המלך המתמרד

סידני, שלושה חודשים אחרי

"אני הגדול של מי של מה?" גיחך צ'רלי אל עבר עורך הדין חמור הסבר במשרדו המרוהט בעץ אלון, השוכן בלבה של סידני. "כן, בדיוק, מתח מישהו אחר, ג'ק. ובכן, מדוע באמת אנחנו כאן?"

ידה של אחותו התגנבה לתוך ידו ואחזה בה בחוזקה. "אני חושבת שהוא רציני, צ'רלי."

האינסטינקטים ההגנתיים של צ'רלי התעוררו בעת שחש בפחד שחנק את קולה של אחותו ההמומה. לִיָה החווירה; הוא יכול היה לחוש ברעד שחלף בה.

צ'רלי לא יכול היה להאשים אותה. אם זה הנושא שעמד על הפרק, החדשות הללו יכלו להרוס את אחותו. לאחר כל השנים הללו שבהן התקדמה כל כך, היא עלולה שוב למעוד אל תוך ההתנהגות האנורקסית מתוך קושי להתמודד עם הלחץ של הדברים אשר סיפר להם הזר שישב מולם.

אין שום סיכוי שהוא יסכן אותה. "בחייך, מר דַמיאנאקיס. אמור לנו מדוע אנחנו כאן. אתה מפחיד את אחותי."

עורך הדין חייך לעברה של ליה בהתנצלות, אולם דבריו לא העניקו לצ'רלי כל תחושת הקלה. "אני מודע לעובדה כי החדשות הללו גורמות הלם לשניכם. זו הייתה הפתעה גם עבורנו. הקונסוליה יצרה עמנו קשר לאחר שהתפרסם סיפור הצלת הילדים מן הבית הבוער בלהבות." עתה הופנה המבט המתנצל אל כיוונו של צ'רלי. "הם שלחו תמונות של סבך ושל סבתך לכל הנציגויות בעולם. אתה באמת דומה מאוד לסבך. התמונה שבה אתה מקבל מדליה עבור מעשה הגבורה שלך הובילה לחקירה שהוכיחה כי המסמכים שעמם נכנס סבך לאוסטרליה לא היו תקפים. הרישומים היווניים הראו כי קיריאקו צ'ארלס קונסטנטינוס האמיתי, שיום הולדתו זהה לזה של סבך, הלך לעולמו בקפריסין, בשנה השנייה למלחמת העולם השנייה, שמונה חודשים לפני שהגיע סבך לסידני, בשנת אלף תשע מאות ארבעים ואחת, והשתמש באותן התעודות."

"כל זאת לא מעיד על דבר פרט לעובדה שפאפו, סבי, היה אזרח לא חוקי," טען צ'רלי. הוא תמיד חשד במשהו כזה. פאפו תמיד עבד כעצמאי, ותמיד עבור כסף מזומן כשרק התאפשר לו.

צ'רלי כיווץ את מצחו, מבין זו הפעם הראשונה, שסבו שילם במזומן עבור בניית ביתו ועבור כל תכולתו – פאפו טען כי היה בנו של בנאי עני, ואשר הוא עצמו התפרנס כל השנים מנגרות. אם כך מנין השיג את כספו?

"לא, העובדות בזכות עצמן לא מוכיחות דבר – אולם הייתה זו התחלה." מר דַמיאנאקיס נע בכיסאו, והגיב לאי הנוחות הגלויה של צ'רלי ושל ליה בהתמודדות עם המצב החדש. "שמו של אביך הוא כשמה של משפחת מאראנדיס – אתאנאסיוס, כשמו של אבי סבך, הדוכס הגדול השנים עשר. הרישומים הרפואיים של סבך הצביעו על כמה אנומליות משפחתיות, כמו למשל, אצבע קטנה עקומה ביד ימין, וסוג דם איי. בי. שלילי, שמאפיין בדרך כלל את השושלת ההלנית, אבל נדיר בקרב הקפריסאים, ולא קיים כלל בקרב בני משפחת קונסטנטינוס."

