגיש שוב כאב קל בלב וצעק על חברו, מרוב שלא נעם לו: "מה אתה עושה? זה כואב לי."

אילן שוב נגע בחזה של חברו וצעק עם חיוך על פניו. הפעם הצעקה הייתה חזקה יותר וחדרה עם הד חד לאוזניו של יואב: "בום".

הוא התעורר בטיפול נמרץ. הרופאים ניתחו את ליבו נמרצות. האחות צעקה בדאגה: "דוקטור הוא התעורר".

הרופא הלחוץ מהניתוח הקשה ענה לה: "להרדים אותו מיד! שלא ירגיש את הכאב."

ההד מצעקתו של פאר לא חלף מאוזניו של יואב, עד שהאחות הזריקה לו משהו והוא נרדם במידי.

חלק 3. ההשתלה

מיטל רצה מהר, ככל שיכלה, בין כותלי המסדרון של טיפול הנמרץ ובכתה נורא. ליבה פעם במהירות מטורפת. הייתה בפאניקה נוראית. בליבה עברה תקווה עצומה שזו הייתה טעות בזיהוי ואילן חי. היא האשימה את עצמה בהרגשת אשמה נוראית שלא חלפה מליבה: "אם רק הייתי עומדת על שלי ולא נותנת להם לנסוע, אז כלום לא היה קורה," הרהרה לעצמה מיטל. היא ראתה את ההורים של יואב.

אביו, מוריס, גבר בן שישים ושתיים, קירח, גבה קומה ומלא גוף. אמו דקלה, אישה בת חמישים ושבע, נמוכת קומה, נאה ושחורת עיניים. ההורים של יואב עמדו ליד הרופא המנתח שהסביר להם משהו. דקלה הייתה בפאניקה נוראית.

מיטל רצה מהר להורים של יואב ולאותו דוקטור, בתקווה שהוא יאמר לה שאילן בסדר. היא בכתה וצעקה לעבר כולם: "איפה הוא?"

הרופא שאל אותה: "את אשתו של אילן?"

היא תפסה את הרופא בחולצתו, עם דמעות בעיניה והשיבה לו: "כן, אני אשתו לעתיד. איפה אילן? אני רוצה לראות אותו."

בליבה הייתה תקווה מאוד גדולה שהדוקטור יבשר שאהובה בסדר.

הרופא ענה לה, בניסיון איכשהו להרגיע את הרגשתה המדוכאת: "גברתי, בואי שבי על הספסל."

ליבה של מיטל התכווץ. היא הבינה לפי מבטו שבשורותיו רעות הן, אך לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה הקשה הזו, שאילן איננו.

מיטל הייתה לחוצה מאוד ואמרה לרופא: "לא רוצה לשבת, איפה בעלי לעתיד?"

הוא הביט בה ברגשות אשמה והשיב לה: "אני נורא מצטער."

מיטל פרצה בבכי. הבינה שאהובה אינו בחיים. היא צעקה וביקשה את תחנוניו של אלוהים: "לא, לא, בבקשה! לא, איפה הוא? אני רוצה לראות אותו, אני רוצה לקחת אותו הביתה."

המנתח הבין שהיא בשוק ואמר לבחורה המסכנה שעמדה מולו: "את לא מבינה, לצערי אילן לא שרד את הפציעה."

מיטל הביטה ברופא במבט שלא האמינה למה שאמר. היא פשוט סירבה להאמין שאילן, אהוב ליבה אינינו ואמרה לו: "זה לא נכון, הוא לא יכול למות, אני יודעת שהוא חי!"

הרופא עמד מולה, הביט בה במבט מרחם ושתק.

מיטל נלחצה עוד יותר מהשקט וצעקה, בתקווה שיאמר שזו טעות ואהובה בסדר: "מה אתה שותק?"

המנתח ריחם על מיטל והשיב לה: "אני נורא מצטער, לא היה לנו סיכוי להציל אותו."

היא התיישבה על הברכיים ובכתה. מוריס אחז אותה בידה וניסה להרגיע את העצב שלה, אבל זה לא עזר. היא חשה עוול נוראי.

הרופא הסביר למיטל משהו חשוב: "מיטל, תקשיבי! החבר שלך לצערי מת, אך הוא יכול להציל נפש אחרת. הוא יכול להציל את החבר שלו."

מיטל לא הבינה על מה הרופא דיבר ושאלה כשהיא המומה מדבריו: "מה?"

