המסע המשותף

 Hamasa_Hameshutaf-8 10:07. אלונה

אני לא יכולה להגיד שהופתעתי, ידעתי שחלק מהעסקה זה משחקים, אבל עדיין משהו במילה הזאת דחה אותי. אולי חוסר החשק לשחק, אולי בגלל שהשארתי מאחורי שתי ילדות קטנות שלא שיחקתי איתן הרבה זמן. כמה רגשות אשם יש לאמא בגלגול אחד, תמיד מרגישה לא מספיק טובה. התבוננתי באנשים סביבי, יושבים במעגל כל כך אינטימי ועם זאת כל כך זרים. לבשתי את המסכה וחייכתי. החיים לימדו אותי להיות "נחמדה" אוטומטית, בלי להרגיש את זה בכלל.

התנתקתי לרגע. שמעתי את קולה של טלי ברקע, "לפי סדר הישיבה כל אחד אומר מספר מאחת עד עשר." לא עברו 30 שניות והגיע תורי. עניתי בלי לחשוב, "שבע," ברגע שחלפו על פנַי. "עכשיו בלי סדר, נספור עד עשר, אבל אם שניים אומרים יחד את אותו המספר, מתחילים מההתחלה. בואו ננסה להרגיש אחד את השני לרגע, אם נצליח — יקרה קסם ותחושו אותו בגוף שלכם, כמו שהבטחתי."

התחלנו. הרגשתי לפתע דרוכה, ממש יוצאת מעצמי כדי להקשיב למה שאחרים אומרים. "ארבע" — אמרנו יחד אני ועוד בחור אחד בשם הראל. גבר נאה בסביבות גיל 40, שבכל סיטואציה אחרת הייתי עושה לו עיניים. "אוישששש," נפלט לנו יחד וכולם חייכו. "אחת" — התחלתי במרץ, באינסטינקט של מנהלת משאבי אנוש שמזהה ברגע תבניות של אנשים: הטיפוס המהיר, ההוא שחושב בשבלונות, הביישן. הגענו כמעט עד עשר ונהיה שקט, מין מתח חשמלי כזה. נזכרנו שכיף לשחק. טלי עצרה אותנו ואמרה, "מרגישים את המתח הזה? זה בדיוק הקסם שדיברתי עליו קודם, ההתחלה שלו. ההרגשה הזאת שיש ביניכם מעין שדה אנרגטי שמשיגים אותו יחד בקבוצה, והוא כמו תקע שמכניסים לחשמל והמערכת מתחילה לפעול."

לא הבנתי בכלל על מה היא מדברת, אבל ה"יחד" הזה הדהד לי בראש.

הזיכרון הראשון שעלה בי היה הרגע ההוא שעמדתי שם לבד ברחוב אחרי "השיחה" עם הרופא, סביבי מיליון אנשים ואין איש. בעצם אולי לא הייתי לגמרי לבד, בראשי היו איתי שתי ילדות קטנות ואיש אחד, אבא שלהן, זה שחשבתי פעם שאני שונאת. פתאום קלטתי שאף פעם לא שנאתי אותו באמת, ובעיקר שלא מגיע לו שאשנא אותו. אני לא באמת יודעת איך לשנוא. היה קר בחוץ, אבל זה היה כלום לעומת הקור שהתפשט לי בפנים. התחלתי להריץ בראש את נאום ההודעה על המחלה שלי, חוצה רמזורים על אוטומט. "תראו, הייתי אצל הרופא..." רואה את הבנות רבות על איזה משחק ואת בעלי בוהה בטלוויזיה בסרט. ניסיתי שוב, "אתם יודעים מה קרה?"

לא, זה לא יעבוד. ניסיתי עוד כמה אופציות אבל כולן נכשלו. פעם ראשונה שלא הרגשתי כצופה בסרט של החיים שלי אלא הגיבורה שלו, וזה בכלל לא הסרט שרציתי להיות בו. מעולם לא אהבתי טרגדיות. יצא שכשהגעתי הביתה פתחתי את הדלת בתנופה, כולם נעמדו שם מולי באמצע תנועה כאילו מישהו עשה להם פְריז — "יש לי סרטן," הכרזתי. הם הסתכלו בי בהלם. נשברתי. בכיתי כמו נהר. לא פשוט להיות גיבורה.

עמדנו במעגל. "כל אחד מספר על המחלה שלו בקצרה וצריך לתת לה ביטוי בצליל ובתנועה," טלי הסבירה. "אחרי שסיפר והדגים, הוא צריך להשליך אותה לאש, לתוך להבות המדורה הדמיונית שנמצאת במרכז הקבוצה. כולם ביחד חוזרים על הפעולה שלו, מחקים אותו במדויק." אוף, הלוואי שזה היה כזה פשוט, חשבתי לעצמי וניסיתי להרגיש אותה, איך בדיוק היא נראית ונשמעת, המחלה הזו שלי.

"שירה, בת 37, נשואה, אמא לשני ילדים מקסימים. אני חולה במחלה אכזרית חשוכת מרפא — מחלת הדיכאון," סיפרה לנו אישה מתולתלת, יפה מאוד, שנראית עייפה מהחיים. בגיל הנפשי, אם היה כזה דבר, היתה כבר לפחות בת שלוש מאות. היא דיברה על המחלה כאילו זו סצנה מסרט דרמה: "אחרי הלידה האחרונה זה קרה, לקח לי זמן להבין שזה קורה. בהתחלה עוד תפקדתי בבית ובעבודה בחוסר חשק מוחלט, כשאין טעם לכלום, עד שהגעתי למצב שאין מה שמרים אותי מהמיטה." שירה עשתה תנועה עם הידיים של הוצאת המחלה דרך הפה. תנועה שהזכירה יותר ליצן ששולף מהפה שלו שרשרת של מטפחות. כולנו כאחד עמדנו ועשינו את אותה התנועה. זה העביר בי צמרמורת. כמו שירה, ממש רציתי "להקיא" מתוכי את המחלה.

את ההחלטה לעבור את הניתוח קיבלנו, בעלי אריק ואני, מהר מאוד. לא היתה ברירה.

