המלכים של סייפרס 2: לעולם לא שלו

<

פרק 1 בלו

זה לעולם לא נגמר.

העלבונות. השנאה שהם מפזרים בכל מקום אפשרי כדי שכולם יראו.

ומכל מה שקרה, החלק הכי גרוע הוא שהם לא רודפים רק אותי. חבורת בני עשרה רעילים מתיכון דרום סייפרס — בנות ובנים — הפכה גם את סקאר למטרה.

אפילו לא היה לי אומץ להתקשר אליה בעצמי. במקום זה אני מסתפקת ובודקת מדי כמה שעות עם ג'ולס, שסקאר מחזיקה מעמד איכשהו. הדיווח זהה בכל פעם, שהיא בסדר גמור ומודאגת בגללי יותר מכל דבר אחר.

כשעיניי זקוקות למנוחה ממסך הטלפון, אני קוברת את פניי בכרית. הבושה — בת הלוויה הקרובה ביותר שלי, מתכרבלת לידי, לא מניחה לי לשכוח שתמיד תהיה שם, לא חשוב מה אעשה.

המחשבות שכנראה עברו במוחה של סקאר כשראתה את הסרטון. אחרי שהפתעתי אותה עם שיין, והבהרתי לה שאנחנו חייבות לנקוט זהירות בנוגע למי שאנחנו מניחות לו להתקרב אלינו כך. נראה שבעצמי הייתי צריכה להישמע לעצתי הארורה. אני כזאת מטומטמת.

עכשיו הוכתרתי באופן רשמי לזנזונת של תיכון סייפרס. לא, אני לא הכיבוש הראשון של ווסט, אבל אני הראשונה שצולמה בסרטון, שלאחר מכן הודלף לעיני כל העולם. אני גם הראשונה שנזרקה אחר כך באופן פומבי לרחוב.

גאווה היא דבר משונה. אני חושבת שזה החלק שהכי כואב לי. לא כל כך בגלל שהסרטון יצא החוצה, אלא מפני שברור שווסט ואני לא עומדים מולו יחד כחזית מאוחדת.

אני לבד.

עיניי משוטטות חזרה אל המסך, ואני לא מופתעת מרשימת התגובות החדשות שמציפות אותו, מבחר של כינויי גנאי והתגרויות. אף אחד מהם לא מופנה אל ווסט. רק אליי.

"את מתכוונת להניח את הדבר הזה סוף־סוף? את תטריפי את עצמך, בי."

נשיפה מותשת, כשהמיטה השנייה חורקת מאחוריי, היא הוכחה לתסכולו של ריקי, אבל אני לא מסתובבת לפגוש במבטו הנוזף. למרות זאת, אני חשה בו. זה אותו המבט שהוא נעץ בי במשך השעתיים האחרונות, כשגלשתי בתוך סופת החרא ברשת החברתית.

האם אני מודעת לכך שזה לא בריא? בטח. אבל אני לא מסוגלת להפסיק. לא בכל יום יוצא לנו לראות מה העולם חושב עלינו, בזמן אמת. לא בכל יום יוצא לנו לקרוא את המחשבות והדעות הלא מצונזרות של הסביבה שלנו, כשהן נשפכות בפלטפורמה שהם בוחרים.

יש קונצנזוס, והוא ברור כשמש. הם חושבים שאני זונה ומטומטמת שהנחתי לדבר כזה לקרות לי. מתברר שלשכב עם בחור שמגרש אותך כמה שניות אחרי שזה נגמר, לא תורם רבות לשמה הטוב של נערה. מושפלת לא מתחיל אפילו להגדיר מה שאני מרגישה. יש שם כל כך הרבה יותר מזה.

פגועה.

זועמת.

נגעלת מעצמי.

מה שעזר לי לעבור את הלילה היו הפנטזיות אודות הדרכים הרבות שבהן אוכל להרוג את ווסט גולדן. בחרתי בכריתת איבר המין שלו, וסיימתי את סדרת העינויים בכך שהוא ידמם למוות לבדו בחדר חשוך, ויתחרט שהוא אי פעם התגרה בי.

הטלפון שלי רוטט עם הודעה מג'ולס. אני קוראת את ההודעה שצצה, ואז מזיזה אותו אל מחוץ לטווח הראייה שלי. היא רוצה שאתקשר אליה, אבל אני לא מסוגלת. עוד לא.

