המרגלים הצעירים 2: גשר הזהב

1 סילביה אֵרל, הים הצפוני

השעה היתה קצת אחרי עלות השחר, כך שהחוטפים הלבושים בשחור היו כמעט בלתי נראים בזמן שהתקדמו בדייקנוּת צבאית על הסיפון של אוניית המחקר הימי ששמה סִילביָה אֵרל. הם היו שִבעה, והם נעלו נעליים טקטיות מונעות החלקה, שנאחזו היטב במשטח המתכת החלקלק, ועטו מסיכות סקי שהסתירו את זהותם והגנו עליהם מפני אוויר הים הקר. כל הנפשות שעל סיפון האונייה עדיין ישנוּ, כך שהפולשים לא נתקלו בשום התנגדות בזמן שהסתערו על גשר הפיקוד של האונייה והפתיעו את קצינת המשמרת.

שום אזעקה לא נשמעה.

שום קריאות נואשות לעזרה לא שודרו במכשיר הקשר.

ופירוש הדבר היה שהתקווה האחרונה להצלתה של סילביה ארל היתה טמונה בסיפון התחתון. היא היתה ערה רק בקושי ופיהקה בעייפות בעודה מחפשת את חברתה הטובה. לא היתה שום דייקנוּת בתנועותיה והפיג'מה שלה היתה נוחה, לא טקטית: מכנסי טרנינג בצבע כחול בוהק, טישרט של רייבנקלו וגרבי צמר ועליהם ציורים של לווייתנים מהאזור הארקטי. על פי רשימת הנוסעים שעל האונייה שְמה היה כריסטינה דיאז, אבל זאת היתה זהות בדויה שנוצרה בידי השירות החשאי הבריטי. בקרב חבריה באֶם־אַיי־6 היא היתה ידועה בשם בּרוּקלין.

היא היתה בת שתים־עשרה.

ברוקלין התעוררה לא בגלל בואם של החוטפים, אלא בעיקר בגלל הנחירות הבלתי פוסקות של שתיים מהשותפות שלה לתא. היא הדליקה את נורת הקריאה הקטנה שמעל המיטה כדי לבדוק אם גורל דומה נפל גם בחלקה של חברתה סידני, אבל גילתה שהדרגש של סידני ריק. בתחילה היא הניחה שחברתה המרגלת יצאה לרגע לשירותים. אבל אחרי שעבר זמן וסידני עדיין לא חזרה והנחירות רק גברו, ברוקלין החליטה לצאת לחפש אותה.

היא ירדה בדממה מהדרגש העליון וחמקה דרך הדלת החוּצה אל המסדרון. היא היתה בדרכה אל מטבח האונייה כדי לבדוק אם סידני מסתערת על המקפיא ומחפשת גלידה, אבל אז נשמע קול של גבר ברמקול. זה היה הסימן הראשון לצרות. לא היו אמורים להיות גברים על סיפונה של סילביה ארל. האונייה נשאה על סיפונה שש־עשרה תלמידות, שבע נשות צוות, שלוש מדעניות ויוצרת אחת של סרטי תעודה, וכולן יצאו להפלגה בת שבוע שנועדה לעודד ילדוֹת לטפח קריירה בתחומי המדעים. על הסיפון היו רק נשים... עד עכשיו.

מישהו התפרץ למסיבה.

"שימו לב! שימו לב!" היה לו מבטא סקנדינבי קלוש והוא דיבר בקול חדגוני ומצמרר. "אני מצטער להעיר אתכן, אבל השתלטנו על האונייה. כולן צריכות להתייצב מיד על הסיפון הראשי בצורה מסודרת ורגועה. אם תצייתו להוראות שלנו, אף אחת לא תיפגע. אבל אם תסרבו, אתן אחראיות לתוצאות."

בבת אחת נעשתה ברוקלין ערה ודרוכה לגמרי ומיד חזרה בריצה לתא שלה. אנשי האם־איי־6 רשמו אותה ואת סידני להפלגה הזאת במטרה מוצהרת להגן על שתי נערות: ג'וּדי סוֹמֶרְסְבִּי, שאמא שלה היתה חברה בכירה בפרלמנט הבריטי, ואֵליס הוֹתוֹרן, שאמנם היתה רק בת שלוש־עשרה אבל בתור בתו של הדוכס מקובינגטון התואר הרשמי שלה היה ליידי אליס הותורן. היא היתה במקום השלושים ושניים בסֵדר הירוּשה לכתר הבריטי, וכשפגשה אנשים שלא ידעו זאת היא הצליחה להשחיל את העובדה לתוך כל שיחה בתדירות מפתיעה.