ביליתי שעות מול המראה, שנאתי את הדמות הפתטית שהשתקפה שם וריחמתי עליה. איחלתי לעצמי שלעולם לא אתקל שוב במראות, שאשכח איך אני נראית. מראה מראה שעל הקיר, מי הכי מכוערת בעיר... תפסתי את הדבר הראשון שמצאתי, במקרה זו היתה תיבת מתכת קטנה שקיבלתי מאמא של בעלי לפני החתונה. זרקתי אותה על המראה וניפצתי אותה בלי רחמים. נפלתי יחד עם השברים בבכי על הרצפה.

"את יפה," הוא אמר לי. סירבתי להאמין. "איך לעזאזל אישה בלי חזה יכולה להיות יפה?" צרחתי עליו בתוכי. "את האישה שלי ואני אוהב אותך תמיד," הוא המשיך ואני רק רציתי להיעלם, שיפסיק להסתכל עלי כבר, שיניח לי. "אני צריך אותך," אמר. חבל שאת המראה הזאת שהוא משקף לי אני לא יכולה לשבור. הלוואי שהיה לי אומץ לקום ולנפץ לו אותה בפרצוף. נשארתי מכורבלת בתוך עצמי, נעלמת בתוך השחור הגדול שמציף אותי. כמעט הצלחתי לשכוח שיש שם עוד מישהו אבל הוא לא הפסיק לחוג סביבי, לאסוף את השברים. "תחשבי על מחר, תחשבי על העתיד שלנו ושל הבנות, תחשבי עלינו כמשפחה." לא יכולה לחשוב על אף אחד, המחלה הזאת כמו רעל, מחלחלת בתוכי ומתפשטת, מרעילה אותי ואת כל הסביבה. הוא לא יכול להבין את הפחד ואת האימה שאוחזים בי. לא מאחלת לאף אחד שיבין.

עצמתי את העיניים ורציתי לזרוק למדורה את אלונה הזאת. אלונה שלא מצליחה להתגבר על הרעל, שרק רוצה לשבור הכול לרסיסים. בלי להתכוון יצאה מתוכי צעקה, בכל הכוח, מתוך הנשמה. רוצה להאמין שזה אפשרי, שזכותי, שמותר לי, שאני יפה. לא עברה שנייה של בדידות ומיד שמעתי את ההד באולם צועק אחרַי, כולם זורקים אותה יחד איתי למדורה. הרגשתי שמשהו זז שם בלב, טיפה של חום מתפשטת ומפשירה את הקור הפנימי. שמחתי שאני מצליחה להרגיש אותו שוב, פועם בי, חי בי מחדש.

"עכשיו המדורה הזאת צריכה להפוך ללב הפועם של הקבוצה," טלי אמרה כאילו עשתה רנטגן למחשבותי. "קחו את הלב הזה, תעבירו אותו ביניכם, וכל אחד יאמר באיזו הרגשה הוא היה רוצה שהאחרים יצאו מהמסע."

הרגשתי פער עצום, כאילו שכבת זכוכית עבה מפרידה אותי מכולם. בקושי הצלחתי לשמוע מה הם אומרים, כמו תינוק שעוד לא מבין באיזו מציאות הוא נמצא. מצד שני, הרגשתי שמשהו חזק קורה לי.

"אני מאחל לקבוצה שתרגיש ביטחון," אמר אחד מזוקן, ואני כבר הספקתי לשכוח על מה היתה השאלה. "מה השאלה שוב?" ביקשתי לחזור, מבולבלת נורא. "עם איזו הרגשה היית רוצה שהאחרים יצאו מהמסע," המזוקן ענה והביט בי ביהירות.

"תודה," השבתי, מתאמצת למצוא קצה של חוט שיחזיר אותי חזרה לשיחה.

"אני מאחלת לכולנו שנצא מפה מחוזקים ושמחים, כי בלי שמחה אי אפשר להבריא," אמרה זו שישבה לידי, ובקולה הנעים הרגשתי נחמה.

"אני מאחלת שהלב הזה ימס את השריון ולא נרגיש יותר לבד," יצאו ממני מילים שלא ידעתי שהיו שם בכלל. איזה מזל, הצלחתי לא להישמע חריגה. רוצה להאמין לו, לקול הזה שדיבר מתוכי, אבל הספק שהתרגלתי לחיות איתו לא ויתר לי כל כך בקלות.

"את יכולה עכשיו להניח את הלב במרכז המעגל," טלי אמרה בטון שקט ובטוח, כמו מרוכזת בניתוח לב פתוח. זה תפס אותי לא מוכנה, עם לב דמיוני ביד, כשלא ברור לי מה בדיוק אני מרגישה כלפיו. "זה הלב של הקבוצה, הוא מסמל את רמת הקשר בינינו. נחזור אליו ונבדוק בכל שלב עד כמה אנחנו מרגישים מחוברים. הלב המשותף שלנו יפעם ויחיה את הקבוצה כל הזמן." הדרמטיות בקולה והאחריות שניתנה לי גרמו לי להניח אותו ברגישות, כמעט כאילו היה לב אמיתי. לא ממש מאמינה שזה יכול לקרות.

זה החזיר אותי לגיל 3.

"בואי נכין עוגה," אמא אמרה בהתלהבות שלא מעוררת ספקות. "אבא יחזור בעוד שעה מהמילואים ואני רוצה שנעשה לו שמח." למרות שילדה בת 3 לא יכולה להבין את גודל המעמד, נסחפתי אחריה בהתרגשות והערצה מלאה. קישטנו את הבית ותלינו שלט גדול על דלת הכניסה: "ברוך הבא, אבא גיבור". אני זוכרת את זה, כי זה היה התפקיד שלי. הבית היה מלא בניחוח של בישולים. שתינו לבשנו את השמלות הכי חגיגיות שבארון. בזמן שערכנו את השולחן הדלת נפתחה, ולרגע היה נדמה שהזמן נעצר מגודל הציפייה וההתרגשות. קפצנו ממקומנו בריצה, "אבאאא," רצתי לפני אמא בלי להתבלבל וזינקתי לזרועותיו. היה לו ריח שדומה לריח של קומזיץ, אבל לא בדיוק. הוא דקר אותי עם הזיפים שגידל כשנתן לי נשיקה. לא עברה שנייה והוא כבר הוריד אותי חזרה לרצפה. "כמה חיכינו לך, איך עברה הנסיעה?" אמא אמרה לו וחייכה. אבא לא הצליח לחייך חזרה. "אני עייף." הוא סקר את הבית בעיניו. "למה הבית מבולגן?" הוסיף, ולא באמת חיכה לתשובה. "אתה רעב? יש המון אוכל, גם הכנו עוגה..." אבא כבר נעלם בתוך המסדרון וסגר את דלת האמבטיה אחריו.

