המרכיבים הסודיים של האהבה

 1

בנובמבר של השנה שעברה ספר הציל את חיי. אני יודעת שזה נשמע מאוד בלתי סביר עכשיו. רבים מכם עלולים לחשוב שזה מוגזם מצדי — אולי אפילו מלודרמתי — לומר דבר כזה. אבל זה בדיוק מה שקרה.

זה לא שמישהו כיוון אקדח ללבי, והקליע נבלע בדרך נס בין דפי מהדורה עבה בכריכת עור של שירת בּוֹדְלֶר — כפי שקורה בסרטים לעתים קרובות כל כך. החיים שלי לא מסעירים עד כדי כך.

לא, לבי המטופש נפצע לפני כן. בְּיום שהיה סתם עוד יום רגיל, בדיוק כמו כל יום אחר.

הזיכרון חד ובהיר. הלקוחות האחרונים במסעדה — קבוצת אמריקאים רועשת למדי, זוג יפני מאופָּק ושני צרפתים שהתווכחו בלהט — השתהו ליד שולחנותיהם, כמו תמיד, עד שעה די מאוחרת, והאמריקאים ליקקו את שפתיהם והשמיעו הרבה קולות "אוווּ" ו"אּההה" סביב הגָאטוֹ אוֹ שוֹקוֹלָה.

לאחר הגשת הקינוח שאלה סוּזֶט, כהרגלה, אם היא יכולה לעשות למעני עוד משהו, ואז מיהרה לדרכה בעליצות, וזָ'אקִי היה במצב רוח רע, כרגיל. הפעם הרגיזו אותו הרגלי האכילה של התיירים, והוא פילבל בעיניו שעה שדחס את הצלחות הריקות אל תוך מדיח הכלים.

"אוֹ, לֶז אָמֵרִיקֵנְז — האמריקאים האלה! הם לא יודעים שום דבר על המטבח הצרפתי, רְיֶין דָה טוּ, שום דבר בכלל! הם תמיד אוכלים גם את הקישוטים — למה אני צריך לבשל בשביל ברברים? אני חושב ברצינות לוותר על כל העניין, זה ממש מדכא אותי!"

הוא הסיר את הסינר ממותניו ונהם לעברי את ה"בּוֹן נוּאִי" שלו לפני שעלה על האופניים הישנים ונעלם אל תוך הלילה. ז'אקי הוא טבח נהדר, ואחד האנשים האהובים עלי, אפילו שהוא סוחב את המזג החם שלו לכל מקום כמו סיר בּוּיאבֶּז. הוא היה השף ב"לה טַמְפּ דֶה סֵרִיז", כשהמסעדה הקטנה עם מפות השולחן המשובצות אדום־לבן, הנמצאת ממש בפאתי שדרת סָן זֶ'רְמָן התוססת ברוּ פְּרַאנְסֶס עדיין השתייכה לאבא שלי. אבא שלי אהב את השאנסון ההוא שמתאר את "עונת הדובדבנים", כמה מקסימה היא וכמה מהר היא חולפת — שיר מלא שמחת חיים ובו־בזמן מלנכולי משהו, אשר מספר על זוג אוהבים שמוצאים זה את זה ואז מאבדים זה את זה. ואף על פי שהגוש השמאלני בצרפת אימץ בשלב כלשהו את השיר הישן הזה כהמנון הבלתי רשמי שלו, נדמה לי שהסיבה האמיתית לכך שפאפא העניק למסעדה את השם הזה קשורה פחות לזכרו של ה"פָּרי קוֹמוּן" ויותר לכמה זיכרונות פרטיים לחלוטין.

זהו המקום שגדלתי בו, וכשהייתי יושבת במטבח אחרי הלימודים ומכינה את שיעורי הבית שלי, וערמות סירים ומחבתות ואלף ניחוחות מפתים אפפו אותי מכל עבר, ידעתי בוודאות שלז'אקי תמיד תהיה הפתעה קטנה וטעימה בשבילי.

ז'אקי, שנקרא למעשה ז'אק אוֹגוּסט בֶּרְטוֹן, הגיע מנורמנדי, שבה אפשר לעמוד ולהביט עד הנקודה הרחוקה ביותר באופק, שבה לאוויר יש טעם של מלח ודבר אינו מסיח את מבטו של הצופה מלבד הים האינסופי, הגועש תחת הרוח והעננים. יותר מפעם ביום הוא מצהיר בפני שהוא אוהב להתבונן הרחק־הרחק, אל המרחבים — הרחק־הרחק! לפעמים פריז נהיית צפופה ורועשת מדי בשבילו, ואז הוא מתמלא געגועים הביתה, אל החוף.

"איך יכול אדם, ששאף אל קרבו ולו פעם אחת את ניחוח הקוֹט פְלוֹרִי,להרגיש טוב בין האדים הרעילים והעשן של פריז, את מוכנה לומר לי?!"

הוא מנופף בסכין השפים שלו, ועיניו החומות הגדולות נועצות בי מבט מאשים לפני שהוא מסלק את שערו הכהה ממצחו, שיער שנעשה שזור ביותר ויותר חוטי כסף — שמתי לב לפתע בעצב קל.

רק לפני כמה שנים הראה האיש החזק והשרירי הזה, בעל כפות הידיים הגדולות היציבות, לנערה בת ארבע־עשרה עם צמות ארוכות בצבע בלונדיני־כהה, איך מכינים קרם בּרוּלה מושלם. זה היה המאכל הראשון אי־פעם שהרשמתי בו את חברי.

מובן שז'אקי אינו סתם שף רגיל. כגבר צעיר, הוא עבד במסעדת "פֶרְמֶה סָן סִימָאוֹן" בהוֹנְפְלוֹר, העיירה הקטנה לחוף האוקיינוס האטלנטי הידועה באור המיוחד שלה — מקלטם של המוני ציירים ואמנים. "היה שם הרבה יותר סטייל אז, אוֹרֵלִי היקרה שלי."

ולמרות זאת, לא משנה כמה ז'אקי רוטן, אני מחייכת לעצמי מפני שאני יודעת שהוא לעולם לא יותיר אותי בודדה במערכה. וכך נראו פני הדברים בנובמבר האחרון, כשהשמים מעל פריז היו לבנים כחלב ואנשים צעדו במהירות ברחובות, עטופים בצעיפי צמר עבים. חודש נובמבר שהיה כל כך הרבה יותר קר מכל הקודמים לו שחוויתי בפריז. ואולי רק אני הרגשתי כך?

כמה שבועות קודם לכן אבא שלי מת. ככה פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, החליט הלב שלו יום אחד להפסיק לפעום. ז'אקי מצא אותו כשבא לפתוח את המסעדה אחר הצהריים.

פאפא נח בשלווה על הרצפה מוקף בירקות טריים, ברגלי טלה, בצדפות ובעשבי תיבול שקנה בשוק באותו הבוקר.

הוא הוריש לי את המסעדה שלו ואת המָנוּ דָ'אמוּר, אותו תפריט אהבה מפורסם שלו, שתמיד טען שבזכותו זכה באהבתה של אמא שלי שנים לפני כן (היא מתה כשהייתי ילדה ממש קטנה, ולכן לעולם לא אדע אם התכוון לכך ברצינות), וכמה טיפים ועצות נבונות בנוגע לחיים. הוא היה בן שישים ושמונה, ואני חשבתי שזה מוקדם מדי. אבל האנשים שאתה אוהב תמיד מתים מוקדם מדי, נכון? ללא קשר למספר השנים שזכו לחיות.

"לשנים אין שום משמעות, רק למה שקורה במהלכן," אמר לי אבא פעם, בזמן שהניח ורדים על קברה של אמי.

וכאשר — מפוחדת מעט אך נחושה — הלכתי בעקבותיו והפכתי למסעדנית באותו הסתיו, הכתה בי ההבנה שכעת נותרתי כמעט לבדי בעולם.

תודה לאל שהיה לי את קלוֹד. הוא עבד בתיאטרון כמעצב תפאורות, ועל שולחן העבודה המסיבי, שעמד תחת חלון עליית הגג הקטנה ברובע הבסטיליה, נערמו תמיד המוני רישומים ומודלים קטנים מקרטון. לעתים כשעבד על פרויקט גדול במיוחד, הוא היה יורד למחתרת. "אני לא פנוי השבוע," נהג לומר, ואני נאלצתי להתרגל לעובדה שהוא לא ענה כלל לטלפון, ואפילו לא פתח את הדלת — גם כשעמדתי בחוץ וצילצלתי בפעמון כמו משוגעת. זמן לא רב לאחר מכן הוא היה צץ שוב כאילו דבר לא קרה. הוא הופיע בשמים כמו קשת בענן — יפהפה ובלתי מושג — נישק אותי בחוזקה על שפתי וקרא לי "קטנה שלי" בזמן שהשמש שיחקה מחבואים בין תלתלי הזהב הבלונדיניים שלו.

ואז הוא אחז בידי ומשך אותי אחריו כדי להציג בפני בעיניים בורקות את העיצובים שלו.

הוא לא הרשה לי לומר מילה.

כמה חודשים בלבד לאחר שהכרתי את קלוד שגיתי פעם והבעתי את דעתי בפתיחות, ולאחר מכן הטיתי את ראשי הצידה ברוב מחשבה והעליתי בקול רם הצעות לשיפור. קלוד בהה בי, מזועזע לחלוטין. עיניו הכחולות המימיות כמעט יצאו מחוריהן, ובתנועה אלימה אחת של ידו ניקה את השולחן מכל תכולתו. צבעים, עפרונות, דפי נייר, כוסות, מברשות וחתיכות קרטון קטנות עפו באוויר כמו קוֹנפֵטי, והדגם העדין של התפאורה שעיצב לחלום ליל קיץ של שייקספיר, הדגם שהשקיע זמן ומאמץ כה רבים בהכנתו, נשבר לאלפי חתיכות.

