המנזר 2: הנביא

פרק 1 דליילה

עוד טיפת מים. אני נרתעת.

טיף, טיף, טיף.

קולות. קולות אנושיים מרוחקים, אבל אין בהם שום היגיון. במיוחד מאחר שאני יודעת שאלה ממש לא בני אנוש, אלא מפלצות.

טיף.

אני יודעת שטיפת המים מגיעה, ובכל זאת מתכווצת.

כמה זמן אני כבר כאן? במקום הזה אין זמן, לפחות לא זמן שאני יכולה למדוד. בטח עבר יום אחד לפחות, אולי יומיים. השתנתי על עצמי יותר פעמים משאני יכולה לספור, אבל לפחות לא עשיתי את הדבר השני... עדיין.

הידיים והרגליים שלי קשורות, ראשי כבול ללוח, הפה שלי חסום במחסום שקשור בשרשרת הדוקה. ככה לפחות אני חושבת. ראיתי אותה לפני שהאור כבה ונשארתי בחושך מוחלט כל־כך שאני תוהה אם נקברתי בעודי בחיים.

אני לא יכולה לסובב את הראש. אני מוחזקת בדיוק מתחת למים המטפטפים. החלק האחורי של הקרקפת שלי נרדם מזמן, ואני תוהה אם הוא יהיה שטוח כשאצא מכאן. אם אצא מכאן.

טיף.

"פאק!" אני צורחת אל תוך מחסום הפה, אבל הצליל לא מגיע לשום מקום. בדיוק כמוני. התנועה היחידה במקום הזה היא ההתזות הקצובות על מרכז המצח שלי, הטיפות שמתגלגלות על הרקות שלי, ממלאות את אוזניי וממשיכות אל שערי ספוג הזיעה.

אני עוצמת עיניים בכוח, אבל אז אני רואה אותו. אדם. הוא תפס אותי והביא אותי אל תא העינויים הזה. אני לא יודעת מה קרה לאחרות שניסו לברוח איתי, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שקורה לי עכשיו.

טיף.

אדם מופיע שוב בעיני רוחי, דוחף אותי לחלק האחורי של טנדר לבן ואוחז בי באחיזת ברזל בזמן שאיש אחר מסיע אותנו.

"הם יכאיבו לך." הלחישה שלו באוזני הייתה עדינה להפתיע, אף שאחז בי בנינוחות אכזרית. "אבל אל תישברי. תבטיחי לי שלא. אל תיתני להם לרמוס ולהרוס אותך." הוא נאנח והידק את האחיזה שלו בי. "הייתי נותן לך ללכת, שֵׂיָה קטנה. אם הייתי לבד שם ביער. הייתי נותן לך ללכת. אפילו שהייתי מתחרט על זה, אפילו שזה היה הורג אותי במיליון חתכים קטנטנים."

רעדתי בזמן שהטנדר קירב אותי לגורל אפל עוד יותר. הקול קפא בגרוני ובקושי הצלחתי לעבד את הדברים שאמר, ובטח שלא להגיב עליהם.

"אני אחכה." הוא נישק את שערי כשעצרנו מול בניין בטון שלא היו בו שום ייחוד או חלונות, וכפי שגיליתי מאוחר יותר גם לא תקווה. אדם עמד בפתח כשמישהו תפס אותי מאחור וגרר אותי אל הגיהינום החדש הזה כשאני בועטת וצורחת.

מאז אני כאן. בלי אוכל. בלי מים, פרט לזרזיף מקרי שמצליח מדי פעם לעבור את מחסום הפה שלי – ואולי זה בעצם לא מקרי. כמה זמן אפשר לשרוד בלי מים? נראה לי שהייתי אמורה ללמוד את זה בקולג'. אולי למדתי ושכחתי.

אני מנסה לישון, כדי לטשטש קצת את קיומו של המקום המסויט הזה.

טיף.

כל נתז קר מעיר אותי בבהלה.

אדם. אני רואה את פניו. הבזקים שונים בכל פעם שההכרה חוזרת ומכה בי. הפעם הראשונה שראיתי אותו בלילה של המדורה – הדרך שבה עיניו הכהות טרפו אותי ולקחו ממני הרבה יותר משהתכוונתי לתת. המשקל שלו מעליי. מגע שפתיו על עורי. הרמז לאנושיות מתחת למפלצת.

טיף.

