המפרץ הכסוף

אם דוחפים את כל היד פנימה, עד הסוף, מצליחים בדרך כלל למצוא לפחות שלושה סוגים של עוגיות בצנצנת הגדולה שבסירה מוֹבִּי דיק. יושי אמרה שבסירות האחרות אנשי הצוות מתקמצנים על העוגיות וקונים רק את הסוג הכי זול, באריזות חיסכון. אבל לדעתה, אם התיירים משלמים כמעט מאה וחמישים דולר בשביל לשוט ולראות דולפינים, לפחות מותר להם לצַפּות שהעוגיות יהיו נורמליות. לכן היא קנתה תמיד עוגיות חמאה אֶנזָק - עבות כאלה, עם שיבולת שועל ושתי שכבות שוקולד; וגם ביסקוויטים סְקוֹטְש פִינגֵרְס, ועוגיות מינְט סלַייסֶז עטופות בנייר כסף, ולפעמים, כשאף אחד לא שם לב, אפילו עוגיות מתוצרת בית. לאנס, הקברניט של מובי דיק, אמר שיושי מתעקשת לקנות עוגיות נורמליות כי זה כל מה שיש לה לאכול בערך. הוא גם אמר שאם הבוס שלהם יתפוס אותה מבזבזת כל כך הרבה על עוגיות, הוא ימעך אותה כמו עוגיית חמאה פריכה. כשמובי דיק הפליגה לתוך המפרץ, הסתכלתי טוב־טוב על מגש העוגיות, הושטתי אותו לנוסעים כשיושי הגישה להם תה וקפה וקיוויתי שהם לא יגמרו את כל עוגיות האֶנזָק לפני שאני אספיק לאכול לפחות אחת. בבוקר התגנבתי מהבית לפני שהספקתי לאכול משהו וידעתי שרק אחר כך, כשנחזור אל תא ההיגוי, יושי תרשה לי להכניס את היד לצנצנת.

"מובי־אחת אל סוזן המתוקה, כמה בירות חיסלתָ אתמול בלילה? אתה מנווט כמו שיכור גידם."

לאנס דיבר במכשיר הקשר. איך שנכנסנו לתא, ישר דחפתי את היד לתוך צנצנת העוגיות ושלפתי את עוגיית האנזק האחרונה. מכשיר הקשר קרקר, והקול מלמל משהו שלא הצלחתי להבין. לאנס ניסה שוב: "מובי דיק אל סוזן. כדאי שתיקח את עצמך בידיים, חבר... ארבעה נוסעים כבר מתכופפים לך על המעקה מלפנים. כל פעם שאתה סוטה, הם מקשטים לך בקיא את החלונות בצד ימין."

הקול של לאנס נשמע כאילו שפשפו אותו בצמר פלדה, כמו את הדפנות של הסירה. הוא הוריד יד אחת מההגה, ויושי הגישה לו ספל קפה. הסתתרתי מאחוריה. על גב המדים הכחולים שלה הבריקו טיפות מים כמו נצנצים.

"ראיתְ מה קורה עם גרג?" שאל לאנס.

היא הנהנה. "הסתכלתי טוב־טוב לפני שהפלגנו."

"הוא כל כך מסטול, שהוא לא מסוגל לנווט כמו שצריך." הוא הצביע מבעד לחלון, שהיה מכוסה טיפות קטנות, על הסירה הקטנה יותר. "אני אומר לך, יושי, הנוסעים שלו ידרשו החזר. זה עם הכובע הירוק לא הצליח להרים את הראש מרגע שעברנו את האי בְּרֵייק נוֹז. מה עובר על האיש הזה?"

בחיים שלי לא ראיתי שיער יפה כמו של יושי טָקוֹמוּרָה. הוא גלש בעננים שחורים מסביב לפרצוף שלה ואף פעם לא נהיה פרוע, גם לא מהרוח ומהמים המלוחים. מיששתי באצבעות את השיער הבהיר שלי, שהיה מחוספס כמו חול אחרי חצי שעה של הפלגה בסך הכול. לארה, החברה הכי טובה שלי, אמרה שבעוד ארבע שנים, כשהיא תהיה בת ארבע־עשרה, אמא שלה תרשה לה לעשות גוונים.

ואז לאנס שם לב שאני בסירה. ידעתי שזה יקרה מתישהו.

"עוד פעם את פה, חסילונת? אמא שלך תעשה ממני קציצות. את לא צריכה להיות בבית ספר או משהו כזה?"

"חופש היום." שוב הסתתרתי במבוכה מאחורי יושי. לאנס תמיד דיבר אלי כאילו אני ילדה בת חמש.

"היא לא מפריעה," אמרה יושי. "היא רק רוצה לראות את הדולפינים."

הסתכלתי עליו ומשכתי את השרוולים למטה, עד שהם כיסו לי את כפות הידיים.

הוא הסתכל עלי ובסוף משך בכתפיים. "אבל את לא מורידה את אפוד ההצלה, אפילו לא לרגע, כן?"

הנהנתי.

"ולא מסתובבת לנו בין הרגליים!"

הטיתי את הראש. מה פתאום? אמר המבט שלי.

"תהיה נחמד אליה," אמרה יושי. "כבר פעמיים היא הקיאה."

"מרוב עצבנות," אמרתי. "ככה הבטן שלי מתנהגת."

"טוב... שיהיה. רק שאמא שלך לא תחשוב שיש לי קשר לזה, בסדר? ותקשיבי, חסילונת, בפעם הבאה תפליגי במובי־שתיים - או בכלל בסירה של מישהו אחר, הכי טוב."

