המרכז

רבים מן המחברים הכותבים על המרכז פותחים בביטול קבוע של כל ניסיון להשוות את המושג לאיזו נקודת אמצע מתמטית המצויה בין שני קצוות. ההתנגדות הזאת מוצדקת בעיקרה, אבל ראוי לעצור רגע ולסקור את הסיבות לכך שיש מומחים למדעי המדינה המתייחסים להמשגה הזאת ברצינות.

ביתו הטבעי של המרכז נטוע בהבנה דמוקרטית רחבה של פוליטיקה, שבה דעותיהם של אזרחים מעצבות עמדות מדיניות וקובעות בידי אילו מפלגות יופקד כוח זמני. בנסיבות האלה, נודעת חשיבות מכרעת ליכולת לגייס רוב, וחיוני להבין כיצד לעשות זאת על הצד הטוב ביותר.

צאו לרגע מנקודת הנחה שגישות האזרחים ערוכות על פי רצף יחיד שנמשך בין שמאל לימין ומתפלגות על פי עקומת פעמון "נורמלית", כשהמספר הגדול ביותר מתכנס סביב נקודת האמצע. אם כך, המרכז מייצג את הנקודה שבה קל ביותר להרכיב רוב תוך מזעור טווח הפרישה שלו לאורך הרצף - במילים אחרות, תוך מקסום ההסכמה בתוך קואליציית הרוב. קל לראות מדוע פוליטיקאים מעשיים יוקירו יועצים שיוכלו לעזור להם להשיג רוב מהסוג הזה.

מובן שבעולם האמיתי, המצב מורכב יותר. גם אם בפוליטיקה נתונה מושל ממד יחיד, הדעות עשויות שלא להתפלג בעקומת פעמון בעניינו. כפי שפרשנים רבים שעוסקים בפוליטיקה האמריקאית מציינים, זה עשרות שנים ניתן להבחין בתנועה של אזרחים מן המרכז לעבר הפריפריה בשמאל ובימין גם יחד, תנועה שמרחיקה את שתי המפלגות הגדולות מהחפיפה שהגדירה את המרכז האופרציונלי של הפוליטיקה בעשורים האמצעיים של המאה ה־20 ומושכת לקיטוב מפלגתי.

יש בעיה שנייה ואפילו משמעותית יותר עם ההשקפה הפשוטה ששרטטתי: מצביעים אינם מתפלגים עוד (אם התפלגו אי־פעם) על פי קו אידיאולוגי או ממד פוליטי יחיד, כגון תפקיד הממשלה בכלכלה. הם אוחזים בהשקפות רב־ממדיות. בניסוח הפשוט ביותר של המציאות המורכבת יותר הזאת, מצביעים מחזיקים בהשקפות משתנות בנוגע לסוגיות כלכליות ותרבותיות כאחד. חלק מהם נוטים שמאלה בסוגיות כלכליות וימינה בסוגיות תרבותיות, כדרכם של פופוליסטים רבים. "ליברטריאנים" רבים עושים את ההפך, וכן הלאה. אף על פי כן, אלא אם אחד הרביעים במרחב הדו־ממדי הזה מקיף רוב מקרב המצביעים, הבעיה כיצד לכונן רוב המבוסס על עקביות פנימית מספקת להחזיק מעמד לאורך זמן נותרת בעינה.

אי־אפשר למחוק אפוא לחלוטין את אופן ההתפלגות של הסנטימנט הציבורי בבואנו להמשיג את המרכז הדמוקרטי. המרכז מביא בחשבון את המִתאם המתקיים בין כוחות פוליטיים אף כי אינו ממקם את עצמו בפשטות ביניהם. ואולם, כפי שמציין בצדק טוני בלייר במאמרו בהמשך הספר, פוליטיקת המרכז היא יותר מ"טריאנגולציה". היא מייצגת תגובה רפלקטיבית לבעיות המעסיקות את הציבור ונסמכת על יכולת מנהיגיה לשכנע את הציבור כי יש צורך בגישות חדשות. היא מתחילה בפוליטיקה כמות שהיא, אך מנסה למצוא אפשרויות חדשות במסגרת המציאות הנוכחית.