הוא ניסה להסביר לה והמשיך בדבריו: "הכדור שפגע ביואב, פגע לו בלב ולכן הוא סובל מאי ספיקת לב סופנית. אפילו לב מלאכותי כבר לא יוכל לעזור לו. הוא עדיין נושם ויש לנו סיכוי קלוש להציל אותו, אבל רק אם תסכימי שאילן יתרום את ליבו לחברו. לאחר בדיקה, מצאו שאילן מתאים להיות התורם של יואב והוא חתם לפני מספר חודשים במסמך, שאם יקרה לו משהו, אז רק לך תהיה אפשרות לחתום במקומו במסמך הדומה לזה."

מיטל הייתה נסערת וסירבה להאמין שאילן איננו. בליבה לא הפסיקה לחלוף הרגשת האשמה שהיא חשה, בגלל שהיא לא עצרה בעד יואב ואהוב ליבה אילן.

היא ענתה לדוקטור שעמד מולה: "מה? על מה אתה מדבר? אני לא אסכים לזה לעולם."

דקלה פרצה בבכי. הבינה שהסיכוי הקטן ביותר להציל את בנה היחיד, הוא רק אם מיטל תסכים לחתום על המסך. גם אם הסיכוי לא גדול, אבל אם יש סיכוי אחד למיליון, היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי לנצל את ההזדמנות הקלושה להצלת בנה. דקלה התחננה בפני מיטל, ברצון רב לעורר בה טיפת רחמים: "מיטל, אני אימא. את גם תהיי אמא מתישהו. אני מתחננת בפנייך, תצילי את הבן שלי! אם הוא לא ישרוד, לא תהיה לי סיבה לחיות. אני ממש מתחננת!"

אבל מיטל המשיכה לכעוס ולסרב. היא פשוט מיאנה להאמין שליבו של אילן, הלב שהיא כל כך אהבה, הלב של בן האדם היחיד שהיא אהבה בחייה, יפעם בחזה של מישהו אחר והגרוע מכל, היא סירבה להאמין שלא תראה יותר את אילן בחייה. לכן ענתה לדקלה: "אני לא רוצה לשמוע על זה. אילן לא מת."

מיטל המשיכה לסרב ולאמין שאהובה מת והיא לא תראה אותו בחיים. זה לא פייר מבחינתה, הוא הבטיח לה שיחיו ביחד עד גיל תשעים. הם היו כל כך מאושרים ביחד.

דקלה החלה לצרוח מרוב הצער שחדר לליבה ופרצה בבכי, עקב היעדר היכולת להתמודד עם הכאב החזק שבנה יכול למות. היא לא ידעה מה לעשות, על מנת שמיטל תסכים ותציל את בנה היחיד.

האם השכולה בכתה ובפאניקה עצומה צעקה אל מיטל: "אני מתחננת, בבקשה, תצילי את הבן שלי!"

אמו של יואב נפלה על ברכיה, חיבקה את רגליה של מיטל וצעקה: "בבקשה, אני מתחננת אלייך!"

דקלה תפסה את ידה של הבחורה הצעירה, אשר חיי בנה תלויים בה, בעודה מתחננת על ברכיה. מוריס שיחרר את מיטל מאחיזתה של אשתו וניסה להרים את דקלה מהרצפה.

מיטל בכתה, הסתובבה וברחה. אמו של יואב הביטה בתקווה על הבחורה הצעירה ואמרה בתחנונים: "בבקשה, רק את יכולה להציל אותו, תצילי את הבן שלי, אני מתחננת!"

הרופא הודיע בדאגה למוריס: "אדוני אין לנו זמן. אם תוך עשר שעות לא תשכנעו אותה, בנכם ימות!"

האב של יואב הסתכל בחוסר אונים על הדוקטור שעמד מולו. הוא רצה מאוד להציל את בנו, אבל אסור היה לו להראות חולשה, בשל הסיבה שדיקלה בפאניקה ובתחושת אובדן נוראית.

מוריס אחז את הרופא בידו ומשך אותו הצידה. דקלה ישבה עדיין על ברכיה, בכתה ולא זזה ממקומה.

הוא הבין שאם מיטל לא תסכים, לא תהיה לו סיבה לחיות. הוא שאל את הרופא בלית ברירה: "תגיד לי, למה אני לא יכול לתרום את ליבי?"