"אתה לא יודע שהיא כאן," אמרה יושי. "ובקשר לגרג, הניווט זה עוד כלום," היא חייכה. "חכה שהוא יסתובב, ואז תראה מה הוא עשה לחרטום של הסירה, בצד השני."

מזג האוויר היה מושלם להפלגה, כמו שיושי ציינה כשהמשכנו להתקדם לאורך המפרץ. הים היה קצת גלי, אבל הרוח היתה מתונה, והאוויר היה כל כך צלול, עד שגם ממרחק קילומטרים ראו את הקצף בראש הנחשולים הקטנים, כמו רעמות סוסים לבנות. עליתי בעקבות יושי אל הסיפון העליון, הרגליים שלי הגיבו בטבעיות לטלטלות של הסירה, ועכשיו כבר הייתי פחות מתוחה, כי הקברניט ידע שאני על הסיפון.

ידעתי שבחלק הזה של ההפלגה נהיה הכי עסוקות - מרגע שיוצאים מהנמל ועד שמגיעים למים השקטים שמעבר למפרץ, שבהם מתאספות להקות הדולפינים. בשלב הזה רוב הנוסעים ישבו על הסיפון העליון, עטופים בסוודרים, ונהנו מיום שמש סתווי, ויושי, הדיילת של הסירה, סידרה את המאכלים על המזנון והגישה משקאות, וכשהים היה גלי, כמו שקרה ברוב הימים עכשיו, כשהחורף התקרב, היא הכינה גם דלי לאלה שיחטפו מחלת ים והקפידה שחומר החיטוי יהיה בהיכון. כמה שלא מסבירים להם, היא רטנה והעיפה מבט בנוסעים (שבאותו יום רובם היו אסיאתים בבגדים מהודרים), הם בכל זאת נשארים בִּפנים בִּמקום לעלות לסיפון, והם בכל זאת אוכלים ושותים מהר מדי, וכשהם רוצים להקיא הם נכנסים לשירותים הקטנטנים במקום להתכופף מעל המעקה, וככה הם מטנפים את התא, ואף אחד לא יכול להיכנס לשם אחריהם. במיוחד היפנים, היא הסבירה לי פעם בלגלוג מרושע, הם מרגישים כל כך מושפלים אחרי שהם מקיאים, שכל שאר ההפלגה הם מתחבאים מאחורי משקפיים כהים וצווארון מורם ומַפנים את הפרצוף החיוור שלהם אל הים.

"תה? קפה? עוגיות? תה? קפה? עוגיות?"

הלכתי אחריה אל הסיפון הקדמי והידקתי את מעיל הרוח סביב הצוואר. הרוח נרגעה קצת, אבל האוויר הקר בכל זאת צבט לי את האף ואת קצות האוזניים. רוב הנוסעים לא רצו תה ועוגיות. הם דיברו בקול רם כדי להתגבר על הרעש של המנועים, השקיפו על האופק הרחוק וצילמו אחד את השני. פה ושם שלחתי יד אל העוגיות ולקחתי עוגייה שחשבתי שהם לא יאכלו בכל מקרה.

מובי־אחת היא הסירה הכי גדולה בסילבר ביי. בדרך כלל בסירה כזאת עובדים שני דיילים, אבל כשהטמפרטורות מתחילות לרדת, גם מספר הנוסעים מצטמצם, ולכן רק יושי עבדה בתקופה הזאת, עד שהעסקים יתאוששו. לי זה לא הפריע - ככה היה לי קל יותר לשכנע אותה שתרשה לי להפליג איתם. עזרתי לה להחזיר למטבח את הקנקנים של התה והקפה, ואחר כך יצאנו שוב אל הסיפון הצדדי, עמדנו ליד החלונות והשקפנו על פני הים, על הסירה הקטנה יותר, סוזן המתוקה, שהמשיכה לזגזג על פני הגלים. אפילו ממרחק כזה ראינו שעוד ועוד נוסעים מתכופפים מעל המעקה, ולא בשביל לקרוא את האותיות האדומות שגרג ריסס על הדופן. "עכשיו אנחנו יכולות לעשות הפסקה של עשר דקות. הנה, קחי." יושי פתחה פחית קולה והושיטה לי אותה. "שמעת פעם על תיאוריית הכאוס?"

"אממ..." אמרתי, כאילו יש סיכוי ששמעתי.

"הנוסעים האלה," היא אמרה והצביעה על הסירה של גרג, "לא יודעים שתצפית הדולפינים הזאת, שהם חיכו לה כל כך, נהרסת בגלל אקסית, שהם לא יפגשו אף פעם, וגבר שחי איתה עכשיו בסידני, יותר ממאתיים וחמישים קילומטר מכאן, וחושב שמכנסי רכיבה קצרים וסגולים הם בגד יומיומי מקובל."

לגמתי מהפחית. המשקה התוסס העלה לי דמעות בעיניים, ורק בקושי בלעתי אותו. "אז התיירים שם מקיאים בגלל תיאוריית הכאוס?" עד אותו רגע חשבתי שגרג אשם בזה, כי הוא שוב השתכר אתמול בלילה.

יושי חייכה. "משהו כזה."