"קומו, מיד!" ציוותה ברוקלין בזמן שפתחה את הדלת לרווחה.

החדר היה צפוף ביותר — שתי מיטות קומתיים וביניהן מרווח צר שבקושי הספיק לאדם אחד. אליס וג'ודי ישנו על הדרגשים התחתונים וכשהן לא הגיבו מהר מספיק, ברוקלין התכופפה, תפסה בשתי השמיכות שלהן ומשכה בהן בזריזות של קוסם.

"אמרתי, קומו!"

"תסלחי לי," קראה אליס. "אסור לך לדבר אלי ככה. את צריכה להבין ש —"

"מה?" קטעה אותה ברוקלין. "שאת במקום השלושים ושניים בסדר הירושה של הכתר? אם לא תקשיבי לי, יש סיכוי טוב שכל האנשים שנמצאים במקום השלושים ושלושה ומטה יזוזו מספר אחד למעלה."

ג'ודי, שעדיין היתה מנומנמת, התיישבה ומילמלה, "על מה את מדברת?"

"פיראטים השתלטו על האונייה," אמרה ברוקלין. "אני חושבת שהם מחפשים את שתיכן."

"פיראטים?" ג'ודי נעצה בה מבט מבולבל. "את מתכוונת לאנשים עם רגלֵי עץ ותוכּי?"

"כן, ותנין עם שעון מתקתק בתוך הבטן," ענתה ברוקלין בלעג. "אנחנו לא בסיפור אגדה. יש בַּיָם פושעים אמיתיים, מהמאה העשרים ואחת. ואַתן שני האוצרות הכי יקרים על האונייה הזאת."

היתה מהומה במסדרון והן שמעו את אחד החוטפים צועק על כולן לעלות לסיפון הראשי.

"זאת מין מתיחה או משהו?" שאלה אליס. "כי היא לא מצחיקה בכלל."

"בְּרֶנדי תפוחים!" פלטה ברוקלין.

"מה?" שאלה ג'ודי, שעדיין נשמעה מבולבלת.

"ברנדי תפוחים," השיבה ברוקלין, אבל הפעם במידה פחותה של ביטחון. "זה הקוד, נכון? ההורים שלכן לא סיפרו לכן על 'ברנדי תפוחים'?"

האם־איי־6 נתנו את קוד החירום הזה להורים של שתי הנערות והסבירו שאם מישהו יאמר את להן את צמד המילים האלה, הן חייבות לציית לו מיד. אליס וג'ודי לא התייחסו לכך ברצינות רבה ואם בכלל, הן ציפו לשמוע את הקוד ממישהו בעל סמכות שלובש מדים ולא מילדה בת שתים־עשרה בפיג'מה של הארי פוטר. אבל זה מפני שלא היתה להן שום דרך לדעת שהסוד הגדול ביותר של השירות החשאי הבריטי הוא צוות ניסיוני של חמישה סוכנים צעירים, ילדים וילדות בגילים שתים־עשרה עד חמש־עשרה, שמכנים את עצמם "המרגלים הצעירים". ההצלחה שלהם הסתמכה ברובה על העובדה שעצם קיומם נחשב בלתי נתפס. אף אחד לא ציפה להם. וגם אם כן, מי היה מאמין שצוות כזה קיים?

"כן, אבל..." גימגמה אליס.

בדיוק באותו הרגע חסם את הכניסה איש גדול. הוא היה עצום עד כדי כך שלַשרירים שלו היו שרירים. "כולם לסיפון הראשי," הוא נהם ושיניו המצהיבות נגלו מבעד לפֶּתח שבמסיכת הסקי שלו. "אין זמן להתאפר עכשיו."

הוא דיבר בקול מאיים. אבל בזמן שאליס וג'ודי נבהלו כצפוי, ברוקלין נראתה יותר... כועסת.

"מה זה אמור להביע?" היא שאלה.

הוא ציפה רק לצווחות ולצעקות, כך שהשאלה שלה הפתיעה אותו. "מה אמרת?"

