המקווה האחרון בסיביר



היה אפשר לצפות שסיפור כזה יעבור מפה לאוזן, יילחש בחדרי מדרגות, או בחדרי מיטות, יתואר לפרטי פרטיו, לדורי דורות, אך הפלא ופלא, מיד לאחר שקרה המקרה, ואף שהיו לו עדים, עדי ראייה ממש, לא דיברו בו הבריות, לא בעברית, לא ברוסית ולא באמריקאית, כאילו גמרו בלבם לכסות את השערורייה בפתיתי זמן, בשניות שנערמות על גבי דקות, כמו שלג. שהרי ממילא איש לא יאמין להם.

אבל אם, נניח, יונח לו סולם בחצות הלילה, יושען כנגד הכותל המערבי של בניין העירייה, ורגליים זריזות תטפסנה בו, שלב אחרי שלב, ויד נחושה תדחף את החלון הנכון — אין צורך לשבור, ראובן מהארכיון אוהב להשאיר קצת פתוח, בשביל הבריזה — הרי ללא כל שיהוי יהיה ניתן ללחוץ על מתג האור ולמצוא בשורה השנייה, במדף תחתון מאוד, את קלסר "תרומות 1994-1993" הפרום מעט בקצותיו, ובו, אחרי דפדוף קל שבקלים, יימצֵא גם ימתין מכתב רשמי למהדרין, מאת: ג'רמיה מנדלשטורם, הילבורן, ניו ג'רזי. לכבוד: ראש העיר.

והמכתב, יש להזהיר, אף שהוא רשמי, אינו קצר כלל. שכן נדמה שקרה לג'רמיה מנדלשטורם מה שקורה לעתים למושכים בעט: העט התחיל למשוך אותו. ואולי גם הבדידות, שהיא סיבת כל הסיבות, תרמה את תרומתה. וכך, אף שכוונתו המקורית היתה להציע הצעה קצרה ותכליתית, מתמסר מר מנדלשטורם בשני העמודים הראשונים במפתיע לתיאור דמותה של גברת מנדלשטורם, שהלכה לעולמה, והשורות שהוא כותב אינן קצרות וקצובות, אלא ארוכות ומתפתלות, כמו געגוע, ואין הוא מסתפק באמירות השחוקות — צדקת, אשת־חיל־מי־ימצא וגו' — אלא מניח על פתח לבו של הקורא פכים קטנים מחייהם המשותפים: פגישתם הנבוכה, הראשונה, בברית המילה של הפרישברגים, איך פרשה הצידה, לא מסוגלת להביט ברגע החיתוך עצמו, והוא סובב לעברה את ראשו, לא מסוגל שלא להביט בה. וגם: טיול משותף של ערב, כעבור שנה, מהווסט וילג' עד ההדסון, שבמהלכו פרשה בפניו את חלומותיה ואמרה, חשוב לי שתדע, אני לא מאלה שמטיילות עם האהוב שלהן על גדות ההדסון ופורשות את החלומות שלהן רק כדי להיכנס להיריון חודשיים אחר כך ולוותר על הכול, והוא אמר, גוֹד פוֹרבִּיד, מה פתאום, אבל בפנים הלב שלו גאה, כי זאת היתה הפעם הראשונה, בעצם, שאמרה לו, בדרכה, שהיא אוהבת אותו. גם בארבעים השנה שבאו לאחר מכן היא הצהירה על אהבתה אליו רק פעמים ספורות, אבל בכל פעם שעשתה זאת, עשתה זאת בהתכוונות מלאה, כמו בתפילה, ובין לבין הותירה אותו מייחל לפעם הבאה, ועתה, אחרי לכתהּ, הוא מוצא לצערו הרב שאין עוד למה לייחל. כן, מדי פעם הוא מצליח לראות אותה ניבטת מעיני ילדיו, ויש גם נכדה אחת, בתו הקטנה של בנו הבכור, שמחייכת בדיוק כמוה, וגם זוקרת כמוה גבות בפליאה, אבל אמריקה זה לא ישראל, יוּ מאסט אַנדֶרסטֶנד, באמריקה משפחות הן שברים של חרס, לא חלקים של פאזל, ובין סעודת ראש השנה לליל הסדר הוא לא מצליח למצוא טעם, יום נדבק ליום, ואפילו הממון, שעל צבירתו עמל מבוקר עד לילה כל השנים, אפילו הממון כבר לא מניע אותו, ומתוך כך, דווקא מתוך כך, עלה בו רעיון: להנציח את שם אהובתו באמצעות מקווה חדש שיוקם בעיר הצדיקים, שאליה תיכננו הגברת והוא לנסוע עוד בקיץ שעבר, יחדיו, וכבר קנו כרטיסי טיסה ואת "המדריך המלא לקברי צדיקים", בתרגום לאנגלית, כמובן, אלא שביום ראשון אחד, בעודו מעלעל בעיתוני סוף השבוע, שמע קול עמום מכיוון חדר השינה, כמו אגרוף המכה בשק.

