המעטפה החומה

יושבת מול השולחן, בוחנת בקפידה את המעטפה, שרק הבוקר נשלפה ממעמקי המגירה לאחר חודשים של הטמנה והדחקה מכוונת. מתבוננת בה, שולחת בדמיוני את היד אליה ושוב מחזירה. "ממה את חוששת, תיבת פנדורה שייכת למיתולוגיה. בחיים שלנו הרוע כבר לא באמת צריך שישחררו אותו".

קערת פירות מונחת על מפת התחרה במרכז השולחן שלפני. על הדופן, נשענת באלכסון מתוח, מעטפה חומה, ממוענת אלי, בכתב ידה של דודתי מרים, שהיום מלאו תשעה חודשים למותה.

תלולית ערמת פירות קיץ מאיימת לגלוש אל מעבר לשולי הקערה. ברק הקטיפה השחור־סגול של הענבים, חובק באצבעות אשכולותיו המפורדים שזיפים צהובים גדולים בצד תפוח עץ ירוק בהיר, ומעליהם שרועים אפרסקים, המחכים בבשלות מיציהם להתפוצץ במתיקות חמצמצה.

מחליטה לאזור אומץ ולפתוח את המעטפה. היד, מכוח רצון משלה, מסמנת לה מטרה אחרת. בעודי ניגשת למטבח מביאה צלחת וסכין, בוחרת בקפידה את האפרסק המפתה מכולם ומניחה אותו בצלחתי, תמונת האפרסקים ממשיכה לקרוץ בדמיוני. שיער האפרסק על גבשושיות לשוני וטעמו הנימוח משחררים ניחוח אפרסקים רחוק.

מבטי נמשך אל אפרסק גדול ובשרני במיוחד, ולאט לאט הוא כמו מתרומם ממקומו שבקערה, ומתגלגל, ומתגלגל אל תוך מסלול במכונת המיון, שבחצר ביתה של לי, בת דודתי מהמושב. בילדותי, עמדתי פעמים רבות לצד המכונה הזו, עוקבת בעיני אחר מסלולם המסחרר של הפירות ואחר ידיהן החרוצות של הפועלות, החוטפות בזריזות את הפרי ומשקיעות אותו בעדינות בבטנו של ארגז.

אני זוכרת איך עמדתי על יד המכונה, עוקבת בעיני אחר אפרסקים מתגלגלים, נהנית מהמראה של אלו עם הלחיים האדומות והבשרניות, ולידם כאלו עם לחיים ירוקות ביישניות יותר. אהבתי לראות את האפרסקים הרודפים זה אחר זה על הפס המסתובב, נוגעים ונפרדים, ולבסוף מתחברים רק עם הנפילה. הרגשתי את רסיסי השערות שלהם מרחפים באוויר, ובכל פעם אחרי שהעברתי יד על האפרסקים ואחר כך נגעתי בגוף שלי התעוררו בי עקצוצים משונים. הלחיים היו מתחילות לבעור וגם העיניים. אבל למרות כל זאת לא שכחתי את המשימה שהוטלה עלי. הייתי בוחנת בקפדנות את הפרי המתגלגל ונוחת בקצה המסלול שלו כדי לגלות פצעים שחורים המעידים על "התחלת הרקב של הפרי", כמו שהסביר אבא של לי, או רקמה של עור מכווצת פצועה שמתחתיה מתגלה בשר לבן־ורדרד ורטוב של הפרי. ידעתי היטב שאסור לי לטעות ולדלג על פירות שכאלו מכיוון ש"הפקחים בשוק פוסלים בגלל אפרסק רקוב אחד את כל המשלוח", וזה נשמע לי באמת חמור. נזהרתי מאוד שלא אחמיץ אפילו פרי פגום אחד. חוויתי תחושה משכרת של שליטה, שמאז עוד התגעגעתי אליה פעמים רבות. היה לי אז מנהג מצחיק להזיז את הראש בעיגול יחד עם גלגל הקרוסלה של האפרסקים, וסעיד, הפועל, היה לפעמים מחקה אותי בצחוק.

אהבתי לעזור באריזת אפרסקים. כמעט כמו שאהבתי לעזור בסידור הפירות שאמי האמיתית היתה מביאה מהשוק. אהבתי לחקות את המגע הרך והבוטח של אצבעותיה, שפעלו במהירות כמו על פי תכנית ידועה מראש. אהבתי את המבט החם שלה וההתפעלות המתמדת מכל דבר שעשיתי כאילו היה הישג מיוחד במינו.