אבל רק מפלצת הייתה מובילה אותי אל המקום הקודר הזה. הייתי טיפשה כשחשבתי שהוא יותר ממה שהוא באמת – בנו של הנביא. בשבילו אני רק שֵׂיָה לעולה. זה הכול. "לאן נראה לך שאת הולכת, שֵׂיָה קטנה?" קולו דוקר את אוזניי, ואני מתאמצת לראות בחשכה שסביבי. אבל הוא לא כאן.

צרחה מפלחת את האוויר, ואז גוועת. צלילי עינויים באים והולכים כמו יתושי קיץ, נוחתים ועוקצים ואז נעלמים לדרכם.

המחשבות שלי מתערבלות וקורסות, צונחות לתהומות הייאוש. הבזקי זיכרונות ניצתים בראשי כמו חומר בערה. איב נתפסה לפניי. סוזאנה הייתה תקועה מעל הגדר, והתיל הדוקרני נאחז בה למרות כל מאמציה להשתחרר. אבל אולי שרה הצליחה לברוח. וגם צ'סטיטי. היא כמעט הגיעה למעלה כשאדם מצא אותי ומשך אותי הרחק מהחופש. להבה של תקווה ניצתת ואז... טיף. האור הכתום גווע תחת משקל המים.

אני שטה בים אינסופי, ישנה רק עד לבוא הגל הבא. אבל אני לא יכולה להגיע אליו. לא משנה כמה פעמים האוקיינוס העצל לוחש לי ומבטיח לי מנוחה, הוא לא יכול לספק לי אותה. לא כאן, בחושך החונק עם טיפות המים הנוכחות תמיד. מי ידע שדבר פשוט כל־כך יכול לשגע בן אדם? צחוק יבש נתקע בגרוני כשאני שוקלת לכתוב לכנסייה השמיימית מכתב תלונה חריף על טכניקות העינוי שלהם. הצחקוק הופך לבכי, אבל אני לא יודעת אם מה שמרטיב את עיניי הוא דמעות או טיף־טיף־טיפות המים.

אין שום טעם לנסות לחלץ את ידיי הקשורות, אבל אני עושה את זה לפעמים, רק כדי לעורר קצת את גופי. מעלה הזרוע שלי כואב במקום שממנו שלפתי את שבב המעקב. אבל התחושה מוזרה, כאילו הם תפרו את החתך. אני לא מצליחה להיזכר במה שקרה מייד אחרי שגררו אותי הנה. אני זוכרת רק את החדר הזה, את החלל הריק והאפל הזה.

אני תוהה אם כבר החדירו לי שבב מעקב חדש. לא שהם זקוקים לו. אני בבית הכמורה ולעולם לא אצא מפה.

עוד רעשים. אולי צעדים? אני נדרכת לקראת הצליל בתקווה להקלה כלשהי. אולי אדם הגיע סוף־סוף לקחת אותי!

אני שומעת חריקה ואור מסתנן פנימה.

אני ממצמצת שוב ושוב, ועיניי צורבות כשהן מסתגלות לחשכה הלא ממש מוחלטת.

"תביאי אותה." קול של אישה.

ידיים גסות תופסות במותניי, ואני נאנחת כשהלחץ מתרופף. השרירים שלי מגיבים בכאב כשמישהו מושך אותי לישיבה. השפחה הראשית, גרייס, פניה חבויות בצללים, משחררת את ידיי בזמן שמישהו אחר מסיר את מחסום הפה. אני מלקקת את שפתיי ולשוני שורטת כנייר זכוכית. אני מנגבת את המים מהרקות ומאוזניי ואז מוצצת אותם מאצבעותיי. מעולם לא טעמתי משהו מתוק כל־כך, אני בטוחה בזה.

מישהו אוחז בי בכוח ומושך אותי מעל השולחן ואל המסדרון. רצפת הבטון קרה ורטובה תחת כפות רגליי. גרייס אוחזת בזרועי האחרת ושתי השפחות מוליכות אותי על פני חדרים אחרים שדלתותיהם סגורות ומאחוריהן מסתורין לא נודע. אני בקושי מצליחה לזקוף את ראשי, ונדמה שכפות רגליי שכחו מה לעשות.

לשפחות לא אכפת, והן גוררות אותי בכל פעם שאני מועדת עד שאנחנו מגיעות לדלת פתוחה בקצה המסדרון. הן נושאות אותי פנימה ומטילות אותי על הרצפה לרגלי הנביא. שטיח דק חוצץ ביני לבין רצפת הבטון, והנביא יושב בכורסה מרופדת בצבע ארגמן עשיר. אני ממצמצת אליו. הוא מחייך אליי בנדיבות ומסמן לשפחות להסתלק. הן סוגרות את הדלת מאחוריהן.

