שתיקה מן המתים
"אבוד זה לא מקום. זו נשמה בשיתוק, המחכה להרגיש משהו."
אטיקוס
בישופ
בן עשר
"אני רוצה שתחשבו על חומה, חסינת כדורים. לא משנה כמה חזק נתקוף אותה או באיזה נשק נשתמש, היא לעולם לא תישבר."
רוב פסע הלוך ושוב מול שבעתנו. היינו קרובים כל חיינו, בקשרי משפחה או מבחירה, והם היו האחים שלי. בחרתי לדאוג להם, אך אף קרבה משפחתית לא יכלה לכפות עלינו את סוג האחווה שחלקנו, מה שהפך אותנו ל'המלכים' הקטלניים ביותר שאי פעם חיו. אבי אמר שבדורות הקודמים 'המלכים' תמיד נלחמו. הם נאבקו להסתדר, אך זה מעולם לא קרה, לפעמים בגלל בחורה ולפעמים פשוט בשל הבדלים גדולים מדי באופי. מעולם לא היה להם דור של 'מלכים' שזרם בצורה חלקה כמונו, אז היו להם תוכניות גדולות עבורנו.
"חומה?" נייט גיחך. "הבאת אותנו לכאן כדי ללמד אותנו על חומות?"
רוב נופף בידו בפיזור דעת והמשיך בצעדה הצבאית שלו לפנינו. "אני רוצה שתתחילו לבנות את החומה הזאת בראשים שלכם, אבל לפני שתעשו זאת, אני רוצה שתוודאו שיש שישה מושבים שם לידכם. לא שמונה, לא שניים. בדיוק שבעה."
הוא עצר והביט מטה עליי. לא הייתי ילד נמוך יחסית לילד בן עשר, אבל כשהבטתי ברוב באותם רגעים הרגשתי ממש גמד.
"אני רוצה שתתחיל לבנות את החומה הזאת היום. תעבוד על זה. אני מתכוון שממש תאמן את המוח שלך לבנות אותה, מפני שאני צריך שהחומה הזאת תהיה מוצקה. שתהיה בלתי אפשרית לכיבוש. אלה," רוב החווה סביב, "יהיו האנשים שעליהם תסמוך, ולא על אף אחד אחר."
"מה עם אבא שלי?" טענתי והסתכלתי על החבר'ה. כולם הסתכלו עליי במבטים שאמרו 'תסתום את הפה, לעזאזל'. רוב היה מפחיד, אבל לא נבהלתי בקלות.
"אפילו אבא שלך. הוא עבר את אותו הדבר כשהיה בגילך, וגם הבאים אחריך יעברו את אותו הדבר."
"מה, כאילו, אנחנו חייבים להביא ילדים לעולם?" האנטר עיקם את פניו.
"כן," התערב אבא שלי, מפציע מאחורי פינת הבקתה, לבוש באחת החליפות המשובחות שלו. "יהיו לכולכם ילדים יום אחד."
"לא, טוב לי ככה. אני לא רוצה ילדים." ידעתי בגיל צעיר מאוד שילדים לא קסמו לי, והטלתי ספק בכך שזה ישתנה בעתיד. תקראו לזה קללת 'הילד היחיד'.
"אני בטוח שתעשה ילדים. אני בטוח שלך ולחאליס יהיו ילדים עוד לפני שתהיה בן שש־עשרה," צחק איליי, אך אף אחד לא הצטרף אליו.
"לא. אני לא רוצה אותם."
אבא כרע מולי וחיפש את עיניי. "אתה תעשה ילדים, בן, ולמזלך, יש לי מישהי שמחכה לך."
הגבות שלי נצמדו זו לזו. "מה? מי?"
הוא הושיט יד לכיס הז'קט, שלף תצלום קטן וסובב אותו כדי להראות לי. זו הייתה ילדה, בערך בגילי או צעירה יותר. היה לה שיער גלי בצבע חום, לחיים שמנמנות, חיוך בהיר ועיניים כחולות. כמה נמשים היו מפוזרים על לחייה והיא החזיקה רובה ציד.
"הילדה הזאת."
"הילדה הזאת?" ברור שאבא הפסיק לקחת את התרופות שלו. הילדה הזאת לא נראתה משהו בכלל. ראיתי יפות ממנה בבית הספר שלי, אבל היה בה משהו מנוגד, חוסר איזון. והעיניים שלה... העיניים שלה חיסלו את המרחק בינינו, אפילו שהביטו בי מבעד לתמונה. "מי היא?"
אבא הסתכל הצידה מזווית עינו והבחין בחבר'ה האחרים שניסו לגנוב הצצה בתמונה. הוא קיפל ודחף אותה בחזרה לכיסו, יורה בכולם מבט מזהיר. "זו מישהי שתיכנס לחיים שלך בדיוק ברגע שבו תצטרך אותה."
"כמו גורל?" שאלתי. לא ממש ידעתי מה משמעות המילה, אבל שמעתי אותה נאמרת הרבה בקרב המבוגרים.
הוא צחק. "לא גורל. קארמה. קריאת ההשכמה שלך."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.