אחיזתה של ליה התהדקה סביב ידו של צ'רלי, והוא לא הצליח להעלות בדעתו אמירה כלשהי שתרגיע אותה. לעזאזל, הלוואי שטובי היה שם עמו!

"מורשתה האיטלקית של סבתך סיכמה את הנושא. כאשר יצרנו קשר עם משפחתה במילאנו, קיבלנו את תמונותיה כשהייתה צעירה מאוד ונוכחנו בדמיון הרב ביניכן, מיס קוסטה, אז ידענו בוודאות כי הגענו אל האנשים הנכונים."

צ'רלי שפשף את עורו המחלים של צווארו, שאליו חדר להט האש דרך חליפת הכבאים וצרב בבשרו. נשורת השריפה גרמה נזק רב מכפי שצפה מראש. התקשורת עקבה אחריו במשך ימים בניסיון להפוך אותו לגיבור. הם עקבו אחריו ואחר טובי כאשר שניהם ביקרו את הילדים בבית החולים, וניסו, אם כי בצורה מסורבלת משהו, לנחם את האב האבל שאיבד את רעייתו. אילולא שירותי הכיבוי שהורו לו לנהוג כך במטרה לתרום ומתוך שיקולים פוליטיים...

לעזאזל עם מכבי האש! הילדים האלו איבדו את אמם כי הוא לא הצליח להצילהּ. אילו התקשורת לא הפכה אותו למשהו שהוא כלל לא היה, היה ממשיך לחיות עדיין באלמוניות מאושרת.

הייתה לו תחושה כי כל אשר קרה עתה הגיע אל קצו.

צ'רלי נעמד על רגליו, וגרר עמו את ליה. "זו ודאי בדיחה. יש לך שלושים שניות לומר לנו מדוע באמת הוזמנו לכאן, לפני שנצא."

"אני גלוי לב עמכם במאת האחוזים, אדוני." מר דמיאנאקיס מסר לצ'רלי מסמך ותצלום. "הנה תעודת הלידה של הדוכס הגדול המנוח וצילום שלו כשהגיע לבגרות, אדוני."

צ'רלי הביט בתצלום, נאבק בעצמו מתוך רצון להימנע מהתפרצות זעם. איש מעולם לא פנה אליו בפנייה "אדוני", והוא מעולם לא היה מישהו חשוב.

בתצלום נראה פאפו צעיר, ללא ספק; צ'רלי בהחלט הבחין בדמיון. הוא היה דומה מאוד לסבו. פאפו שלו, אשר מאז ומתמיד שנא מלחמות והקרב היחיד היה זה שניהל במשחק שש-בש, היה לבוש בסגנון צבאי מלא, כולו עטור אותות ומדליות, ועל התצלום היה כתוב:

1939. המרקיז הבכור בן השמונה עשרה, בטקס סיום לימודיו באקדמיה הצבאית ההלנית, עם הוריו הדוכס הגדול והדוכסית של מאלאסקוֹס.

תעודת הלידה לא הקלה: קיריאקו צ'רלס מאראנדיס, בנו של הוד מעלתו, אתאנאסיוס, הדוכס הגדול של מאלאסקוס והדוכסית הגדולה הלנה מאראנדיס, שנולדה בשם הלנה דוֹפְטְרִי, בתו של הרוזן...

הוא ראה את המילים במטושטש בעת שראשו הסתחרר עליו. תאריך הלידה היה נכון; הפנים היו זהות. הוא גם לא יכול היה להכחיש את השם – קיריאקו צ'רלס. היה זה שמו כשם שהיה זה שמו של סבו מצד אביו, לפי המסורת העתיקה, ממש כשם שליה הייתה למעשה יוליה מריה, על שמה של סבתם, אִיָאִיָה האהובה.