עכשיו, כשהגענו אל מקום התצפית, לאנס האט את הסירה ובסופו של דבר כיבה את המנוע. מובי־אחת השתתקה, ודממה השתררה על פני הים, חוץ מפטפוט התיירים והטפיחות של הגלים על הדפנות. נורא אהבתי לבוא לכאן, לראות איך הבית שלי נהפך לנקודה לבנה על רצועת החוף הצרה ובסוף נעלם מאחורי אינספור המפרצונים. אולי נהניתי במיוחד כי ידעתי שאסור לי להיות כאן. לא שהייתי מרדנית, ממש לא, אבל הרעיון מצא חן בעיני.

לארה כבר קיבלה סירה קטנה משלה, שמותר לה לשוט בה בעצמה, כל עוד היא נשארת בין המְצוֹפים שמסמנים את מרבצי הצדפות הישנים. נורא קינאתי בה. אמא לא הרשתה לי לשוט במפרץ, למרות שכבר הייתי כמעט בת אחת־עשרה. "כשהרגע המתאים יגיע," היא מלמלה. לא היה טעם להתווכח איתה על דברים כאלה.

לאנס הצטרף אלינו בשלב הזה, אחרי שהצטלם עם שתי נערות מצחקקות. הרבה פעמים נשים צעירות ביקשו להצטלם עם הקברניט, ולאנס אף פעם לא סירב. יושי הסבירה שבגלל זה הוא חובש כובע של רב־חובל גם כשהשמש לא מאיימת להמיס לו הראש.

"אז מה גרג כתב על דופן הסירה?" הוא כיווץ את העיניים וניסה לראות מרחוק. נראה שהוא כבר סלח לי על זה שהתגנבתי לסירה שלו.

"אני אספר לך כשנחזור למזח."

שמתי לב שהיא הרימה גבה ורמזה לו עלי. "אני יודעת לקרוא," אמרתי. הסירה של גרג, שעד אתמול הכריזה שסוזן מתוקה, טענה עכשיו שסוזן עוסקת במקצוע שבכלל לא קיים אצלנו באזור, ככה יושי אמרה. היא פנתה אל לאנס והשתדלה להנמיך את הקול - כאילו היא חשבה שאני לא אשמע אותה. "אשתו אמרה לו שבכל זאת היה לה מישהו אחר."

לאנס פלט שריקה ארוכה. "כמו שהוא טען מההתחלה, והיא הכחישה."

"היא לא יכלה להודות בזה. היא ידעה איך גרג יגיב. וגם הוא לא היה ממש תמים..." היא העיפה בי מבט. "בכל מקרה, היא עברה לגור בסידני והיא טוענת שחצי מהסירה שייך לה."

"ומה דעתו על זה?"

"נדמה לי שהתשובה כבר כתובה על הסירה."

"לא ייאמן שהוא לוקח תיירים עם כתובת כזאת." לאנס הרים את המשקפת כדי לראות טוב יותר את האותיות האדומות.

יושי אותתה לו שייתן לה את המשקפת. "הוא היה כל כך מחוק בבוקר, שאני לא בטוחה שהוא זכר מה הוא עשה אתמול."

קריאות התלהבות של תיירים על הסיפון העליון קטעו את השיחה. הם נדחקו לעבר החרטום.

"טוב, המופע מתחיל," מלמל לאנס, הזדקף וחייך אלי. "עכשיו נקבל את דמי הכיס שלנו, חסילונת. צריך לחזור לעבודה."

לפעמים הסירות חרשו את כל המפרץ ובכל זאת הדולפינים סירבו להופיע, וכמו שיושי אמרה, המשמעות של סירה מלאה צופֵי דולפינים שלא ראו שום דולפין היתה סיבוב שני חינם או החזר של חמישים אחוז, ובשני המקרים - בוס זועם.

התיירים הצטופפו עכשיו בחרטום, והמצלמות תקתקו כשהם ניסו לתפוס את הצורות האפורות החלקלקות שצצו ונעלמו בין הגלים למטה. העפתי מבט לעבר המים כדי לראות מי מהדולפינים הגיע היום. על אחד הקירות בתוך הסירה יושי תלתה את תצלומי הסנפירים של כל הדולפינים באזור ונתנה שם לכל אחד מהם: זיגזג, חד־קרן, מסורית... הצוותים האחרים צחקו עליה, אבל עכשיו כולם ידעו לזהות את הדולפינים לפי הסנפיר שלהם: "כבר פעמיים השבוע ראינו את סכין חמאה," הם מלמלו. וגם אני הכרתי כל אחד מהדולפינים.

"נראה לי שפּוֹלי ואשוחית הגיעו," אמרה יושי כשגחנה מעבר לדופן.

"הוא הגור של אשוחית?"

הדולפינים הקיפו את הסירה בקשתות אפורות שקטות, ולרגע היה נדמה שהם אלה שצופים בנו. בכל פעם שאחד מהם עלה על פני המים, האוויר התמלא תקתוקים של מצלמות. מעניין מה עובר להם בראש כשאנחנו מסתכלים עליהם, חשבתי. ידעתי שהם פיקחים כמו בני אדם. לפעמים דמיינתי לי איך הם מתאספים אחר כך ליד הסלעים וצוחקים בצחוק של דולפינים על ההוא עם הכובע הכחול ועל ההיא עם המשקפיים המוזרים.

קולו של לאנס נשמע בכריזה: "גבירותי ורבותי, נא לא להתקבץ בצד אחד של הסירה. אנחנו נסובב אותה לאט־לאט, כך שכולם יוכלו לראות את הדולפינים. אם כולם יתקבצו בצד אחד, אנחנו עוד עלולים להתהפך. והדולפינים לא אוהבים סירות שמתהפכות."