קפאתי שם. ברגע הזה בדיוק הלבשתי על הלב שלי שכבת קרח דקה, שהלכה והצטברה עם השנים והפכה לשכבה אטומה וקשה, בלתי בקיעה. כבר אז הבנתי שלא כיף פה. זאת אומרת בבית, שהיה אז כל העולם שלי. כשאמא דיברה עם אבא, הוא תמיד עשה משהו תוך כדי, כמו לחתוך סלט או להזיז את הספה ממקום למקום. העיקר שיהיה משהו לעשות עם הידיים ולהניח עליו את העיניים במקום על אמא. כשהוא היה מדבר אליה, היא היתה תמיד מחווירה והעיניים שלה היו נאטמות. היה בבית מין שקט כזה, כמו הר געש מבעבע ומסריח שלא מתפרץ. כמה פעמים רציתי שכבר יתפרץ. אבל אני רק הצטמצמתי יותר ויותר, רק כדי לא לייצר מהומות. בכל זאת תמיד בחרתי בשקט על פני התפרצות. ככה זה מהגֵנים כנראה. היתה לנו טלוויזיה שהפכה להיות מרכז העולם שלי. ראיתי הכול מהכול, ממצוירים ועד פופוליטיקה. יכולתי לשבת מולה שעות עד שאבא או אמא היו מפסיקים אותי. גם אחר כך, כשכבר הלכתי לגן, התרגלתי לצפות בילדים ובגננת כאילו הם הטלוויזיה שלי. תמיד יותר צופה מהצד מאשר משתתפת פעילה.

11:55. טלי

ראיתי עליהם שהם צמאים להפסקה. אלונה בכלל נראית מוצפת במחשבות. זו תמיד דילמה בשבילי כמנחה — לתת להם את מה שהם רוצים, או את מה שצריך בשביל להמשיך את התהליך. כמו אמא גאה אני יכולה לומר בביטחון שהם התחילו את הצעד הראשון, וזה קשה. אני רואה כמה זה קשה להם, ממש מרגישה את המאמץ. מצד אחד הם נפתחים לאט־לאט, מצד שני מגיע הקושי וכל אחד מנסה לברוח חזרה לתוך עצמו, לקונכייה המוכרת. אני תמיד מתלבטת מה המינון הנכון בשביל הצעד הבא.

12:00. אלונה

הפסקה. מי לא אוהב הפסקות. "אצלנו בהפסקות יש משהו מיוחד, 'הפסקה פעילה'," טלי הדגישה את המרכאות. "היא פעילה כי אנחנו לא מפסיקים לשמור על הקשר בינינו," הודיעה לנו בנחרצות, ואני רק חשבתי מתי כבר אוכל לברוח לאיזו פינה ולהתקשר הביתה, אבל הבנות עדיין לא חזרו. 12:00 בצהריים, רציתי לנוח, להתאוורר קצת. "המשימה שלכם בהפסקה היא להכיר מישהו חדש שעוד לא דיברתם איתו. ניפגש כאן שוב בעוד רבע שעה." אני כמעט בטוחה שיצאתי משם ראשונה.

"נעים מאוד, אני נעמי," ניגשה אלי מישהי עם מטפחת על הראש. קשה לנחש איזה שיער היה לה לפני. "ריגשת אותי מאוד קודם במדורה. לא ידעתי בעצמי איך לבטא את המחלה שלנו ונתת לי כוח. כבר שם רציתי לומר לך תודה — אז תודה." נעמי עמדה בביטחון כזה, שבכל מצב אחר לא הייתי חושבת שצריך לתת לה כוחות. "היי, אני אלונה, ואני חייבת להגיד שאני עדיין לא יודעת מה אני עושה כאן," אמרתי במבוכה.

חזרנו לחדר הסדנאות. "גישות שונות מצדדות בחשיבה חיובית ובאופטימיות," טלי אמרה בנועם והכניסה אותנו חזרה לאווירה הקבוצתית. "המוטו שלהן פשוט: תחשבו שיהיה טוב, ויהיה טוב. האמת — לא ברור אם מדובר בטרנד חולף או בתופעה מוכחת שהולכת וצוברת תאוצה, מה שכן ברור הוא שאי אפשר להתעלם ממנה." הקשבתי, למרות שזו כמובן לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. "אחד החוקרים בתחום, פרופ' מרטין סליגמן, מסביר שעד היום הפסיכולוגיה התמקדה במחקר של מחלות ושמה את הבעיה במרכז. הוא, מנגד, בחר שלא להתמקד בבעיות אלא להעצים את הכישורים הטובים והתכונות החיוביות של אנשים וקבוצות, ודווקא ככה לשפר את איכות החיים שלהם. למעשה, הוא טוען שכדי לחיות חיים מאושרים וטובים יותר, האדם צריך להיות אופטימי." איזה מזל שהיא אמרה את זה עכשיו, כי אחרת אין סיכוי שהייתי מבינה מה הוא בדיוק רוצה, הסליגמן הזה.

"חוץ מזה, כבר ידוע היום שלמחשבה יש כוח גדול עד כדי כך שהוא יכול לשנות את המציאות. פרופ' רוברט ג'אןלמשל, השקיע יותר מעשור וערך אלפי ניסויים כדי לברר עד כמה כוח המחשבה באמת יכול להשפיע. באחד הניסויים המדהימים שלו הוא ביקש מאנשים להסתכל על מחשב שהציג באופן אקראי את הספרות 0 ו־1 על הצג. הוא ביקש מהם לרצות שהמספר 1 יופיע בתדירות גבוהה יותר מה־0, וזה בדיוק מה שקרה! המספר 1 הופיע יותר פעמים רק בזכות המחשבה שלהם! המחשבה שינתה את המציאות.

"אז מה אני רוצה להגיד בעצם? כולנו מבינים את החשיבות של כוח המחשבה ואיך המחשבה החיובית יכולה להשפיע לטובה על החיים שלנו. השאלה הגדולה שנשאלת עכשיו היא רק איך עושים את זה." כולם נראו קצת מבולבלים, לא בטוחים מה היא רוצה בדיוק, אבל כמו תלמידים טובים לבשנו ארשת פנים מתעניינת.

