המלך צ’ינגיס הראשון

פרק ראשון

המכתב המוזהב

"טוּרָאן," אמרה המזכירה שניצבה בפתח החדר.

הוא לרוב הקפיד לעמוד על המשמר במצבים כאלה, אולם כעת היה שקוע כולו בקריאת המכתב בעל המסגרת הזהובה, ולא הבחין שנכנסה.

"טוראן," חזרה המזכירה בקול משועמם.

הפעם הוא הרים את ראשו בהפתעה ונתקל בפרצוף חסר ההבעה. ידו נשלחה להסתיר את המכתב, אך כששקל את אדישותה הכללית ואת חוסר הסיכוי שבדבר, החליט לוותר על כך.

"פאוארס רוצה לראות אותך," אמרה ויצאה מהחדר, לא מותירה מקום לשאלות.

טוראן קם מהכיסא, מבולבל מעט. קן פאוארס לא נהג לזמן אותו לפגישות באופן ספונטני, והדבר לא הפריע לו, בלשון המעטה. טוראן העדיף להיתקל בו רק במסדרונות המשרד ובהרמות הכוסית לחגים. הוא עשה את דרכו ללשכת המנכ"ל, עדיין מוטרד קלות. לא עשית כלום, ניסה לשכנע את עצמו, אין לך מה לדאוג. לא עשית כלום.

הוא פתח בזהירות את הדלת. פאוארס, שהיה בעיצומה של שיחת טלפון, סימן לו להיכנס. טוראן התיישב מולו והשתדל להיראות כאילו אינו מאזין לשיחה, שהתקיימה כנראה עם איש קשר מהבנק. הוא סקר באיטיות את החדר המרווח שאליו זומן בעבר רק פעמים ספורות. כמה כורסאות עור, עציצים מטופחים, מסך טלוויזיה רחב על הקיר. סמוך לשולחן היתה כוננית עץ ועליה בקבוק ויסקי וכמה כוסיות. מעליה היו תלויות תמונות משפחה מקצועיות שכנראה שופצו בפוטושופ, והציגו אישה מושכת בשנות השלושים לחייה ומצדדיה שני בנים חסונים בלבוש ספורטיבי.

פאוארס סיים את השיחה, הישיר אליו מבט וחייך בחביבות. טוראן מעולם לא ראה אותו מחייך קודם לכן, והמחווה יוצאת הדופן הטרידה אותו.

"מה שלומך, ראני?" פנה אליו פאוארס בשם החיבה שלו, מה שהוכיח מעבר לכל ספק שהוא בבעיה.

"בסדר גמור, תודה," ענה בקול היציב ביותר שהצליח לגייס.

"יופי. ראני, כמה זמן אתה כבר עובד כאן, שנתיים?"

"שלוש שנים וחצי."

"לא מעט זמן. אתה יודע, יש עכשיו תקופה קשה בשוק, מיתון. אתה בטח מודע לזה."

"כן."

"והדבר הראשון שלקוחות עושים בתקופות כאלה זה לזרוק את משרדי יחסי הציבור שלהם. הם טועים, כמובן, אבל אנחנו לא יכולים להגיד להם מה לעשות."

"כן."

"אז כדי שאימְפְּרֵס תוכל להתמודד כמו שצריך עם האתגרים של התקופה, החלטנו לבצע כמה קיצוצים. לא נעים, אבל ככה זה. ביזנס."

"איזה קיצוצים?" שאל טוראן, שעדיין לא עמד לחלוטין על כוונת המנכ"ל.

"בתור צעד ראשון, אנחנו משחררים אותך."

"מ... מפטרים אותי?"

"עדיף שתתייחס לזה כיציאה להזדמנויות חדשות," אמר פאוארס, עדיין בחיוך מעושה. "כמובן, תקבל כל מה שמגיע לך לפי החוזה."

טוראן נאלם דום. בתוך תוכו ידע שהתסריט הזה סביר, אך כעת הרגיש שנזרק בפתאומיות לתוך סרט אימה. המחשבות התרוצצו בראשו. "למה דווקא אני?" היה הדבר היחיד שהצליח לומר.

"אני באמת צריך להגיד לך? כבר כמה חודשים שאתה סגור במשרד. מי יודע מה אתה עושה? כמעט כל הלקוחות שלך עזבו. מובייל פּוֹנְד עזבו. סטיבן עזב."

