המתנה וציפייה

1.

"איפה אבא? איפה אבא?" חזרה ושאלה הילדה הבלונדינית בת השלוש, בעת שישבה על ברכי אמה וחיבקה בחוזקה את צווארה, כשהיא מניעה ראשה בתזזית ועוקבת אחר הדמויות שהגיחו מפתח המבוא אל אולם קבלת הפנים בזרם מהיר.

היו אלה נוסעים שהגיעו מלונדון הרחוקה וזה עתה נחתו. חלפו שלושה חודשים וחצי, ופניו המוכרות של אביה היטשטשו בזיכרונה עד כדי כך ששכחה לגמרי את מראן. "הנה, הוא עומד לפנייך, נאווה'לה," אמרה לה אמה.

הילדה לא גילתה בפניו של הגבר הגדול שעמד מולה את תווי פניו המוכרים של אביה. שערותיו הארוכות, המסורקות לצד בנוסח אנגלי, שינו את מראהו, פניו לא נראו כפני אביה. "הנה אבא, נאווה'לה, הנה, לפנייך," שבה ואמרה אמה וכיוונה את מבט הילדה המתרוצץ אל פניו של הגבר שמוּלה.

"זה אני, נאווה'לה, זה אבא," אמר הגבר הזר־למראה וליטף שערותיה, כשעל פרצופו נסוך חיוך חם וקורן. שני הילדים הגדולים יותר נצמדו לאמם בביישנות ובחשש. ארבעה זוגות של עיניים כהות התבוננו בו בסקרנות. עיני האם הצעירה ניסו לגשר מעל הזרוּת, שנבנתה בשל הנבצרות הארוכה, להמס את הקרח אשר כיתר את דמות האב.

הוא התבונן בערגה באישה הצעירה, מתפעל מיופייה. עורה הלבן והחלק, שהיה כעין קטיפה לבנה ורכה, הזמין ליטוף. עיניה הכהות שלחו גלי חום אל פניו העייפות.

"שכחתי כמה צעירה ויפה היא," חשב, מתמוגג מיופייה ומעדינותה השובים של אשתו. הוא חש גל של גאווה מתגלגל ועולה בלבו, על כך שהיפה הזאת היא הרעיה לחיים שלו, אשתו. עיניו כמו אכלוה ברעבתנות של גבר, אשר לא ראה דמות אישה מקרוב זמן ארוך למדי, ובשל כך חש תאוות בשרים והשתוקקות קיצונית. הוא סלד ממראה הנשיקות הלוהטות והגיפופים המזמינים והמגרים, אשר אחדים מהבאים הרשו לעצמם בפרהסיה. נרתע מהפגנה חיצונית בוטה של מיניות. מסויג היה בשל התורה שלימדוהו מילדות, "גבר רציני לא מפגין את רגשותיו בפרהסיה, ולא הופך ליצן ברבים." כמה הגבילו הדרישות האלה את הגברים המתפתחים, ילדים ונערים בראשית דרכם.

הוא חש שאיפה עזה לקחתה לידיו ולכסות את גופה כולו בליטופים ובנשיקות, אבל עמד מולה קפוא, מנסה נואשות להשתלט על סערת רוחו. התבייש להפגין את רגשותיו הקודחים כלפי האישה היפה והמושכת, שהגיעה לקבל את פניו. אשתו לא התביישה להפגין את געגועיה ויזמה התקרבות חמה יותר. "בוא הנה!" אמרה לו, מושכת אותו אליה ומדביקה נשיקה לחה לפניו המגולחות למשעי. הוא חש אי־נוחות לנוכח גילויי החיבה הממסה וקיתונות האהבה שהורעפו לעין כול. הבת הבכורה הושיטה יד וחשה את ידו החמה של אביה בולעת את ידה הקטנה בלפיתה אמיצה. הילד התרחק, נסוג לאחור, מסתתר מאחורי אמו, כמו לא מאמין שאביו עומד מולו ושעדיין ניתן לסמוך עליו, אחרי שנעלם מחייו פתאום ושב אליהם באותה פתאומיות מוזרה. הרגיש שהופקר על ידיו זמן ממושך מדי. תחושת הנטישה קוממה אותו נגד אביו, שהתנהג, לדעתו, באופן בלתי נסלח.