אחרי זה שמרתי את הביקורת הבונה שלי לעצמי.

קלוד היה אימפולסיבי מאוד, נוטה מאוד לשינויי מצב רוח, עדין מאוד ומיוחד מאוד. כל דבר בנוגע אליו היה "מאוד", נראה שלא היו בו שום שטחים אפורים מאוזנים היטב.

היינו יחד כבר יותר משנתיים, ולעולם לא הייתי מעלה על דעתי להטיל ספק במערכת היחסים שלי עם הגבר המסובך והמאוד לא נורמטיבי הזה. אם חושבים על זה לרגע — לכולנו יש תסביכים, רגישויות ומוזרויות שונות ומשונות. יש דברים שאנחנו עושים ודברים שלא נעשה לעולם — או שנעשה אך ורק בנסיבות יוצאות דופן במיוחד. דברים שיגרמו לאחרים לצחוק ולהניד בראשם ולהשתומם.

דברים משונים שהם שלנו ושלנו לבד.

לדוגמה, אני אוספת מחשבות. בחדר השינה שלי יש קיר מכוסה בפתקים בצבעים בוהקים, גדושים במחשבות ששמרתי כדי שלא יאבדו לי, חמקמקות ככל שיהיו. מחשבות בנוגע לשיחות שהאזנתי להן שלא במתכוון בבתי קפה על אודות ריטואלים קטנים וגדולים והסיבה שהם כל כך חשובים לנו, מחשבות על נשיקות בפארק בלילה, על הלב ועל חדרי מלון, על כפות ידיים, ספסלי גן, תמונות, סודות — ומתי לחשוף אותם — על האור הבוקע מבעד לענפי העצים ועל הזמן כשהוא עומד מלכת.

הפתקים הקטנים שלי נצמדים אל הטפט הזרחני כמו פרפרים טרופיים, רגעים לכודים שתכליתם היחידה בעולם היא להיות קרובים אלי, וכשאני פותחת את דלת המרפסת ומשב רוח קליל נכנס אל החדר, הם מרפרפים מעט בכנפי הנייר שלהם, כאילו רוצים לעוף הרחק.

"מה זה, לכל הרוחות?!" קלוד הרים את גבותיו כמתקשה להאמין כשראה את אוסף הפרפרים שלי בפעם הראשונה. הוא קפא על עומדו בסמוך לקיר וקרא כמה מהפתקים בעניין. "את מתכוונת לכתוב ספר?"

הסמקתי והנדתי את ראשי לשלילה.

"אלוהים אדירים, לא! אני עושה את זה..." נאלצתי לעצור ולחשוב על זה לרגע בעצמי, אבל לא הצלחתי למצוא הסבר משכנע באמת. "...אתה יודע, אני סתם עושה את זה. בלי סיבה. כמו שאנשים אחרים מצלמים תמונות."

"יכול להיות שאת קצת מוזרה, מָה פֵּטִיט?" שאל קלוד, ואז גישש בידו במעלה החצאית שלי. "אבל זה לא משנה, אפילו לא טיפה, כי גם אני קצת משוגע..." שפתיו ריפרפו על צווארי, והרגשתי איך בבת אחת נהיה לי חם. "...משוגע עלייך."

כמה רגעים לאחר מכן שכבנו יחד במיטה שלי. שערי היה סתור בצורה נפלאה, השמש חדרה מבעד לווילונות וציירה מעגלים קטנים ורוטטים על רצפת העץ. ואני יכולתי להוסיף פתק נוסף לקיר, משהו על אהבה אחר הצהריים. אבל לא עשיתי את זה.

קלוד היה רעב, ואני הכנתי לנו אומלטים, והוא אמר שכל בחורה שמסוגלת להכין אומלטים כאלה יכולה להרשות לעצמה כמה הרגלים מוזרים שהיא רוצה. אז הנה עוד אחד:

בכל פעם שאני עצובה או מודאגת, אני קונה פרחים. מובן שאני אוהבת פרחים גם כשאני שמחה, אבל בימים שבהם הכול משתבש, הפרחים הם כמו התחלה חדשה בשבילי, דבר שתמיד נשאר מושלם — לא משנה מה קורה.

אני מניחה כמה פעמוניות באגרטל ומרגישה טוב יותר. אני שותלת פרחים במרפסת האבן הישנה שלי, המשקיפה על החצר, ומיד מפעמת בי התחושה המספקת שעשיתי משהו בעל משמעות. אני מאבדת את עצמי כשאני שולפת את הפרחים מתוך עטיפת נייר העיתון הישן, מוציאה אותם בזהירות מתוך מכלי הפלסטיק שלהם ושמה אותם בכלי החרס. כשאני משקעת את אצבעותי באדמה הלחה וחופרת בה, הכול הופך פשוט לחלוטין, ואני שוכחת מכל הדאגות שלי בינות תלי ורדים, בּקעצוּר וּוִיסְטֶרְיָה.

אני לא אוהבת שינויים בחיי. אני תמיד הולכת באותו המסלול בדרך לעבודה, יש לי ספסל מסוים מאוד בגני טְוִוילֵרִי, שאני חושבת עליו בסתר כעל הספסל הפרטי שלי.

וכשאני יורדת בגרם מדרגות וחשוך בחוץ, לעולם לא אסתובב ואסתכל אחורה בגלל התחושה המצמררת שמשהו עלול לארוב לי בין הצללים ולתקוף אותי ברגע שאעשה זאת.

דרך אגב, מעולם לא סיפרתי לאף אחד על הקטע עם המדרגות — אפילו לא לקלוד. אני חושבת שגם הוא לא סיפר לי הכול בתקופה ההיא.

במשך היום היה כל אחד מאיתנו פונה לדרכו. מעולם לא ידעתי בוודאות מה קלוד עשה בערבים שעבדתי במסעדה. יכול להיות שפשוט לא רציתי לדעת. אבל בלילה, כשהבדידות אפפה את פריז, כשהברים האחרונים נסגרו וציפורי לילה ספורות ורועדות מקור מיהרו לדרכן ברחובות, הייתי שוכבת בזרועותיו ומרגישה בטוחה.

באותו הערב, כשכיביתי את האורות במסעדה ופניתי ללכת הביתה עם שקית מָאקָרוּנים בטעם פטל, עדיין לא היה לי שמץ של מושג שכשאגיע לדירה שלי אמצא אותה ריקה כמו המסעדה שעזבתי. זה היה, כמו שאמרתי, סתם יום רגיל, בדיוק כמו כל יום אחר.

חוץ מזה שקלוד, בשלושה משפטים בלבד, יצא מחיי.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר ידעתי שמשהו לא בסדר. למרבה הצער, אני לא אחת מהאנשים האלה שמזנקים מיד למצב של ערות מוחלטת, ולכן חשתי בהתחלה מין תחושה מוזרה של חוסר ודאות ואי־נוחות שהתחלפה לאטה במחשבה צלולה שחדרה בהדרגה אל תודעתי. שכבתי על גבי הכריות הרכות, המדיפות ניחוח אזוביון, מבחוץ חדרו צליליה המהוסים של החצר אל החדר. ילד בוכה, קולה המרגיע של אם, קול צעדים כבדים מתרחקים, שער החצר נסגר בחריקה. מיצמצתי ונשכבתי על צדי. עדיין ישנה למחצה, מתחתי את זרועי ותרתי באצבעותי אחר משהו שכבר לא היה שם.

"קלוד?" מילמלתי.

ואז באה ההבנה. קלוד עזב אותי!

מה שנראה בלתי מציאותי באופן מוזר אתמול בלילה, ולאחר כמה וכמה כוסות יין אדום הפך בלתי מציאותי עד שכמעט הייתי בטוחה שחלמתי הכול, הפך סופי ללא תקנה באורו האפור של אותו שחר בחודש נובמבר. שכבתי שם ללא ניע והאזנתי, אבל הדירה נותרה דוממת. אף קול לא בקע מהמטבח. אף אחד לא קירקש ברחבי הבית עם הכוסות הכחולות הכהות הגדולות וקילל כי החלב רתח וגלש מהסיר. אף ריח של קפה לא פוגג את העייפות. אף המהום שקט של מכונת הגילוח שלו. אף מילה.

הסבתי את ראשי והעפתי מבט בדלת המרפסת: הווילונות הלבנים הדקיקים היו פתוחים, ובוקר קר נלחץ אל זגוגית החלון. הידקתי את השמיכות סביב גופי ונזכרתי איך נכנסתי ללא חשש לדירה החשוכה והריקה עם שקית המאקרונים שלי אמש.

רק האור במטבח דלק, ולרגע בהיתי מבלי לראות דבר בחיים הדוממים והבודדים שנגלו לפני לאורה של מנורת המתכת העמומה.

על שולחן המטבח הישן היו מכתב שהשאיר לי, כתוב בכתב ידו, צנצנת ריבת המשמש שמרח על הקרואסון שלו בבוקר. קערת פירות. נר שרוף למחצה. שתי מפיות בד שגולגלו ברישול ונתחבו לתוך טבעות כסף.

קלוד מעולם לא כתב לי, אפילו לא פתק. היתה לו מערכת יחסים מטורפת עם הטלפון הנייד שלו, וכשחל שינוי בתוכניות שלו, הוא נהג לצלצל אלי או להשאיר הודעה בתא הקולי שלי.

"קלוד?" קראתי, ועדיין קיוויתי לתשובה, אף שידו הצוננת של הפחד כבר החלה להתהדק סביבי. הנמכתי את זרועותי, והמאקרונים נפלו מהשקית בהילוך אטי. הרגשתי סחרחורת קלה. התיישבתי על אחד מארבעת כיסאות העץ ומשכתי אלי את המכתב באטיות שלא תיאמן, כאילו זה עשוי לשנות משהו.