"בואו ננסה לעצום עיניים למשך חמש דקות ולהחזיק מחשבה חיובית בפועל. כשיעבור הזמן אני אתן לכם סימן ונחזור למעגל לברר ביחד איך היה לנו."

פתאום השתרר שקט, כאילו קרה משהו למחשבות ברגע שכולם ניסו בו־זמנית להתבונן בהן. לקחתי נשימה עמוקה, מוכנה לתת לזה צ'אנס. אולי זה בכל זאת אפשרי והמחשבה המרעילה שלי תשתתק. לא עברה שנייה ושמעתי אותה קופצת: "נו באמת, על מי את עובדת?..." "תהיי בשקט," כעסתי עליה. איזה באסה, כבר מחשבה ראשונה פסולה. אוקיי, שינסתי מותניים, מרגישה קצת יותר בשליטה על הילדה הרעה, מוכנה לנסות שוב, אבל מיד שמעתי את החרדות מציפות אותי בתוך השקט הזה, כמו רוחות רפאים חמקמקות. "אבל מה יהיה?!" ריחפה אחת מעלי ונעלמה. "מה עם הבנות, איך הן יסתדרו בלי אמא?" הגיחה עוד אחת אכזרית. "מה עם בעלך, את באמת מאמינה שיסתדר לבד?" קפצה השלישית וברחה. "אלוהים, איך אני נשארת פה חמישה ימים בלי לברוח בצרחות?! חמש דקות בטח עברו כבר, לא? עאלק מחשבה חיובית. כן, בטח."

"מי הצליח להחזיק מחשבה חיובית?" טלי החזירה את הכדור לקבוצה.

"אני חייבת לומר שמאוד השתדלתי ואפילו זרקתי את עצמי לרגעים יפים מהחיים, אבל לא הצלחתי להישאר שם יותר מכמה שניות," איילת הדקיקה אמרה, קצת נבוכה.

"על מה את מתנצלת?" שלומי ענה לה. "לא עברו עשרים שניות וכל מה שחשבתי עליו היו הכאבים הנוראים שמטריפים לי את הראש. אני לא מבין איך אפשר בדיוק לחשוב חיובי כשכל הגוף שלך קורס." הרגשתי הקלה, אני לא לבד. כולנו בסרט הזה יחד.

"אל תרגישו רע, זו באמת משימה לא פשוטה, אולי אפילו בלתי אפשרית," טלי ניסתה לנחם, אבל הדר הקשתה ושאלה: "מה זאת אומרת בלתי אפשרית? הכול אפשרי. זה רק תלוי בכמה אתה רוצה."

לא היה מזיק לי לאמץ את המחשבה החיובית בבית שלי, בעיקר סביב השולחן המשפחתי.

"בואי לשולחן!"

"אני לא רעבה."

"לא שאלתי אותך אם את רעבה. אנחנו בארוחת ערב משפחתית, אני מבקש שתבואי לשבת איתנו עכשיו." חשבתי שהוא קצת תוקפני ושזו לא בדיוק הגישה החינוכית שהייתי רוצה שניתן לבנות שלנו, אבל שתקתי ולא התערבתי. "אם את לא באה לפה תוך שלושים שניות אין טלוויזיה ואני לא אהיה מוכן לשמוע על שום מסיבת פיג'מות."

"אל תאיים עליה, זה לא עובד עם ילדים," סיננתי. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר.

"אלונה, אל תתערבי."

"אריק, אתה לא תדבר ככה לילדה. נקודה." הרגשתי איך יוצא ממני השד.

"את לא תגידי לי איך לדבר!" הוא הרים את הקול.

"מספיק! אם אתם שוב הולכים לריב אני לא אבוא לשום שולחן, גם לא בעוד חצי שנה." יעלי עלתה על הקטע של האיומים, ועכשיו כבר אי אפשר לתקן את הנזק.

"אתה רואה?? מה אמרתי לך??"

"אז מה אתם אומרים, מה הם הגורמים שמפריעים לנו לחשוב חיובי?" טלי שוב לחצה על אותה נקודה כואבת. "המחלה שלי," נעמי זרקה את האמת לאוויר בלי למצמץ. זו היתה גם המחשבה הראשונה שעלתה לי, והיה קשה להמשיך לחשוב מעבר לה. המחלה חוסמת לך את הראייה. כאילו אין חיים חוץ ממנה. "האמא הפולנייה שלי," צחקה הדר המנומשת בצחוק מתגלגל שהדביק את כולנו. "אם כבר מדברים על אמא, אני די בטוחה שאמא שלי ההיסטרית הורישה לי את החרדות המוגזמות שלה, מה שבטוח מעכב אותי מלחשוב בצורה חיובית. חוץ מזה, ידוע היום שחרדות עוברות בתורשה," שירה הוסיפה, לא ברור אם מתוודה או מאשימה.

"אני לא יודע," ניסן אמר ולא חייך.

"נסה בכל זאת. לאף אחד מאיתנו אין תשובות, אין כאן תשובה נכונה," טלי כיוונה.

"אה, אולי ביקורתיות מוגזמת?" ניסן עשה מאמץ. "ביקורת על מי?" שאלתי אותו. "על מי לא? על אשתי, על התלמידים שלי, על הילדים שלי, על העולם. יש לי תמיד מה להגיד."

"אצלי דווקא הביקורת העצמית היא זו שדורסת כל חלקה טובה..." סיננתי חצי לעצמי.

"פלא שיש לך ביקורת עצמית?" הראל הסתובב אלי. "רק לעבור מול שלטי חוצות של חברות אופנה לראות את כל מה שאין לך ואת מתה להשיג, רק מזה אפשר להשתגע."