מה מנחה את החיפוש הזה אחר חדשנות? המחברים בספר זה מאמצים כולם גרסה כזאת או אחרת של דמוקרטיה ליברלית, שמצדה כבר מחייבת אותם לאיזו גרסה של פלורליזם פוליטי. דמוקרטים ליברלים מכניסים ברוּבָּנוּת הטהורה התאמות בדמות התעקשותם להגן על זכויות הפרט בלי קשר לאופן שבו עשוי רוב כזה או אחר לתפוס אותן.

המחויבות לפלורליזם מרחיקה מעבר לפוליטיקה השלטונית וכוללת גם מדיניות. כפי שכבר העיר ג'יימס מדיסון בהבחנתו המפורסמת, בתנאי חירות, פרטים וקבוצות נוטים להיות חלוקים ביניהם הן באשר לאינטרסים שלהם והן באשר לאמונותיהם. החלופה להשלמה עם פלורליזם חברתי היא השימוש בכוח, ציבורי או פרטי, במטרה לדכא אותו. לפיכך, הפוליטיקה מוכרחה לנסות לאזן בין אינטרסים מתחרים ותפיסות מתחרות של חיים טובים, תהליך שמצריך תכופות פשרה.

אפשר לראות בפוליטיקה מהסוג הזה כניעה למציאות ותו לא. אבל אנשי מרכז נוטים להרחיק מעבר לכך ולאמץ גם ענווה אפיסטמולוגית. לא זו בלבד שההיגיון האנושי אינו מספיק כדי שנוכל לבחור בין דוקטרינות דתיות מתחרות, אלא שקיימות דעות רבות המבוססות על תפיסות לגיטימיות אך מתחרות של מה שמעניק לחיים תכלית ומשמעות.

הבנה המבוססת על ענווה מובילה לעשייה המבוססת על מתינות. אחרי הכול, אפשר לטעון כי מציאתה של דרך להכיל תפיסות מתחרות אינה רק הדרך הטובה ביותר לכבד את תביעותיהן השוות; היא גם פוליטיקה חכמה. ההליכה רחוק מדי ומהר מדי לאחד הכיוונים עלולה להיתפס כלא הוגנת כלפי מי שמרגישים שנדחקו לשוליים בידי שינויים חברתיים שאינם לטובתם.

העלאת הטיעון הזה כמוה כהכרה במגבלותיו: נסיבות מסוימות עשויות להצריך פעולה לא מתונה. ב"מכתב מכלא ברמינגהם" המפורסם (1963) מעלה מרטין לותר קינג הבן את הסברה כי אפשר שהמכשול הגדול ביותר הניצב בפני זכויות האזרח איננו הכלבים ותותחי המים של בּוּל קוֹנוֹר או גלימות הקו קלוקס קלאן והצלבים שהם שורפים אלא דווקא "מתונים" לבנים שמאמצים את מטרות התנועה לזכויות האזרח אבל דוחים את אמצעיה שאותם הם מגדירים "קיצוניים" ומבקרים את התנועה על כך שהיא דורשת יותר מדי מוקדם מדי, על כך שהיא עוברת ביודעין אם גם לא באלימות על החוק, ועל כך שהיא מפריעה לסדר הציבורי. קינג ענה ש"חוק וסדר קיימים לשם ביסוס הצדק וכאשר הם נכשלים במטרתם זו, הם נעשים לסכרים שמִבנָם המסוכן חוסם את זרימת הקִדמה החברתית". כעבור שנה הכריז מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, מנהיג שנוצק מחומר אחר מאוד, כי "אין שום מעלה במתינות בבואנו לבקש צדק", עיקרון שקינג היה תומך בו בה בשעה שהיה מוקיע את האופן שבו השתמש בו בארי גולדווטר.