קראתי שוב ושוב את המילים הספורות שקלוד שירבט על הנייר בכתב ידו הגדול והמרושל, ובסופו של דבר דימיתי שאני שומעת את קולו המחוספס קרוב לאוזני, כמו לחישה בלילה:

אוֹרֵלִי,

פגשתי את אשת חלומותי. אני מצטער שזה היה צריך לקרות דווקא עכשיו, אבל זה היה חייב לקרות מתישהו בכל מקרה.

שמרי על עצמך,

קלוד

בהתחלה ישבתי בלי לזוז, רק לבי פעם בקרבי כמשוגע. אז זו ההרגשה כשהאדמה רועדת וכל עולמך מזדעזע וקורס סביבך. באותו הבוקר קלוד נפרד ממני לשלום בנשיקה מלאת רוך באורח יוצא דופן. לא ידעתי אז שזו היתה נשיקת בגידה. שזה היה שקר! כמה נבזי, להתגנב ולברוח בצורה כזאת!

בפרץ זעם חסר אונים מעכתי את פיסת הנייר לכדור והשלכתי אותו לפינת החדר. שניות אחרי כן נרכנתי מעליו, מתייפחת בקול, ויישרתי אותו כמיטב יכולתי. שתיתי כוס יין אדום, ואז עוד אחת. הוצאתי את הטלפון הנייד מהארנק וצילצלתי לקלוד שוב ושוב. השארתי הודעות — כמה מהן מלאות תחנונים נואשים, אחרות עמוסות קללות ונאצות. הקפתי את הדירה שוב ושוב, גמעתי עוד לגימת יין הגונה כדי לקבל קצת אומץ וצעקתי אל הטלפון שהוא צריך להחזיר לי צלצול מיד, בזה הרגע. אני חושבת שעשיתי את זה עשרים וחמש פעמים לפחות לפני שהבנתי, באותה הבהירות המפוכחת שהאלכוהול משרה לפעמים, שכל המאמץ הזה הוא לשווא. קלוד כבר נמצא במרחק אלפי שנות אור, והמילים שלי לא יגיעו אליו.

ראשי כאב. קמתי וחציתי את הדירה כמו סהרורית בכתונת הלילה הקצרה, שהיתה למעשה חולצת הכפתורים הגדולה — גדולה מדי, למעשה — המפוספסת בכחול־לבן של הפיג'מה של קלוד, שכנראה זרקתי על עצמי איכשהו במהלך הלילה.

דלת חדר האמבטיה היתה פתוחה. הסתכלתי סביב כדי להיות בטוחה. מכונת הגילוח נעלמה, כמו גם מברשת השיניים ואפטרשייב ה"אָרָאמִיס".

צעיף הקשמיר בצבע היין שנתתי לו ליום הולדתו נעדר מהסלון, והאפודה הכהה שלו כבר לא נתלתה ברישול על גב הכיסא — מקומה הרגיל. מעיל הגשם נעלם מהוו שמשמאל לדלת הכניסה. עברתי לפרוזדור ופתחתי לרווחה את דלתות הארון הגדול. כמה קולבים ריקים השמיעו קול קרקוש רך כשנגעו זה בזה. נשמתי עמוק. הכול נעלם. קלוד זכר אפילו את הגרביים שבמגירה התחתונה. הוא ודאי תיכנן את עזיבתו בקפידה רבה, ואני שאלתי את עצמי איך הצלחתי לא להרגיש שום דבר, שום דבר שהוא. לא שהוא מתכנן ללכת. לא שהוא התאהב. לא שכבר נישק אישה אחרת בזמן שהמשיך לנשק אותי.

השתקפות פני החיוורות, המוכתמות בדמעות, במראה הארוכה הנתונה במסגרת המוזהבת שמעל השידה בפרוזדור, נראתה כמו ירח חיוור מוקף גלים בלונדיניים־כהים נרעדים. שערי הארוך, המופרד בשביל באמצע, היה סתור כאילו עבר עלי ליל אהבה פראי, רק שלא היו שום חיבוקים מלאי תשוקה ולא נלחשו שום הבטחות. "יש לך שיער כמו של נסיכת פיות," אמר לי קלוד. "את טִיטַאנְיָה, מלכת הפיות שלי."

צחקתי במרירות, צעדתי אל המראה ובחנתי את עצמי במבטם חסר הרחמים של המיואשים. הייתי במצב נורא, והצללים הכהים תחת עיני גרמו לי להיראות פחות כמו פיה ויותר כמו המטורפת במחזה הסאטירי ההוא, "המשוגעת משָאיוֹ", חשבתי. התמונה שאהבתי כל כך של קלוד ושלי נותרה תקועה במסגרת מעל ראשי, מימין למראה. היא צולמה בערב קיץ נעים ומבושם, כשטיילנו על פּוֹנְט דֶז אַרְט. בחור אפריקני שמנמן, שהציג שם את מבחר התיקים המזויפים שלו, צילם אותנו יחד. אני זוכרת שהיו לו כפות ידיים גדולות להחריד — המצלמה הקטנה שלי נראתה כמו צעצוע של בובות בין אצבעותיו — ושעבר המון זמן עד שלחץ על הכפתור בסופו של דבר.

שנינו צוחקים בתמונה, ראשינו סמוכים מאוד על רקע שמים בצבע כחול עמוק, החובקים ברכות את צלליתה של פריז.

האם תמונות משקרות או אומרות את האמת? הכאב הופך אנשים לפילוסופים.

הורדתי את התמונה מהקיר, הנחתי אותה על רצפת העץ הכהה ונשענתי על השידה בשתי ידי. "קֶה סָה דוּר!" קרא אחרינו הגבר שחור העור בקולו העמוק והרֵיש המתגלגלת. "קה סה דור! מקווה שזה יימשך לעד!"

שמתי לב שעיני נמלאו דמעות שוב. הן התגלגלו במורד לחיי וניתזו כמו טיפות גשם כבדות על קלוד ועלי ועל כל החרא של פריז־עיר־האוהבים, עד שהכול הפך מעורפל ומטושטש.

פתחתי את המגירה ותחבתי לתוכה את התמונה בין כל הכפפות והצעיפים. "הנה לך," אמרתי. ואז פעם נוספת, "הנה לך!"

סגרתי את המגירה בחבטה וחשבתי כמה זה קל — לצאת מתוך חייו של מישהו בלי להשאיר זכר. קלוד היה זקוק ללא יותר מכמה שעות. ונראה כאילו חולצת הפיג'מה הגברית המפוספסת, שנותרה מאחור — ככל הנראה לא בכוונה — תחת הכרית שלי, היא הדבר היחיד שנשאר ממנו.

האושר והעצב קרובים זה לזה לעתים קרובות. ובמילים אחרות, אפשר לומר שהאושר פוסע לעתים בדרכים מוזרות ועקלקלות ביותר.

אילו קלוד לא היה עוזב אותי אז, כנראה הייתי הולכת לפגוש את בְּרֵנָאדֶט באותו בוקר עגמומי של חודש נובמבר. לא הייתי משוטטת ברחובות פריז וחשה כמו האדם הבודד ביותר בעולם, לא הייתי עומדת על "פּוֹנְט לוּאִי־פִילִיפּ" זמן רב כל כך בשעת הדמדומים, בוהה בעיניים מלאות רחמים עצמיים אל תוך המים, וגם לא הייתי נסה מפניו של השוטר הצעיר והמודאג ומוצאת מחסה בחנות הספרים הקטנה באִיל סָן לוּאִי, ובעיקר — לא הייתי מוצאת את הספר שעתיד להפוך את חיי להרפתקה נהדרת שכזו. אבל בואו נספר את הדברים בסדר הנכון.

לפחות קלוד היה מתחשב מספיק ועזב אותי ביום ראשון, כי "לה טַמְפּ דֶה סֵרִיז" סגורה בימי שני. זה היום החופשי שלי, ואני תמיד מנצלת אותו כדי לעשות משהו נחמד. אני הולכת לתערוכה. אני מבלה שעות בשיטוטים במרכזי קניות יוקרתיים כמו "בּוֹן מַרְשֶה", חנות הכולבו החביבה עלי. או שאני פוגשת את ברנאדט.

ברנאדט היא החברה הכי טובה שלי. נפגשנו בפעם הראשונה כשנסענו ברכבת, והילדה הקטנה שלה מָארִי דידתה עד למושב שלי ורוקנה בעליזות ספל שוקו על שמלת הקרם הסרוגה שלי. לא הצלחתי להסיר את הכתמים לחלוטין, אבל בסופה של הנסיעה המבדרת ההיא מאַבִינְיוֹן לפריז, כולל ניסיונותינו הכושלים למדי לנקות את השמלה שלי במים ובמגבות נייר בתא שירותים מתנודד ברכבת, כבר נרקמה בינינו ידידות אמיצה.

ברנאדט היא כל מה שאני לא. היא נחושה ואסרטיבית, קרת רוח וטובת מזג, פיקחית מאוד. היא מקבלת את כל מה שקורה ברוגע יוצא דופן, ותמיד משתדלת להפיק מכך את המיטב. היא הבחורה שמסכמת בכמה משפטים קצרים דברים שאני בדרך כלל חושבת למסובכים להחריד, והופכת אותם לפשוטים למדי.

"נו באמת, אורלי," היא אומרת במקרים כאלה ובוחנת אותי בשעשוע בעיניה הכחולות הכהות. "איזה רעש את עושה בגלל דבר כזה קטן! הרי כל העניין הזה די פשוט בעצם..."