כך הסתיימו קצת פחות מארבעת חודשי ההשתלמות שעבר ד"ר יאיר ברעם באנגליה הרחוקה.

כמעט בכל ערב בחודש האחרון, בשובו לדירתו אחרי עיסוקיו, דמיין לעצמו את קבלת הפנים החמה שהתקיימה כעת. הוא כמעט לא הבחין ברתיעה של הילדים ממנו, בשינוי שהתחולל בו ובזרות בשל ההיעדרות המופרזת. הוא הודה בלבו שמחשבותיו נתונות בעיקר לאשתו ולא לילדיו, ניסה להחניק את הרתיחה הרגשית העזה שבפנים. הם היו התוספות שהתלוו לחייו, והיא היתה החלק החשוב, המרכזי והבלתי נפרד מהם. לשנייה הופתע, הוא ניסה להבין את ילדיו וקלט בחושיו שהם איבדו את האמון בו. האיש שעליו סמכו לפתע פתאום נעלם מחייהם, מפקיר אותם לבדידות, מותיר אותם בידיו של הורה דואג אחד בלבד.

כבר בבוקר הנסיעה לנֵכר, עם העלייה למטוס, הילדים חיפשוהו. יומו התחיל תמיד מוקדם מאוד, לזה הם היו רגילים, אבל אי־הופעתו בערב הדאיגה והעלתה מחשבות נוגות, אשר הולידו פחדים סתומים, כמו סערה השתלטה פתאום על חייהם, דוחפת עננים כבדים בשמים.

מדוע אבא לא בבית, חלפה מחשבה אצל הילדים, מדאיגה מאוד. היו ערבים שלא שב בגלל התורנויות הרבות שעשה, אבל משהו השתנה, אמא לא קיבלה את הטלפון הרגיל מאבא ובו השאלה על הנעשה בבית. פתאום הקשר עמו נותק. "איפה אבא?" שאלו, פוקחים עיניים חוקרות אל אמם. איך מסבירים לילד ש"אבא נסע להשתלמות", שהוא חייב לעבור אותה כצעד נוסף בהתקדמותו המקצועית? עולמם דרש את נוכחותו ללא סייג וללא פשרות. הולידם בלי שנשאלו, חובתו להיות לידם ולהיות מוכן להושיט עזרה בעת צרה. כמה פשוטה ומובנת היא הדרישה הראשונית, הבסיסית, של ילד להוריו. יאיר הבין זאת כברק פתאום, שהלבין את שמי נוכחותו באולם הומה האדם.

רק לשנייה חלפה בו אי־שביעות רצון מהתנהגותם כפוית הטובה, אבל לאחר מחשבה קצרה הבין את הצדק במצוקתם החשדנית. הם חששו ממנו, לא ידעו איך להתנהג כלפיו, לא בטוחים אם יוכלו להישען עליו בעת צרה, כמו שהורגלו לחשוב, כדבר מובן מאליו, או שלפתע ייהפך למשענת קנה רצוץ. אולי לפתע ייעלם ממבטם שנית? מניסיונם הם למדו, אביהם הפכפך, הוא יכול להיות לא יציב ולהתאדות. פעם אחת כבר עזב אותם ללא אזהרה מוקדמת ונעלם לחודשים ארוכים. הוא יכול לשוב על אותו המעשה. מי יבטיח להם שלא ייעלם לזמן בלתי מוגבל? הם למדו מהר ש"אבא תמיד יכול לקום וללכת". המחשבה החרידה אותו. הילדים הגיבו אינסטינקטיבית לנסיבות המשתנות, לא מבינים את הסיבה. בדחף פתאום להישמר מפני צרה אפשרית נסוגו צעד, לשמור מרחק ביטחון, לא להיפגע מדי.

