המלחמה שהצילה את חיי

פרק 1

 

"אֵיידָה! תתרחקי מיד מהחלון!" הקול של אמא. צועקת. היד שלה נשלחת, תופסת לי את היד ומושכת אותי בכוח. אני נופלת מהכיסא ונמרחת על הרצפה.

"רק אמרתי שלום לסטיבן ווייט." ידעתי שזאת תהיה טעות לענות לה. אבל לפעמים הלשון שלי יותר מהירה מהשכל. נהייתי לוחמת באותו קיץ.

אמא העיפה לי סטירה. מצלצלת. הראש שלי נזרק אחורה ונחבט ברגל של הכיסא, ולרגע ראיתי כוכבים. "אל תדברי עם אף אחד!" היא אמרה. "זה שאני בכלל נותנת לך להסתכל החוצה מהחלון זה רק מִטוּב־לב. עוד פעם אחת את מוציאה את הראש שלך מהחלון ומדברת עם מישהו אני סותמת אותו בקרשים!"

"ג'יימי שם... בחוץ," מלמלתי.

"למה שהוא לא יהיה בחוץ?" אמא אמרה. "הוא לא נכה כמוך."

סגרתי חזק את השפתיים כדי לחסום את מה שעמד לי על קצה הלשון, ונענעתי את הראש כאילו כדי לנקות אותו. ואז ראיתי את כתם הדם על הרצפה. אוי, לא. רק זה חסר לי. לא ניקיתי אותו מאחרי־צהריים. אם אמא תראה את זה, מהר מאוד היא תעשה אחד ועוד אחד, ואז אני באמת אהיה בצרות. גלשתי הצִדה עד שהתחת שלי כיסה את הדם, וקיפלתי את הרגל הפגומה שלי מתחתיי.

"לכי תכיני לי תה," אמא אמרה. היא ישבה על קצה המיטה וקילפה מעליה את גרבי הניילון, ואז התחילה לנענע את שתי כפות הרגליים הבריאות שלה מול הפרצוף שלי. "אני הולכת לעבודה עוד מעט."

"כן, אמא." דחפתי הצדה את הכיסא שעמד לפני החלון ככה שיסתיר את הדם, ואז זחלתי על הרצפה, דואגת להסתיר ממנה את המראה של הרגל הפגומה שלי עם הקילופים המכוערים שכיסו אותה. החזקתי בכיסא השני שלנו, משכתי את עצמי למעלה והתיישבתי עליו. הדלקתי את כירת הגז ושמתי את הקומקום על האש.

"תכיני לי לחם עם שומן," אמא אמרה. "וגם לאח שלך." ואז היא צחקה. "ואם יישאר משהו, תזרקי מהחלון, נראה אם סטיבן ווייט יאהב את האוכל שלך. מה את אומרת על זה?"

לא אמרתי כלום. פרסתי שתי פרוסות לחם עבות ואת שארית הכיכר דחפתי מאחורי הכיור. ממילא ג'יימי יחזור רק אחרי שאמא תלך, והוא תמיד התחלק איתי באוכל שלו, לא משנה כמה נשאר לנו.

כשהתה היה מוכן, אמא באה לקחת את הספל שלה. "אני רואה את המבט הזה בעיניים שלך, גברתי הנכבדה," היא אמרה לי. "שלא ייכנסו לך כל מיני רעיונות לראש. יש לך מזל שבינתיים אני עוד סובלת אותך. אין לך מושג כמה יותר גרועים החיים שלך יכולים להיות."

מזגתי תה גם לעצמי. לגמתי לגימה גדולה והרגשתי את הנוזל החם שורף שביל למטה עד לקרביים שלי. אמא לא צחקה איתי. היא התכוונה לכל מילה שאמרה. מצד שני, גם אני הייתי רצינית לגמרי בכוונות שלי.

יש כל מיני מלחמות.