ברנאדט גרה באיל סן לואי ועובדת כמורה ב"אֵקוֹל פְּרִימֵייר", בית הספר היסודי באזור, אבל באותה המידה היתה יכולה להיות יועצת לאנשים בעלי תהליכי חשיבה סבוכים.

כשאני מתבוננת בפניה היפות והכנות, אני חושבת לעתים קרובות שהיא אחת הנשים המעטות שנראית ממש טוב כששערה אסוף בצמה פשוטה. וכשהיא מפזרת את שערה הארוך, המגיע עד כתפיה, גברים עוקבים אחריה בעיניהם.

יש לה צחוק רם ומידבק. והיא תמיד אומרת כל מה שהיא חושבת.

זאת גם היתה הסיבה שלא רציתי לפגוש אותה באותו בוקר יום שני. ממש מההתחלה ברנאדט פשוט לא יכלה לסבול את קלוד.

"הוא טיפוס מוזר," אמרה אחרי שהצגתי אותו בפניה על כוס יין. "אני מכירה אנשים כאלה. מרוכזים בעצמם — ואף פעם לא מסתכלים לך בעיניים כמו שצריך."

"הוא מסתכל לי בעיניים," עניתי וצחקתי.

"את אף פעם לא תהיי מאושרת עם גבר כזה," המשיכה בשלה. בשעתו חשבתי שהיא ממהרת מדי לשפוט אותו, אבל עכשיו, בזמן שהכנסתי קפה למכונה ומזגתי פנימה את המים הרותחים, נאלצתי להודות שהיא צדקה.

שלחתי לה הודעה, ובכמה משפטים עמומים ביטלתי את ארוחת הצהריים שקבענו. אחר כך שתיתי את הקפה שלי, לבשתי את המעיל, הצעיף והכפפות ויצאתי אל הבוקר הפריזאי הקר.

לפעמים יוצאים מהבית כדי להגיע למקום כלשהו. ולפעמים יוצאים פשוט כדי ללכת וללכת ולהתרחק יותר ויותר עד שהעננים מתבהרים, הייאוש נרגע, או ששוקעים במחשבה ביסודיות, עד שמגיעים לסופה.

לא הלכתי לשום מקום מסוים באותו הבוקר, ראשי היה ריק באופן מוזר, ולבי היה כה כבד עד שחשתי במשקלו ולחצתי את כף ידי באופן בלתי רצוני כנגד האריג המחוספס של המעיל שלבשתי. בשעה זו עדיין לא היו הרבה אנשים ברחוב, ועקבי מגפי נקשו בדד על גבי חלוקי האבן העתיקים כשצעדתי לעבר שער האבן שמחבר את רוּ דֶה לַ'אנְסְיֶין קוֹמֵדִי עם שדרת סָן זֶ'רְמָן. הייתי כל כך מאושרת כשמצאתי את הדירה שלי ברחוב הזה לפני ארבע שנים. אני אוהבת את הרובע הקטן ושוקק החיים הזה על רחובותיו המתפתלים וסמטאותיו העקלקלות, שדוכני הירקות, הצדפות והפרחים הגודשים אותם לצד המוני בתי קפה וחנויות מגיעים ממש עד הגדה השמאלית של הסֵיין. אני גרה בבניין ישן ונטול מעלית ומטפסת במעלה מדרגות אבן שחוקות כדי להגיע אל דירתי שבקומה השלישית. כשאני מביטה מהחלון אני רואה מעברו השני של הרחוב את ה"פְּרוֹקופּ", המסעדה המפורסמת שניצבת שם כבר מאות שנים, ורבים טוענים שהיתה בית הקפה הראשון בפריז. סופרים ופילוסופים נהגו להיפגש שם: ווֹלְטֶר, רוּסוֹ, בָּלְזָק, הוּגוֹ ואָנָטוֹל פְרַאנְס. שמות דגולים, שנוכחותם הרוחנית מעבירה ברוב האורחים, הסועדים לאורן של נברשות הענק בעודם ישובים על ספסלי עור אדומים, רטט נעים של התרגשות.

"איזה מזל יש לך!" אמרה ברנאדט אחרי שהראיתי לה את הבית החדש שלי והלכנו ל"פרוקופ" ואכלנו את ה"קוֹק אוֹ וָאן" המפורסם שלהם כדי לחגוג את המאורע — אני עדיין יכולה לטעום על לשוני את טעמו הנפלא של העוף המבושל ביין משובח. "רק לחשוב על כל האנשים שישבו ואכלו כאן — ואת גרה במרחק כמה צעדים מפה... מדהים!"

היא הסתכלה סביב בהתלהבות, בזמן שאני נעצתי את המזלג שלי בפיסה נוספת של העוף ביין. בחנתי אותה בעליצות ותהיתי לרגע אם יכול להיות שאני חסרת תרבות לחלוטין.

למען האמת, אני חייבת להודות שהמחשבה על כך שאני אוכלת את הגלידה הראשונה שהוכנה בפריז הצהילה את רוחי הרבה יותר מהמחשבה על אודות הגברים המזוקנים המעלים את הגיגיהם המבריקים על הנייר — אבל חברתי לא היתה מבינה את זה ככל הנראה.

הדירה של ברנאדט מלאה ספרים. הם מונחים על גבי מדפים גבוהים הנמתחים מעל משקופי הדלתות, הם נחים על גבי שולחנות אוכל ושולחנות כתיבה, שולחנות קפה נמוכים ושולחנות צרים הסמוכים למיטה, ואפילו בחדר האמבטיה גיליתי, לתדהמתי, כמה ספרים על שולחן מיניאטורי לצד האסלה.

"אני פשוט לא מסוגלת לדמיין חיים בלי ספרים," אמרה ברנאדט פעם — ואני הינהנתי, מבוישת מעט.

באופן עקרוני, גם אני קוראת. אבל רוב הזמן משהו מסיח את דעתי ומפריע. ואם יש לי אפשרות לבחור, תמיד אעדיף לצאת לטיול ארוך ברגל או לאפות עוגת משמשים: והניחוח המטריף של תערובת הקמח, החמאה, הווניל, הביצים, הפרי והשמנת שנישא באוויר נותן דרור לדמיון שלי וגורם לי לחלום.

זה כנראה בגלל לוחית המתכת, הממוסגרת בכף עץ ובשני ורדים, שעדיין תלויה במטבח של "לה טַמְפּ דֶה סֵרִיז".

כשלמדתי לקרוא בבית הספר היסודי ואותיות החלו להסתדר יחדיו לכדי שלם אחד גדול ובעל משמעות, נהגתי לעמוד תחתיה במדי בית הספר הכחולים הכהים שלי ולפענח את המילים שנכתבו בה:

מטרתו של ספר בישול היא אחת ואין לטעות בה: להעצים את אושרו של המין האנושי.

אמרה זו נכתבה על ידי מישהו בשם ג'וזֵֶף קוֹנְרָד, ואני זוכרת שבמשך תקופה ארוכה חשבתי שהוא טבח גרמני מפורסם, כך שתוכלו לתאר בנקל את ההפתעה שחשתי כשנתקלתי ברומן שלו, לב המאפליה. מתוך נאמנות לשם אפילו קניתי אותו — אבל מעולם לא התחלתי לקרוא אותו.

בכל אופן, שם הספר נשמע עגמומי כמו מצב הרוח שלי באותו יום. יכול להיות שסוף־סוף הגיע הזמן לנער את האבק מהספר ההוא, חשבתי במרירות. אבל אני לא קוראת ספרים כשאני עצובה: אני שותלת פרחים.

לפחות זה מה שחשבתי לעצמי באותו רגע, מבלי לדעת שאבלה דווקא את הלילה הזה בהפיכת דפים — מהירה כמעט עד כדי עלבון — של רומן אשר, כפי שהתחוור, הטיל את עצמו לרגלי. מקריות? אפילו היום אני לא מאמינה שזה היה עניין מקרי.

צעקתי בִּרְכַּת שלום לפיליפ, אחד המלצרים ב"פרוקופ", שהחזיר לי נפנוף ידידותי מבעד לשמשת חלון המסעדה. חלפתי על פני התצוגה המנצנצת ב"הָארֶם", חנות התכשיטים הקטנה בפינת הרחוב, שקועה במחשבות מכדי לשים לב, ופניתי אל שדרת סן ז'רמן. התחיל לרדת גשם, מכוניות התיזו מים כשחלפו על פני בדהרה, ואני הידקתי את השָל לגופי שעה שצעדתי בנחישות לאורך השדרה.

למה דברים נוראים או מדכאים תמיד חייבים לקרות בנובמבר? נובמבר הוא החודש הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת להיות בו אומללים. מגוון הפרחים שאפשר לשתול מוגבל מאוד.

בעטתי בפחית קולה ריקה שהתגלגלה בקולות נקישה לאורך המדרכה ונבלמה בסופו של דבר על ידי מכסה של אחד הביבים.

זה היה בדיוק כמו השיר העצוב להחריד ההוא של אָן סִילְבֶסְטְרֶה על בדידות, " לָה שַאנְסוֹן דֶה טוּט סוֹל", זה שמדבר על חלוקי האבן שבהתחלה מתגלגלים, ושנייה לאחר מכן שוקעים בסיין. כולם נטשו אותי. אבא מת, קלוד התנדף, ואני הייתי לבד כפי שלא הייתי בכל ימי חיי. אז צילצל הנייד שלי.

"הלו," אמרתי, וכמעט נחנקתי. הרגשתי את האדרנלין גועש בגופי למחשבה שזה עשוי להיות קלוד.

"מה קורה, אהובתי?" ברנאדט דיברה ישר ולעניין, כמו תמיד.

נהג מונית נעצר בחריקה לידי, צופר כמו משוגע מאחר שרוכב אופניים לא נתן לו לעבור. זה נשמע כמו סוף העולם.