על הרגע הזה הוא לא רוצה להרחיב. לא יכול להרחיב. ואולי לא יוכל לעולם. ובמקום זאת הוא רוצה להגיע לנקודה.

כפי שאמר, בכוונתו לתרום לעיר הצדיקים מקווה חדש, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, ורק תנאי אחד הוא מתנה, וגם זה אינו תנאי, אלא יותר תקווה שמפעמת בו, כפעם נר הנשמה בפמוטו, שהמבנה, ובפתחו שלט המציין את שמה של אשתו, יהיה מוכן עד הקיץ הקרוב, שבו הוא מתכנן להגיע לביקור בארץ הקודש. אם ירצה השם.

***

מיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים השתדל משה בן צוק בכל כוחו לראות את עצמו כאדם שנולד מחדש ועתה הוא משקיף אל תשוקותיו הישנות ממרחק ביטחון. אולם כנגד כל מאמציו השתיירו בו בכל זאת כמה נטיות מימיו כקיבוצניק שבור לב וכקצין מודיעין בבסיס־הסודי־שכולם־יודעים־עליו: הוא המשיך ללקט מפות, המשיך לפזם בלי קול שירים של שלום חנוך, המשיך לעשן נוֹבּלס אחת מיד אחרי ארוחת הצהריים והמשיך לגרש בכף ידו את ריחה של איילת בכל פעם שזה בא לאפו.

הוא לא דמה לריח קינמון, הריח של איילת. ולא לריח של שמפו מסוים. הוא היה, בפשטות, הריח שלה. ותמיד, למרות שידע שאין סיכוי, ומה פתאום, כשהיה ריחה מגיע לנחיריו ליד מדף מוצרי החלב בסופר, ליד הנדנדות בגן השעשועים, או — מעשה שטן — בבית הכנסת, היתה כף ידו מגרשת אותו בתנועה נחרצת, אבל עיניו, עיניו היו נמשכות לחפש: אולי בכל זאת.

בבוקר הזה נישא ריחה של איילת על רוח חורפית שחודרת לרכב שלו. הוא סוגר מיד את החלון, אבל זה רק מחמיר את המצב. עכשיו הוא כלוא עם הריח, נאלץ להתייחד עמו. אז הוא פותח שוב את החלון ומנסה לגרש את הריח בכף ידו, ומביט במראה הצדית, ובמראה הפנימית, ושוב במראה הצדית, למרות שבאמת אין סיכוי, ומה פתאום, ואוי ואבוי אם היא חזרה — ולבסוף משיב את מבטו לכביש ולוחץ על דוושת הגז. הכי טוב לו, הוא יודע, להגיע כבר לעבודה. כמה שיותר מהר. שם יוכל לטמון את חוטמו בבעיות של אחרים.

כעוזרו האישי של ראש העיר לענייני־הכול נהנה בן צוק ממשרד רחב קירות, שאותם הוא גודש במפות רבות ככל האפשר: מפות מתבקשות כמו "מפת בתי הכנסת" ו"מפת תלמודי התורה", מפות מרתקות כמו "מפת התמיכות השנתיות", וגם מפות מיותרות לגמרי, ששורטטו מתוך תשוקת המיפוי בלבד, כמו "מפת ריכוזי הסובארו על פי שנת הדגם" או "מפת התימהונים העירונית".

לישיבות המועצה השבועיות הוא מגיע לפני כולם ותולה מבעוד מועד את מפותיו ואת השקפים שעליהן כדי שיוכל להשתמש בהם באמצע הדיון — במקרה־הכינותי־מראש — וכך הוא עושה גם בישיבה שמוקדשת למכתבו של האלמן־הנדבן ג'רמיה מנדלשטורם.

זאת תמונת המצב נכון לעכשיו, בן צוק אומר ומזנק ממקומו וחובט במקל שליטה צר ומוארך בנקודה שרירותית בערך במרכז "מפת המקוואות". הנוכחים נרעדים בכיסאותיהם מעוצמת המכה. בן צוק הוא גבר דחוס, קפסולה אנושית שמצטופפים בה יצרים רבים וסותרים. שריריו מתפקעים משרוולי חולצותיו, ואנשים מניחים, שלא בצדק, שהוא מתאמן עם משקולות. עיניו חודרות. עמוק. יוקדות באיזו בערה קבועה. ולחייו תמיד מעוטרות זיפים. לא מתוך הזנחה, חלילה, אלא משום שהזיפים צומחים מחדש שניות ספורות אחרי שהוא מסיים לגלחם.

לצערי הרב, בן צוק ממשיך לטייל עם מקל השליטה על המפה, ועם כל הרצון להיענות לפנייתו של הגביר הנכבד, לא נשאר לנו בעיר מקום לעוד מקווה. מספר המקוואות למטר רבוע בעיר הוא הגבוה ביותר במזרח התיכון. ואותו כנ"ל גם לגבי מספר המקוואות לנפש.