"השטות הזאת על האיפּוּר," היא ענתה. "אתה חושב שבגלל שאנחנו בנות אז אכפת לנו רק מאיך שאנחנו נראות? זה העניין? זה מאוד שוביניסטי מצדך."

"תעלו לסיפון העליון, עכשיו!" הוא שאג. כדי להדגיש את דבריו הוא צעד פנימה, כך שעכשיו הוא התקרב במלוא גובהו אל הקצה של שתי המיטות.

וזה בדיוק המקום שאליו ברוקלין רצתה שהוא יגיע.

היא הניחה את זרועותיה על הדרגשים העליונים לצורך תמיכה. ואז, כמו מתעמלת על מקבילים, היא הניפה את פלג גופה התחתון וביצעה בעיטת מספריים מושלמת לכיוון החלק התחתון של הלסת שלו. הוא קפא לרגע במקום ואחר כך קרס על הרצפה.

ברוקלין פנתה אל הנערות. "אז אתן באות או מה?" היא שאלה. "כי יהיו עוד כאלה, ובינתיים אני רק אחת כאן."

שתיהן הסתכלו על הענק העצום השרוע על הרצפה ואחר כך על הילדה הצנומה שהפילה אותו לשם.

"כן, אנחנו באות!" הן אמרו בבת אחת ומיד קמו.

"קחו איתכן נעליים," אמרה ברוקלין ובינתיים נעלה בעצמה סניקרס. "נצטרך לטפס קצת."

"לטפס על מה?" שאלה אליס בבהלה, אבל ברוקלין כבר יצאה מהחדר.

במסדרון היה בלגן שלם. מערכת האזעקה פעלה בקולי־קולות ונוּרות החירום היבהבו. חברותיהן לאונייה פנו לכיוון גרם המדרגות בזמן שהאיש עם הקול המצמרר המשיך לדבר ברמקול. ברוקלין התעלמה מכל זה והתמקדה בניסיון להתקדם בכיוון ההפוך בעוד אליס וג'ודי צועדות מאחוריה. בכל אותו הזמן היא המשיכה לחפש בעיניה את סידני, שהיתה אמורה להגיע מיד לתא שלהן עם כל סימן לבעיות. ברוקלין לא הבינה איפה היא וזה הדאיג אותה.

"לאן אנחנו הולכות?" שאלה אליס בתקיפות.

"אני לא מתכוונת להגיד את זה בקול כי אני לא רוצה שמישהו ישמע אותנו," אמרה ברוקלין. "פשוט תלכו אחרַי."

היא סובבה את ראשה אחורה וראתה שהחוטף חזר להכרה ויצא מתוך התא. הוא שיפשף את הלסת הכואבת, הסתכל ימינה ושמאלה במסדרון וחיפש אותן. כשראה את ברוקלין, עיניו התמלאו בזעם.

"חצופה!" הוא שאג והסתער לעברן. הוא סילק מדרכו נערות ונשים כאילו הוא מפלצת מהסרטים. "אני אפרק אותך!"

"תמהרו," אמרה ברוקלין בבהילות לנערות. "אנחנו לא לבד."

הן מיהרו לתוך חדר שעל דלת המתכת שלו היה תלוי השלט "מעבדה" וסגרו את הדלת מאחוריהן. המעבדה היתה מלאה שולחנות תצוגה, ציוד מדעי ומְכלים שטוחים מלאים במֵי מלח ובתוכם יצורי ים שהן חקרו במהלך השבוע. ברוקלין חיפשה מנעול על הדלת, אבל לא היה שום מנעול.

"מה נעשה?" שאלה ג'ודי.

"תתחבאו," אמרה ברוקלין. "תנו לי לטפל בו."

"איך?" שאלה אליס.

"אני עדיין לא יודעת," ענתה ברוקלין ובינתיים סרקה בעיניה את אחד השולחנות וחיפשה כל דבר שיעזור לה להדוף את האיש. "חשבנו על הרבה אפשרויות כשתיכנַנו את המִבצע הזה, אבל מתברר שלא חשבנו על שום תסריט שבו נצטרך לנטרל חוטף ענקי עם שיניים רקובות."

"חשבנו?" שאלה אליס בבלבול.

"מבצע?" הוסיפה ג'ודי במידה זהה של תמיהה.

ברוקלין התעלמה מהן וכיבתה את המנורה העליונה, כך שעכשיו האור היחיד בחדר בקע מהאקווריום שנבנה בתוך הקיר. החדר נצבע בגוון כחלחל והתנועה הקלה של המים באקווריום הטילה צללים מאיימים על כל מה שמסביב.