"אלוהים אדירים, מה זה?!" צעקה ברנאדט לפני שהספקתי להוציא מילה. "הכול בסדר איתך? איפה את?"

"איפשהו בשדרת סן ז'רמן," השבתי באומללות ונעמדתי לרגע תחת גגון של חנות שמכרה מטריות בצבעים עליזים עם ידיות בצורת ראש ברווז. הגשם נטף משערי הרטוב, ואני שקעתי בשיטפון של רחמים עצמיים.

"איפשהו בשדרת סן ז'רמן? מה לכל הרוחות את עושה 'איפשהו בשדרת סן ז'רמן'? אמרת בהודעה

שמשהו צץ פתאום!"

"קלוד הלך," אמרתי ומשכתי באפי בקול רם אל תוך הטלפון שלי.

"מה זאת אומרת, הלך?" כמו בכל פעם שדיברנו על קלוד, מיד הפך קולה של ברנאדט חסר סבלנות. "האידיוט הזה שוב ירד למחתרת בלי לומר לך איפה הוא?"

סיפרתי לה בטיפשותי הרבה על נטייתו של קלוד לאֶסְקֶפִּיזם, והיא לא ראתה בזה שום דבר משעשע.

"הלך לתמיד," התייפחתי. "הוא עזב אותי. אני כל כך אומללה."

"אוי ואבוי," אמרה ברנאדט, וקולה דמה לחיבוק. "אוי, אלוהים אדירים! אורלי הקטנה והמסכנה שלי. מה קרה?"

"יש... לו... מישהי... אחרת..." הוספתי להתייפח. "אתמול כשהגעתי הביתה, כל הדברים שלו נעלמו והוא השאיר פתק... רק פתק..."

"הוא אפילו לא אמר לך את זה בפנים? איזה מנוול." ברנאדט קטעה אותי ושאפה שאיפה זועמת. "תמיד אמרתי שקלוד הוא חתיכת מנוול. אמרתי את זה שוב ושוב. פתק! זה הדבר הכי מגוחך... לא, זה באמת שיא חדש, אפילו בשבילו!"

"בבקשה, ברנאדט..."

"מה? את לא ממשיכה להגן על האידיוט הזה, נכון?"

ניענעתי את ראשי מבלי להוציא הגה.

"עכשיו תקשיבי, מתוקה שלי," אמרה ברנאדט, ואני צימצמתי את עיני. כשברנאדט מתחילה משפט ב"עכשיו תקשיבי", זה בדרך כלל האות לכך שהיא עומדת לצאת בכמה הצהרות עתירות להט ומנומקות היטב, נכונות פעמים רבות, וקשות לעיכול כמעט תמיד. "תשכחי מהנבלה הזה כמה שיותר מהר! ברור שזה נורא קשה עכשיו..."

"נורא־נורא קשה," מיררתי בבכי.

"אוקיי, נורא קשה. אבל הבחור הזה באמת מנוול, ועמוק בפנים גם את יודעת את זה. עכשיו תנסי להירגע. הכול יהיה בסדר, ואני מבטיחה לך שבקרוב תמצאי מישהו נחמד, מישהו נחמד באמת, שידע להעריך אישה נפלאה כמוך."

"אוי, ברנאדט," נאנחתי. לברנאדט היה קל לדבר: היא היתה נשואה לגבר נחמד באמת שנשא בסבלנות שלא תיאמן את ההתעקשות הפנאטית שלה לומר את האמת בכל מחיר.

"תקשיבי," אמרה פעם נוספת. "פשוט תיכנסי למונית ותיסעי ישר הביתה, ואחרי שאני אסדר כאן הכול אני אבוא אלייך. אל תיתני לעצמך להיכנס לדיכאון, בבקשה! אין שום סיבה לדרמה."

בלעתי את רוקי. ברור שנורא יפה מצדה של ברנאדט לרצות לבוא אלי ולנחם אותי. אבל היתה לי תחושה חזקה ששיטת הניחומים שלה תהיה שונה מאוד מזו שאני זקוקה לה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לשבת ערב שלם ולשמוע אותה מסבירה שקלוד הוא הבן אדם הכי חסר תועלת שנולד אי־פעם. אחרי הכול, אתמול עוד היינו יחד, וחשבתי שלא יזיקו לי קצת יותר השתתפות וסימפתיה.

ואז ברנאדט החמודה שלי הלכה עד הסוף.

"אני אגיד לך משהו, אורלי," אמרה בקול מנהלת בית הספר שלה, שלא מותיר כל אפשרות למחות. "אני שמחה, כן, אני באמת ממש שמחה שקלוד עזב אותך. חתיכת מזל משמים, אם את שואלת אותי! את אף פעם לא היית מצליחה להיפטר ממנו בעצמך. אני יודעת שאת לא רוצה לשמוע את זה עכשיו, אבל אני אומר את זה בכל זאת: אני חושבת שהעובדה שהחרא הזה התנדף סוף־סוף מהחיים שלך ראויה לחגיגה."

"יופי לך," עניתי בחריפות רבה יותר משהתכוונתי, והרגשתי איך ההבנה התת־הכרתית שחברתי לא טועה לחלוטין גורמת לי לרתוח מזעם.

"את יודעת מה, ברנאדט? למה שלא תלכי לחגוג קצת, ואם האופוריה העילאית שאת חווה כרגע תאפשר לך לעשות את זה, אולי גם תיתני לי להיות אומללה כמה ימים, בסדר? פשוט עזבי אותי בשקט!"

סיימתי את השיחה, לקחתי נשימה עמוקה וכיביתי את הטלפון שלי ללא שהיות.

נהדר! עכשיו גם רבתי עם ברנאדט. הגשם נשפך מהסככה אל הרחוב ואני נדחקתי אל קרן זווית, רועדת מקור, וכבר התחלתי לחשוב שאולי באמת מוטב שאלך הביתה. אבל המחשבה על חזרה לדירה הריקה הפחידה אותי. אפילו לא היה לי חתול קטן שיחכה לי, יתכרבל בחיקי וישמיע קולות גרגור כשאעביר את אצבעותי בפרוותו. "תראה, קלוד, נכון שהם פשוט מקסימים?" אמרתי כשמדאם קְלֵמַנְט, השכנה שלנו, הראתה לנו את החתלתולים שפרוותם עשויה טלאים בגוני לבן, חום וכתום, שטיפסו ומעדו זה על גבי זה בגמלוניות בתוך הסל הקטן.

אבל קלוד היה אלרגי לשערות חתולים, ולא אהב חיות בכל מקרה.

"אני לא אוהב חיות, חוץ מדגים," אמר כמה שבועות אחרי שנפגשנו. בעצם הייתי צריכה להבין כבר אז. הסבירות שאני, אורלי בְּרֵדָן, אוכל להיות מאושרת עם גבר שאוהב רק דגים, היתה נמוכה למדי.

בנחישות הדפתי את דלת חנות המטריות הקטנה וקניתי לי מטרייה בצבע כחול־שמים, מעוטרת בנקודות לבנות עם ידית ראש ברווז בצבע קרמל.

זאת הפכה להיות ההליכה הארוכה ביותר שעשיתי מימַי. לאחר זמן־מה נעלמו חנויות הבגדים והנעליים והמסעדות שגדשו את שני עברי השדרה, ואת מקומן תפסו חנויות רהיטים ומוצרי אמבטיה, ואז אפילו אלה ויתרו ונעלמו, ואני הוספתי לתעות בדרכי הבודדה בגשם. חלפתי על פני חזיתות הבתים הגדולים העשויות אבן חול, והן הסיטו מעט את מבטן של עיני התועות כה וכה ופגשו במחשבותי המתרוצצות וברגשותי המבולבלים באדישות סְטוֹאית.

בקצה השדרה, כשמגיעים למשרד החוץ, ה"קֵיי ד'אוֹרְסֵיי", פניתי ימינה וחציתי את הסיין בכיוון כיכר הקוֹנְקוֹרְד. האוֹבֶּלִיסְק שבמרכז הכיכר התנשא כמו אצבע מורה חשוכה, וחשבתי לי שבכל רוממותו המצרית הוא נראה תלוש כל כך, לא שייך כלל להמוני מכוניות הפח הקטנות שטסו סביבו בקדחתנות.

האנשים האומללים נחלקים לשניים: אלה שחדלים להבחין במתרחש סביבם ועולמם שוקע בביצה של חוסר משמעות, ואלה שרואים את הדברים בחדות על־טבעית, וכל פרט מקבל משמעות לפתע. אפילו הדברים הבנאליים ביותר, כמו רמזור שצבעו מתחלף מאדום לירוק, עשויים לקבוע אם יפנו ימינה או שמאלה.

וכך דקות ספורות לאחר מכן הילכתי בגני טווילרי, דמות קטנה ועצובה תחת מטרייה מנוקדת שנעה מעלה־מטה כמרחפת לאורך שביליו הריקים של הפארק, שטואטאו זה לא מכבר. ואז עזבה אותו ופנתה לכיוון הלוּבֶר, ריחפה לאורך גדת הסיין שעה שהדמדומים ירדו לאטם על פריז, עברה את אִיל דֶה לָה סִיטֶה, את קתדרלת נוֹטְרֶה־דָאם, את כל אורותיה של העיר, שהחלו להתנוצץ לחיים בהדרגה, עד שעצרה לבסוף על פּוֹנְט לוּאִי פִילִיפּ הקטן, הגשר המוביל לאִיל סן לוּאִי.

צבעם הכחול העמוק של השמים נח מעל העיר כמו גלימת קטיפה. השעה היתה קצת לפני שש, הגשם נחלש, ואני נשענתי, מותשת למדי, על חומת האבן הנמוכה של הגשר הישן, ובהיתי בסיין, שקועה בהרהורים. השתקפויותיהם של פנסי הרחוב ריצדו והיבהבו על פני המים השחורים — קסומות ושבריריות כמו כל דבר יפהפה באמת.