מסיבה כלשהי, האדם היחיד שאני מסוגלת לסבול שיביט בי ברגע זה, הוא ריקי. הוא אף פעם לא שופט אותי, וזה מזכיר לי שלא התייחסתי אליו באותה נדיבות בחודשים האחרונים. הוא הגיע בלי לשאול שאלות, והוא כלוא בחדר המלון העלוב הזה יחד איתי קצת יותר מעשרים וארבע שעות. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו.

ג'ולס: מה שווסט עשה דפוק, אבל את לא צריכה להתחבא מפניי.

ג'ולס: זוכרת את הפעם שהתמזמזתי עם הבחור ההוא במסיבה של מרי? רק כדי לגלות שהוא סוג של בן דוד שלי? אם אני שרדתי, גם את תעברי את הדבר הזה, בי־ג'יי. תאמיני לי.

אני שונאת את זה שהיא מצליחה לגרום לי לחייך. אני מרגישה שלא מגיע לי, כאילו כל מה שאני אמורה לעשות כרגע הוא להכות את עצמי על שהייתי כל כך, כל כך טיפשה. הייתי בסדר גמור כשהתפלשתי ברחמים עצמיים עד עכשיו.

אני: עוד מעט, אני מבטיחה.

אני: אני רק צריכה רגע לנקות את הראש.

ג'ולס: בסדר, אבל תתקשרי אליי ברגע שתרגישי שיש לך כוח.

אני: ברור.

מיטתו של ריקי שוב חורקת, אני מורידה את הטלפון ומסובבת את ראשי אליו. זרועותיו משולבות תחת ראשו והוא בוהה בתקרה. הדרך שבה הלסת שלו נעה, מבהירה עוד יותר שהוא לא במיטבו. הוא לא היה מאז שהגיע. הוא התייצב כדי להציל אותי מהלחשושים, מהאצבעות המצביעות, מהצחוק על חשבוני, אבל אני יודעת שהצפייה בסרטון השפיעה עליו בדרך שונה מאשר על האחרים.

לפני זמן לא רב הייתי שלו. אני יודעת שהוא מגונן בכל מאודו. פעם אחת הוא שבר את האף לבחור שמישש אותי במסיבה כשחשב שריקי לא שם לב. המזג החם שלו לא דומה לשום דבר שראיתי בעבר, וזו הסיבה שאני מוכנה להמר שהוא ראה רק אדום במשך כל הנסיעה למקום הזה. חלק מהעניין אולי מוזן מהאגו — הצביטה לראות אותי עם מישהו אחר — אבל יש יותר מזה. אכפת לו, והוא גם יודע שאני פגועה.

פגועה קשה, הפעם.

הטלפון שלו מצפצף, והוא מביט במסך מתוך החשכה. הוא צפצף בערך חמישים פעם הלילה, ואני לא צריכה לנחש מי מציק לו.

"אני מצטערת שגררתי אותך לכאן. אני יודעת שפול בטח כועס שעזבת," אני אומרת בשקט.

אני רואה את הצללית שלו כנגד אור הנאון שחודר לתוך החדר מהמנורה התלויה מעל השביל מחוץ לחלון החדר.

"זה בסדר. פשוט השארתי כמה דברים לא גמורים, ועכשיו הוא נדבק לתחת שלי בגללם. יש קצת... עומס."

עומס.

אני יודעת למה הכוונה, וליבי מדלג על פעימה בשל כך. המשמעות היא שהוא הסתובב ברחובות, מילא את הוראותיו של הדוד שלו וסיכן את עצמו. הבנתי את זה כשהוא פשט את חולצתו לפני המקלחת אתמול בלילה. לא רק ראיתי אקדח תחוב באחורי הג'ינס שלו, אלא גם קעקוע שלא הכרתי על גבו. עם העבודה המדויקת והצבעים העזים, חשבתי שציור הגולגולת האוחזת ורד מדמם בשיניה הוא מקסים וגם מחריד. מעל הציור נכתבו מילים שראיתי ושמעתי בעבר.

Justicia en la vida. Justicia en la Muerte — צדק בחיים. צדק במוות. סיסמתם של המעורבים ב'עסקי' המשפחה שלו.