דודה רחל, אחות של אבא ואמא של לי, המושבניקית השורשית היחידה במשפחתנו, היתה מערבבת את האפרסקים הפגומים עם הרבה סוכר בסיר בישול גדול, בוחשת ובוחשת ומכינה ים של ריבה מתוקה ונוזלית. מיכלי זכוכית גדולים ומלבניים וריבה כתומה בתוכם היו ממלאים את המדפים שבמזווה. משם היו מוציאים אחר כך משלוחי מנות של ריבה בתוך צנצנות קטנות, הסגורות במכסי מתכת, אל כל המכרים והקרובים. דודה מרים, האחות של אבי וגם של דודה רחל, שגידלה אותי, היתה רוטנת בחוסר שביעות רצון ובביקורתיות, כהרגלה, בכל פעם שמרחה את הריבה על הלחם: "יותר מדי סוכר זה לא בריא לשיניים. לדודה רחל אין אף טיפה של כבוד לבריאות. במיוחד שסוכרת זו מחלה שעוברת אצלנו במשפחה (נישט אויף אונדז געדאַכט)". את המשפט האחרון היתה מלווה במבט רב־משמעות, ומציצה מסביב לראות אם אני שומעת. רק הרבה זמן אחר כך נודע לי שבגלל הסוכרת אמא שלי קיבלה רעלת הריון, שהוותה גם את גזר הדין שלה, בלדתה את האחות שהיתה יכולה להיות לי.

עודי מוצפת בזיכרונות, ושוב, המעטפה החומה הנשענת על קערת האפרסקים שמולי, צדה את עיני ומייסרת את סקרנותי. יותר מהסקרנות החשש. מה יתגלה כאשר סוף סוף אפתח את המעטפה ואקרא את הסודות שהיא צופנת בתוכה.

אני סוגרת את ידי על ברכי ומכווצת את פני פנימה. נו באמת, מה כבר יכול להיות כתוב שם שלא שמעתי עדיין. זהו בוודאי עוד אחד מהפתקים שדודה מרים כתבה לעצמה לתזכורת, כאשר גילתה שהיא מתחילה לאבד את צלילותה, ובשלב מאוחר יותר, כשההתדרדרות שלה החמירה היא מן הסתם שלפה את המעטפה באקראי ומסרה לי אותה בטקס דרמטי של הענקת שליחות. דרמה מוכרת, מסוג אותן הדרמות שתמיד אפפו אותה. אבל, אני לא יכולה לשלול את האפשרות שהשליחות היא אמיתית וצופנת בחובה סוד משמעותי, מהסוג שיכול להוציא אותי משלוות חיי. שלוות חיי? למה בדיוק הכוונה? לשבשבשת הרוח המסתורית המקפיצה באופן קבוע את רמת הרגישות והתגובות שלי?

אני מנסה להתנער ולחזור לרגע שבו ניתנה לי המעטפה כדי לאמוד מחדש את משמעות המכתב. ברור לי שאני לא יכולה להתכחש לעובדה כי לדודה מרים, עד לימיה האחרונים, היו גם רגעים של צלילות דעת חדה כבדולח. בהחלט יכול להיות שברגע כזה היא מסרה לי מעטפה, ששוליה כווילון הנפתח בטעות בסוף המחזה.

הרגע עצמו זכור לי היטב: היא התבוננה עמוק אל תוך עיני, באותו מבט מרוחק ומהורהר שלה, בו הצליחה תמיד לקרוא את צפונותי. "תמינקה", זה היה הכינוי המיוחד שאמי האמיתית שמרה עבורי, והיא המשיכה אתו (אך אצלה זה תמיד נשמע אחרת), "תמינקה", היא אמרה בקולה החרישי, שהלך ונחלש יותר ויותר בכל יום, ובין אצבעותיה הרועדות התנדנדה לה קלות מעטפה חומה.

"תמינקה, את תטפלי בעניין הזה. אחרי שאני כבר לא אהיה כאן, את תסדרי את כל זה. אחרי הכל, את בשבילי ממש כמו..." ראשה נד ברפיון על הכרית, "כמעט כמו בת. אני סומכת עלייך שתצליחי איפה שאני נכשלתי".