הסיפור שלי מתחיל לפני ארבע שנים, בתחילת קיץ 1939. אנגליה הייתה אז רגע לפני פריצתה של עוד מלחמה גדולה, המלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה. המון אנשים פחדו. הייתי בת עשר (למרות שאז לא ידעתי מה הגיל שלי), ולמרות ששמעתי על היטלר – כל מיני חצאי אמירות ורסיסי קללות שריחפו מהרחוב אל החלון שלי שבקומה השלישית – לא הייתי מודאגת בגללו בכלל, וגם לא משום מלחמה אחרת שהתנהלה בין ארצות. אולי אתם חושבים, לפי מה שכבר סיפרתי לכם, שהייתי אז במלחמה עם אמא שלי, אבל לא. המלחמה הראשונה שלי, זאת שניהלתי באותו חודש יוני, הייתה בין אחי וביני.

לג'יימי היה שיער חום־שטני פרוע, עיני מלאך, ונפש של שֵׁדון. אמא אמרה שהוא בן שש ושבסתיו הוא יצטרך להתחיל ללכת לבית־ספר. בשונה ממני, היו לו שתי רגליים חזקות שהסתיימו בשתי כפות רגליים יציבות. והוא השתמש בהן כדי לברוח ממני.

שנאתי להיות לבד.

גרנו בדירת חדר אחד בקומה השלישית מעל הפאב שבו אמא שלי עבדה בלילות. בבקרים היא ישנה עד מאוחר וזה היה התפקיד שלי לתת לג'יימי משהו לאכול ולדאוג שיהיה בשקט עד שהיא הייתה מוכנה להתעורר. אחר כך אמא בדרך כלל יצאה, לעשות קניות ולפטפט עם מכרות שלה ברחוב; לפעמים היא לקחה את ג'יימי איתה, אבל בדרך כלל לא. בערבים אמא הלכה לעבוד ואני הכנתי לג'יימי ארוחת ערב והשכבתי אותו לישון ושרתי לו שירי ערש. ואת כל הדברים האלה עשיתי מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שג'יימי עוד היה תינוק בחיתולים ולא ידע לעשות בסיר.

שיחקנו משחקים ושרנו שירים והסתכלנו מהחלון על העולם שבחוץ – על מוכר הקרח והעגלה שלו, האלטע זאכן עם סוס הפוני השעיר שלו, הפועלים שחזרו מרציפי הנמל בערב, על הנשים שתלו כביסה או עמדו ודיברו על מדרגות הכניסות, ועל הילדים ברחוב שקפצו על חבל ושיחקו בתופסת.

יכולתי לרדת במדרגות, אפילו אז; יכולתי לזחול, או להתגלץ' על הטוסיק. לא הייתי חסרת אונים. אבל בפעם היחידה שהעזתי לצאת החוצה, אמא שלי גילתה את זה והרביצה לי מכות רצח עד שירד לי דם מהכתפיים. "את מביישת אותי!" היא צרחה. "מפלצת, עם הרגל המכוערת הזאת! את חושבת שאני רוצה שהעולם יראה את החֶרְפָּה שלי?" היא איימה עליי שתסתום את החלון בקרשים אם עוד־פעם־אחת אני ארד למטה. זה היה האיום הקבוע שלה.

כף הרגל הימנית שלי הייתה קטנה ומעוותת בצורה כזו שהחלק התחתון, זה שעליו דורכים, היה מעוקם ומכוּון כלפי מעלה, וכל האצבעות היו באוויר, ומה שהיה צריך להיות החלק העליון של כף הרגל נגע ברצפה. גם הקרסול לא עבד כמו שצריך, כמובן, וכאב נורא כל פעם שהצבתי עליו את כובד המשקל שלי, אז רוב החיים שלי נמנעתי מלעשות את זה. הייתי אלופה בזחילה. לא היה אִכפת לי להישאר בחדר האחד ההוא כל עוד ג'יימי היה איתי. אבל ג'יימי גדל ורצה לשחק ברחוב עם הילדים של השכונה. "למה שלא ילך לשחק איתם?" אמא אמרה. "הוא נורמלי לגמרי." ולג'יימי היא אמרה, "אתה לא כמו אֵיידָה. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה."