יאיר הושיט יד וליטף את הראשים הקטנים. אליאנא, הבת הגדולה, נדחקת בידי האם, התקרבה אליו וחיבקה את מותניו הרחבים, והוא מיהר לטפוח על גבה הקטן. "הבאתי מתנות לכל אחד מכם." המובן מאליו הדליק אור, שנראה הולך וכבה. הבן, שאחז אצבע בפיו וליכסן אליו מבט בחשדנות ובחשש, כעת הואיל להתקרב. גם אותו מיהר יאיר לקרב אליו. כן, קבלת הפנים היתה שונה מאוד מזו שדמיין. הוא לא דיקדק בהתנהגותם הגחמנית של הילדים, אשר כמו חיפשו הסבר להיעדרות ה"מחפירה" מסביבתם. שמרו מרחק מסכנה לא מובנת. הוא ניסה להבין אותם, גם ניסה להרגיע אותם בחיבוק ובטפיחות על הגב, אך לא היה בטוח שהצליח לשכך את חשדם ולהשיבם אליו. קיווה שעם הזמן נוכחותו תספיק להרגיע אותם ולהשיבם לחיקו.

בהארת פתאום החליט מנהל המחלקה, פרופ' איש־חזק, לשלחו להשתלמות.

"לראות את העולם הגדול וללמוד שהרפואה בארץ לא רעה לעומת זאת שבארצות נֵכר," הסביר פרופ' איש־חזק את החלטתו לשלחו ללימודים בחו"ל. לרגע אחד לבו נחמץ. הוא לא בדיוק ידע את שפתה של בריטניה הגדולה. השפה הזרה, שעליה חונך, היתה צרפתית. איך היה עליו לגשר בין ידיעותיו בצרפתית לבין הצורך לנסוע דווקא לבריטניה. אבל אלה היו הנסיבות, והוא היה חייב להסתגל. בלימודיו באוניברסיטה נאלץ להשתמש באנגלית, ובלימודי האנטומיה למד לקרוא ולהבין את השפה הזרה לו עד מאוד, אבל לדבר בה היה סיפור אחר לגמרי. הוא הסכים שידיעותיו הדלות באנגלית יספיקו להבנת החומר שבו היה אמור להשתלם. הרי הוא לא הלך ללמוד את תולדות הספרות האנגלית, אלא כירורגיה, שהסתכמה בהתבוננות בידיו של המנתח ובאופן השימוש במכשור במצבים שונים. הוא התרגש. הוא לא הרוויח מספיק כדי לנסוע על חשבונו להשתלמות. המחווה של פרופ' איש־חזק היתה יותר מאשר הזדמנות להרחיב את ידיעותיו. לא היה ספק בלבו שנסיעה לחו"ל תוסיף מאוד למעמדו המקצועי כרופא צעיר המתמחה בכירורגיה. המשכורת הנמוכה הספיקה בקושי רב למחיית משפחתו, ולא היוותה בסיס כלכלי נאות גם לשהות של שלושה חודשים וחצי בחו"ל וגם לפרנסת המשפחה.

ד"ר ברעם השתוקק לצאת מעט, להתאוורר ולרעות בשדות זרים. חבריו המבוססים יותר כבר הספיקו להיות בחו"ל כמה פעמים. מנהל המחלקה לא ויתר, וביוזמתו דאג למצוא מימון, תורם נדיב שיסכים לממן את השהות הזאת, כי "תוסיף ידע לרופא הצעיר וגם לכירורגיה בארץ". הפרופסור ידע לשכנע. הוא היה מעוניין לקדם את הרופא הצעיר, המבטיח והמוכשר. לא לעתים קרובות נמצאו צעירים מוכשרים שחוננו בצירוף של ידע ברפואה ובכירורגיה וגם בשליטה טובה בידיים. הצירוף הנדיר של ידע וידיים היה מתת שמים. תיאום בין תנועות הידיים לחשיבה בעת הניתוח היה חשוב ביותר לכירורג, והצעיר התברך בכך. ההשתלמות שתיכנן לרופא הצעיר תשמן את דרכו ותקל את התקדמותו בארץ. הניחוח של חו"ל הוסיף ברק ורצינות לצעירים הלוחמים בשורות המקצוע הקשה, העלה את ערכם בעיני משפחת הרופאים בארץ הקטנה, ושיפר את סיכוייהם להתקדם בסולם המקצועי לדרגות הניהוליות.