אם כל הפטפוטים הללו אכן היו נכונים, הרי שאיאיה הביישנית שלהם הייתה נכדתו של רוזן, ואם להאמין לדבריו של מר דמיאניאקיס, הרי שהיא הייתה אומנת חסרת תואר ששירתה את משפחת המלוכה, ולמענה ויתר פאפו על מעמדו כאשר ברח עמה ונשא אותה לאישה.

האם הוא היה נצר למשפחה של דוכסים ורוזנים? האם ייתכן כי היה יורש אובד?

"אם כן, מתי הופיעו האיש במסכת הברזל ושלושת המוסקטרים?" הוא שאל בקול מתכתי.

עורך הדין השיב לו בחיוך אירוני. "הדבר נראה כי לא ייאמן: הדוכס שנמלט, הנסיך והנסיכה האובדים – הון רב."

ליה קראה מעבר לכתפו של צ'רלי את המילים הכתובות על גב התצלום וגמגמה, "לא ייתכן שזה פאפו. הגעת אל האנשים הלא נכונים. שם משפחתנו הוא קוסטה. אנחנו יוונים."

"סבך נטל לעצמו את השם הפרטי ואת הלאום שניתנו לו על ידי האיש שיצר את זהותו הבדויה, ושינה את השם קונסטנטינוס לגירסה פשוטה יותר – קוסטה," אמר מר דמיאנאקיס בכובד ראש. "כנראה עשה זאת על מנת להימנע ממבטה הבוחן של התקשורת וממעקב אחריו בנסיעותיו בעולם. אולם אין כאן כל ספק. לאחר מות אביו הוא היה לדוכס הגדול של מאלאסקוס, ואתה היית למארקיז הבכור לאחר מות אביך. בעקבות הטרגדיות שפקדו את האומה בעשור האחרון, אתה אינך עוד רק המרקיז הבכור ולא הדוכס הגדול של מאלאסקוס."

רק? צ'רלי שמע את הזעקה במוחו כלא מאמין למשמע אוזניו.

"אולם לפי החוק היווני, בתור הזכר האחרון בשושלת הישירה, אתה נסיך הכתר, יורש כס המלוכה. ואת..." הוא חייך לעברה של ליה "...את הוד מעלתה יוליה מאראנדיס, הנסיכה המלכותית של הֵלֵנְיָה. הסבא רבא שלך הותיר אחריו רכוש פרטי עצום וציווה אותו לצאצאיו האובדים. הרכוש מסתכם בלמעלה מחמש מאות מיליון יורו באדמות, בזהב ובחשבונות בנק. לדעתי, הוא רצה כי בנו ידע כי סלח לו." הוא מיהר לגשת אל ליה שהחווירה בצורה מפחידה. "שבי בבקשה, הוד מעלתה."

ליה הרפתה מידו של צ'רלי ושקעה בכיסאה, ונשימתה לא יציבה. "אל תפנה אליי בתואר הזה," היא אמרה בקול מבועת.

החדר הסתחרר סביב צ'רלי במעגלים אליפטיים איטיים: מסביב ומעלה ומטה, כמו בנסיעה מטורפת שלא יכול היה לעצור ולרדת ממנה. אולם הוא היה כבאי, לעזאזל, והוא לא היה טיפוס שמתמוטט כתוצאה מהלם. הוא פסע אל עבר החלון, וראה את הלימוזינה עם הדגלים הדיפלומטיים שהתנוססו עליה, וקפץ את אגרופיו. סיפור האגדה ששעשע אותו התגבש למציאות מזעזעת. "אמרת שהמלך והסבא רבא שלי נישלו את פאפו מהירושה ומהמלוכה כאשר הוא נשא לאישה את איאיה, סבתי. אז מה רצונם מאתנו?"