אחרי שמונה שעות, אלפי צעדים ועשרות אלפי מחשבות הגעתי אל המקום השקט הזה. נדרש לי כל הזמן הזה כדי להבין שעול הייסורים שהכביד על לבי כמו עופרת לא נבע רק מהעובדה שקלוד עזב אותי. הייתי בת שלושים ושתיים, וזו לא היתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממישהו בכאב. עזבתי, עזבו אותי, הכרתי גברים נחמדים הרבה יותר מקלוד המטורף הזה. אני חושבת שזו היתה מין תחושה שהכול מתפורר, משתנה, שאנשים שאחזו בידי במשך זמן רב נעלמו פתאום לנצח, שהתחלתי לאבד את אחיזתי בעולם, ושדבר אינו עוד ביני ובין היקום האינסופי מלבד מטרייה בצבע כחול־שמים עם נקודות לבנות.

זה לא שיפר במיוחד את מצב העניינים. עמדתי לבדי על גשר, כמה מכוניות חלפו על פני בדהרה, שערי התבדר ברוח והכה בפני, ואני אחזתי בחוזקה במטרייה החדשה שלי עם ידית הברווז, כאילו גם היא עמדה להישמט מידי ולהתעופף הרחק.

"הצילו!" לחשתי בשקט וכשלתי קלות כנגד חומת האבן.

"מדאמואזל? או, מוֹן דְיוֹ, מדאמואזל, אל תעשי את זה! חכי, אָרֵטֶה!" שמעתי צעדים נחפזים מאחורי וניתרתי הצידה.

המטרייה החליקה מידי, התהפכה, נתקלה בחומה הנמוכה, צנחה מטה בריקוד מעגלי ונחתה על פני המים בקול אוושה חרישי.

הסתובבתי בבלבול ומצאתי את עצמי מיישירה מבט אל עיניו הכהות של שוטר צעיר, שבחן אותי בדאגה רבה. "הכול בסדר?" שאל בעצבנות. היה ברור שחשב שאני עומדת להתאבד.

הינהנתי. "כן, כמובן. הכול בסדר גמור." הכרחתי את עצמי להעלות על פני חיוך קטן. הוא הרים את גבותיו כאילו לא האמין למילה שיצאה מפי.

"אני לא מאמין לאף מילה שלך, מדאמואזל," אמר. "אני צופה בך כבר הרבה זמן, ואף אישה שמרגישה בסדר גמור לא נראית כמו שאת נראית כשעמדת כאן לפני רגע."

נרתעתי מעט, ולא אמרתי דבר — פשוט צפיתי לרגע במטרייה המעוטרת נקודות לבנות מתרחקת לאִטה במורד הסיין. השוטר עקב אחר מבטי.

"זה תמיד אותו הסיפור," הוסיף. "אני מכיר את הגשרים האלה. ממש לא מזמן הוצאנו מהמים הקפואים בחורה צעירה, קרוב מאוד לכאן. בדיוק בזמן. אם מישהו נשאר על גשר יותר מדי זמן, אתה יכול להיות בטוח שהוא מאוהב בטירוף או שהוא מתכוון לקפוץ למים."

הוא ניענע את ראשו. "אף פעם לא הבנתי למה אנשים מאוהבים ואנשים שרוצים להתאבד כל כך נמשכים לגשרים."

הוא סיים את ההרצאה הקטנה שלו ונעץ בי מבט מלא חשד.

"את נראית מאוד עצובה, מדאמואזל. לא התכוונת לעשות שום דבר, נכון? אישה יפה כמוך. על הגשר."

"ברור שלא!" הרגעתי אותו. "ובכל מקרה, גם אנשים נורמליים לחלוטין עומדים לפעמים על גשרים הרבה זמן, סתם כי נחמד להסתכל על הנהר."

"אבל יש לך עיניים עצובות כל כך." הוא לא עמד לוותר. "ונראָה כאילו את באמת מתכוונת לקפוץ."

"איזה שטויות!" השבתי. "סתם הרגשתי קצת חולשה," הוספתי בחיפזון והנחתי את ידי על בטני אינסטינקטיבית.

"אוֹ, פַּרְדוֹן!סליחה! אֶקְסְקוּזֶה־מוּאָה, מדאמואזל... מדאם!" הוא פרש את ידיו במחווה של מבוכה. "לא ידעתי...ווּז אֵטֶה, הגברת... אֶנְסַנְט, בהיריון? אם ככה, את צריכה לשמור על עצמך קצת יותר טוב, אם לא אכפת לך שאני אומר. תרשי לי ללוות אותך הביתה?"

הנדתי בראשי לשלילה וכמעט פלטתי צחקוק. לא, לפחות לא הייתי בהיריון.

הוא הטה את ראשו לצד אחד וחייך באבירות. "את בטוחה, מדאם? הגנתה של המשטרה הצרפתית נתונה לשירותך. לא הייתי רוצה שתתעלפי לי שוב." הוא הסתכל על בטני השטוחה במבט מגונן. "מתי את אמורה ללדת?"

"תקשיב, מִיסְייה," השבתי בקול תקיף. "אני לא בהיריון, ואני די בטוחה שאשאר כך בעתיד הקרוב. פשוט הרגשתי קצת חלשה, זה הכול."

ולא פלא, חשבתי, בהתחשב בזה שלא הכנסתי לבטן שום דבר מלבד קפה כל היום.

"או! מדאם... אני מתכוון מדאמואזל!" הוא נסוג צעד לאחור, ללא ספק נבוך מאוד. "אני מצטער מאוד, לא התכוונתי לחטט בעניינייך."

"זה בסדר," נאנחתי וחיכיתי שילך סוף־סוף.

אבל הגבר במדים הכחולים הכהים לא מש ממקומו. הוא היה ממש המודל של שוטר פריזאי, מהסוג שראיתי פעמים רבות באיל דה לה סיטה, היכן שנמצאת מפקדת המשטרה: גבוה, דק גזרה, נאה, תמיד מוכן לפלרטט. והשוטר הזה החליט ללא ספק שמחובתו להיות המלאך השומר האישי שלי.

"טוב, אז..." נשענתי לאחור כנגד חומת האבן וניסיתי להיפטר ממנו בחיוך. איש מבוגר במעיל גשם חלף על פנינו ונעץ בנו מבט מלא עניין.

השוטר הרים שתי אצבעות אל מצחיית הכובע שלו. "ובכן, אם אין שום דבר נוסף שאני יכול לעשות למענך..."

"לא, בהחלט לא."

"אז תשמרי על עצמך."

"אני אעשה את זה," הידקתי את שפתי בחוזקה והנדתי בראשי כמה פעמים. זה היה הגבר השני בעשרים וארבע השעות האחרונות שאמר לי לשמור על עצמי. הרמתי את ידי קצרות, הסתובבתי לאחור והשענתי את מרפקי על חומת האבן. מיקדתי את כל תשומת לבי בבחינה מדוקדקת של קתדרלת נוֹטְרה־דאם, שהגיחה כמו ספינת חלל מימי הביניים מתוך האפלה שבקצה איל דה לה סיטה.

שמעתי מישהו מכחכח בגרונו מאחורי. הזדקפתי, הסתובבתי באטיות והפניתי את גבי לנהר פעם נוספת.

"כן?" אמרתי.

"אז איזה מהשניים, אם ככה?" שאל וחייך כמו ג'וֹרג' קלוּני בפרסומת לנסְפְּרֵסוֹ. "מדאמואזל או מדאם?"

אוי. אלוהים. אדירים. כל מה שרציתי זה להיות אומללה בשקט, והשוטר הזה התעקש לפלרטט איתי.

"מדאמואזל, אלא מה?" עניתי והחלטתי להיכנע וללכת. הפעמונים של נוטרה־דאם דינדנו באוזני, פניתי ללכת וחציתי את הגשר במהירות אל איל סן לואי.

אנשים רבים אומרים שהאי הקטן הזה שעל הסיין — הממוקם בדיוק מאחורי איל דה לה סיטה הגדול בהרבה — שניתן להגיע אליו רק באמצעות גשרים, הוא לב־לבה של פריז. אבל הלב הזה פועם לאט מאוד. ביקרתי שם לעתים נדירות ביותר, והרוגע המושל ברובע הזה הפתיע אותי בכל פעם מחדש.

כשפניתי אל רחוב סן לואי, הרחוב הראשי המלא חנויות ומסעדות קטנות ושלוות, קלטתי בזווית עיני דמות גבוהה וצנומה שעקבה אחרי ממרחק בטוח של כמה וכמה מטרים. המלאך השומר שלי לא התכוון לוותר בקלות. מה לעזאזל עבר לבחור הזה בראש? שאני עומדת לנסות שוב בגשר הבא?

החשתי את צעדי עד שכמעט התחלתי לרוץ, ופתחתי בתנופה את דלתה של החנות הראשונה שראיתי שאורותיה עדיין דלוקים. זו היתה חנות ספרים קטנה, וכשכשלתי פנימה לא העליתי על דעתי בשום אופן שהצעד הזה ישנה את חיי לנצח.