כל אלה באים לומר, שהמרכז אינו יכול לאמץ באופן לא גמיש צורה יחידה של פרקטיקה פוליטית. אף על פי שהוא נוטה להדרגתיוּת, עליו להכיר בעובדה שיש נסיבות המצריכות אסטרטגיות נועזות ומשבשות יותר. עובדה זאת משקפת את מגבלותיה לא רק של המתינות עצמה אלא גם של הענווה האפיסטמולוגית שבה היא נתמכת. פלורליזם בר־הגנה מצריך הבחנה בין דרכי חיים לגיטימיות ולא לגיטימיות. אנשי המרכז צריכים להיות מוכנים לומר שצורות מסוימות של חיים חברתיים חורגות מגבול המוסר ושאין זה מוסרי לאזן ביניהן לבין דרישות מבקריהן. ותחת זאת, אנשי המרכז צריכים להפגין מחויבות להנהגת רפורמה בדרכי החיים האלה מהר ככל שהנסיבות מאפשרות.

אכן, אנשי המרכז נוטים לאמץ את הרפורמה כנסיוב נגד ההגנה השמרנית הקלאסית על הסטטוס קוו מצד אחד והקריאה הרדיקלית למהפכה מנגד. כפוליטיקאים מעשיים בתחומי הדמוקרטיה הליברלית, הם דוחים את הטענה שצורת הממשל הזאת פגומה מיסודה ובה בעת מכירים בכך שלעתים קרובות, מעשיה אינם עולים בקנה אחד עם עקרונותיה. במובן זה, כמו במובנים אחרים, מרטין לותר קינג היה איש מרכז. בדומה לאברהם לינקולן, הוא קיבל את עקרונות האבות המייסדים של ארצות הברית והשתמש בהם כדי למתוח ביקורת על אי־צדק גזעי. הוא מיקם את עצמו בין אמריקאים שחורים שכבודם העצמי נפגע במידה שלא אפשרה להם לקרוא תיגר על ההפרדה ובין אלה שהתעקשו שרק מהפכה אלימה תוכל להתגבר על מאות שנות דיכוי.

אולם בפועל, קריאות לרפורמה נוטות להיכשל בקרב קבוצות שהתמרמרותן על הסטטוס קוו עמוקה ובוקעת מן הקרביים. פוליטיקה הגיונית ונתמכת ראיות מוצאת את עצמה במגננה נגד הפוליטיקה המבוססת על להט, כפי שקרה בבריטניה במהלך המאבק על הברקזיט, כשהטיעונים על השלכותיה הכלכליות ארוכות הטווח של ההיפרדות מהאיחוד האירופי היו משכנעים פחות מן ההוקעה הקנאית של שרברבים פולנים וריבונות אבודה.

מפעם לפעם נקרית בדרכם של אנשי מרכז ההזדמנות להציג את עצמם כמורדים, כפי שקרה עם ביל קלינטון ב־1992, טוני בלייר ב־1997, עמנואל מקרון ב־2017 ויאיר לפיד ב־2022. מעניין לציין, כי שלושה מהמנהיגים האלה פינו את מקומם למפלגות שמרניות שהפופוליסטים נהנו בהן מכוח גובר והולך. הרביעי, מקרון בצרפת, איבד את הרוב בפרלמנט במהלך המסע המוצלח להיבחרו לכהונה שנייה ומאותו הרגע ואילך מתקשה למשול בארצו. הנהנה הסביר ביותר מאחיזתו הנחלשת בציבור הבוחרים הצרפתי אינו השמאל הסוציאליסטי של ז'אן־לוק מלנשון אלא דווקא הימין הפופוליסטי של מארין לה פן. בדומה לכך, הנהנות העיקריות מהיחלשות מפלגות המרכז-ימין ומרכז-שמאל שמשלו בפוליטיקה הגרמנית זה זמן רב לא היו מפלגות השמאל הקיצוני, אלא דווקא אלטרנטיבה לגרמניה הימנית, AfD, שהולכת ומקצינה.