"כאשר נושל סבך מהירושה הוא היה התשיעי בתור לרשת את כס-המלוכה, אולם היו שם עוד עשרים בני משפחה ישירים ממשפחת מאראנדיס שהיו אמורים לרשת אותו," אמר מר דמיאנאקיס בכובד ראש ובנימה רוחשת כבוד שדיכאה את הרצון של צ'רלי לפרוץ בצחוק על הפרשה כולה. "שלושים השנים האחרונות היו תקופה טרגית בהלניה. בניסיון הפיכה נהרגו כמה מבני משפחתך. לפני שתים עשרה שנים, פתחו כוחות המורדים במלחמת אזרחים למען יורשו של אדם בשם אוראקיס שהתמודד בתחרות ישירה על מנת לקבל לידיו את כס המלוכה, בניסיון לדרוש אותו בחזרה. המלחמה נמשכה כעשר שנים. במהלכה נהרגו אלפי אנשים, ערים שלמות הפכו לעיי חורבות וכפרים נהרסו כליל."

אלוהים אדירים, כעת הוא עבר מאגדה רומנטית לכותרת בחדשות. "אז אם האוראקיס הזה חפץ כל כך בכס המלוכה, אז שיקבל אותו," הפטיר צ'רלי. "אז אף אחד לא צריך למות."

"צ'רלי," נזפה בו ליה בעדינות, "זו אינה אשמתו של מר דמיאנאקיס."

"סליחה," מלמל צ'רלי בחן לא מלכותי ברור. הוא נופף בידו. "המשך."

"לפני פחות משנתיים, הנסיך ובנו חלו בדלקת קרום המוח והלכו לעולמם תוך יום, בזה אחר זה. הם הותירו מאחוריהם את הנסיכה יסמין, היחידה בתור לרשת את כס המלוכה. החוק בהלניה לא מתיר לנשים לרשת את המלוכה אם נמצא למשפחת מאראנדיס צאצא זכר שיירש אותה. הדוכס הגדול של פאלקאנדיס הוא אמנם צאצא, אך מהצד הנשי של המשפחה. המלך אַנגֵלִיס החל בחיפושים אחר דודנו הישיר, הדוכס הגדול של מאלאסקוס, וצאצאיו."

האם ייתכן שהוא וליה נפלו לתוך מאורת שפנים? צ'רלי המתין שמישהו יקפוץ החוצה מתוך ארון ויקרא "הפתעה!" "פשוט תקרא לי 'מקסים'," הוא מלמל.

ליה גיחכה. "כן, כאילו שזה יקרה באמת."

הוא גיחך לעומתה.

מר דמיאנאקיס שוב החל לדבר. "אם אתה זקוק להוכחה נוספת, אדוני, ממתינה בחוץ לימוזינה כדי להסיע אותך אל מסלול המראות פרטי בשדה התעופה קינגספורד. המטוס יטיס את שניכם אל השגרירות ההלנית בקַנְבֵּרָה. נציג של משפחת המלוכה ממתין שם עבורכם על מנת לענות על כל שאלותיכם, ועל מנת לתת לכם את המסמכים הדרושים לכם לטיסה מיידית להלניה. הוד מעלתו מלך הלניה, כמו גם הוד מעלתה יסמין, והדוכס הגדול של פאלקאנדיס ממתינים להגעתכם."

כאשר עורך הדין המשיך לדבר, המשיך צ'רלי לתהות. הוא נד בראשו לשלילה, וניסה להבין את מה שקורה סביבו, אולי להתעורר ולגלות כי קיבל מכה בראשו. מחצית הזמן הוא חש כי אך בקושי הוא כשיר להיות כבאי, ואילו עתה הוא היה... היה...

אולי באותה שריפה של חג המולד נפלה קורה תומכת על ראשו, אולי סבל מפגיעה מוחית כתוצאה משאיפת עשן, ובעקבותיה שגה בהזיות?

"צ'רלי..."