בסוף אוגוסט, שבועיים אחרי תשעה באב, נקבע מועד היציאה הנכספת, משאת הנפש של כל המתמחים ברפואה. קדמו לה הכנות מאומצות וקדחתניות לקביעת מקומות ההשתלמות והמפגשים עם הדמויות החשובות ובעלות המוניטין ברפואה הכירורגית. גם את התפקיד הזה פרופ' איש־חזק לקח על עצמו. בזכות תפקידו ומפגשיו בכנסים הוא הכיר את הדמויות החשובות בעולם הכירורגיה. לבסוף נקבעו שלושה בתי חולים שבהם התקבל הרופא הצעיר להתארח: בית חולים שהתמחה במחלות המעי הגס ופי הטבעת, שני שהתמחה בניתוחי קיבה, ושלישי שהתמחה בניתוחי ילדים ויילודים.

מאמציו וקשריו של מנהל המחלקה פתחו בפני האיש הצעיר את השערים ויצרו את התנאים הדרושים לכניסתו לממלכה המסוגרת של הכירורגיה, למחלקות ולחוגים המקצועיים של הממלכה המאוחדת. הנסיעה הוסיפה את ההילה הנדרשת לרופא בסולם ההתקדמות המקצועית וגם הרחיבה את ידיעותיו בכירורגיה.

בחלוף המטוס מעל המגף האיטלקי הורגשו האוויר המתחמם והאור המסנוור. בכל שעה הוא התקרב למזרח התיכון, שבו הטמפרטורה גבוהה יותר מזו הקרירה והמאופקת באיי בריטניה. הליך החזרה הביתה של ד"ר ברעם החל בארבע לפנות בוקר, כאשר עלה למונית שהמתינה לו לפני הבניין שבו שכר דירת חדר ולקחה אותו למסוף בעיר התחתית. במסוף התאספו רבים שהתעתדו לטוס לארץ, מתקבצים לקבוצה גדולה של נוסעים, למלא אוטובוס לנמל התעופה. במסוף מסר את מזוודתו הגדולה ונשאר עם מיטלטליו הקלים שאחז בידיו, תיק קטן עם מתנות לילדים, מכשירי התגלחת והמעיל הארוך, החורפי, ששימש אותו בבריטניה. סוף דצמבר הידפק על השערים, והרוחות באי הצפוני היו קרות ולעתים הקפיאו ידיים, אף ששמר עליהן בכפפות עור. עם סיום הרישום בדלפק הקבלה הפך בשנייה לנוסע שיחלוף מעל גבול הממלכה. לא יכול לשוב על עקבותיו ולטייל ברחובות לונדון, שעדיין טבלו באי־בהירות של טרם בוקר ושח לילה מתקצר.

הבתים חלפו שותקים על פני חלון המונית. עננת עצבות אפפה אותו, ביודעו שזו ודאי הפעם האחרונה שיראה את בתיה של העיר הגדולה, בירת בריטניה. עד סיום סידורי הקבלה הסתנן אור אפרפר למסוף והשתלט עליו לאטו בגוון כספי, כעינו של דג. עם הנץ החמה הוא הפך לנוסע, זר למקום שבו התגורר במשך יותר משלושה חודשים וחצי. בעיני רוחו חלפו פני חבריו להשתלמות, שנאספו מכל קצות העולם ובאו ללמוד מניסיונם של הבריטים. הבריטים נהגו נימוסי אירוח מושלמים, פנים מאופקות, מעניקים את מלוא תשומת לבם לאורח, משל היה החשוב ביותר בעולם. אף כי האמת היתה רחוקה מהרושם שהפגינו בהתנהגותם האדיבה, הקלה התייחסות זו את היחסים בינם לבין הרופאים הבאים להשתלם. המשתלמים הרגישו זרים וחיפשו קרבה בין החברים המשתלמים כמוהם, אף שהגיעו ממדינות שונות. יאיר התחבר עם אוהוה היפני, ספאטרו הספרדי וסוניה מנצ'ביץ' הפולנייה.

אף שהבוקר עדיין היה רחוק, פעמיו הורגשו בקרירות שהסתננה דרך שלבי התריסים, אשר העצימה את רושם התקרבותו. שקוע במחשבותיו, הביט ד"ר יאיר ברעם נכחו מבלי לראות פרטים.