המנתח השיב לו: "כי אתה חי ואף אחד לא יהרוג אותך."

מוריס אמר לדוקטור: "תקשיב לי, אם בני ימות, לא תהיה לי סיבה לחיות. לכן אני אהרוג את עצמי ואתן את ליבי לבני."

הרופא ראה את הכאב בעיניו של מוריס, אך הבין שההקרבה שלו תהיה מיותרת, ואין סיכוי שזה יעזור ליואב. הוא הסתכל על האב שסבל ונאם לו: "תקשיב, אתה כבר לא ילד.

הלב שלך כבר נורא זקן לניתוח מסוג זה. מעבר לכך, אם אתה סובל מלחץ דם גבוה, או אם עברת בעבר מחלת לב מסוימת, לא יהיה לך סיכוי לשרוד.

הלב שלך פשוט לא ישרוד ניתוח מסוג זה וההקרבה שלך תהיה מיותרת. לכן אין שום סיכוי שתוכל לעזור לבנך, גם אם תהרוג את עצמך. אני נורא מצטער, אבל הסיכוי היחיד להציל את יואב זה רק אם מיטל תסכים."

מיטל הגיעה לבית שלה ושל אילן, התיישבה בסלון ומיררה בבכי. כל פרט קטן בביתם הזכיר לה את אהובה. היא הדליקה את הטלוויזיה בתקווה לצפות במשהו אשר יסיח את דעתה. הציצה מידי פעם במכשיר הטלפון הנייד שלה, בתקווה עצומה שאילן יתקשר אליה בכל רגע ותשמע את קולו המוכר והאהוב של אהוב ליבה, אך לצערה היא הבינה שזה כבר לא יקרה. אהוב ליבה לא יתקשר יותר, או ישלח הודעה רומנטית כפי ששלח לה בדרך כלל.

היא נכנסה לגלריית התמונות שבמכשיר הנייד וראתה את התמונות שלה עם אילן. תמונות בהם נראו מאוד מאושרים ומאוהבים. מיטל ידעה באותו רגע שהיא לא רוצה לחיות בלי אהובה, ולא ידעה כיצד תמשיך את חייה מנקודה זו. געגועיה לאילן ייסרו אותה. היא קמה, נגשה למטבח, לקחה סכין גדולה והתכוננה לחתוך לעצמה את הוורידים.

מיטל בכתה ואמרה: "אילן אהובי, עוד מעט ניפגש ונהיה תמיד ביחד, כמו שרצינו כל חיינו. אני לא רוצה לחיות בלעדיך."

בטלוויזיה החלו לשדר את מהדורת החדשות. מיטל שמה את הסכין הקרה על ידה, היא חשה את הקור של הלהב, התכוננה לחתוך את הוורידים בידה. ואז שמעה בחדשות דיבורים בנוגע לרצח של אילן. היא הלכה עם הסכין בידה הימנית לסלון, כשהיא בוכה וצופה בטלוויזיה.

קריין החדשות הודיע: "היום התבצע ירי בשני שוטרים שהגיעו לזירת רצח. לידינו הגיע סרט שבו רואים את רצח אחד השוטרים ופוגעים בשוטר נוסף באורך קשה ביותר. הסרטון קשה לצפייה, לכן אני מבקש, מכל מי שרגיש, שלא יראה את הסרטון, כי הצפייה בו קשה ביותר."

מיטל ראתה כיצד האדם שצילם את הסרטון ירה בגבו של אילן ואיך הוא נפל על הרצפה. מיטל פרצה בבכי תמרורים וצמרמורת אחזה בכל גופה. היא הרגישה את הכאב שהרגיש באותו רגע אהובה. כאב חד פילח את ליבה ואז ראתה כיצד יואב רץ אל חברו, בכה, התחנן שיתעורר והרוצח ירה בחסון. תחושת הצמרמורת בגופה של מיטל גברה. היא שמעה לפתע מהסרטון ששודר בחדשות, מישהו שאמר בזלזול רב: "מגיע לכם, נבלות!"

מיטל איבדה לשנייה את הכרתה, נפלה על הספה שהייתה מאחוריה וראשה הסתחרר עליה מהסטרס הנורא.

היא התאוששה והרגישה זעם נורא עצום. רצתה לנקום את מות אהובה וצעקה בשנאה רבה כלפי היורה: "אני שונאת אותך!"