ברוקלין המשיכה לחפש עד ששמעה את הדלת נפתחת. בו ברגע היא זינקה אל מאחורי שולחן וניסתה להישאר במקומה ולא לזוז. היא קיוותה שהיה להן מזל ושהוא לא הצליח לראות לאיזה חדר הן נכנסו.

"קדימה, חמודות, צאו מהמחבוא," הוא אמר ובינתיים לחץ על מתג ונורת הניאון התעוררה לחיים. "אני יודע שאתן כאן."

טוב, מזל לא היה להן.

הוא רצה שהיא תפחד, ולכן ברוקלין החליטה להיות אמיצה. היא יצאה ממקומה מאחורי השולחן ועמדה זקוף. ובינתיים היא השאירה את ידה הימנית מאחורי הגב, כדי שהאיש לא יוכל לראות את מה שהיא מצאה.

"הצלחתְ בפוֹקְס לתת לי מכה בפעם הקודמת," הוא אמר והסיר את מסיכת הסקי מעל ראשו. "כי המסיכה הפריעה לי לראות. אבל זה לא יקרה שוב."

"פוּקְס," היא תיקנה.

"מה?"

"אמרת פוֹקְס, אבל אומרים פוּקס, עם צליל אוּ," היא אמרה. "אני רואה שזאת לא שפת האֵם שלך. איזו שפה אתה מדבר בדרך כלל? שוודית? נורווגית?"

האיש נהם וברוקלין החליטה להפסיק לתקן את ההגייה שלו ולשאול אותו שאלות. במקום זאת היא בחנה את המצב, בדיוק כמו שלימדו אותה לעשות. האיש היה גדול, אבל לא נראה יציב במיוחד. עכשיו, בלי המסיכה, היא ראתה שהלסת שלו התנפחה. היא היתה בטוחה שהמכה שלה גרמה לו זעזוע מוח. זאת היתה נקודת התורפה שלו. ברוקלין ידעה שהיא לא יכולה להיות חזקה ממנו, אבל אולי היא תוכל להיות חכמה ממנו.

"כדאי שתלך מכאן מיד," היא הציעה, בלי להזיז את היד מאחורי הגב. "אל תכריח אותי לפגוע בך שוב."

"מה יש לך שם?" הוא שאל בלגלוג. "איזה נשק או משהו?"

"יותר טוב מנשק." היא שלפה את ידה והרימה את האגרוף מול פניה כדי לחשוף את העובדה שעכשיו היא... עוטה כפפת גומי צהובה ובוהקת. היא הרימה את הכפפה הזאת מהשולחן שנייה אחת לפני שהסתתרה. החשיפה היתה דרמטית אבל לא מפחידה, אפילו לא קצת.

"כפפת גומי?" הוא פרץ בשאגת צחוק. "מה את מתכוונת לעשות איתה? לשטוף כלים כמו ילדה טובה?"

היא ניענעה בראשה באכזבה. "שוב אתה והשוביניזם שלך," היא אמרה. "אתה לא לומד לקח?"

הוא התקדם לעברה, אבל במהירות הבזק היא הרימה משהו מתוך מְכל תצוגה וזרקה אותו עליו. הוא תפס את מה שזרקה בתנועה אינסטינקטיבית רגע לפני שהדבר פגע בפניו וחייך במחשבה שהוא התחמק מהניסיון העלוב שלה. ואז הוא יילל בכאב.

"מ־מ־מה?" הוא גימגם בלי להבין מה קרה לו.

"אתה כבר מרגיש את זה, נכון?" היא אמרה בחיוך מלא ביטחון. "זה סוג של קיפוד ים וקוראים לו אַרסַן ים פרחוני. יש לו שֵׁם יפה, אבל הוא עושה לגוף דברים מכוערים."

הוא הסתכל על היצור הימי הקוצני שבכף ידו. היצור היה כדורי, ברוחב עשרה סנטימטרים, והיו לו עלי כותרת ורודים קטנטנים שנראו כמו פרחים. האיש הפיל את היצור על הרצפה, אבל זה היה מאוחר מדי. כף היד שלו כבר התחילה להתנפח.