אני לא מבין, מה זאת אומרת "אין מקום"? אומר ראש העיר בטון הישיבות שלו: טון לגלגני, נזפני, עם שוליים צרים של אלימות (יש לו גם טון אחר לגמרי, לאברהם דנינו, שאותו הוא שומר לפגישות אישיות. טון אבהי. רך. עם שוליים רחבים של אמון. ולמרות שבן צוק צמוד אליו כבר שנתיים, הוא עדיין לא התרגל למעברים החדים).

אם אין מקום, בן צוק — דנינו מכה עכשיו קלות בכף ידו על השולחן — נעשה מקום. כמו שנאמר: אם תרצו — אין זו אגדה.

אבל גם אם נעשה מקום, אדוני ראש העיר, יש עוד בעיה שנצטרך להתמודד איתה, בן צוק אומר ומגולל שקף חדש על המפה. כמו שאתם יכולים לראות — הוא שוב דוקר במקל — כרגע, בדגש על כרגע, נשמר איזון עדין מאוד בין הזרמים הדתיים השונים בעירנו מבחינת מספר המקוואות המשתייכים לכל זרם. כל תוספת של מקווה כלשהו בעיר תפגע באיזון הזה. שלא לומר תפר אותו לגמרי.

חברי המועצה — שהרכבה נקבע אף הוא על פי אותו איזון קדוש בין הזרמים השונים — מהנהנים. אכן צרה צרורה.

אז מה אתה מציע? דנינו שואל ותולה בו את עיניו הירוקות והנוגות (אנשים לא מצפים למבט נוגה מראש עיר. פעם אחר פעם ראה בן צוק איך העצב הנשקף מעיניו של דנינו מוציא אנשים משיווי משקל. בייחוד אם הם פוגשים אותו בפעם הראשונה).

לא, באמת — דנינו מחדד — אני רוצה להבין מה התוכנית שלך, בן צוק. שנגיד למנדלשטורם שאנחנו לא רוצים את הכסף שלו? שייקח אותו וייתן אותו לעיר אחרת?

למען האמת, אם נתבונן במפת ה... בן צוק מתחיל לומר ועומד לגלגל שקף נוסף על פני המפה.

עזוב אותי מהמפות שלך, בן צוק! ראש העיר קורא ותוחב את ידו עמוק במכנסיו (בעוד רוב התוחבים נוטים לתחוב את האגודל במכנסיים ולהשאיר את כף היד מחוצה להם, אברהם דנינו נוטה להחדיר ארבע אצבעות פנימה, עד שהן כמעט, ואולי לא כמעט, נוגעות במבושיו, ולהותיר בחוץ דווקא את האגודל), תן לי פתרונות! הוא מרים את קולו על העוזר שלו ומתופף עם האגודל בעצבנות על אבזם החגורה. פת־רו־נות!

כשצועקים עליו בן צוק נאלם. מתכווץ בחזרה לגודל של ילד־חוץ־בקיבוץ. כזה שאומרים לו, קפוץ, קפוץ כבר, במפל של נחל יהודייה. כזה שלא בוחרים לשום קבוצה בכדורסל, למרות שהוא לא עד כדי כך גרוע. כזה שנופל בא"ש לילה הראשון שלו לתוך בור ספיגה ומתבייש לקרוא לעזרה כי הוא כבר יודע מה יגידו. כזה שמעדיף לשתוק, כי גם כשיש לו רעיונות מעולים האחרים מגיבים עליהם בביטול —

רק רגע, אם יורשה לי, מה עם השטח הריק הזה שם? אומר לפתע נציג משרד הפנים, בחור צנוע ורציני שנשלח מעיר הקודש לפני שנתיים להציל את המצב אחרי שנמצאו אי־סדרים כספיים בהתנהלות העירייה.

איפה? בן צוק מצליף במפה עם מקל השליטה. כאן? כאן? כאן?

נציג משרד הפנים מזנק מכיסאו, ניגש למפה ומניח את אצבעו על שטח הפקר בין העיר ובין הבסיס הצבאי. ובאמת, אין שם כלום. ריק ממקוואות. לגמרי.

נו, באמת — בן צוק משעין את המקל על הקיר — אתה רוצה להקים מקווה בסיביר?

כל הנוכחים מגחכים. חוץ מראש העיר, שמוציא את ידו ממכנסיו, דופק בכוח על השולחן ואומר: זה בדיוק מה שנעשה עם התרומה של מנדלשטורם. נקים מקווה ראשון והיסטורי בסיבי... בשכונת "מקור גאווה". ונפוצו מעיינות החוצה. ובא לציון גואל.

אבל... בן צוק נדהם, מה לאלה ולמקווה...? הם אפילו לא... לא בטוח שהם יהודים בכלל.

בן צוק, בן צוק, ראש העיר מחייך חיוך של פטרון, מי כמוך יודע שלעולם לא מאוחר להתחזק. גש לשם מחר ותאתר לנו שטח מתאים.

אבל, אברהם, כלומר, כבוד ראש העיר, הנשים שם מבוגרות, הן כבר הרבה אחרי הגיל ש —

אז שיהיה גם אגף לגברים. אני מצפה שהמקווה הזה יעמוד על תלו עד הקיץ, בן צוק. בדיוק כמו שהיהודי ביקש.