בהתחלה חשבתי שאין אף אחד בחנות, אבל היא פשוט היתה כל כך עמוסה וגדושה בספרים, במדפי ספרים ובשולחנות עד שלא הבחנתי בבעלים, שעמד בקצה החדר וראשו רכון על ספר מאחורי דלפק מיושן למראה, עמוס לעייפה במגדלי ספרים שהתנודדו בזווית מסוכנת. הוא היה שקוע כולו במהדורה מאוירת כלשהי והפך את הדפים בזהירות רבה. הוא נראה שלֵו כל כך כשעמד שם, בשערו הגלי האפור־כסוף ובמשקפי החרמש שהרכיב על אפו, שכמעט לא העזתי להפריע לו. לרגע קפאתי על עומדי בפקעת החמימות והאור הצהבהב שפסעתי לתוכה במפתיע, ולבי האט והחל לפעום בקצב מתון יותר. החלטתי להסתכן ולהעיף מבט מהיר החוצה. מבעד לחלון הראווה, שעליו נכתב באותיות זהב דהויות "לִיבְּרֵרִי קַפְּרִיקוֹרן — פַּסְקאל פֶרְמְיֶיה", ראיתי את המלאך השומר שלי עומד ובוחן את התצוגה בסבר פנים רציני.

פלטתי אנחה בלתי רצונית, ומוכר הספרים הזקן נשא את עיניו מהספר שקרא, נעץ בי מבט מופתע ואז הדף את משקפיו אל מצחו.

"אה...בּוֹנְסְוּאר, מדאמואזל — לא שמעתי שנכנסת," אמר בקול ידידותי, ופניו הנדיבות, על עיניו הנבונות וחיוכו העדין, העלו בזיכרוני תמונה של מארק שאגאל בסטודיו שלו, אף שהאיש הזה לא אחז בידו מכחול.

"בונסואר, מיסייה," עניתי במבוכה קלה. "סלח לי, לא התכוונתי להפריע לך."

"את לא מפריעה בכלל," אמר והניף את ידיו בביטול. "העניין הוא שחשבתי שנעלתי את החנות." הוא העיף מבט בדלת, בחן את צרור המפתחות המשתלשל מהמנעול והניד בראשו. "אני מתחיל להיות שכחן יותר ויותר."

"זאת אומרת שהחנות כבר סגורה?" שאלתי. לקחתי צעד קדימה וקיוויתי שהמלאך השומר שמחוץ לחלון יתעופף משם סוף־סוף.

"תסתובבי ותסתכלי כמה שאת רוצה, מדאמואזל. אני לא ממהר בכלל." הוא חייך. "את מחפשת משהו מסוים?"

אני מחפשת מישהו שיאהב אותי באמת, עניתי לעצמי. אני בורחת משוטר שחושב שאני רוצה לקפוץ מגשר, ואני מעמידה פנים שאני רוצה לקנות ספר. אני בת שלושים ושתיים ואיבדתי את המטרייה שלי. הלוואי שלשם שינוי יקרה לי משהו נחמד.

הבטן שלי קירקרה בקול. "לא... לא, שום דבר מסוים," אמרתי בחיפזון. "סתם משהו... נחמד." האדמתי כולי. עכשיו הוא בטח חושב שאני איזו בּוּרה שכל יכולת ההבעה שלה מסתכמת בתואר הקטן וחסר המשמעות "נחמד". קיוויתי שהמילים שאמרתי לפחות הסוו את נהמות הקיבה שלי.

"אולי את רוצה עוגייה?" שאל מיסייה שאגאל.

הוא הרים מגש כסף ועליו עוגיות חמאה פריכות וקירב אותו אל פני, ולאחר רגע קצר של היסוס לקחתי אחת בהכרת תודה. היה משהו מנחם בעוגייה המתוקה, והיא מיד הרגיעה את בטני המקרקרת.

"לא אכלתי כמו שצריך היום," הסברתי בזמן שלעסתי. למרבה הצער, אני אחת מהאנשים הלא מגניבים בעליל האלה שתמיד חשים צורך להסביר הכול.

"זה קורה," אמר מיסייה שאגאל מבלי להגיב על המבוכה המופגנת שלי. "שם," הוא הצביע על שולחן מכוסה ערמות ספרים, "יש סיכוי טוב שתמצאי את מה שאת מחפשת."

ובאמת מצאתי! כעבור רבע שעה עזבתי את חנות הספרים ובידי שקית נייר כתומה עם ציור של חד־קרן.

"בחירה טובה," אמר מיסייה שאגאל כשעטף את הספר, שנכתב בידי בחור אנגלי צעיר ונקרא באופן חביב עד מאוד, חיוכים של נשים.

"את תאהבי אותו."

הינהנתי וחיטטתי בארנקי, סמוקת פנים, בחיפוש אחר כסף מזומן. בקושי הצלחתי להסתיר את התדהמה שחשתי, שמיסייה שאגאל ודאי חשב אותה לפרץ ציפייה דוחקת לקראת הנאות הקריאה המזומנות לי כשנעל אחרי את הדלת.

נשמתי עמוק וסקרתי במבטי את הרחוב הריק. ידידי החדש, השוטר, ויתר לבסוף על משימת המעקב הצמוד. נראה שהסבירות שמישהי שבדיוק קנתה ספר תשליך את עצמה מגשר אל מימיו השחורים של הסיין היתה נמוכה ביותר מנקודת מבט סטטיסטית.

אבל זו לא היתה הסיבה להפתעה שהציפה אותי, אשר התפתחה במהירות לכדי התרגשות שגרמה לי ללכת מהר יותר ויותר, ואז, בלב הולם, לתפוס מונית.

על העמוד הראשון של הספר, שהידקתי אל לבי כאוצר יקר מפז, עטוף באריזת הנייר הכתומה והמהודרת שלו, התנוסס משפט שהפליא ובילבל אותי, עורר את סקרנותי — חישמל אותי:

הסיפור שברצוני לספר מתחיל בחיוך. הוא מסתיים במסעדה קטנה הנושאת את השם מבשר הטובות "לה טַמְפּ דֶה סֵרִיז", הנמצאת בסן ז'רמן דה פְּרה, שבה פועם לבה של פריז.

זה היה הלילה השני ברציפות שנשארתי ערה. אבל הפעם לא היה זה מאהב בוגדני שהדיר שינה מעיני — מי היה חושב שדבר כזה עשוי לקרות לאישה שלא זכרה מתי היתה פעם האחרונה שקראה להנאתה! — זה היה ספר! ספר שהקסים וכישף אותי כבר מהמשפט הראשון. ספר שהיה לפעמים עצוב, ולפעמים כל כך משעשע שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם. ספר שהיה יפהפה ומסתורי, מפני שגם אם אתם נוהגים לקרוא הרבה רומנים, לעתים נדירות בלבד תיתקלו ברומן שבו המסעדה הקטנה הפרטית שלכם משחקת תפקיד מרכזי, והגיבורה מתוארת באופן שגורם לך להרגיש כאילו את מביטה בהשתקפות דמותך במראה — גם אם מדובר ביום שבו הכול הולך נפלא ואתם מרגישים מאושרים לחלוטין!

כשהגעתי הביתה, פרשתי את חפצי הרטובים על הרדיאטור כדי שיתייבשו, והחלקתי לתוך כתונת לילה נקייה לבנה. חלטתי קנקן תה גדול, הכנתי לעצמי כמה כריכים והאזנתי להודעות במשיבון שלי. ברנאדט ניסתה להשיג אותי שלוש פעמים והתנצלה שרמסה את רגשותי "ברגישות של פיל".

נאלצתי לחייך כששמעתי אותה אומרת: "תקשיבי, אורלי, אם את רוצה להיות עצובה בגלל הנבלה הזה, אז תהיי קצת עצובה, אבל בבקשה אל תכעסי עלי — תרימי טלפון. אני חושבת עלייך כל כך הרבה."

הטינה הקלה שחשתי כלפיה התנדפה זמן רב לפני כן. הנחתי את המגש ועליו התה, הכריכים והספל החביב עלי על שולחן הרטאן הסמוך לספה בצבע צהוב־זעפרן, חשבתי לרגע, ואז שלחתי לחברתי הודעה:

ברנאדט היקרה, זה כל כך נורא כשאת צודקת... בא לך לקפוץ אלי ביום רביעי בבוקר? מחכה לראות אותך. הולכת לישון עכשיו. בִּיז וחיבוקים, אורלי!

החלק על השינה היה שקר לבן, כמובן, אבל כל היתר היה נכון. הלכתי להביא את שקית הנייר של "חנות הספרים קפריקורן" מהשידה שבפרוזדור והנחתי אותה בזהירות ליד המגש. היתה לי תחושה משונה, כאילו ידעתי כבר אז שזאת עומדת להיות שקית המזל הפרטית שלי.

ריסנתי את סקרנותי לעוד כמה רגעים. קודם כול שתיתי את התה שלי בלגימות זעירות, אחר כך אכלתי את הכריכים, ולבסוף קמתי פעם נוספת והבאתי את שמיכת הצמר שלי מחדר השינה.

זה היה כאילו רציתי לעכב את תחילת האירוע המרכזי של הערב.

ואז סוף־סוף שלפתי את הספר משקית הנייר ופתחתי אותו.

אם אצהיר שנדמה שהשעות הבאות חלפו בן־רגע, אחטא לאמת. הזמן טס מהר הרבה יותר מכפי שאוכל לתאר. למעשה, הייתי כל כך שקועה בספר, עד שאפילו לא יכולתי לומר אם עברו שעה אחת, שלוש או שש שעות. באותו הלילה אבדה לי לחלוטין תחושת הזמן — צללתי אל בין דפיו של הרומן כמו הדמויות המרכזיות ב"אוֹרְפֶה", הסרט הישן ההוא בשחור־לבן על אוֹרְפֵאוּס עם ז'אן קוֹקְטוּ, שראיתי עם אבא שלי כשהייתי ילדה. ההבדל היחיד הוא שאני לא עברתי דרך מראה לאחר שהצמדתי אליה את כף ידי, אלא דרך כריכה של ספר.

הזמן נמתח לאין קץ, התעוות והתכווץ, ואז נמוג לחלוטין.