"זו לא אשמתי," הפטיר טוראן ברפיון. "אתה יודע שהוא לא הכי שפוי. הוא רצה שידיעת הפח ההיא תתפרסם ב׳ניו יורק טיימס׳."

"אמנדה רצתה לעזוב," המשיך פאוארס, "והסכימה להישאר רק אחרי שהעברנו אותה לג׳וש. זה מלכתחילה היה בעייתי מבחינה אתית, כל העסק הזה."

כשיצאתי איתה והכול היה טוב, חשב טוראן, לא היית מוטרד מבעיות של אתיקה.

"אתה לא בפוקוס לאחרונה. אני יודע, תקופה קשה בשבילך. כולנו הצטערנו לשמוע על אבא שלך. אבל איך אומרים, הזמן עובר, החיים ממשיכים."

טוראן שתק.

"אז זהו, אתה יכול לעזוב כבר עכשיו. יש לך מפתח למשרד, תשאיר אותו בקבלה אצל אחת הבנות כשאתה יוצא."

טוראן החל לקום, ופאוארס שוב הישיר אליו מבט.

"שום דבר אישי, הא? עצה שלי, קח קצת זמן, תנוח. לך תִראה מישהו. גם כדורים זה לא בושה. כולם לוקחים את זה."

טוראן סגר אחריו את הדלת והחל להתקדם לכיוון המשרד שלו, מתנודד קלות מצד לצד. הוא ניסה לשקול את השלכות הפיטורים אך מוחו לא שיתף עמו פעולה. תחושת השפלה ודחף פיזי לצאת מהמקום מהר ככל האפשר אפפו אותו. הוא נכנס למשרד, סגר אחריו את הדלת, התיישב על כיסאו ונשם נשימות עמוקות. אני צריך לקחת את הדברים שלי, חשב. רגע, כדאי שקודם כול אמחק את הקבצים האישיים שלי מהרשת, כל עוד אני יכול. הוא ניער את העכבר, והמסך נדלק. כשנכנס לסייר הקבצים, גילה שכבר הספיקו לחסום לו את הגישה לרשת המשרדית. טוראן רטן והוציא את הדיסק־און־קי מהמחשב בלי להסיר בבטחה את החומרה. הוא קם ולקח את הארגז הקטן מפינת החדר, הוציא ממנו את ערמות הברושורים ותגי הכנסים שנערמו בו לאורך השנים, והחל לאסוף לתוכו את חפציו המעטים: המכתב המוזהב, משחק המגנטים המשרדי, אריזת הקורנפלקס החצי ריקה, קוצץ הציפורניים שקיבל ממנקה שעזבה, משקפי השמש. כשהכניס לארגז את צרור המפתחות, פתח ג׳וש את הדלת, ושאל, "צהריים בסינית?"

"אני כבר אוֹכַל בבית," הפטיר טוראן תוך חיפוש אחר חפצים נוספים ששייכים לו.

ג׳וש הבחין בארגז. "מה קורה?" שאל.

"פאוארס פיטר אותי."

"לא נכון! מתי?"

"לפני חמש דקות."

"אתה חושב שאוכל לקבל את המשרד שלך?"

"מצחיק מאוד."

"זה ממש מבאס. עם מי אני אוכל עכשיו ארוחות צהריים?"

טוראן התעלם ממנו והרים את הארגז. הוא יצא מהחדר, מתעלם גם מהעוברים והשבים במסדרון. כשהגיע לקבלה השאיר אצל המזכירה את המפתח למשרד בלי לומר מילה. הוא פתח את דלת הזכוכית הכבדה ולחץ על כפתור המעלית.

"חכה!" הדביק אותו ג׳וש. "אני באמת מבואס מכל הסיפור. מצטער שזה קרה."

טוראן משך בכתפיו.

"אבל... אתה לא חושב שזה היה די צפוי?"

"למה?" הגיב טוראן בכעס.

"אחרי הכול," החל ג׳וש לענות והחריש כששתי בחורות מהמשרד עברו לידם. כעבור כמה שניות הדלת נפתחה, ושניהם נכנסו למעלית הריקה. "קראת במחשב בזמן העבודה את כל סדרות הפנטזיה שיש."

"אתה מגזים," התגונן טוראן. "לא ברמה שזה ממש פגע בעבודה."

