המקום הסודי

יש שיר אחד שמושמע כל הזמן ברדיו, אבל הולי מצליחה לקלוט רק קטעים ממנו. זוכרת הו זוכרת, אז כשהיינו... קול של נערה, צלול ובהול. המקצב המהיר והקליל מרים אותך על קצות האצבעות ומגביר את פעימות הלב שלך כדי שתעמדי בקצב, ואז הוא מתפוגג. היא מנסה שוב ושוב לשאול את הבנות: איזה שיר זה? אבל לא מצליחה אף פעם לקלוט מספיק מהשיר כדי לשאול עליו. הוא תמיד חומק ומתפוגג כשהן באמצע שיחה על משהו חשוב, או כשהן צריכות לרוץ לאוטובוס. וכשהכול נרגע שוב, הוא נעלם. יש רק שקט, או ריהאנה או ניקי מינאז' שמסלקות את השקט.

הפעם הוא בוקע ממכונית, מכונית שהגג שלה פתוח כדי ללכוד את כל אור השמש שאפשר לקלוט בהתפרצות הקיץ הפתאומית הזאת, שעלולה להיעלם כבר מחר. הוא עובר מעל הגדר החיה ונכנס לגן השעשועים שבפארק. הן שם - מחזיקות גלידות נמסות ומשתדלות להרחיק אותן מהציוד שקנו לכבוד תחילת שנת הלימודים. הולי על הנדנדה, מטה לאחור את הראש כדי להביט בעיניים מצומצמות בשמיים ולהסתכל באור השמש המיטלטל על הריסים שלה. היא מזדקפת כדי להקשיב. "השיר הזה," היא אומרת. "מה..." אבל אז נשמט לג'וליה גוש של גלידה לתוך השיער, והיא מתרוממת בפתאומיות על הקרוסלה וצווחת "אוף!" ועד שהיא מקבלת ממחטת נייר מבֶּקָה ולוקחת מסלינה את בקבוק המים שלה כדי להרטיב את הממחטה ולסלק את הגוש הדביק מהשיער שלה, ותוך כדי כך לא מפסיקה לקטר - בעיקר כדי להעלות סומק על הפנים של בקה, אומר המבט החטוף שהיא מלכסנת אל הולי - ולטעון שהיא נראית כאילו היא מצצה למישהו שגמר לה על הפרצוף - עד אז המכונית כבר נוסעת משם.

הולי גומרת את הגלידה ונתלית לאחור בעזרת השלשלאות של הנדנדה, מקפידה שקצות השיער שלה לא ייגעו בעפר. היא מביטה בבנות מלמטה ובאלכסון. ג'וליה התיישבה שוב על הקרוסלה, והיא מסובבת אותה לאט בכפות הרגליים. הקרוסלה חורקת, צליל עצל ורצוף, מרגיע. לידה סלינה שרועה על הבטן, מחטטת בעצלתיים בשקית שלה, נותנת לג'וליה לעשות את העבודה. בקה משתחלת דרך מתקן הטיפוס, טופחת על הגלידה בקצה לשונה, בודקת בכמה זמן תוכל להאריך את הליקוק. קולות של תנועת כלי רכב וצעקות של בחורים מסתננים מן הגדר החיה, מומתקים בשל השמש והמרחק.

"נשארו שנים־עשר יום," אומרת בקה ובודקת אם כולן מרוצות מזה. ג'וליה מרימה את הגביע שלה כאילו היא מרימה כוסית. סלינה מקישה בו במחברת חשבון.

שקית הנייר הענקית, המונחת ליד מסגרת הנדנדה, מרפרפת בפינה קטנה במוחה של הולי. עונג צרוף אפילו כשהיא לא חושבת על זה. מתחשק לה לטמון את הפרצוף ואת שתי הידיים בתוכה, לחוש בקצות האצבעות ועמוק בתוך הנחיריים כמה הכול טהור וחדש: קלסר טבעות מבהיק, בלי שום פינה חבוטה, עפרונות חינניים תואמים עם חודים ארוכים, חדים מספיק כדי להקיז דם, ערכת גיאומטריה עם שנתות ברורות ולא שחוקות. והשנה נוספו חפצים נוספים: מגבות צהובות, צמריריות ועטופות בסרט, ציפה לשמיכת פוך, מפוספסת בפסים צהובים ולבנים, חלקלקה באריזת הפלסטיק שלה.