"לא, הוא לא יכול ללכת לאן שהוא רוצה," אמרתי. "הוא צריך להישאר קרוב, איפה שאני יכולה לראות אותו."

בהתחלה הוא באמת נשאר קרוב, אבל אחר כך הוא התחבר עם חבורת בנים והסתובב איתם כל היום השד יודע איפה. בערב הוא היה חוזר הביתה עם סיפורים על הרציפים במספנות של נהר התֵמזה, ועל אוניות גדולות שפורקות מטענים מכל העולם. הוא סיפר לי על רכבות, ועל מחסנים ענקיים, גדולים יותר מכל שורת הבניינים ברחוב שלנו. הוא ראה את כנסיית סַנט מרי שצלצולי הפעמונים שלה אמרו לי את השעה. בקיץ, כשהימים התארכו, הוא נשאר בחוץ יותר ויותר מאוחר וחזר הביתה שעות אחרי שאמא הלכה. הוא נעלם למשך ימים שלמים ולאמא לא היה אִכפת.

החדר שלי היה כֶּלֶא. שנאתי את החום והשקט והריקנות שבו.

מה לא ניסיתי כדי לגרום לג'יימי להישאר בבית. חסמתי בגופי את הדלת כדי שלא יוכל לצאת אבל הוא כבר היה חזק ממני. ביקשתי מאמא. התחננתי. איימתי על ג'יימי, ויום אחד, יום חם במיוחד, קשרתי את הידיים והרגליים שלו כשהוא ישן. אני אכריח אותו להישאר איתי.

ג'יימי התעורר. הוא לא צרח ולא צעק. הוא ניסה להשתחרר אבל מיד ויתר ונשכב בחזרה, חסר אונים, והביט בי.

דמעות זלגו על הלחיים שלו.

התרתי את הקשרים בזריזות ושחררתי אותו. הרגשתי כמו מפלצת. היה לו סימן אדום על פרק היד במקום שבו הידקתי מדי את החבל.

"אני לא אעשה את זה שוב," אמרתי. "מבטיחה. לעולם לא אעשה זה שוב."

ועדיין, הדמעות שלו המשיכו לזלוג. הבנתי. אף פעם בחיי לא הכאבתי לג'יימי. אף פעם לא הרבצתי לו. אף לא פעם אחת.

עכשיו נהייתי כמו אמא.

"אני אֶשאר בבית," הוא לחש.

"לא," אמרתי. "אתה לא צריך. רק תשתה קצת תה לפני שאתה הולך." נתתי לו ספל גדול, ופרוסת לחם מרוחה בשומן. היינו רק שנינו בבית באותו בוקר, אמא הלכה לא יודעת לאן. ליטפתי את הראש של ג'יימי, ונישקתי את רעמת השיער שלו, שרתי לו שיר, ועשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום לו לחייך. "ממילא עוד מעט תתחיל ללכת לבית־ספר," אמרתי, ונדהמתי מזה שעד לאותו רגע לא קלטתי לגמרי את העובדה הזאת. "ואז לא תהיה בבית כל היום. אבל אני אסתדר. אני הולכת לעשות כל מיני דברים שיעזרו לי להסתדר." בסוף, הצלחתי לשכנע אותו לצאת לשחק בחוץ, וכשהוא יצא לרחוב נופפתי לו מהחלון.

ואז עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות מלכתחילה. לימדתי את עצמי ללכת.

 

אם אהיה מסוגלת ללכת, אולי אמא לא תתבייש בי כל כך. אולי נוכל להסתיר את הרגל הנכה שלי, להסוות אותה איכשהו. אולי אוכל לצאת מהחדר, ולהיות עם ג'יימי, או לפחות ללכת אליו אם הוא יצטרך אותי.

זה מה שקרה, אבל לא בדרך שבה חשבתי שזה יקרה. בסוף מה ששחרר אותי היה השילוב של השתיים - סיום המלחמה הקטנה שלי נגד ג'יימי, ותחילתה של המלחמה הגדולה, המלחמה של היטלר.