הסתכלתי למעלה וראיתי שני אלבטרוסים; הם קפאו באוויר, קיפלו את הכנפיים וצללו, ורק נתז קל נשמע כשהם חדרו לתוך המים. אחד מהם התרומם שוב באוויר, חג מסביב ועקב אחרי טרף בלתי־נראה, ואז השני הצטרף אליו, דאה מעל המפרצון ונעלם. הסתכלתי עליהם כשהתרחקו. מובי־אחת הסתובבה לאט־לאט, ואני גחנתי מעל המעקה, שרבבתי את כפות הרגליים מתחת לכבל התחתון והסתכלתי על נעלי ההתעמלות החדשות שלי. יושי הבטיחה לי שבמזג אוויר חמים יותר היא תסכים להוריד אותי ברשת השחייה לתוך המים, כך שאני אוכל לגעת בדולפינים ואולי אפילו לשחות איתם. אבל רק אם אמא תסכים. וכולנו ידענו מה זה אומר.

אבל פתאום הסירה זזה ואני כמעט נפלתי. אחרי שנייה הבנתי שהמנועים פועלים שוב ותפסתי בבהלה את המעקה. אחרי שנים ארוכות בסילבר ביי כבר ידעתי שצריך להתנהג בצורה מסוימת כשהדולפינים בסביבה: לכבות את המנוע אם רוצים שהם ישחקו, ואם הם ממשיכים להתקדם - לשמור על נתיב מקביל ולתת להם להוביל. הדולפינים יודעים להבהיר מה דעתם: אם נעים להם, הם מתקרבים או שומרים על מרחק קבוע. ואם לא נעים להם, הם מתרחקים. לכן לא הבנתי למה לאנס זינק פתאום קדימה. גם יושי לפתה את המעקה. היא קימטה את המצח, וראיתי שגם היא לא מבינה מה קורה כאן.

תאוצה פתאומית הטיסה את הסירה קדימה, ובסיפון העליון התיירים צווחו וצנחו על המושבים. הרגשתי כאילו אנחנו טסים באוויר.

לאנס דיבר בקשר. השתחלנו לתוך תא ההיגוי מאחוריו וראינו שגם סוזן המתוקה מתקדמת במהירות וקופצת על הגלים, בלי לשים לב לכל הנוסעים האומללים שהקיאו עכשיו מעל המעקה.

"לאנס! מה קורה כאן? מה אתה עושה?" יושי תפסה חזק במעקה.

"כן, נתראה שם, חבר!" אמר לאנס בקשר, הושיט יד אל המתג של מערכת הכריזה והכריז בחגיגיות: "גבירותי ורבותי, הבוקר יש לנו משהו מיוחד בשבילכם. נהניתם מהדולפינים הקסומים של סילבר ביי, אבל עכשיו, אם תחזיקו חזק, ניקח אתכם לראות משהו ממש מיוחד. הלווייתנים הראשונים בעונה נראו לא רחוק מכאן, קצת הלאה בעומק הים. אלה לווייתנים גדולי סנפיר, שעוברים אצלנו כל שנה, במסלול הנדידה הארוך שלהם מאנטארקטיקה לצפון. אני מבטיח לכם שלא תשכחו את המראה הזה. בבקשה, שבו או תחזיקו חזק. ההפלגה עלולה להיות קצת סוערת, כי מצד דרום גלֵי הגיבּוּע קצת יותר גבוהים, אבל אני רוצה שנספיק להביא אתכם לשם בַּזמן כדי שתראו אותם. כל מי שרוצה להישאר בקדמת הספינה, אני מציע ללבוש מעיל סערה. יש הרבה מעילים בפנים, בחלק האחורי."

הוא סובב את ההגה. תתרגמי, הוא אמר ליושי בתנועות שפתיים, והיא לקחה את מכשיר הכְּריזה. היא חזרה על דבריו ביפנית ואחר כך גם בקוריאנית, אם כי לדבריה, כמו שהיא אמרה לנו בהמשך, יכול מאוד להיות שהיא פשוט דקלמה את תפריט הצהריים של אתמול. כי מרגע שלאנס אמר את מה שאמר, היא לא הצליחה להתרכז, ורק מילה אחת צלצלה לה במוח, ממש כמו אצלי: לווייתן!

"באיזה מרחק?" שאלה יושי, והגוף שלה נדרך כשסקרה את המים הנוצצים. השלווה הקודמת נעלמה לגמרי. הבטן שלי התכווצה.

"שבעה-שמונה קילומטרים? לא יודע. מסוק התיירים טס מעל ודיווח על משהו שנראה כמו שני לווייתנים, כמה קילומטרים מטוֹרְן פוינט. אמנם קצת מוקדם יחסית לעונה, אבל..."

"ארבעה־עשר ביוני בשנה שעברה. לא כל כך רחוק," אמרה יושי. "אלוהים ישמור! תסתכל על גרג! הוא עוד יאבד כמה נוסעים אם הוא ימשיך בקצב הזה. הסירה שלו לא מספיק גדולה להתמודד עם הגלים האלה."

"הוא לא רוצה שנגיע לשם לפניו." לאנס טלטל את הראש והסתכל במד המהירות. "טוב, בואו נלך על זה. מובי־אחת תגיע ראשונה השנה, לשם שינוי."