הוא סב על עקביו להתבונן בלחייה של אחותו, שקיבלו עתה גוון ירקרק מחריד. "ליה?" הוא מיהר לעברה וכרע ברך לרגלי הכיסא שעליו ישבה, ומייד בדק את הדופק שלה. "מה אמרת לה?"

דמיאנאקיס לחלח בלשונו את שפתותיו בעצבנות. "לא שמעת אותי?"

"האם הייתי שואל אילו שמעתי?" הוא הבחין בנימה של קוצר רוח וכעס בקולו, הוא חש בידה המתהדקת של ליה וקפץ את שפתיו. כמה פעמים עליו לירות בשליח רק משום שלא יכול היה לשלוט במזגו? "זו לא אשמתך. רק אמור לי מה הדאיג את ליה."

דמיאנאקיס נע בכיסאו. "אמרתי שעליכם להתכונן. השגריר העריך כי עדיף שאבשר לכם על כך כאן במשרדי, בסביבה שקטה." אחר כך, כמו התעשת ונשא את מבטו להתבונן בצ'רלי. "הוד מעלתו, המלך אנגליס, ארגן נישואין מלכותיים עבור שניכם, אשר יתקיימו בהקדם האפשרי."

העיר אוראקידיס, הלניה

הבוקר שאחרי

מכונית הרולס-רויס השחורה, היפה והמוכרת עצרה בחזית האחוזה בעלת ארבעת האגפים, המשתרעת על פני שטח עצום. האחוזה הייתה ארמון הקיץ של בית המלוכה, ובה התגורר המלך עד אשר יושלם שיפוץ הארמון הראשי, לאחר שהוצת ונשרף לפני כמה שנים.

נותרו עדיין תיקונים רבים לערוך בערי המדינה, בכרכים ובבתים מכדי שבני משפחת המלוכה יוכלו להתפנות לחשוב על מתן עדיפות לשיפוץ הארמון.

לבה של יסמין פעם בחוזקה בעת שעמדה לצדו של מקס לרגלי המדרגות, כמטר ממקום עמדו של המלך, בהתאם לדרישות התקנון. בתור הנסיכה והדוכס הגדול של פאלקאנדיס, היה מעמדם מעורר קנאה; עם זאת, הם היו בובות של המלך ופעלו בהתאם לפקודותיו. חברים ותיקים, הם היו מאורסים זה לזה עד לפני חודש; עתה היו שניהם מאורסים לזרים.

האם הייתה זו הזדמנות נהדרת של מפלט עבורם או שהושלכו מהמחבת של המלך הישר אל תוך האש שלו?

"אומץ," מלמל באוזנה הדוכס הגדול.

היא התקשחה. נסיכה בכל רמ"ח אבריה, מאז לידתה הוטבעו בה גינונים נכונים ומיומנות בשמירת מרחק ראוי. "זו חובתי. אין לי צורך באומץ על מנת להתמודד עם מה שאינו נתון לשליטתי."

קולו העמוק והחלקלק נשמע רווי הנאה. "את צודקת – במקרה שלנו, התפטרות תהיה מועילה יותר." הוא המתין לתשובה, אך היא לא הגיבה. "דברי אליי, יסמין. בתור היעד האחרון של חובתך, במחילה מכבודך, לבטח אוכל עתה לחלוק את רגשותיי לגבי תנאינו שהשתנו, עם מישהי שמבינה ללבי?"

היא חשה בלהט שהציף את לחייה. סבה, המלך, התיר את אירוסיהם כאשר אושרו הבשורות החדשות על עובדת קיומו של הנסיך קיריאקו. מזכיר העיתונות שלו רמז כי אירוסיהם של ידידים מילדות הם מביכים: אמת שהוד מעלתו השתמש בהם בהתאם לנוחותו.

יסמין הישירה את מבטה וחייכה אל הפנים הנאות, בהבחינה בדמיון הרב שלו לאמו האנגלייה. היא הייתה כה נבוכה בעקבות הצהרתו של סבהּ עד כי לא העזה להישיר אליו את מבטה עד לרגע זה. "מקס, אתה צודק. תודה."