התלוויתי אל הגיבור האנגלי הצעיר שמוצא את עצמו בפריז בגלל חיבתו של עמיתו — פְרַנְקוֹפִיל מושבע — לסקי (חובב הגלישה המושבע שובר את רגלו בכמה מקומות בחופשת גלישה בוֶורְבְּיֶיה). הגיבור עובד בחברת "אוֹסְטִין מוֹטוֹר" הבריטית, וכעת מוטל עליו לבסס את דגם המיני־קוּפֶּר בצרפת במקום מנהל השיווק, שייאלץ להיעדר מהעבודה במשך כמה חודשים. הבעיה: הידע שלו בצרפתית מוגבל כמו הניסיון שלו בעבודה עם צרפתים, והוא מקווה — מתוך בורות מוחלטת בכל הנוגע לאופיו של הצרפתי הממוצע — שכולם בפריז (או לפחות העובדים בסניף החברה בפריז) דוברים, או לפחות מבינים, את שפתה של ה"אימפריה" (הבריטית, אלא מה?!), וישתפו איתו פעולה בחפץ לב.

הוא נִזְעם ומזועזע — לא רק בגלל סגנון הנהיגה ההרפתקני של הנהגים המקומיים, שמתעקשים ליצור שישה נתיבי תנועה בכביש של שניים, אינם מגלים שמץ של עניין במה שקורה מאחוריהם ונוטים להתעלם כליל משלושת הסעיפים הראשונים בכלל הזהב של לימודי הנהיגה — "מראוֹת, איתוּת, פְּנִייה" — אלא גם בגלל העובדה שהצרפתי העיקש לא טורח לתקן שריטות או דפיקות באוטו, ואינו מושפע כלל מסיסמאות פרסום כמו "מיני — זה כמו להתאהב", מפני שהוא מעדיף להתעלס עם נשים ולא עם מכוניות.

הוא מזמין צרפתיות אטרקטיביות לארוחת ערב, ואז כמעט חוטף התקף לב בזמן שהן, תוך קריאת "אה, קוֹם ז'ה פָם! כמה שאני רעבה!" מזמינות את כל התפריט (היקר להחריד), ואז מנקרות בחתיכות גבינת העזים בסאלאד אוֹ שֶוְורֶה שלהן כמה פעמים, אוכלות כמה ביסים מהבִּיף בּוּרְגִינְיוֹן ושתי כפיות מהקְרם בְּרולה ושומטות את הסכין והמזלג באופן שובה לב להפליא לצד חורבות המשתה.

אף צרפתי מעולם לא שמע על לעמוד ולהמתין בסבלנות עד שתורך יגיע — הם אפילו לא יודעים מה זה תור! ואף אחד כאן לא מדבר על מזג האוויר. ולמה שידברו? יש נושאים מעניינים בהרבה לדון בהם. ושום דבר כמעט לא נחשב כאן טאבּוּ. הם רוצים לדעת למה באמצע שנות השלושים שלו עדיין אין לו ילדים ("באמת אין לך בכלל? אפילו לא אחד? זֵרוֹ? אפס?), מה הוא חושב על המדיניות האמריקאית באפגניסטן ועל הילדים שעובדים במפעלים בהודו, אם הוא לא חושב שיצירות החשיש והקלקר של ולדימיר וְרוֹשְט ב"גאלֵרִי לה בּוֹר" הן טְרה אֶגְזָגוֹנָל? (הוא לא מכיר את הגלריה או את האמן — ואפילו אינו יודע שמשמעות המילה "אגזגונל" היא "בעל שש צלעות"), אם הוא מרוצה מחיי המין שלו, ומהי השקפתו בנוגע לצביעת שער הערווה של נשים.

במילים אחרות: הגיבור הנבוך שלנו נקלע שוב ושוב למצבים לא נוחים בלשון המעטה.

הבחור הזה הוא ג'נטלמן אנגלי לא דברן במיוחד, ולפתע פתאום הוא מוצא את עצמו במקום שבו חייבים לדבר על הכול. בכל מקום שאפשר — ושאי אפשר — להעלות על הדעת. בעבודה, בבתי קפה, במעלית (ארבע קומות מספיקות בהחלט לדיון סוער בעניין הצתת המכוניות באזור הפרוורים בַּאנְלְיוּ), בשירותי הגברים (האם הגלובליזציה היא תופעה חיובית או שלילית?) ולבסוף, כמובן, במונית, מאחר שלנהגי המוניות הצרפתים, בניגוד לעמיתיהם הלונדונים, יש דעה על כל נושא שהוא (והם אוהבים להביע אותה בקול), והלקוח שנקלע לרכבם בהחלט לא מוּרשה לשבת בשקט ולשמור את מחשבותיו לעצמו.

הוא חייב להגיד משהו!

בסופו של דבר, האנגלי משלים עם כל זה ברוח טובה ובהומור בריטי אופייני, וכאשר לאחר תפניות והפתעות מרובות הוא מתאהב עד מעל לראש בסוֹפִי, בחורה מקסימה וקפריזית משהו, לשון ההמעטה הבריטית מתעמתת עם המורכבות הצרפתית, דבר שמוביל בתחילה לכל מיני אי־הבנות וסיבוכים.

עד שהכול מסתיים בסופו של דבר באַנְטַנְט קוֹרְדְיאל. אם לא ב"מיני", אז לפחות במסעדה צרפתית קטנה בשם "לה טַמְפּ דֶה סֵרִיז". עם מפות שולחן משובצות אדום־לבן. ברוּ פראנסס.

המסעדה שלי! לא היה בכך שום ספק.

סגרתי את הספר. השעה היתה שש בבוקר, ואני האמנתי שוב שהאהבה אפשרית. קראתי 320 עמודים ולא הרגשתי עייפה בכלל. זה היה כאילו יצאתי למסע מסעיר להפליא בעולם אחר — ועם זאת, הרגשתי שהעולם הזה מוכר לי באורח מוזר ביותר.

אם בחור אנגלי כותב על מסעדה שבניגוד ל"לָה קוּפּוֹל" או ל"בְּרַאסְרִי לִיפּ", לדוגמה, לא מזנקת עליך מכל מדריכי הנסיעות לפריז, ומתאר אותה בצורה מדויקת עד כדי כך, אין ספק שהוא ביקר בה בעצמו.

ואם הגיבורה של הרומן הזה נראית בדיוק כמוך — כולל שמלת המשי הצמודה, הירוקה הכהה שתלויה בארון הבגדים שלך, ומחרוזת הפנינים עם התליון האובלי הגדול שקיבלת ליום הולדתך השמונה־עשר — אז או שמדובר בצירוף מקרים מוזר להחריד, או שהוא ראה את האישה הזאת לפחות פעם אחת.

אבל אם האישה הזאת, באחד הימים האומללים ביותר בחייה, בחרה את הספר המסוים הזה מתוך מבחר של מאות אחרים בחנות ספרים לא מוכרת, זה כבר לא רק צירוף מקרים. הגורל בכבודו ובעצמו דיבר אלי. אבל מה הוא ניסה להגיד?

מהורהרת, הפכתי את הספר ובהיתי בתמונתו של גבר נאה למראה עם שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, שישב על ספסל בפארק אנגלי, זרועו מוטלת ברישול על גב המושב, וחייך אלי.

עצמתי את עיני לדקה והתאמצתי להיזכר אם ראיתי את הפנים האלה אי־פעם, את החיוך הנערי נוסך השלווה הזה. אבל לשווא סרקתי את כל מגירות הזיכרון שלי — פשוט לא הצלחתי למצוא את הפנים האלה.

שמו של הסופר לא אמר לי דבר: רוֹבּרט מילר. לא הכרתי אף רוברט מילר — למעשה, לא הכרתי אף אחד או אף אחת מאנגליה, אם לא מביאים בחשבון את התיירים הבריטים שתעו מדי פעם לתוך המסעדה שלי, ואת הילד ההוא מוֵויילְס שהגיע לבית הספר שלי במסגרת תוכנית חילופי תלמידים ושנראה — עם השיער האדום שלו ומקבצי הנמשים על פניו — בדיוק כמו החבר של פְלִיפֶּר הדולפין.

קראתי בקפידה את הביוגרפיה הקצרה של הסופר.

רוברט מילר עבד כמהנדס מכונות אצל יצרנית רכבים אנגלית גדולה, עד שכתב את הרומן הראשון שלו — חיוכים של נשים. הוא אוהב מכוניות ישנות, את פריז ואוכל צרפתי, וחי בקוטג' עם כלב היוֹרְקְשֵייר־טֶרְייר הקטן שלו, רוֹקי, ליד לונדון.

"מי אתה, רוברט מילר?" שאלתי את עצמי, ומבטי נדד שוב אל האיש היושב על ספסל בפארק. "מי אתה? ואיך אתה מכיר אותי?"

ופתאום החל רעיון לזמזם בראשי, ואני התלהבתי ממנו יותר ויותר.

רציתי להכיר את הסופר הזה, שלא רק השיב לי את הרצון לחיות בשעתי הקשה ביותר, אלא נראה כאילו הוא קשור אלי בדרך מסתורית כלשהי. אני אכתוב לו. אני אודה לו. ואז אני אזמין אותו לערב קסום במיוחד במסעדה שלי ואגלה מה הסיפור שמסתתר מאחורי הרומן הזה.

התיישבתי זקופה ונעצתי את האצבע המורה שלי בחזהו של רוברט מילר, שברגעים אלה ודאי טייל עם הכלב הקטן שלו איפשהו ברחבי קוֹטְסְווֹלְדְס.

"מיסטר מילר — אנחנו עוד נתראה!"

מיסטר מילר חייך אלי, ובאופן מוזר למדי לא פיקפקתי ולו לרגע שאצליח לאתר את הסופר החדש (והיחיד) האהוב עלי.

מובן שלא היה לי מושג שהסופר הזה בורח מאורות הזרקורים כמו מפני מגפה.