"העקצוּץ הזה שאתה מרגיש ביד," היא המשיכה ואמרה, "מה שגורם לו זה הרעל שבתוך הקוצים שלו. בקרוב הרעל יגיע לזרם הדם שלך ואז יתחילו הצרות האמיתיות."

הוא הסתכל עליה בעיניים מלאות פחד.

"קודם כול האצבעות שלך יתחילו להתאבן, ואחר כך השפתיים," היא אמרה. "ברגע שזה ישפיע על הלשון שלך, לא תוכל אפילו לצרוח כדי להזעיק עזרה."

הוא עמד לומר משהו, אבל הבין שכבר עכשיו הוא בקושי מסוגל להזיז את הפה.

"אז השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא כזאת," המשיכה ברוקלין ואמרה. "האם אתה רוצה להמשיך לרדוף אחרינו עד שהרעל ישפיע על כל הגוף שלך? או שאתה רוצה לעזוב אותנו בשקט ולבלוע את התרופה נוגדת הרעל שתציל את החיים שלך? זאת לגמרי בחירה שלך."

הוא ניסה לענות, אבל הצליח לומר רק, "תוּ־פָה."

היא ניענעה בראשה. "אני מצטערת. אני לא מבינה מה אתה אומר."

"תוּ־פָה!" הוא התחנן.

"אני עדיין לא מבינה, אבל אני מנחשת שאתה מתכוון לתרופה," היא ענתה. "זאת אכן בחירה נבונה."

הוא הינהן במרץ.

"היא נמצאת בערכת העזרה הראשונה שבחדר הארונות מאחור." היא הצביעה על חדר אִחסוּן שהיו בו חומרי מעבדה וציוד מדעי. "זה הבקבוק הצהוב שכתוב עליו 'נוגד רעלים'."

הוא כשל לשם ונכנס אל חדר הארונות כדי לחפש את התרופה. הוא עדיין חיפש אותה כשברוקלין סגרה את הדלת מאחוריו ונעלה את הבריח, כך שהוא נכלא בפנים. הוא דפק על הדלת, אבל לא היתה לו שום דרך לצאת. הוא קרא לעזרה, אבל לא היה אפשר להבין שום דבר מקולו העמום.

שתי הנערות יצאו ממקומות המחבוא שלהן. "הארון עם ערכת העזרה הראשונה נמצא כאן," אמרה ג'ודי והצביעה על קופסת מתכת שהיתה מוצמדת לקיר ליד הדלת ועליה צלב אדום.

ברוקלין משכה בכתפיה. "כן, אבל לא היתה דרך לנעול אותו כאן."

"אז את פשוט תיתני לו למות שם?" שאלה אליס בתדהמה.

"ברור שלא," ענתה ברוקלין ובינתיים הרימה בעדינות את יצור הים מהרצפה. "ארסני ים פרחוניים יכולים להיות קטלניים, אבל הקיפוד הזה קטן מדי בשביל זה. ההשפעה שלו תתפוגג בעוד משהו כמו רבע שעה. הייתן יודעות את זה אם הייתן מקשיבות בשיעור המעבדה שהיה לנו אתמול. אני חושבת שהסתובבתן בחדר וניסיתן למצוא מקום עם קליטה כדי לגלוש בטלפונים שלכן, שזה די מצחיק, כי אנחנו באמצע הים הצפוני, ומספר האנטנות הסלולריות כאן הוא בדיוק אפס." היא החזירה בזהירות את קיפוד הים למְכל שלו.

אליס הסתכלה בה בסקרנות. "מי בדיוק אמרת שאַת?"

"זאת שלא שמת לב אליה בחמשת הימים שאנחנו גרות יחד באותו חדר," ענתה ברוקלין, ובינתיים הסירה את כפפת הגומי מכף ידה והניחה אותה על השולחן. "עכשיו בואו נזוז מכאן."

היא לקחה אותן אל פינת המעבדה ושם פתחה דלת קטנה על הרצפה וחשפה סולם שיורד אל חדר המכונות שבבטן האונייה.

"אנחנו יורדות לשם?" שאלה ג'ודי.

"כן," אמרה ברוקלין בפשטות. "מצאנו את מקום המחבוא המושלם."

"שוב את מדברת בלשון רבים," אמרה ג'ודי. "מי זה 'אנחנו' ולמה תיכננתם תוכניות?"