"כולנו באמת רוצים לחשוב חיובי, נכון? בינינו, זה נשמע תמיד טוב ובעיקר משאיר אותי בשליטה, כמו שאני אוהבת," טלי חייכה כשהתחילה לסכם. "אבל בכל זאת אנחנו רואים שיש כמה דברים שמפריעים לנו: דבר ראשון, יש לנו תכונות מולדות שמעצבות את המחשבות שלנו. למשל עצלנות או זריזות, קמצנות או להפך, פזרנות, יש אנשים קפדנים, פחדנים, עקשנים וכולי וכולי. לאורך השנים לא נתקלתי בהרבה אנשים שהצליחו לשנות תכונות אופי, אולי קצת לעדן אותן, עם כל הרצון הטוב. נוסף על התכונות המולדות, המחשבות שלנו מעוצבות גם על ידי תבניות ודפוסי חשיבה שהצטברו במשך השנים בסביבה שבה גדלנו והתחנכנו. דברים שהשפיעו עלי, לדוגמה, הקשר בין ההורים שלי, מורה שהעליבה, חרם שעשו עלי, תשומת לב שקיבלתי. כל אלה ליוו אותי בחיי ועיצבו אותי כאדם בוגר. ונניח שבכל זאת מישהו מצליח איכשהו למרות הכול לשלוט במחשבות שלו — אי אפשר להתעלם מהגורם השלישי שמאוד מפריע לנו לחשוב חיובי, קצב החיים האינטנסיבי שבו אנו חיים. אנחנו מוקפים לחצים ואירועים, שלתפקד בהם תוך כדי מחשבה חיובית זה ממש בגדר נס: קחו יום בחיים שלי — תקועה בפקק, הבוס משגע אותי, הילדה חולה או האוטו במוסך ואת הארנונה עדיין לא שילמתי. אני מזגזגת בין שיחות טלפון, הודעות ומיילים שמציפים אותי. תמיד יש משהו שלא הספקתי, שלא הצלחתי לעשות כמו שרציתי. נראה שבשביל לחשוב חיובי ולהיות בריאה נשאר לי רק לעבור לגור על הר בטיבט. נראה לכם שיש שם דירות להשכרה?"

12:45. הראל

מה זה התרגיל הזה, "מחשבה חיובית", אני לא מאמין שלזה באתי. אין לי סבלנות לזה בכלל, אני האחרון שיצליח לשבת בשקט עכשיו בעיניים עצומות, לחשוב מחשבה חיובית, לעשות "רפלקציה פנימית". אם עד עכשיו כולם פה נראו לי הזויים, אז עכשיו, כשהם סוף־סוף לא רואים אותי, אני יכול לצאת מהחדר בשקט בלי שאף אחד ישים לב. לא עוצם עיניים, שימות העולם. הסתכלתי על טלי שתראה שאני לא מוכן לשתף עם זה פעולה, והיא, כמו המורה הסלחנית שלי בכיתה א', לא לקחה את זה קשה מדי ורק חייכה. ברור שלא הלכתי לשום מקום ורק שקעתי בכיסא שלי עוד יותר עמוק.

היא שאלה מי הצליח להחזיק מחשבה חיובית, והסתכלה עלי כאילו מחכה לתשובות ממני. "רדי ממני, גברת, לפני שאני אקום עלייך," חשבתי לעצמי והאנורקסית, צעירה ותמימה, ענתה במקומי. יש לה עוד קצת מה לעבור בחיים. הו! צדיק אחד בסדום! שלומי הוא היחיד שדיבר סוף־סוף על הכאבים האלה, חשבתי כבר שאני השפוי היחיד פה בחבורה. איך קיבינימט אני הולך לשרוד פה חמישה ימים איתם?

אני מת מרעב, מה השעה כבר?... "טוב, חברים, הגיעה השעה לצאת לארוחת צהריים." יש! יש אלוהים! תודה, גבר, אני חייב לך.

"ניפגש באולם ההרצאות בעוד שעה. ב־14:30 תחכה לנו שם הפסיכולוגית לימור סוֹפר־פטמן שתעביר הרצאה מרתקת על..." הכיסא שלי כבר לא שמע אותה.

המקום הזה בסך הכול די יפה, באמת השקיעו פה. איפה זה בדיוק? אה, הנה השלט. מקרקרת לי הבטן, מקווה שיהיה אוכל נורמלי. שורות של שולחנות וריח כזה של חדר אוכל צבאי. נראה סביר, אבל משהו בתורים האלה, עם המגשים, תמיד מרגיש רחוק מהבית.

הבלונדינית המפונפנת, אלונה, נראה לי, עמדה מאחורי ודיברה בטלפון. "אכלת? יופי. ואבא יכין איתך שיעורים עכשיו? יופי, אני שמחה. כן, גם אני. תני לי את אבא רגע... אל תשכח שבארבע יש לה תור לרופא שיניים ושתצחצח לפני. נדבר בערב..." הרגשתי את הנשימה העמוקה שלקחה כשניתקה. היא נראתה יותר מבואסת ממני.

"את יודעת, אם יש משהו שהיה יכול להטריף אותי בתור ילד, זה כשאמא שלי היתה שואלת אותי 'ישנת? אכלת?' אולי תשאלי אותה מה שלומה, איך היא מרגישה... נראה לי שזה מה שהיא הכי היתה רוצה לשמוע מאמא שלה."

היא נראתה מופתעת. "אתה אבא? יש לך ילדים?" שאלה.

"טרם," עניתי.

"אז אני מבקשת שלא תתערב לי באימהוּת!"

היא הסתובבה והלכה בלי לקחת אוכל. טוב שלא העיפה לי סטירה.

"אני רוצה להזמין לבמה את לימור סוֹפר־פטמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית." מחיאות כפיים רמות נשמעו בחלל הגדול וכמות האנשים באולם הכתה בי לפתע. כל הקבוצות האלה שהתאספו כאן וכל האנשים האלה הביאו את עצמם עד לפה, כולם נראים כל כך מבסוטים.

"'אני חושב משמע אני קיים'. באמת? ואם אני לא חושב אז אני לא קיים? אני אישית הייתי רוצה דווקא להפסיק לחשוב." אישה נאה ואנרגטית התחילה לקפצץ על הבמה. "מה אנחנו לא עושים כדי לברוח מהמחשבות שלנו רק לרגע אחד… אני בטוחה שאם היו סופרים את כמות המחשבות שרצות לנו בראש בשנייה ומשלמים לנו על כל מחשבה עשר אגורות, הסכום שהיה מצטבר יכול היה לסדר אותנו, כולל את הנינים שלנו." כולם גיחכו בקהל בהזדהות. "מה אני אכין לארוחת הצהריים? לא שילמנו את חשבון החשמל, מעניין מה שלום אחותי, מתי אספת הורים? למה הוא התכוון כששאל אותי אם עשיתי משהו בשיער?! אני צריכה לשלוח פקס לחברת הביטוח, נגמר האוכל לכלב. אוי, מתי הוצאתי אותו בפעם האחרונה? כבר לפני חודש רציתי להזמין כרטיסים לתאילנד. אאאח, תאילנד..." לימור נאנחה, ונשארה לי תמונה של חופי קופנגן בראש וחיוך מרוח על הפנים.