"רק בחודשים האחרונים – ‘שר הטבעות׳, ‘נרניה׳, ‘הארי..."

"לא קראתי ‘הארי פוטר׳."

"׳משחקי הכס׳, ‘חומריו האפלים׳, ‘אַמבֶּר׳, ‘שאנארה׳, ‘המגדל האפל׳ ו׳פְּרִידֵיין׳ שהמלצתי לך. אפילו ‘רומח הדרקון׳. אני צריך להמשיך?"

"אין צורך," אמר טוראן ויצא מהמעלית.

"אבל זה דווקא בא ממש בזמן," ציין ג׳וש שהלך בעקבותיו. "עכשיו אתה יכול ללכת למלך."

טוראן עצר. "חשבתי על זה. זה לא נראה לי רעיון טוב."

"למה לא?" הזדעק ג׳וש, מתעלם מפרצופו המופתע של השוער.

"אני אדבר איתך אחר כך," ענה טוראן. "כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה לעוף מפה."

כשיצא מהבניין אל ברוקלין האפרורית, ראשו הלם בחוזקה והוא חש טעם מר בפיו. הוא גרר עצמו אל תחנת הרכבת. לאחר נסיעה ארוכה מדי הגיע לדירתו השכורה, נעל אחריו את הדלת וזרק עצמו על המיטה באפיסת כוחות. הוא התמכר לתחושת הכבדות המשכרת ומצא נחמה בין הסדינים הרכים. כך שכב ללא מעש, עצם את עיניו ונתן למחשבותיו להירגע.

לאחר שעה ארוכה התיישב והוציא מהארגז את המכתב המוזהב. הוא התעכב על ההדפס של דגל צ׳ינְגיסטן, וקרא בפעם המי־יודע־כמה את הטקסט שנכתב בשפת ילדותו:

מר מוּגאייב הנכבד,

הוד מעלתו המלך צ׳ינגיס הראשון הצטער מאוד לשמוע על מותו של אביך וחברו הוותיק והיקר, אָנְזוּר מוגאייב.

הוד מעלתו משתתף באבלך הכבד וסבור כי בנסיבות אלה מוטב שתשוב לארץ מולדתך. המלך הציע כי תגיע לביקור בן שבוע בממלכה כדי לשקול את העניין, ללא כל הוצאה כספית או התחייבות מראש מצדך. במהלך הביקור תוכל להתוודע לצמיחתה האדירה של צ׳ינגיסטן ואף להיפגש עם הוד מעלתו.

אם תבחר להיענות בחיוב להזמנה זו, מצורפים בזאת כרטיס טיסה פתוח לצ׳ינגיסטן ופרטי התקשרות עם הסוכנות שאותה עליך לעדכן במועד הגעתך.

בכבוד רב,

מיַאהְרי גְלוּשֵנְקוֹ

שלישת המלך

מהרגע שבו מסר לו השליח את המכתב עלתה בטוראן תערובת של רגשות – פחד ישן מהאיש שבגללו ברחו הוריו מארץ מולדתו, ניכור כלפי המחווה המוזרה והתלושה כל כך מחייו, ויחד עם זאת הכרת תודה על הכבוד הבלתי צפוי שנפל בחלקו. בימים שחלפו מאז, טוראן התעניין מחדש בעברה של משפחתו.

הוא התיישב על כיסא המחשב והתכוון לקרוא עוד על צ׳ינגיסטן. המסך נדלק, והמאורעות האחרונים מהמשרד שבוּ להטרידו. הוא בהה ארוכות בשורת החיפוש. בעודו מתופף ברפיון על המקלדת, נזכר פתאום במכתב ששלח לאמנדה ונדרך כולו. האם כבר ענתה לו? האם תענה לו בכלל? בדיקה של הדואר האלקטרוני גילתה לו את התשובה.

הוא קרא את הודעתה בזריזות, ואז התעכב עליה בפעם השנייה והשלישית:

היי ראני,

ככל שהייתי שמחה להקל עליך, אני חוששת שלא אוכל לעשות את זה. אתה מבין, אני כרגע בחופשה בהוואי עם החבר שלי ולא אחזור בקרוב.

אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני אוהבת אותו, ואתה ואני זה כבר היסטוריה... אז אני מניחה שלשמור על קשר יהיה בלתי אפשרי.