כשראיתי אותה מונצחת על עורו, התברר לי עד כמה העמיקה המעורבות שלו איתם מאז שאנחנו היינו זוג. וכמה קשה יהיה לו להיחלץ משם, אם אפשרות כזו בכלל קיימת.

אני מחליטה לא לדבר על מה שסיפר כרגע אודות הדוד שלו. זה רק יסתיים בוויכוח, ואין לי כוח. במקום זה, אני שוכבת בלי תנועה, מנסה לשכנע את עצמי שהסיוט שהוא החיים שלי, לא אמיתי.

מייק לא אלכוהוליסט מוטרף.

אימא לא הסתלקה ושכחה ממני ומסקאר.

האנטר לא יושב בכלא.

ריקי לא עומד ללכת באותה דרך.

ואני לא בלגנתי כרגע את החיים שלי אפילו עוד יותר.

מתי אתעורר? מתי יסתיים החלום הרע?

"זה לא יקרה."

אני נבהלת כשריקי מבטא את שלושת המילים הללו, כאילו כדי להשיב על השאלה שלא ביטאתי בקול. ואז אני קולטת שהוא מדבר בטלפון.

"הבנתי בפעם הראשונה שאמרת את זה, וכבר אמרתי לך, זה לא מדאיג אותי."

לפני שאני מצליחה להבין על מה השיחה, היא מסתיימת.

"שוב פול?" אני שואלת.

ריקי משמיע אנחה ארוכה ואז עונה, "אלא מי?"

אני חשה אשמה במשך כמה שניות. הוא הרי עזב הכול כדי להיות כאן איתי. ואז אני נזכרת מתוך מה שלפתי אותו, ואני לא מרגישה כל כך נורא. לפחות כשהוא כאן, אני יודעת שהוא בטוח. השתיקה שמשתררת בינינו מתארכת, אבל היא לא גורמת לחוסר נוחות. לעומת זאת, אני סקרנית לדעת מה נכתב ברשת בזמן שלא הייתי דבוקה לטלפון שלי בדקות האחרונות. בדיוק לפני שאני נכנעת ובודקת...

"לא דיברנו על זה," אומר ריקי.

לוקחת לי שנייה כדי להבין שהוא מתכוון לסרטון ולכל מה שקרה בעקבותיו.

"אין הרבה על מה לדבר. פעלתי בניגוד לתחושת הבטן שלי, הורדתי את ההגנות שלי, ועכשיו אני משלמת על זה. פשוט מאוד," אני עונה.

אני רואה שהוא בוהה בתקרה בפנים חסרות הבעה.

"בפעם האחרונה שהנושא עלה, אמרת שאין ביניכם כלום. אני מבין ששינית את דעתך." קולו רגוע ונטול שיפוטיות.

אין דרך פשוטה להסביר. מה שאני יודעת בביטחון הוא שפישלתי. בענק. הייתי צריכה להיות חכמה יותר, לדעת לא להתנהג ככה.

ולכן אני מגיבה מתוך המקום ההוא.

"ווסט היה טעות שעמדה להתרחש מהיום הראשון. עכשיו אני יודעת ממה היקום ניסה להגן עליי, אבל בטיפשותי לא הקשבתי."

"את לא טיפשה. כולנו עושים שגיאות ומצטערים שאנחנו לא יכולים לקחת אותן בחזרה."

אני ממש מזדהה איתו בנושא הזה, אבל ברשימה שלי יש כל כך הרבה שגיאות שיכולתי בקלות להימנע מהן אילולא האימפולסיביות שירשתי.

תודה, אימא.

"אני לא מצליחה להפסיק לחשוב איך נתתי לו להיכנס לי לראש," אני מודה. "אחרי כל מה שהוא עשה, בכל זאת הכנסתי אותו פנימה."

אפילו אמירת הדברים מציתה מחדש את האש בתוכי. לא שהיא כבתה, אבל הצלחתי עד עכשיו לשמור עליה בשליטה.

הייתי שק החבטות המילולי של ווסט במשך חודשים, עצרתי את תגובותיי כי חששתי מהתוצאות שאעמוד בפניהן אם איאבק בו חזק מדי. ואז, איכשהו, נתתי לו לשכנע אותי שהוא אנושי, ושמתחת לכל הבולשיט הגברי המהורהר הזה, יש לב.