"כשהייתי סטודנטית עבדתי בלית ברירה כמזכירה במשרד עורכי הדין של אבא שלי. היו שמונה שותפים במשרד ואני הייתי המזכירה של כווווולם. כל בוקר הייתי בלחץ מהיום שמחכה לי. הכנתי שמונה סוגי קפה שונים, לכל אחד בדיוק איך שהוא אוהב. לכל אחד מהם היו הוראות מדויקות בשבילי, עם ניירת אינסופית. הייתי מתרוצצת בשליחויות בכל תל אביב, עסוקה בלרצות את כווווולם. הייתי מסיימת כל יום עם לחץ היסטרי — אולי בטעות שכחתי משהו ויהיה בלגן מחר. הסתובבתי עם לחץ דם גבוה בטירוף וכאב ראש בלתי פוסק.

"ככה בדיוק פועלת המחשבה שלנו. לכולנו יש 'מזכירה' כזאת בראש. המחשבה היא בעצם כמו מזכירה שעובדת בשבילנו, בשביל הרצון שלנו. וזה בכלל לא פשוט.

"ומהו הרצון הזה שנותן לה הוראות? הרצון הטבעי שלנו, של כל בני האדם, הוא שאנחנו תמיד רוצים להתרחק מכל כאב וסבל ולהרגיש שמחה והנאה. הרצון הזה הוא בסיסי, מולד וטבוע בנו, בכל הווייתנו. והמזכירה המסורה עובדת קודם כול אצלו. היא מנסה תמיד לדאוג שנקבל מקסימום תענוג במינימום מאמץ ולפי זה היא מנסה למיין את הרצונות שלנו, מה חשוב יותר, מה הכרחי ומה אפשר לדחות למחר. המזכירה המיומנת של כל אחד מאיתנו לא רק ממיינת מה טוב ומה רע לנו. בשביל שנרגיש טוב היא אפילו מסננת חלק מהרצונות בנימוקים כמו: 'לא, זה מאוד מסוכן', או 'לא כדאי לך להתעסק עם זה. השתגעת? את תגרמי לעצמך צרות'... הכול מתוך חישוב פשוט של רווח והפסד.

"המחשבה שלנו לא פועלת בכוחות עצמה. הטבע שלנו, הרצון שלנו, הוא המנהל שלה והיא עושה הכול כדי לשרת אותו. כמו המזכירה החמודה והנאמנה שאני הייתי.

"אבל מה? כוחותיה של המזכירה הזאת מוגבלים. בזמן שהיא רצה ומשרתת את הרצון שלנו כל רגע ורגע, הרצון הזה גדל וגדל ורוצה עוד. רוצה כל מה שאומרים לנו לרצות. הרצון שלנו מאמץ עוד ועוד רצונות וחושב לעצמו, 'גם זה יעשה לי טוב, וגם את זה אני צריך.' והמחשבה שלנו, המזכירה האומללה שבראשנו, משרתת כבר הרבה יותר מדי רצונות וקורסת מרוב עומס. ואנחנו מרגישים את זה בחיים כל הזמן: מעומס רצונות אנחנו מגיעים לעומס מחשבות, מרגישים בלבול, עייפות, לחץ, והסימנים הפיזיים לא מאחרים לבוא: תשישות, כאב ראש, נדודי שינה, ולמעשה כל המחלות.

"כל זה בעצם קורה לנו, כי אנחנו במעין 'מרוץ עכברים'. מכירים את המושג, כן?"

הסתכלתי עליה מתרוצצת הלוך ושוב על הבמה וראיתי את עצמי בתוך הגלגל הזה, שומע את הפסקול של הסרט רץ בהילוך מהיר, מצייץ כמו עכבר שגר לי בתוך הראש — קם בבוקר, מחכה למים החמים, מדליק סיגריה, שותה קפה, מתגלח. שוב סיגריה, יורד במדרגות הנעות בדרך לרכבת, נכנס למעלית בעבודה, שותה קפה. חוזר במעלית, עומד ברכבת, נכנס הביתה, משליך את המפתחות. יום שלם עובר במצמוץ אחד, והנה הכול מתחיל שוב. הגלגל רק ממשיך להסתובב ולרדוף אותי, מאיים למחוץ. כבר אי אפשר לעצור. אני רוצה לעצור. רק שמישהו יפסיק את זה כבר, אני רוצה לרדת.

15:45. טלי

"אז אני לא מצליחה להבין." אלונה תפסה אותי בהפסקה בלובי של אולם ההרצאות בזמן שהכנתי קפה. "מה זה אומר? איפה פה בדיוק הבעיה? בסך הכול אני רוצה להרגיש טוב ולהיות בריאה, למה זה מרגיש כמו פול גז בניוטרל?" בחורה כלבבי, בדיוק הטיפוס שאני אוהבת, מאלה שממשיכים איתך שיחה שמעולם לא באמת התחילה. "בא לך קפה?" שאלתי. "כן, תודה," השיבה ועקבה אחרי התנועות שלי. "בכל רגע נתון אני רוצה משהו, נכון? בדיוק מה ששמענו הרגע בהרצאה של לימור. המחשבה משרתת את הרצונות שלנו, ה'מזכירה' הזאת של כולנו. כל עוד הכול עובד, מסונכרן ומאוזן בין המחשבות לרצונות, הכול בסדר. תחשבי כמה רצונות יש לך היום לעומת אישה מלפני מאה שנה. איזה רצונות היו לה? סביר להניח שהיא הסתפקה בלהחליף מלפפון עם השכנה תמורת לחם." אלונה צחקקה. "אנ'לא צוחקת, היום כל מה שאני שמה בסנדוויץ' לא מספיק לי, בא לי 'לנשנש' כל הזמן. כבר לא מספק אותי שיש לי דירה יפה ומכונית, נדמה לי פתאום שאני רוצה עוד המון דברים. ללמוד לתואר שני, את החוגים הכי נחשבים לילדים, את הבגד הכי יפה, הסלון הכי מודרני, לשדרג את הנייד, אולי חופשה בחו"ל..." "אאאח, תאילנד," אלונה קטעה אותי ושתינו צחקנו. "אז מה הפלא שרוב האנשים סובלים מכאב ראש?" היא שאלה. נראה שקלטה את הרעיון. "בדיוק. אנשים רק נהיים חולים מזה. בסופו של דבר אנחנו מגלים שהסיפוק שלנו בכלל לא נמצא במילוי הרצונות האלה. אבל אין לנו ברירה, זה מה שהחברה משדרת לנו, אנחנו נמדדים לפי כסף והצלחה אישית בחברה הישגית. ואלה הם הערכים המובילים. ותראי איך אנחנו נראים — אנחנו תוצאה של מערכת ערכים עקומה. אנחנו אותם עכברים במרוץ."