חלק מאנשי הצוות עבדו בסירות התצפית כדי לצבור שְעות שיט ולעבוד בהמשך בספינות גדולות יותר, עם אחריות גדולה יותר. וכמה מהם, כמו יושי, התחילו לעבוד כאן כחלק מההכשרה הראשונית בשיט ופשוט שכחו ללכת הביתה. אבל בכל מקרה, כולם רצו להיות הראשונים שיראו את הלווייתן הראשון בעונת הנדידה. מבחינתם, יש בזה קסם. כאילו עד הרגע שרואים אותם - אי־אפשר להאמין שהלווייתנים יחזרו.

בעצם זה לא באמת משנה מי רואה ראשון את הלווייתן, אבל לאנשי הצוות זה היה חשוב. וברגע שהם שמעו שהלווייתנים הגיעו, כל חמש הסירות שפועלות ממזח הלווייתנים נטשו את הדולפינים והתחילו לדהור לעבר המקום. בחיי, זה ממש הטריף אותם.

"תסתכלו על הטמבל הזה. פתאום הוא מצליח לשוט בקו ישר," אמר לאנס בשצף קצף. גרג שט משמאלנו, אבל נראה שהוא מתקדם יותר מהר מאיתנו.

"הוא לא מסוגל לסבול את המחשבה שנשיג אותו." יושי לקחה מעיל סערה וזרקה אותו אלי. "הנה, תלבשי! אם נצא לחרטום יהיה די רטוב."

"לעזאזל, אני לא מאמין," קרא לאנס כשראה עוד סירה באופק. כנראה הוא שכח שאני שם, אם הוא הרשה לעצמו לקלל. "גם מיצ'ל הגיע! כל אחר הצהריים הוא ישב על הקשר ופתאום הוא צץ, בטח עם סירה מלאה נוסעים. יום אחד אני אחטיף לו כהוגן, לבחור הזה."

כולם קיטרו תמיד על מיצ'ל דְרֵיי. הוא אף פעם לא טרח לחפש דולפינים כמו האחרים: הוא רק חיכה עד ששמע בקשר שמישהו הבחין בלווייתן, ואז הוא היה יוצא מהר אל המקום שאליו כולם הפליגו.

"מה, אני באמת אראה לווייתן?" שאלתי. מתחת לכפות הרגליים, קרקעית הסירה חבטה ברעש בגלים, ואני נאלצתי להיאחז בקיר. מבעד לחלון הפתוח שמעתי שהתיירים צועקים בהתרגשות והם צחקו כשגל חצוף פגע בהם.

"תחזיקו אצבעות," אמרה יושי ונעצה מבט באופק.

לווייתן אמיתי! רק פעם בחיים שלי ראיתי לווייתן, עם דודה קתלין. בדרך כלל אסור לי להפליג עמוק כל כך לתוך הים.

"הנה! שם! אה, לא... סתם הגלים התיזו." יושי הרימה את המשקפת. "אתה לא יכול לשנות קצת את הנתיב? המים מסנוורים מדי בזווית הזאת."

"לא אם את רוצה שנגיע לשם ראשונים." לאנס הטה קצת את הסירה ימינה כדי לשנות את זווית השמש על הגלים.

"כדאי שנתקשר לחוף. נברר איפה בדיוק המסוק ראה אותו."

"אין טעם," אמר לאנס. "מאז הוא כבר היה יכול לעבור שלושה קילומטרים. וגם מיצ'ל יקשיב לקשר. אני לא רוצה לספֵּק לבטלן הזה שום מידע נוסף. כל הקיץ הוא גונב לנו נוסעים."

"תחפשו את סילון הנשיפה."

"בטח, וגם את הדגל הקטן שכתוב עליו 'לווייתן'."

"אני רק מנסה לעזור, לאנס."

"הנה!" קרא לאנס. ראיתי מין צורה מעומעמת, כמו חלוק נחל שחור, רחוק, טבול בתוך המים. "צפון־צפון־מזרח. לכיוון האי בּרֵייק נוֹז. הוא בדיוק צלל." פחדתי שעוד רגע אקיא מרוב התרגשות. שמעתי שלאנס מתחיל לספור מאחורי. "אחת... שתיים... שלוש... ארבע... לווייתן!" סילון מים ברור התרומם בעליצות מעל האופק. יושי פלטה צווחה. לאנס העיף מבט לעבר הסירה של גרג, שלא ראה את הסילון מהנתיב שהפליג בו. "אנחנו נגיע אליה ראשונים!" לחש לאנס. בעיני לאנס, כל הלווייתנים הם נקבות, בדיוק כמו שכל הילדים הם "חסילונים".

לווייתן. הרגשתי את המילה בפה, גלגלתי אותה על הלשון וטעמתי אותה. לא הזזתי את המבט מהמים אפילו לרגע. מובי־אחת שינתה נתיב וספגה חבטות עזות מהגלים כשניתרה עליהם. בדמיוני ראיתי את הלווייתן עולה על פני המים מאחורֵי האי וחושף בחדווה את הבטן הלבנה שלו לעיני כל העולם. "לווייתן," לחשתי.

"אנחנו נהיה הראשונים," מלמלה יושי בהתרגשות. "לשם שינוי אנחנו נגיע ראשונים."

הסתכלתי על לאנס כשסובב את ההגה וספר בלחש את השניות בין הנשיפות של הלווייתן. אם המרווח יהיה יותר משלושים שניות, סימן שהוא עומד לצלול עמוק. ואז נאבד אותו. אבל אם הנשיפות קרובות, זאת אומרת שהוא צלל לא מזמן, ואז יש לנו סיכוי לעקוב אחריו.