ציף־ציף־צוויץ, מצייצת ציפור קולנית באוויר החם. האוויר לבן וחורך דברים מהקצוות כלפי פנים. סלינה, שמרימה את העיניים, היא רק הנפת שיער איטית וחיוך שהולך נפתח.

"שקיות רשת!" אומרת ג'וליה לפתע, למעלה, אל השמיים הלוהטים.

"מה?" שואלת סלינה לתוך קומץ המכחולים הפרושים לפניה.

"ברשימת הציוד של תלמידות הפנימייה. 'שתי שקיות רשת עבור שירות הכביסה הפנימי.' איפה קונים אותן? ומה עושים בהן? אני לא חושבת שראיתי פעם שקית רשת."

"הן נועדו לשמור את כל הבגדים שלך יחד בכביסה," אומרת בקה. בקה וסלינה לנות בפנימייה כבר משנת הלימודים הראשונה, כשכולן היו בנות שתים־עשרה. "כדי שלא תקבלי בסוף את התחתונים המגעילים של מישהי אחרת."

"אימא קנתה לי אותן בשבוע שעבר," אומרת הולי ומתיישבת. "אני יכולה לשאול אותה איפה." וכשהמילים יוצאות מפיה היא מריחה את ריח הכביסה בבית, ריח חמים העולה מהמייבש. היא ואימא מנערות סדין כדי לקפל אותו יחד, וצלילים של ויוואלדי מקפצים ברקע. פתאום, במשך רגע מחריד וסוחף אחד, המחשבה על הלינה בפנימייה הופכת בקרבה לְרִיק, שמוצץ ומוצץ, עד שהחזה שלה מתרוקן ומתכווץ. היא רוצה לצרוח אל אימא ואבא, להפיל את עצמה עליהם ולהתחנן להישאר בבית לנצח.

"הוֹל," אומרת סלינה בעדינות ומחייכת כלפי מעלה כשהקרוסלה עוברת על פניה. "יהיה נהדר."

"כן," אומרת הולי. בקה מסתכלת עליה, לופתת את המוט של מתקן הטיפוס, מתקפדת מייד מדאגה. "אני יודעת."

וזה נעלם. נותר רק משקע, שמגרען את האוויר ומתחספס בתוך החזה שלה: יש עדיין זמן לשנות את דעתך, לעשות את זה מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. לרוץ לרוץ לרוץ כל הדרך הביתה ולטמון את הראש שלך. ציף־ציף־צוויץ, מצייצת הציפור הקטנה והקולנית, לועגת וסמויה מהעין.

"אני מקבלת את המיטה ליד החלון," אומרת סלינה.

"לא, את לא," אומרת ג'וליה. "לא הוגן להחליט על דברים עכשיו, כשאני והולי לא יודעות אפילו איך החדרים נראים. תצטרכי לחכות עד שנגיע לשם."

סלינה צוחקת אליה כשהן מסתובבות לאיטן בין צללי העלים החמים והמטושטשים. "את יודעת איך נראה חלון. תבחרי או לא."

"אני אחליט כשאגיע לשם. תתמודדי עם זה."

בקה מביטה עדיין בהולי מתחת לגבות מכווצות ומכרסמת את הגביע שלה בהיסח הדעת, כמו ארנבת. "אני מקבלת את המיטה הכי רחוקה מג'וליה," אומרת הולי. תלמידות השנה השלישית חולקות חדר לארבע. ארבעתן יהיו יחד בחדר. "היא נוחרת כמו תאו טובע."

"היית מתה. ממש לא. אני ישנה כמו נסיכת פיות חיננית."

"את כן נוחרת לפעמים," אומרת בקה. ההעזה שלה מעלה סומק על פניה. "בפעם הקודמת שישנתי אצלך ממש הרגשתי את זה. כאילו כל החדר רטט." ג'וליה זוקפת לעברה אצבע משולשת, סלינה צוחקת, והולי מחייכת אליה חיוך רחב, וכבר מצפה בכיליון עיניים לשבוע הבא.

ציף־ציף־צוויץ, מצייצת הציפור פעם נוספת, עצלה עכשיו, מטושטשת ומנומנמת. ומשתתקת.