הדברים שלה מעבירים גל של כאב ישר אל תוך הבטן, כפי שקרה לי בכל פעם כשדיברה על ההסתלקות הקרבה שלה מן העולם. כמו תמיד, גם הפעם קפאו המלים בפי, ולא ידעתי מה להשיב. וגם אם הייתי מוצאת את המלים, הגרון החנוק שלי לא היה משחרר אותן אל אוויר העולם. ליטפתי את ידה, לקחתי ממנה את המעטפה והנהנתי בראשי. באותו הרגע נראה היה כאילו רווח לה. היא הפנתה את ראשה אל הצד השני של הכרית. מבחינתה העניין היה סגור, מעתה האחריות עלי לפותחו. מיד אחר כך סימנה לי בידה שאצא מן החדר. הסקתי שהיא רוצה לנוח. בדיעבד ידעתי שזה היה רגע הצלילות האחרון שלה, רגע הפרידה. קצב ההתדרדרות הגופנית שלה הלך והחמיר במהירות ושבועיים לאחר מכן הסתלקה מהעולם.

התסריט ההוא, החי כל כך בדמיוני, שוטף את גופי בכאב. דודה מרים. האמא השניה, שהשתוקקתי, שאהבתי, שאיבדתי בחיי.

דמעות מתחילות להיקוות בקצות עיני. אני מוחה אותן בתנועת כעס חפוזה, ולוקחת את המעטפה החומה. רגע נוסף, בוהה בכתובת הכתובה עליה בכתב היד העגול והמושלם של הדודה מרים: "לתמר שלי מהדודה מרים". בתנועה החלטית אני פותחת את המעטפה, מהדקת בתנועה מוכנית את משקפי. אני המומה. התגובה הראשונה שלי היא שהדודה לא היתה כל כך צלולה כשכתבה את המכתב. הדברים נשמעים כל כך משונים, פשוט בלתי מתקבלים על הדעת. אף על פי כן, ללא כל ביסוס עובדתי, אני מרגישה שהם יכולים להיות חלק ממציאות שלא הכרתי: "תמינקה שלי, אולי תתפלאי קצת לבקשה, אבל בבקשה, תהיי משוכנעת שהיא רצינית, והיא חשובה לי מאוד. מספיק שאגיד לך שלא אמצא לי מנוחת נפש בעולם הבא אם לא תמלאי את הבקשה הזו".

מתבוננת במלים, אני מוצפת. "אני מבקשת שעל המצבה שלי תוסיפו למטה את המלים: לזכר הוריה: יחזקאל וגיטל, לזכר גיסה שמואל ואחייניתה דבורה'לה ולזכר יַנֶק בעלה וחנה'לה בתה. השם יקום דמם".

אבל כבר הקמנו מצבה ליום השלושים! ועכשיו נצטרך להרוס אותה ולבנות אחרת. וגם אם נניח שאפשר רק למחוק או לשייף את האותיות ולכתוב מחדש, ושיש מקום לכל כך הרבה מלים על החלק התחתון של מצבה אחת – איך אפשר?

צריך לשאול את יוכי, היא תדע איך לארגן את כל העניין המשונה הזה. ותוך כדי העיסוק בפרטים המעשיים, פתאום מכה בי ההבנה – מה מפריע לי במכתב הזה. על מות סבי וסבתי בידי הנאצים – ידעתי. אבא שלי אישר זאת סופית, כשחזר שבור כל כך אחרי השליחות אליה יצא מטעם הסוכנות היהודית. הוא הביא עמו שתי אחיות ששרדו את התופת של המחנות. הדודה מרים והדודה בלה, אמה של יוכי. ידעתי גם שהיו לי עוד דוד ועוד בת־דודה (הבעל הראשון של דודה בלה והבת שלהם). יוכי סיפרה לנו על כך, אחרי שעלתה במקרה על הסוד המשפחתי השמור הזה.

אבל... שלדודה מרים היתה משפחה? היה לה בעל? ובת – היתה גם בת? הדודה שתמיד היינו משוכנעים בכך שאף פעם לא נישאה ותמיד חייתה עם המשפחה ובשביל המשפחה? הדודה מרים שהיתה האמא השניה שלי – היתה לה גם בת חוץ ממני? בת משלה שנהרגה בשואה?

זה חייב להיות פרי של הזיה, אני מחליטה. כפי הנראה ההשתוקקות הנואשת שלה במשך כל השנים לילד משלה צפה וקיבלה ביטוי במכתב הזה, כאשר חדלה כבר להבחין בבהירות בין דמיון ומשאלת לב למציאות.