15:50. שירה

האורות באולם נדלקו וכולם קמו מיד לצאת. אני עוד המשכתי לשבת. לאן הם ממהרים? אפשר לחשוב מה כבר יש בחוץ. הרגשתי שאין לי לאן ללכת ושחם ונעים לי בכיסא שתפסתי. "זה כל כך ישראלי לצאת מיד מהאולם בבהילות כזו, כאילו מישהו רודף אחריך." הבחנתי לפתע בניסן מהקבוצה שלי שישב שם, שני כיסאות מימיני, מדבר אלי ולא אלי. "כן, אה? גם אני אף פעם לא הבנתי מה הקטע. זה מרגיש כאילו כולם מתחרים על מי יֵֵצא ראשון מהאולם. מחלקים ארטיקים בחוץ ולא שמעתי?" חייכתי אליו, מנסה להקליל את האווירה הביקורתית. הוא בכלל לא הסתכל לכיווני. "אין לאף אחד סבלנות יותר לכלום. אני רואה את התלמידים שלי שלא מסופקים משום דבר, אין להם הערכה וכבוד לאף אחד, ומוכנים ברגע לזרוק משהו שהשקיעו בו שנה. יש להם כזה זלזול באחרים ויחס מחפיר לרכוש ומבחינתם אפשר להחליף כל אחד כמו שמחליפים עוד גרב במגירה. אין להם ערך לכלום."

לא בדיוק התכוננתי לשיחה ברומו של עולם, אבל זרמתי איתו. "אני לא בטוחה שהם אשמים, זו תרבות כזאת שאנחנו מראים להם שזה בסדר להתנהג ככה, שכל אחד צריך להיות הכי חשוב והכי מצליח, ומצדו כל השאר לא קיימים. כל היום 'אני ואני ואני, אז מי אתה בכלל?' אתה מבין? אלי באופן אישי זה בכלל לא מדבר, לא מבינה את כל הטירוף הזה. כל היום מתחרים על איזה משהו לא ברור, רצים באיזה מרתון כזה. תנו לחיות בשקט, למה בכלל לעבוד? גם ככה עובדים רק בשביל לנוח בסוף." "אתם והילדים שלכם דור של מסוממים," ניסן התלקח. "באמת רוצים מקסימום תענוג במינימום מאמץ, וככה העולם שלנו גם נראה. השריר היחיד שיודע לעבוד אצלכם בגוף זה באגודלים. כל היום 'כאילו' ו'כזה', חבורת אנאלפביתים עם אפס אמביציה." וואו, קצת מעליב. הוא קם והלך משם עצבני כאילו רצחתי מישהו. מסכנים התלמידים שלו.

15:55. טלי

ראיתי את שירה וניסן באולם אחרי שהתרוקן. נראה שעבר ביניהם משהו, אבל אני יודעת שיחד עם החשדנות והספקנות הרגילות, חוטי הקשר מתחילים להירקם מעל הכול. צריך זמן, עקביות ואמונה כדי להסכים לקרבה.

"טלי!" שלומי רץ מולי בדיוק בכיוון ההפוך. "אני מה זה מתנצל אבל אני חייב לאחר קצת, יש לי קרייסס קטן בעבודה. טלפון קצר ואני חוזר."

"אין בעיה, מחכים לך," חייכתי בהבנה. הרגשתי את המתח בגוף. מתח שאני מכירה היטב מהאימהוּת, מהדאגה לילדים. הרצון שירגישו טוב, שיגדלו ויהיו להם כלים להתמודד, שימצאו את הדרך חזרה מהלבד שאני מרגישה בכל אחד מהם. התהליך הזה לא פשוט ואני בדריכות, להיות מדויקת, לתת לכל אחד בול מה שהוא צריך. מהורהרת אני צועדת לעבר חדר הסדנאות, מגלגלת את הסדנה בראש כמה פעמים כאילו מה שיקרה שם באמת תלוי בי. מפתיע, רוב המשתתפים כבר פה.

16:30. ניסן

אני מופתע שכולם הגיעו והתיישבו בזמן. לא ציפיתי מהם לזה. האינטנסיביות הרגשית הזאת מעייפת אותי, אני רגיל להיות ענייני ולא נראה לי שאני בנוי לזה. חושב על רותי ששלחה אותי לפה, דווקא יותר מתאים לה מאשר לי. "כל מי שכדור הצמר מגיע אליו יספר לנו על משהו טוב שקרה לו השבוע. אחרי שיספר, עליו ללפף את החוט סביב מפרק כף היד ולמסור למי שעוד לא דיבר. מישהו רוצה להתחיל?" שנייה של שקט. אין לי כל כך מה להגיד.

"אני אתחיל." בחורה ג'ינג'ית צעירה ותוססת עם השם "הדר" על הדש התנדבה למשימה. "הדבר הכי טוב שקרה לי השבוע היה נהג מונית שפגשתי, שלא רק שלא לקח ממני כסף על נסיעה הביתה בטענה שגם ככה זה בדרך שלו, הוא אפילו חיכה שאעלה הביתה כי דאג שהשעה מאוחרת. אתם קולטים?"

באמת נדיר, חשבתי לעצמי ורק הסתבכתי עוד יותר בלחפש את הסיפור שלי.

"אני מתלבטת בין שני דברים שריגשו אותי," אלונה אמרה, מלפפת את החוט סביב ידה לאט ובעדינות. "הבת שלי אמרה לי השבוע: 'אמא, כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות אמא בדיוק כמוך.'" היא נחנקה מדמעות ולא המשיכה לספר את הדבר השני. היא זרקה אלי את כדור הצמר בלי להסתכל למי בכלל היא זורקת.