"שבע... שמונה... היא עלתה. יש!!!" לאנס חבט בהגה בשמחת ניצחון ולקח בידו את המיקרופון של מערכת הכריזה. "גבירותי ורבותי, אם תסתכלו ימינה, אולי תצליחו לראות את הלווייתן, שפנה עכשיו אל מאחורי לשון היבשה הזאת, שם."

"גרג ראה לאן אנחנו מפליגים." יושי חייכה. "אבל הוא כבר לא יצליח להשיג אותנו. המנוע שלו לא מספיק חזק."

"מובי־אחת אל אופק כחול. מיצ'ל," צעק לאנס לתוך הקשר, "אם אתה רוצה לראות את המותק הזאת, תצטרך לרדת לי מהזנב."

קולו של מיצ'ל נשמע בקשר. "אופק כחול אל מובי־אחת. אני פה רק בשביל לאסוף את הנוסעים שייפלו מהסירה של גרג."

"אה, בלי שום קשר לדג הגדול?" הגיב לאנס בעוקצנות.

"אופק כחול למובי־אחת. הים גדול, לאנס. יש מספיק מקום לכולם."

עמדתי ליד שולחן הניווט, החזקתי אותו חזק עד שמפרקי האצבעות שלי הלבינו והסתכלתי בלשון היבשה שהלכה וגדלה. שאלתי את עצמי אם הלווייתן יאט שם ויאפשר לנו להתקרב. אולי הוא אפילו ירים את הראש ויסתכל עלינו? ואולי זאת באמת לווייתנית, והיא תתקרב אל צד הסירה שלנו ותחשוף את הגור שלה?

"שתי דקות," אמר לאנס. "בעוד שתי דקות נעבור את הכֵּף. אני מקווה שנצליח להתקרב."

"קדימה, מותק. תעשה לנו מופע יפה," מלמלה יושי והמשיכה להסתכל דרך המשקפת.

לווייתן, אמרתי לו בלב, חכה לנו, לווייתן. והמשכתי לחשוב: הוא יוכל לראות אותי? הוא יוכל לשים לב שדווקא אני, יותר מכל האנשים בסירה הזאת, אוהבת במיוחד בעלי חיים ימיים? ככה הרגשתי לפחות.

"אוי לא... אני לא מאמין!" לאנס הסיר פתאום את כובע המצחייה שלו, הסתכל מבעד לחלון וקימט את המצח.

"מה קרה?" יושי גחנה לעברו.

"תראי."

עקבתי אחרי המבט שלהם. כשמובי־אחת עקפה את לשון היבשה, כולנו השתתקנו. במפרצון הכחול, לא רחוק מהיבשה המכוסה עשב, עגנה הסירה ישמעאל. היא צפה בלי לזוז, והדפנות שלה, שהיו צבועות בקפדנות, בהקו בשמש הצהריים.

בתא ההיגוי עמדה אמא שלי. היא נשענה מעל המעקה, והשיער שלה התנפנף מתחת לכובע המצחייה הדהוי שהתעקשה לחבוש בכל פעם שיצאה לים. היא השעינה את משקל הגוף על רגל אחת, ואני מניחה שמילי, הכלבה שלנו, ישנה על המדף שלפני ההגה. אמא שלי נראתה כאילו כבר שנים היא עומדת שם ומחכה ללווייתן הזה.

"איך היא הצליחה לעשות את זה, לעזאזל?" לאנס הבחין במבט האזהרה של יושי, הסתכל לעברי ומשך בכתפיו בהתנצלות. "שום דבר אישי, אבל... זה לא ייאמן..."

"היא תמיד מגיעה ראשונה." התגובה של יושי היתה חצי משועשעת, חצי מסויגת. "בכל שנה, מיום שאני כאן, היא תמיד מגיעה ראשונה."

"האנגלייה ניצחה אותנו. כמו בקריקט." לאנס הצית סיגריה והשליך את הגפרור בסלידה.

יצאתי אל הסיפון.

באותו רגע הלווייתן הגיח. כולנו שאפנו בתדהמה כשהוא הרים את הזנב שלו מהים ושלח רסס מים אדיר לעבר ישמעאל. התיירים הריעו על הסיפון העליון של מובי־אחת. הלווייתן היה ענקי וקרוב כל כך, עד שיכולנו לראות את בלוטי הים שגדלים לאורך הגוף שלו ואת הבטן הלבנה המחורצת; קרוב כל כך עד שלרגע יכולתי להסתכל ישר לתוך העין שלו. אבל הוא גם היה מהיר נורא - לא הבנתי איך גוש ענקי כזה יכול להיות זריז כל כך.

לרגע נתקע לי האוויר בגרון. ביד אחת החזקתי את הכבל של המעקה, וביד השנייה הרמתי את המשקפת והסתכלתי - אבל לא על הלווייתן אלא על אמא שלי, לַייזה מֵקאלֶן. בקושי שמתי לב לקריאות ההתפעלות שנשמעו מסביב, מהגודל העצום של היצור הזה ומהגאות שהוא יצר לפני הסירה הקטנה יותר. אפילו שכחתי לרגע שאסור שהיא תראה אותי. רק ראיתי במשקפת שהיא מכווצת את העיניים, מסתכלת למעלה ומחייכת. הבעה שכמעט אף פעם לא ראיתי על הפנים שלה כשהיא היתה על היבשה.