מיטל צרחה ובכתה בו זמנית. הבינה שרצתה רק דבר אחד והוא נקמה. "אני מקללת אותך, שתישרף בגיהינום!" צעקה מיטל מעומק ליבה.

היא קמה, לקחה את הטלפון הנייד וקראה את ההודעות שהיא ואילן שלחו זה לזו. היא הרגישה צורך עז לראות את פני אהובה. הביטה בתמונתו של אילן ודמעות זלגו מעיניה על מסך המכשיר הנייד. בעודה בוכה, דפדפה לתמונה הבאה וראתה תמונה שאילן מחבק את יואב בצוואר. שניהם היו מאוד מאושרים ושמחים באותה התמונה. מיטל הבינה שאין לה ברירה אחרת ושהיא חייבת להציל את החבר הכי טוב של אהוב ליבה, את החבר שהיה לאח של אילן ואז תדרוש מיואב את הדבר שרצתה יותר מכל, הדבר החשוב בחייה, נקמה.

לאחר חצי שעה, מיטל חזרה לבית חולים וראתה את אמו של יואב ישובה על הספסל ובוכה. דקלה הורידה את ראשה על ברכיה מרוב חוסר האונים.

מיטל התיישבה לידה לאט ובהרגשת עוול נוראה ואמרה לה בקול שקטה ועצוב: "אני מוכנה לחתום."

אמו של יואב הרימה לאט את ראשה, הביטה בבחורה העוולה שמולה, היא רצתה להיות בטוחה שהיא לא מדמיינת. היא ראתה והרגישה כיצד מיטל ליטפה את ידה עם מבט מרחם. מעיניה של הבחורה הצעירה והאומללה זלגו דמעות גדולות.

דקלה הרגישה אושר רב מהעובדה שיש סיכוי שהבן שלה יחיה. היא תפסה את ידה של מיטל ונישקה את ידה ללא הרף, תוך כדי שצעקה: "תודה! תודה!"

מוריס התקרב אליהן עם שתי כוסות קפה בידיו וראה את אשתו מנשקת את ידה של מיטל ומודה לה. הכוסות נפלו מידיו של האב מרוב שמחה. הוא הבין שהיא הסכימה ורץ אליה בשמחה. הוא בכה מאושר ואמר לה: "תודה לך, מהיום את הבת שלנו, תודה לך, תודה לך!"

האב העצוב פרץ בבכי, דקלה חיבקה את מיטל והוא חיבק את שתיהן ובכה.

הבחורה העוולה הרגישה חסרת אונים. היא לחשה לאוזנה של האם, בקול מצמרר הצמא לדם: "אני מסכימה, רק בתנאי שיואב ימצא וירצח את הרוצח של אילן."

דקלה הישירה את מבטה לעיניה הכחולות של מיטל וראתה את השנאה שלה כלפי הרוצח. קולה העדין של מיטל הפך לקול אפל ומפחיד, מרוב שהייתה צמאה לנקמה. אמו של יואב בכתה, המשיכה לחבקה ולא ענתה לה.

אחרי חצי שעה, שכבו זו ליד זו, שתי הגופות של שני הגברים, שהיו לחברים הטובים ביותר בחייהם. הרופא כרת מהחזה של אילן את ליבו והשתיל אותו בחזהו של יואב. המנתח, בסיוע כל העוזרים והאחיות שהיו סביבו עמלו בהשתלת הלב הוא נתן מכה קלה עם האצבע בליבו של אילן, שהיה בתוך החזה של יואב, הלב התחיל לפעום וכל הצוות הרפואי הריע לו במחיאות כפיים, בגאווה עצומה.

אחרי כמה ימים, יואב פקח את עיניו. לידו נכחו הוריו המודאגים. מוריס ישן ודקלה החזיקה את ידו של בנה. היא הבחינה שיואב התאושש וצעקה כשהיא מאושרת ונרגשת: "הוא התעורר!"

מוריס קם וליטף את בנו בלחי. ניכר היה לפי עיניו שהוא בכה מספר ימים.

ההורים שלו כל כך התרגשו, כאילו בנם יצא לעולם ברגע זה. יותר נכון, חזר לעולם.

יואב שאל בדאגה, עם קול חלש וחסר כוח: "איפה אילן?" ההורים המאושרים הביטו זה בזה ושתקו.

יואב הסתכל אל פניהם המודאגות. בחדר שרר שקט שנתן לו להבין שחברו הטוב ביותר אילן, מת.