"באם־איי־6 קיבלו מידע על איוּם של פגיעה אפשרית בפרלמנט ובמשפחת המלוכה בו־זמנית," אמרה ברוקלין. "הם הניחו שהפגיעה תתרחש בלונדון, בבניין של הפרלמנט בוֶוסטמינסטר או בארמון בקינגהאם, אבל אז מישהו ראה ששתיכן יוצאות להפלגה הזאת והחליט להעלות לאונייה כמה סוֹכנוֹת, רק ליתר ביטחון."

"את סוכנת של האם־איי־6?" שאלה אליס בזעזוע.

"אנחנו לא נדבר עכשיו על מי שאני," אמרה ברוקלין. "אנחנו רק נרד בסולם לפני שיבוא לכאן עוד מישהו."

למעשה היו שלוש סוכנות של האם־איי־6 על האונייה. סידני וברוקלין נשלחו להגן על אליס וג'ודי, וסוכנת מבוגרת הוצבה בצוות האונייה והוטל עליה להילחם בכל מי שעלול לנסות לחטוף את האונייה. היות שהמעמד של סידני וברוקלין בשירות החשאי היה סודי ביותר, לא היה להן מושג מיהי הסוכנת הזאת, ולסוכנת לא היה מושג שסידני וברוקלין שונות בדרך כלשהי משאר הנערות המבריקות המתעניינות בביולוגיה ימית.

"מגעיל כאן," אמרה אליס כשהן הגיעו אל תחתית הסולם. "מה זה הריח הזה?"

"הריח הזה יציל את החיים שלך," אמרה ברוקלין והרימה את קולה כדי לגבור על רעש הגֵנֵרָטורים שסיפקו חשמל לאונייה. "זה שילוב של מֵי ים, סוֹלֶר ושמן מכונות. אנחנו בתוך הקרביים של האונייה, ומכאן נגיע לחדר המכונות של המדחף האחורי."

"זה עוד משהו שפיספסתי כשהיינו אמורות להקשיב?" שאלה ג'ודי בנימה הלעגנית הקבועה שלה.

"לא," אמרה ברוקלין. "אף אחד לא יודע על זה שום דבר, ובגלל זה החדר יהיה מחבוא מעולה."

עמוק בבטן האונייה הן הגיעו לחדר צפוף מלא במכונות. במרכזו היה מוט מתכת עצום בגודלו, שחיבר את חדר המנועים אל מדחף האונייה. היות שהאונייה עגנה במקום, המוט נשאר במקומו. מעליו היה משטח בגודל שהספיק לשתי הנערות להתחבא.

"אף אחד לא ימצא אתכן כאן למעלה," אמרה ברוקלין והצביעה על המשטח. "תטפסו לשם ותחכו. אל תזוזו עד שאבוא לקרוא לכן, או עד שמישהו אחר יגיד לכן 'ברנדי תפוחים'."

אליס ריחרחה את הריח החמוץ ועמדה לומר משהו, אבל ברוקלין קטעה אותה.

"ואני נשבעת, אם אני אשמע מכן אפילו תלונה אחת קטנה, אני אגיד להם בדיוק איפה אתן נמצאות. מובן?"

אליס הינהנה. "מובן."

"את לא מתחבאת יחד איתנו?" שאלה ג'ודי.

ברוקלין ניענעה בראשה. "לא. אני צריכה לבדוק אם מישהו שידר אות מצוּקה. ואתן בינתיים תתחבאו כאן ולא יקרה לכן כלום."

אליס הסתכלה בה. "תודה, אֶממ..." היא לא השלימה את המשפט, והיה ברור שאין לה מושג איך קוראים לברוקלין.

"ברצינות?" אמרה ברוקלין כלא מאמינה. אנחנו גרות יחד באותו חדר קטנטן כבר חמישה ימים ואת עדיין לא יודעת איך קוראים לי?"

"את צודקת," אמרה אליס. "אני ילדה מפונקת וסנובית. אבל אני רוצה לפצות אותך על ההתנהגות שלי. תגידי לי איך קוראים לך ואני מבטיחה שלא אשכח את השם שלך. לעולם."

ברוקלין כבר רצתה לענות, אבל תפסה את עצמה ברגע האחרון. "האמת היא שעדיף שלא תדעי," היא אמרה. "כי כשכל זה ייגמר ואנשים ישאלו אותך איך נשארת בחיים, אני מעדיפה שלא תדברי עלי בכלל."