"הנה מגיעות הסחורות העתידיות שלנו," הוא מלמל, וחייך לעברה בחיבה של אח ואחות, שחלקו מאז הייתה בת שלוש עשרה. "דודנים שלנו מדור שלישי או רביעי, אני חושב. קרובים רחוקים ביותר אם בכלל, לבד מהשם."

השבח לאל, יסמין כמעט אמרה בקול רם. המחשבה על נישואין לקרוב משפחה כלשהו הייתה בעיניה מבחילה, אולם היות שסבו של הנסיך קיריאקו נשא לאישה את נכדתו של רוזן איטלקי, ואביו נשא לאישה יוונייה פשוטה באמת! – נפרצו הגבולות. אמה של יסמין השתייכה לאצולה הספרדית – שוב פריצת גבולות. לדעתה, ככל שייפרצו הגבולות כן ייטב.

כאשר החצוצרות בתזמורת הפרטית של סבה נגנו בעוצמה את ההמנון הלאומי של הלניה – בנפש אמיצה נקום – היא החלה להכיר בהופעתה של משפחת המלוכה. כל המחזה היה מוזר, בהתחשב בעובדה כי איש לא היה שם, לבד מבני המשפחה וצוות בית המלוכה.

אישה צעירה הופיעה ראשונה, לבושה בחצאית מחויטת ובחולצת משי שבחרה עבורה יסמין. זו ללא ספק יוליה.

מעל לכל ספק, מהרגע שנשאה את עיניה. אף על פי שדמתה מאוד לסבתה האיטלקייה, הזכירה יוליה בצורה מוחלטת את משפחת מאראנדיס. תמירה וחטובה, תלתלים שחורים עבים משתפלים על עורפה, ריסים עבותים, עיניים מנומנמות, ושפה עליונה מתעקלת בצורה נפלאה. מה שנראה על פניהן של נשות מאראנדיס כמו חיוך חבוי הממתין לפרוץ החוצה, כמו טמנו סוד נהדר שאותו לא יגלו. יוליה הייתה גבוהת קומה וחיננית בעלת עור שזוף, יפהפייה, אם להגדירה בלשון מאופקת בסגנון מאראנדיס.

אחריה יצא מתוך הרכב אחיה, ויסמין שמעה את פעמוני האבל מבשרי הרעות לגבי תוכניותיה עוד לפני שהספיקו להציגה לפני הנסיך.

הוא היה יפה תואר – כהה, דק גזרה וכולו שופע חושניות לוהטת. אולם הוא לא היה הנסיך מהאגדות שבא לזכות בלבה של הנסיכה, ולבה נפל בקרבה כשהחלה להטיל ספק אם אי פעם ינסה.

קיריאקיס ניחן בשפע תלתלים עבותים קצוצים קצר, בעיניים כהות ובאף מלכותי. כן, נראה כי הוא בן למשפחת מאראנדיס ממש כשם שאחותו נראתה בת המשפחה, אולם ההידור המלכותי לא ניכר בו. בחליפת סֵבִיל רוֹאוּ שחורה כפחם שהוענקה לו על מסלול ההמראה, ובחולצה לבנה ועניבה כחולה ככחול השמים, הוא לא נראה אדיב ומנומס, אלא תוסס וסוער. כל סנטימטר בגופו היה דק ושרירי, גדול ובריא – "מגניב" היו אומרים עליו חבריה מאוקספורד. ייתכן אף כי הייתה מכנה אותו כך בעצמה, אילולא הייתה נסיכה.

אילולא היה נסיך הכתר, הייתה מרשה לעצמה לתאר אותו כעוין.

הוא נראה מלכותי כמו אריה, מוכן לתקוף, משכנע בצורה מפחידה כענן קודר טעון גשם בעת רוח סערה.