אוי, הגיע הרגע שממנו אין לאן לברוח. "אההה... בעצם זה לא היה השבוע, אבל דבר טוב שקרה לי זה כש..."

"שלום לכולם, מה פספסתי?" שלומי נכנס לחדר בסערה. ממש הורגש שהוא לא קשור לכל מה שקורה פה בינינו, תרתי משמע. אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי זה בדיוק זה. חוצפה כזו, אם אתה מאחר אז תשב בשקט, אל תקפוץ כמו חמור בראש.

"בוא תשב," טלי הביאה לו כיסא. "כל אחד מספר על משהו טוב שקרה לו השבוע. תור ניסן עכשיו."

"דבר טוב..." בלעתי את הרוק, "כשהבת שלי הודיעה לנו שהיא בהיריון ושאני הולך להיות סבא." "מזל טוב!!!" כולם הריעו ביחד, ואני התביישתי בחיוך המרוגש שנמרח לי על הפנים.

"מזל טוב, ניסן," טלי התקרבה אלי עם זוג מספריים בידה וחיוך מתנצל. "סליחה שנייה שאני מפריעה..." היא חתכה את חוט הצמר ולקחה את הכדור מידַי, משכה כיסא והתיישבה במעגל לידי. "תמשיכו," חייכה. "מה? אבל איך? לקחת לי אותו..." לא הבנתי מה היא רוצה בדיוק. "תן את קצה החוט לבא בתור שרוצה לדבר, ואם תתקרבו זה לזה יהיה מספיק חוט לכולם." מצד אחד, היה לי קצת מוזר שטלי הצטרפה, מצד שני אני חושב שהיא הצליחה לעשות זאת ברגישות מדהימה, מבלי שאף אחד ירגיש לא בנוח. התקרבנו כולנו עם הכיסאות אל מרכז המעגל בלית ברירה. בזכות זה באמת נותר מספיק חוט. יכולתי ללפף אותו על ידי ואפילו למסור שארית ממנו להראל שישב מולי.

"אמממ... משהו טוב שקרה לי השבוע... שחשבתי שהשתגעתי כבר לגמרי, כי מצאתי את עצמי נרשם לסדנת בריאות." הראל הרים את מבטו מהרצפה. "אבל אז גיליתי שאני לא המשוגע היחיד." הוא חשף את החיוך השובבי שלו וכולנו צחקנו.

17:40. טלי

מצאתי את עצמי קשורה יחד עם כולם, מרגישה שדמות המנחה שבי מתמוססת ביניהם. "עכשיו כשאנחנו קשורים ואין לנו לאן לברוח," רכנתי קדימה והעברתי מבט בין כולם, "בואו נישאר רגע במצב הזה, בהרגשה הזאת שיש בינינו. תגידו — מה לדעתכם המשותף לכל מה שסיפרתם?" שאלתי כשידעתי שהם כבר מרגישים ביניהם את התשובה.

"נראה לי שהכול קשור לאנשים," שירה אמרה בטון רך שעוד לא יצא לי לשמוע ממנה.

"אני שמתי לב שבכל פעם שמישהו דיבר, הוא סיפר באמת על משהו שקשור לאדם אחר והעיניים שלו נדלקו כשהוא דיבר עליו," נעמי הוסיפה. "כל מה שנאמר בעצם אלה דברים מרגשים שקרו לנו עם מישהו קרוב, או יחס מיוחד שקיבלנו ממישהו, ואולי בא לנו בהפתעה."

"והאמת שגם היה כיף לספר על זה כאן," אלונה המשיכה כמו חוט שקושר את כל דברי המשתתפים. היתה שתיקה נעימה. הלב של הקבוצה התחיל לפעום, מד החיבור הגיע לשיא שלו היום. הרגשתי שאפשר לסכם את היום הראשון בהצלחה. רציתי שהחיבור ביניהם ברגע הזה יישמר וייחרת בזיכרון, שייקחו אותו לכל מקום "בחוץ".

"מדהים איך אנחנו לא חושבים אף פעם שמה שישמח אותנו באמת אלה דברים הקשורים ביחסים שלנו עם אחרים." התחלתי לסגור את היום. "אם היינו מבקשים ממישהו להכין רשימה של כל הדברים שהוא רוצה בחיים — לרוב לא היינו רואים משפטים כמו: 'הייתי רוצה להיות קרובה יותר לאחותי, שהאווירה במשרד שלנו תהיה יותר נעימה וחברית, שהבן שלי ירגיש נוח לפנות אלי בכל קושי שעובר עליו', נכון?" והראל היה כמובן חייב להגיב: "משפטים מהסוג של חשבון נפש רגע לפני הסוף. קצת מאוחר מדי, לא?" חייכנו כולנו והמשכתי, "אז אולי פשוט נשנה את ההתייחסות שלנו למה שחשוב, ניתן עדיפות לערכים שמעודדים קשר טוב, ונעניק מדליית זהב למצטיינים ביחסי אנוש."

00:22 סוף היום. אלונה

נכנסתי למעלית בדרך לחדר, מחכה כבר להשיל את הבגדים מכל היום העמוס ויחד איתם את כל הרגשות שנדבקו אלי. רוצה כבר להרגיש את המים הזורמים מנקים אותי מעצמי. "רגע..." נעל מגושמת נכנסה בין שתי הדלתות ועצרה אותן מלהיסגר. ומי זה אם לא הרווק המהולל בכבודו ובעצמו. יכולתי לראות איך גם הוא התבאס לראות שזאת אני שנמצאת שם. הוא עמד עם הגב אלי ושתקנו שתי קומות. "אם את חושבת שאני הולך לעבור על זה בשתיקה אז את טועה," הסתובב אלי והמשיך, "אמא שלי לימדה אותי שלא הולכים לישון כועסים." הוא חייך כמו ילד בכיתה ו'. "סבבה, אז בוא נלך לישון," חייכתי חזרה ויצאתי מהמעלית. רציתי שיראה שאני לא כועסת וגם לא נותנת לזה יותר מדי חשיבות. בדלת, כשמצאתי את עצמי מסתכלת אחורה לראות לאיזה חדר הוא נכנס, עבר בי גל של התרגשות כמו של ילדה מהכיתה שלו. טוב, תרגיעי, אמרתי לעצמי ונכנסתי לחדר.