אנשי מרכז צריכים לפענח כיצד להגיב לאתגר הזה, שניזון מירידת מעמד הפועלים התעשייתי ועליית אליטה משכילה של בעלי מקצועות חופשיים, שהעדפותיה התרבותיות מעוררות שנאה בקרב מצביעים משכילים פחות. דיבורים מופשטים על איזון מוצלח יותר בין גלובליזציה לייצור מקומי לא יעשו את העבודה, וגם לא דור חדש של עמדות מרכז מדיניות, המבוססות על ההבטחה הגלומה בקדמה טכנולוגית.

אנשי מרכז רבים סובלים מאי־יכולת להתייחס ברצינות לתרבות ולא ישובו למרומי ההנהגה הפוליטית עד שילמדו לעשות זאת. אנשי מרכז צריכים לשים בצד הנחות מוקדמות חומרניות גסות שרואות בוויכוחים תרבותיים הסחות דעת מן האתגרים הכלכליים ה"אמיתיים" הניצבים בפני הדמוקרטיות המערביות. אי־אפשר לפטור סוגיות כגון הגירה, נאמנויות וטינות אתניות, לאומיות, ערכי מסורת ותפקיד הדת בחברה כהסחות דעת. התנהגות כזאת רק תעמיק את הטריז הנעוץ בין אנשי מרכז למצביעים שאינם מחזיקים בתארים או במשרות של בעלי מקצועות חופשיים.

המשמעות היא, שאין בנמצא רק מוסריות מרכז ופוליטיקת מרכז אלא גם סוציולוגיית מרכז. מומחים פוליטיים מאז אריסטו הבינו את הקשר בין פוליטיקה מתונה למעמד בינוני חזק. במשך שלושה עשורים מתום מלחמת העולם השנייה הלך המעמד הבינוני בעולם המערבי וגדל תוך שהוא מגדיל את שגשוגו וביטחונו העצמי. מאז חוו רבים מקרב המעמד הבינוני - במיוחד אלה הנושאים במעמדם הזה באמצעות עיסוק תעשייתי ולא במקצועות חופשיים - לחץ כלפי מטה על שלומוּתם הכלכלית וביטחון מועט יותר נוכח שינויים כלכליים וחברתיים.

מה שמחמיר את המצב הוא העובדה, שהשינויים האלה מקיימים מִתאם חזק עם הבדלים גיאוגרפיים. מאז שנות ה־70 של המאה ה־20, ערים גדולות (במיוחד ערי בירה) משגשגות בשעה שערים קטנות ו"פריפריות" מפגרות מאחור. מנהיגים פופוליסטים צברו רווחים באמצעות גיוס מצביעים לא אורבניים נגד אליטות אורבניות משכילות, והנפגעת היא פוליטיקת המרכז. גיוס מחדש של תמיכה ציבורית במפלגות מרכז ובמדיניותן יצריך את חבריהן לצאת מאזורי הנוחות שלהם, פשוטו כמשמעו ופיגורטיבית, ולהתערב מחדש בקבוצות המצביעים שוויתרו עליהם לטובת פופוליסטים שמרנים.

בארצות הברית ימשיכו מומחים פוליטיים להתווכח על המידה שבה מושל הנשיא ג'ו ביידן מן המרכז. אבל אין ספק בכך שבארצות הברית, כבמקומות אחרים, האתגר העיקרי הניצב בפני פוליטיקת הזרם המרכזי מגיע מן הימין הפופוליסטי, לא מן השמאל הסוציאליסטי. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בהחלט עשוי לזכות מחדש בתפקידו בבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2024, דבר שיהיו לו השלכות בלתי ניתנות לחישוב על ברית הדמוקרטיות המערביות.

כל זה בא לומר שזה לא הזמן להתבשם בהישגי המרכז. האתגרים הניצבים בפני הממשל המתון, הרפורמה הדמוקרטית והדמוקרטיות הליברליות קשים היום מכפי שהיו זה עשרות שנים. אנשי מרכז צריכים לפעול מתוך תחושת דחיפות מחודשת לביצור המפלגות המגינות על אמונותיהם ולהציע גישות מדיניות שמחדשות את התקווה בקרב קבוצות חברתיות שאותן דחקו בעבר מן המרכז לעבר ימין חדש שמחויבותו לדמוקרטיה ליברלית מוטלת מאוד בספק.