"ילדתי היקרה." הוא מושיט יד ומרים בעדינות את סנטרי כך שאני חייבת להביט בעיניו. "מה עשו לך?" הוא בוחן את פניי ואז מניח למבטו לשוטט נמוך יותר. הבעה זעופה מתפשטת על הקמטים שמסביב לפיו. "גרייס!" הצעקה שלו מקפיצה אותי.

הדלת נפתחת מאחוריי. "כן, הנביא?"

"לא אמרתי לך לנהוג בבת האלוהים העדינה הזאת כבנקבה מקודשת?" הוא נובח.

"כן, הנביא."

"הביאי לה מים ואוכל מייד!"

זו הצגה. אין שום אפשרות אחרת. הוא בהחלט מודע למה שקורה לי במקום הזה. הוא הכניס אותי לכאן. הוא היה יכול לשחרר אותי אם היה רוצה.

"כן, הנביא." כעבור כמה שניות גרייס מציבה מגש על השטיח לידי. פירות, מים, כריכים קטנים חתוכים למשולשים – הכול נמצא שם כדי לפתות אותי. וזה עובד. אני לא יכולה להפסיק להושיט יד אל האוכל, אף על פי שאני יודעת שהוא מורעל.

"את המבורכת מבין הבתולות שלי, דליילה. נבחרת. יקרה. אהובה מכולן." הוא מלטף את שערי כשאני מרימה את כוס המים ושותה לרוויה. "לא יותר מדי." הוא מניח את ידו על בסיס הכוס. "לא כדאי שתקיאי. נסי כמה ענבים."

אני לוקחת אחד, אף שאני יודעת שהוא מורעל. אף שאני יודעת שזאת רק אחיזת עיניים. אבל אני רעבה כל־כך עד שלא אכפת לי. הגוף שלי לא מאפשר לי להתנגד. אני טורפת חופן ענבים ואז שותה עוד מים, וכל אותו זמן הנביא מלטף את שערי.

"אני יודע את ליבך, יקירתי. אני יודע שבשום אופן לא היית מנסה לעזוב את המנזר המגונן אלמלא הנחש שגרם לך לתעות בדרכך."

אני שותה עוד ואוכלת כריך. אני מרגישה שבתוך הכריך יש קשת בענן, אבל אני לא רואה אותה אלא רק מרגישה את האנרגיה שלה. עם כל נגיסה אני מתמלאת בצבע.

"היא תיענש ותטוהר עד שהנחש יצא מליבה." הוא מחייך אליי מלמעלה, ואני לא מצליחה שלא לחייך בתגובה.

"את מוגנת, דליילה. אני אגן עלייך מכל רע. האל העניק לי אותך כמתנה קדושה, ואני אוקיר אותך לעד."

אני מהנהנת, כי מה שהוא אומר נכון. האור בקצות אצבעותיו מלמד אותי שהוא באמת נביא. וגם האוכל נותן לי אור. והכול בזכותו.

"תודה, הנביא." אני מניחה את ראשי על ברכיו והוא מלטף את גבי.

"את בדרך הנכונה." הוא דוחף עינב נוסף לתוך פי, אצבעותיו מתמהמהות על שפתיי הסדוקות. "האל מרוצה ממך."

"הכול בזכותך." דומה שהענבים רוקדים על הצלחת, מתפקעים מרוב אנרגיה חיובית. אני קוטפת חופן נוסף, מקנאה בתנועה ובבוהק שלהם.

"עליי ללכת, יקרה שלי." הוא קם, ואני נאחזת בידו. "אבל אחזור לבדוק מה שלומך." הוא רוכן אליי ומנשק את קצה ראשי.

"תישאר," אני מתחננת ומנסה לאחוז ברגלו.

"בקרוב, בתי. אראה אותך שוב בקרוב מאוד." הוא יוצא ולוקח איתו את האנרגיה הצורבת.

האור מתעמעם כשהוא איננו, ואני רוצה ללכת בעקבותיו אבל נשארת נטועה במקומי. אני לא יודעת כמה זמן אני נשארת שם וחושבת עליו עד שהדלת נפתחת.

גרייס ניצבת שם עם שפחה נוספת, שתיהן אוחזות באלותיהן.

נדמה כי הצרחות שלי בוקעות מפיה של מישהי אחרת כשאני נגררת בחזרה אל החשכה שאין לה קץ.