כן, כך הוא היה בדיוק. אלוהים יעזור לה, היא הייתה מאורסת לחיה פראית המוכנה בכל עת להסתער. רוח הסערה עמדה להישבר ממש מעל לראשה.

ובכן, היא הייתה רגילה לעוף בסופות, ולעוף כסומא. לפני חמש שנים היא הייתה שולית במעמדה בבית המלוכה, אולם לאחר תום מלחמת האזרחים היא הייתה לנסיכה המלכותית. לפני שנתיים היא הייתה ליורשת הבלתי רצויה עקב השתייכותה למין הנשי. בזאת נמנעה ממנה זכות הירושה. עד לפני חודש הייתה מאורסת למקס; עתה הייתה מאורסת לזר הזה.

אילו הייתה הבחירה בידה, הייתה עדיין בוחרת בגורל הזה למען מדינתה ובני עמה. היא תגרום לגבר הזה לרצות להינשא לה אלא אם כן חפצה הייתה ליצור הזדמנות עבור מרקוס אוראקיס למהר ולהשתלט על כס המלוכה.

הלניה כבר ראתה די והותר הפיכות, רצח ומלחמות במהלך עשרת הדורות האחרונים. היא תעשה כל שיידרש על מנת לעצור את שפיכות הדמים, לסייע למדינה לרפא את הצלקות – והיא תתמודד עם המאראנדיס הזה ממש כפי שהתמודדה עם סבה, המלך.

שמרי על כבודך. אל תאפשרי לו לרמוס אותך. כאשר תיכנעי, עשי זאת בחן ובאצילות. את נסיכה, ולא אסקופה של אף גבר.

אילו רק לא נשמע הסיפור הזה כאגדה במוחה שלה. לא משנה עד כמה חפצה הייתה להיות אישה עצמאית, יסמין, ממש כמו מקס – ממש כמו האחים החדשים למשפחת מאראנדיס – הייתה שפחת הכתר, נמצאת כאן כדי לציית לרצון המלך והמדינה. אם קיריאקו ויוליה מאראנדיס עדיין לא הבינו זאת, הרי שהם יבינו במהרה.

נסיך הכתר והנסיכה המלכותית החדשים פסעו לאורך שורת שומרי המלך שהצדיעו להם ומתחת לשדרת דגלים מתנוססים בצבעים של אדום מלכותי שזור זהב על רקע טורקיז כהה, סמלה של הלניה, והדגל של משפחת מאראנדיס: נשר מלכותי מגביה עוף מעל גבעות ועמקים מוריקים. זר גדול של ורדים לבנים הוגש לידיה של יוליה: פרח השלום.

הסב פסע קדימה לקראתה, כולו מביע שלטון מלכותי. ראשית הוא הושיט את ידו אל האח – בדרך המצופה בחברה שבה שולטים הגברים. "ברוכים הבאים ליוון, קיריאקו," אמר, בהשתמשו בגרסת השם הראשון של הבחור שניתן לו על פי המסורת, קיריאקו, ובכך הפך את הקשר ביניהם לאישי יותר, אינטימי. "ולך, יוליה." תוך התכוונות לפרטים שאף פעם לא איבד, הגה המלך את שמה בהטעמה מדויקת: יו-ליה. הוא חייך לעברה בחמימות. "ברוכה הבאה אל משפחתנו ואל ביתך החדש."

איש לא הגיב במשך כמה דקות. אם כי היא חייכה, פניה של יוליה הביעו ארשת מבולבלת ותהייה לגבי השינוי במעמדה. קיריאקו אחז בזרועה של אחותו בהגנתיות ברורה וגלויה. הוא לא נע על מנת ללחוץ את יד המלך, ואף לא קד בהתאם לנהלים של קבלת הפנים החמה והמסורתית שערכו להם.

"שמי, אדוני, הוא צ'רלי," הוא אמר בבהירות.