דודה קתלין ניגשה אל שולחן העץ הדהוי שבקצה המרפסת הקדמית והגישה לאנשי הצוות קערה מלאה שרימפס, כמה חתיכות לימון וגם סלסילת לחם גדולה. בעצם, קתלין היא לא דודה שלי אלא של אמא שלי, ובשבילי היא יותר כמו סבתא, אבל בכל זאת אני קוראת לה דודה. מאחוריה, חזית העץ הלבנה של המלון קרנה בזוהר רך בשמש הערב, שגלשה כמו שמונה אפרסקים אדומים בוערים על פני החלונות. הרוח התחזקה קצת, והשלט של המלון יילל כשהתנדנד הלוך וחזור.

"לכבוד מה זה?" שאל גרג והרים את הראש מבקבוק הבירה שהחזיק ביד. הוא הוריד סוף־סוף את המשקפיים הכהים, ומתחת לעיניים היו לו עיגולים שחורים, כאילו הוא לא ממש ישן בלילה.

"שמעתי שצריך לרפד לך את הקיבה," היא אמרה ופרשה לו מפית בחבטה קצרה.

"הוא סיפר לךְ שארבעה מהנוסעים שלו ביקשו החזר כספי כשהם ראו מה כתוב לו על הסירה?" שאל לאנס וצחק. "מצטער, חבר, אבל זה היה ממש מעשה טיפשי. מצאת לך מה לכתוב."

"את מלאך, קתלין." גרג התעלם מלאנס והושיט יד אל הלחם.

דודה קתלין נעצה בו מבט נוקב. "תאמין לי שאני לא אהיה מלאך אם עוד פעם תכתוב מילה כזאת בְּמקום שהאנה הקטנה יכולה לראות אותה."

"תיזהר, נערת הכריש עדיין נושכת," אמר לאנס ונקש בשיניים לעבר גרג.

דודה קתלין התעלמה ממנו. "קדימה, האנה, קחי גם לך. בטח לא אכלת כלום בצהריים. אני אביא את הסלט."

"היא אכלה עוגיות," אמרה יושי וטיפלה במיומנות בשרימפס.

"עוגיות." דודה קתלין נשפה בבוז.

גם בערב הזה ישבו אנשי הצוות סביב השולחן שבקצה מרפסת המלון. כמעט בכל ערב הם שתו יחד בירה או שתיים לפני שכל אחד מהם הלך הביתה, ואצל חלק מהם זה היה נס שהם הצליחו להגיע הביתה, ככה דודה קתלין אמרה, מרוב בירות שהם שתו.

נגסתי בסרטן עסיסי ושמתי לב שמִתקני החימום כבר דולקים. בחודש יוני, כשהחורף מתקרב, האורחים במלון סילבר ביי כבר לא רוצים לשבת בחוץ, אבל צוותי הסירות נאספים כאן בכל מזג אוויר ודנים באירועים של יום העבודה. חלק מהם מתחלפים בכל שנה, כי הם עוברים לעבוד במקום אחר או הולכים ללמוד באוניברסיטה, אבל לאנס, גרג, יושי ועוד כמה עובדים הם דמויות קבועות בחיים שלי. ומחודש יוני והלאה דודה קתלין מדליקה את פטריות החימום בכל ערב, עד חודש ספטמבר בערך.

"היו לכם הרבה תיירים היום?" שאלה כשחזרה עם הסלט. בידיים זריזות ומיומנות היא העבירה את הקערה בין הסועדים ושמה גם לי בצלחת לפני שהספקתי למחות. "למוזיאון לא הגיע אף אחד."

"מובי־אחת היתה די מלאה. הרבה קוריאנים," אמרה יושי ומשכה בכתפיה. "וגרג כמעט העיף למים חצי מהנוסעים שלו."

"העיקר שהם ראו את הלווייתן," אמר גרג והושיט יד לפרוסת לחם נוספת. "שום טענות. שום החזרים כספיים. יש עוד בירה?"

"כאן זה לא פאב, גרג," ענתה לו דודה קתלין. "ואת ראית את הלווייתן, האנה?"

"כן, הוא היה ענקי! וראיתי את בלוטי הים שצומחים עליו." האמת שציפיתי שהלווייתן יהיה חלק לגמרי, אבל העור שלו היה מלא חריצים ובליטות, והמון יצורי ים קטנים היו צמודים אליו, כך שהוא נראה כמו אי חי.

"הוא היה ממש קרוב. אמרתי להאנה שבדרך כלל אנחנו לא מצליחים להתקרב כל כך," אמרה יושי.

גרג כיווץ את העיניים. "אם היא היתה בסירה של אמא שלה, היא היתה יכולה לצחצח לו את השיניים."

"כן, טוב, עדיף שלא נדבר על זה..." דודה קתלין נענעה את הראש. "אף מילה," היא אמרה לי בתנועות שפתיים. "פעם ראשונה ואחרונה."

הנהנתי בצייתנות. כבר שלוש פעמים בחודש הזה היתה "פעם ראשונה ואחרונה" כזאת.

"גם מיצ'ל הגיע? כדאי שתשגיחו עליו. שמעתי שהוא משתף פעולה עם אלה מסידני, עם ספינות הדיסקו."

כולם הרימו את העיניים.

"חשבתי שהחבר'ה מרשות הטבע והגנים הפחידו אותם והם הסתלקו," אמר לאנס.