כל כך, כל כך טיפשה.

"אני רוצה שיכאב לו. כמו שהוא הכאיב לי."

הקול שלי גורם לי לחוש חוסר נוחות, כי אני בכנות לא יודעת מאיפה המשפט הזה מגיע. כאילו הרגשות שלי קיבלו צורה פתאום, הפכו למילים ויצאו מפי.

אני חשה שמבטו של ריקי נח עליי שוב, ואני נושמת בכבדות. "את לא מתכוונת לזה," הוא עונה.

אבל אני כן. אני כן מתכוונת לזה.

"זה מגיע לו."

"לא אמרתי שלא," ריקי עונה במהירות. "את יודעת שאני איתך בדבר הזה. אני רק אומר שנקמה היא מדרון חלקלק. תאמיני לי."

בעבר זה אולי היה משנה לי, אבל כרגע, זה באמת לא מזיז לי. מעולם לא חשתי כל כך מחוללת, מלוכלכת. ווסט גרם לזה. הדמעות שוב מגיעות ונמאס לי לבכות. הן לא מתקנות דבר, אבל בלי קשר, לא נראה שאני מסוגלת להפסיק.

ריקי קם ואני עוקבת אחריו במבטי כשהוא הולך אל הצד השני של המיטה, ואז המיטה חורקת והמזרן שוקע תחת משקלו. חמימות מגעו כעבור רגע גורמת לעיניי להיעצם, היא כל כך מוכרת. חומו מקל מעט על הבדידות.

כך תמיד היה.

"את יותר טובה ממנו. יותר טובה מרובנו," הוא מתעקש. "דברים מלוכלכים כמו נקמה הם יותר הסגנון שלי."

אני צוחקת מהבדיחה ומתקרבת אליו מעט יותר כשזרועו מחליקה סביב מותניי.

"אף פעם לא מאוחר ללמוד טריקים חדשים," אני עונה לו.

"לא, את אחת מהטובים. אל תיתני לטעות של מניאק אחד לשנות אותך." הוא משתתק ואני שוב חשה בכובד מבטו. "בעצם... טעות של שני מניאקים."

אני יודעת שהוא מדבר על עצמו, יודעת שהוא מתכוון לכך שסגנון החיים שלו היה מה ששם קץ ליחסים בינינו.

בלי מחשבה, אני מניחה את ידי על ידו המונחת על בטני.

"איך אתה תמיד יודע מה להגיד?"

הוא צוחק בשקט ונשימתו מזיזה קווצות מהשיער שנח על עורפי, ואז מגיעה הצמרמורת בעמוד השדרה.

"אני רק אומר את האמת," הוא מסכם.

אני מהרהרת אם דבריו נכונים בצורה גורפת או רק מזווית הראייה שלו. אף פעם לא ראיתי את עצמי כ'אחת מהטובים', בעיקר כי המורשת המשפחתית שלי לא בדיוק איכותית.

התפוח לעולם לא נופל רחוק מהעץ, נכון?

"תנסי לישון," הוא אומר בשקט, שולף את הטלפון שלי מבין אצבעותיי.

משקלו מונח עליי לרגע כשהוא שולח את ידו להניח את הטלפון על שידת הלילה, ומוחי נכנס למצב של נוסטלגיה בהילוך גבוה. ריחו, מגעו. היינו טובים יחד פעם, ואני לא מצליחה לגרום לעצמי לשכוח את זה, למרות כל המאמץ שהשקעתי בכך.

הוא מתמקם מאחוריי ואני מרגישה משהו שלא היה לי מזה זמן מה. מאז שאימא נעלמה, מאז שהאנטר נלקח.

שלווה.

ו... היא הייתה חסרה לי.

"תישני," הוא אומר שוב, ומפהק.

אני מרימה את ראשי וזרועו מחליפה את מקום הכרית שלי, ואני כבר מרגישה שאני נרגעת. נראה שאני זקוקה לזה, זקוקה לו.

"תודה רבה שבאת," אני נושמת על עורו. "אין הרבה אנשים שהיו מוכנים לעשות את זה למעני."

נשיקה רכה על כתפי מגיעה לפני המילים, ההצהרה שאני יודעת גם אם לא יגיד אותה בקול.

"אני תמיד אבוא אם תקראי."