בכל מקרה, טוב לדעת שאתה עדיין חושב עליי, גם אם לא נראה לי שנוכל להישאר ידידים.

מצטערת,

אמנדה

בת זונה, חשב במרירות. מסתבר שג׳וש צדק, והבריון המחויט שעמו הסתובבה הוא באמת החבר החדש שלה. אי־אפשר לומר שהיא חיכתה יותר מדי. כבר חופשה בהוואי? אולי עדיף לה ככה, בלעדיי. סביר להניח שלא הייתי לוקח אותה להוואי. היא צריכה מישהו שיש לו יותר כסף, ביטחון, שרירים. כמו החבר החדש שהיא אוהבת כל כך. בת זונה מזדיינת.

טוראן התהלך במעגלים בסלון הקטן, ומפעם לפעם רקע ברצפה או לפת את רקתו בכף ידו. הוא דמיין עצמו בועט בזעם בכיסאות, משליך החוצה את תכולת הארונות ומנפץ צלחות על הרצפה. כששקל רגע לתת דרור למאווייו, הם נראו לו כה מטופשים וחסרי תוחלת, שלא היה יכול להביא עצמו לעשות דבר. אני לא מסוגל אפילו לשבור צלחת, התבייש בעצמו, בלי לחשוש שאפּגע מהרסיסים או שאצטרך לאסוף את השברים לאחר מכן. הוא קיבל בברכה את צלצול הטלפון שקטע את פרץ הרחמים העצמיים. זה היה ג׳וש.

"מה העניינים?"

"מה קורה איתך?" שאל ג׳וש בלי לחכות לתשובה. "לא הייתי בטוח שתענה. רגע, אני עובר למקום בטוח יותר."

טוראן התיישב על המיטה והאזין באדישות לקולות הרקע מעברו השני של הקו. כעבור דקה שמע את ג׳וש מתנשף קלות. "הלו?"

"כן."

"הכול טוב?" שאל ג׳וש. "אני מתכוון, בהתחשב בנסיבות?"

"משהו־משהו."

"שמע, מצטער אם עצבנתי אותך קודם, אתה יודע שאכפת לי."

"בסדר."

"אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?"

"לא יודע. יש לך רעיונות?"

"כבר אמרתי לך. אבל אולי כדאי שקודם תירגע קצת."

"אני מאוד רגוע."

"אם תהיה לך בעיה עם השכירות, אתה יכול לגור אצלי לכמה זמן."

"תודה. מקווה שזה לא יגיע לזה," אמר טוראן ושתק קצרות. "תגיד, אתה באמת חושב שזה רעיון טוב?"

"מה?" התלהב ג׳וש. "המלך?"

"כן."

"בטח! הזדמנות של פעם בחיים. וזה לא שיש פה משהו שמחזיק אותך. חוץ ממני, כן? שני ההורים שלך... אמנדה עם איזה מַלְיָין... ועכשיו הסיפור עם פאוארס. זה לא כאילו יש לך הרבה ברירות."

"אני יכול למצוא עבודה אחרת ביחסי ציבור."

"בשביל מה?" הרים ג׳וש את קולו בזלזול. "ההוא יסדר אותך. אתה יודע כמה מיליארדים יש לו? זה מלך העולם."

"הבנו שאתה מעריץ אותו."

"הבנאדם יכול לעשות כל מה שבא לו. הוא החליט שיהיו שמונה חודשים בשנה, ושיקראו להם בשמות בני המשפחה שלו. יותר מזה?"

"מה זה קשור אליי?"

"הוא הזמין אותך לבקר אצלו! המלך! כמה פעמים כבר קורים דברים כאלה? בטח יֵצא לך מזה משהו. בכל מקרה, הוא משלם לך על הנסיעה."

"לא יודע."

"אז תלך. מה כבר יש לך להפסיד?"

"הוא רצה להרוג את אבא שלי, אתה יודע. אולי יש לו תוכניות דומות בשבילי?"

"אבא שלך תמיד היה פראנואידי בקשר לזה," רטן ג׳וש בביטול. "אתה אמרת לי בעצמך. ואם הוא באמת היה רוצה להרוג אותו או אותך, הוא כבר מזמן היה מוצא דרך."

טוראן שתק ארוכות. "עזוב את זה," קבע לבסוף. "זה לא רעיון טוב."