תחושת הפגיעה הולכת ונבנית בהדרגה. כל כך השתדלתי להיות לדודה מרים כבת, להשיב לה על כך שהקדישה את שנותיה הטובות לטפל בי ובאבא. כל כך חשוב היה לי לזכות בהערכה ובאישור שלה. וגם אם לא פעם בגיל ההתבגרות רציתי לצעוק לה: "את לא אמא שלי! מה פתאום שתגידי לי איך אני צריכה לחיות את חיי? באיזו זכות את קובעת מה טוב בשבילי ומה לא?" אף פעם לא עשיתי זאת. שתקתי. והמשכתי לנסות לרצות אותה, נאמנה להבטחה שהבטחתי לאבא שלי מיד לאחר שאמא נפטרה.

עד עכשיו אני יכולה לחוש בכובד האחריות, במשק כנפי האשמה המרפרפות סביבנו... והן הודפות אותי פנימה, ביתר שאת, בכל פעם שאני מעזה לנסות ולפתוח צוהר במעטפת חיי, הדבק בשוליה מצמיד אותי אל תוכה.

"לא נהיה לבד", ניחם אותי אבא, והבטיח, "דודה מרים תבוא כל יום לטפל בך ותדאג לנו לכל. אבל תזכרי – אנחנו נצטרך להיות טובים ולעזור לה. לפעמים היא יכולה להיות קצת קשה, בגלל כל מה שעברה, שסבלה, שהפסידה... אבל את יודעת שאת בשבילה כמו בת, היא כל כך אוהבת אותך".

בכל השנים שעברו מאז הקפדנו למלא את חלקנו, גם אבא וגם אני. תמיד זכרנו שהיא מוותרת על הרבה דברים רק כדי להיות שם אתנו ולשמור על המשפחה שלנו. פעם, בטעות, אפילו קראתי לה "אמא", אבל היא תיקנה אותי מיד ואמרה:

"אמא שלך, קראו לה טובה, והיא בשמיים עכשיו. אני אוהבת אותך כאילו היית הבת שלי אבל אני בשבילך הדודה מרים".

כאילו היית הבת שלי – כאילו? ולמה בדיוק לא רצתה שאקרא לה אמא, כי היתה לה כבר ילדה שקראה לה כך? ואם כן, האם באמת לא רצתה שאתפוס את מקומה? האם כעסה שהיא מתה ואני חייתי? ומה חשבה כשעזרה לי לגדל את ירמה הקטנה שלי? מחשבות משונות מתחילות להסתחרר בראשי, רודפות זו את זו, מאיימות לקעקע את מה שכל השנים עד עכשיו החזקתי במאמץ כעוגן הבטוח, היציב, בלב כל הזעזועים שעברנו. מנסה להבין, מה עוד לא היה נכון בתוך הסיפור שסיפרתי לעצמי על הקשר שלי עם המבוגרים החשובים בחיי.

לא. זה לא ייתכן, אני מחליטה בפסקנות. נכון, זה מוזר, משונה, אבל בוודאי יש לזה הסבר מסוג אחר שעוד אעמוד על טיבו. זה פשוט לא נתמך על ידי שום מידע שהיה בידי לאורך כל השנים. "האדם יראה לעיניים ואלוהים ללבב", נשמע קולו של אבי באוזני. זה פשוט לא ייתכן. אני חוזרת ומנסה להרגיע את עצמי שוב ושוב.

אני צריכה עזרה, בדחיפות. אני לא יכולה לשאת זאת לבדי. הבעירה חודרת יותר ויותר אל מתחת לעורי. אני מתחילה להסתובב באי־שקט בדירה, מנסה לחשוב מה לעשות עכשיו. יוכי, קופצת התשובה מאליה. יוכי השקולה, הנבונה, המעשית. היא זו שתיקח על עצמה את האחריות למצב ותדע מה לעשות. יוכי שהבעל הראשון של אמה שלה ואחותה מוזכרים גם הם במכתב הצוואה של הדודה מרים. ומה תגיד הדודה בלה?

אני מחייגת בבהילות ואין תשובה. מנסה לטלפן אל לי. אבל גם היא, בת הדודה הקטנה שלנו, זו שגדלה הכי רחוק מהשפעת העולם ההוא, גם היא לא בבית. לירמה בתי? לא, לא בא בחשבון.

כמוצא אחרון אני מתקשרת אל תקווה, הפסיכולוגית שלי, שאת מחזור הטיפולים האחרון סיימתי אצלה רק לפני כשבועיים. היא משיבה, וקובעת לי תור לשבוע הבא.

אני מדליקה את הטלוויזיה, מנסה לצלול אל תוך סידרת מתח אלימה, להתמסר להבהוב מולי.