"כשהלכתי לשוק הדגים," אמרה דודה קתלין, "סיפרו לי שאחת הסירות האלה שטה ליד הכֵּף, עם מוזיקה בקולי־קולות ואנשים שרקדו על הסיפונים. כמו דיסקוטק. הרסו את הדיג באותו לילה. אבל עד שאנשי הרשות הגיעו, הספינה כבר הסתלקה מזמן. ואי־אפשר להוכיח שום דבר."

החיים בסילבר ביי דרשו תמיד איזון עדין: סירות התצפית היו זקוקות לתיירים שרוצים לראות את היצורים הימיים, אבל אם יהיו יותר מדי תיירים, זה עלול להפריע לבעלי החיים הימיים שהם רוצים לראות. במיוחד חששנו מהספינות הגדולות, שהגיעו מאזורים אחרים, והיו עמוסות נוסעים שרק רצו לשמוע מוזיקה רועשת ולהשתכר. "הספינות האלה יחסלו אותנו סופית," אמר לאנס. "האנשים שם חסרי כל אחריות, ורק דבר אחד מעניין אותם - כסף. ממש שידוך מתאים למיצ'ל."

הקשבתי לדיון בחצי אוזן, כי הייתי שקועה בזלילת סרטנים. עד שהתחלתי לאכול, לא שמתי לב כמה אני רעבה. אכלתי שישה סרטנים גדולים, אחד אחרי השני, ורדפתי אחרי האצבעות של גרג בקערה הריקה. הוא חייך ונופף לעברי בסרטן האחרון. הוצאתי לו לשון.

"או, הנה היא, מלכת הלווייתנים," קרא לאנס כשאמא שלי התקרבה אל השולחן.

"מצחיק מאוד." היא שמטה את המפתחות על השולחן, סימנה ליושי שתזוז, נדחקה בינה לביני ונישקה אותי בראש. "איך עבר היום, חומד?" היה לה ריח של קרם הגנה ואוויר מלוח.

העפתי מבט אל דודה קתלין. "בסדר," עניתי והתכופפתי ללטף את מילי כדי שאמא שלי לא תראה שהפנים שלי מסמיקים. התמונות של הלווייתן לא הפסיקו לרצד לי מול העיניים, ופחדתי שבסוף היא תשים לב להתרגשות שלי, אבל היא רק לקחה כוס ומזגה לעצמה מים.

"מה עשית כל היום?" היא שאלה אותי.

"כן, מה עשית היום, האנה?" אמר גרג וקרץ אלי.

"בבוקר היא עזרה לי להציע את המיטות ולסדר את החדרים," אמרה דודה קתלין ונעצה בי מבט. "אבל שמעתי שאחר הצהריים שלך היה מוצלח, לייזה."

"כן, לא רע." אמא שתתה במהירות את כל המים שבכוס. "אלוהים, כמה שאני צמאה. שתית מספיק היום, האנה? היא שתתה מספיק, קתלין?" המבטא האנגלי שלה עדיין בלט לאוזן, למרות כל השנים האלה באוסטרליה.

"שתתה מספיק בהחלט. כמה לווייתנים ראית?"

"היא אף פעם לא שותה מספיק. רק לווייתנית אחת. גדולה. התיזה לי חצי אמבטיה לתוך התיק. תראו." היא הוציאה את פנקס הצ'קים שלה, שהתקמט בשוליים.

"טוב, שגיאה של חובבנים." דודה קתלין נאנחה בסלידה. "לא היה איתך אף אחד?"

אמא טלטלה את הראש. "רציתי לנסות את ההגה החדש, לראות איך הוא עובד בים לא שקט. במספנה הזהירו אותי שהוא עלול להיתקע."

"ובמקרה נתקלת בלווייתן," אמר לאנס.

היא שתתה עוד מים. "משהו כזה." פניה נאטמו. היא נאטמה. כאילו כל עניין הלווייתן לא קרה בכלל.

כמה דקות אכלנו בשתיקה כשהשמש שקעה לאט לעבר האופק. שני דייגים עברו ונופפו לנו לשלום. אחד מהם היה אבא של לארה, אבל לא הייתי בטוחה שהוא ראה אותי.

אמא אכלה פרוסת לחם וקצת סלט, אפילו פחות ממה שאני אוכלת, ואני ממש לא אוהבת סלט. ואז היא הרימה את העיניים אל גרג. "שמעתי על הסירה שלך."

"חצי מפורט סטיבנס שמעו על הסירה שלי." העיניים של גרג היו עייפות, ונראה כאילו כבר שבוע הוא לא התגלח.

"כן. טוב. מצטערת."

"מספיק מצטערת בשביל לצאת איתי ביום שישי?"

"לא." היא קמה, העיפה מבט בשעון היד שלה, דחפה את פנקס הצ'קים הרטוב בחזרה לתוך התיק וניגשה אל דלת המטבח. "ההגה עדיין לא בסדר. אני צריכה להתקשר למספנה לפני שהם סוגרים. האנה, אל תישארי בחוץ בלי סוודר. הרוח מתחזקת."

הסתכלתי עליה כשהתרחקה. הכלבה מיהרה בעקבותיה.

שתקנו עד ששמענו שדלת הרשת נטרקת. ואז לאנס נשען אחורה והסתכל על המפרץ המחשיך. ספינה נראתה במטושטש על רקע האופק הרחוק. "פעם ראשונה בעונה שאנחנו רואים לווייתן ופעם ראשונה בעונה שגרג משתכר. סימטריה נחמדה, לא?"

הוא התכופף במהירות, ופרוסת הלחם שנזרקה לעברו פגעה בכיסא שמאחוריו.