בעיר הגדולה נשם הלילה הארוך והמחוויר את נשימותיו האחרונות. הוא התחיל בציפייה מתוחה ומעצבנת לנסיעה, עם חשש מורט עצבים פן יתעורר בשעה הלא נכונה ויחמיץ את הטיסה. ההשתלמות הארוכה הסתיימה, והוא שמח לשוב לארצו ולמשפחתו, בעיקר לאשתו הצעירה, שאליה התגעגע מאוד. אמנם בתחילת ההשתלמות יערה הצטרפה אליו לבילוי של כמה ימים בערים המפורסמות רומא ופריז, אך לונדון הסולידית והעצורה כבשה את לבם. הרצינות המכונסת התאימה לו יותר מהקולניות האיטלקית של הרומאים ומהעליצות המוארת של הפריזאים.

בבתי החולים אשר השתלם בהם פגש רופאים צעירים נחמדים דוברי שפות שונות. היו שם רופאים מהודו, מפולין, מיפן, מדנמרק, מספרד והוא מישראל. הכול נהרו אל בירתה של בריטניה להרבות תורה, ידע וניסיון. האנגלים המנומסים הגישו לצעירים שגרת עבודה וחידושים מוצלחים בחיוך של נותני נדבות, אף כי תמיד שמרו על ארשת פנים ויחסי כבוד מוקפדים. מכורח הנסיבות, הזרים, התלושים מסביבתם המוכרת, נאחזו זה בזה כמו בקרש הצלה באוקיינוס גדול של עם זר ומנוכר. קשרו קשרים והפכו חברים לשעה, תומכים זה בזה בבדידות הכפויה של אחים לגורל. הם נפרדו ללא משקעים מרים עם סיום ההשתלמות, כל אחד שב לארצו להביא את שלמד וראה.

המטוס זימזם קלות. יאיר הביט דרך החלון הקטן בריכוז, לראות את הקו הצהוב של חופי הארץ. השמש האירה מאחורי המטוס וחידדה את קווי הנוף, אשר לאט־לאט נפרש לפניו. היא הזהיבה את האוויר, שופכת ברוחב לב חום מתיש, אשר הסתנן למטוס והכריח את הנוסעים להוריד מקטורנים ולרופף קשרי עניבות. המקטורנים והעניבות היו כורח בל יגונה, כמו מדים בהסכמה, ליציאה לרחוב ולביקורים במחלקה. יאיר ציפה בדריכות לחציית הגבול הימי של הארץ. לבו פעם בחוזקה, התרגש לראות את קו החוף המתקרב במהירות. המטוס חלף מעליו ביעף, ובתוך רגעים ספורים עמד לנחות בנמל התעופה. המראה שנשקף מהמטוס חשף את גודלה הזעיר של המדינה צרת המותניים. ההתרגשות הגדולה חלפה כרוח מרעננת בין כל הנוסעים הישראלים השבים הביתה. אחרי הים הגדול שנפרש מתחתם ככסף זוהר מותך, התקרב המטוס הגדול בשלווה רבה לקרקע, אשר התקרבה אף היא אליו במהירות גדולה. יאיר ראה אנשים זעירים מתרוצצים ומכוניות קטנטנות נעות הֵנה והֵנה בנמל התעופה הגדול.

השמש השוקעת הזרימה אור מסנוור, מבזיק על גלי הים המתקצפים ליד החופים המערביים־דרומיים, אור אשר הבליט את צורות בתיה של תל אביב. מרחבי בריטניה נראו אינסופיים לעומת אלה של הארץ הפצפונת. אבל לו לא היה אכפת, העיקר שהוא שב לביתו ולמשפחתו המצפה. המטוס הכבד הנמיך טוס, והפרטים שמגבוה נראו כמעט עומדים במקום, החליקו כעת במהירות גדולה מתחתיו ומצדדיו. הגלגלים חרקו קלות על משטח הנחיתה. כולם פרצו במחיאות כפיים סוערות, מודים לטייס על הנחיתה המוצלחת שביצע.

נצא מהאולם וניקח מונית הביתה, חשב. כבר בצאתו מבטן המטוס הוא הרגיש בדקירות של חום ואור חזק, שנשפכו עליו באשד אלים ומסנוור עיניים. כבר מרחוק, בעומדו ליד מסוע המזוודות, ראה את משפחתו הצעירה ממתינה לו בהרכב מלא ליד מחיצת הזכוכית, המפרידה בין אולם ההגעה ליציאה מהמסוף. השמחה התמקדה ברגע הזה, כאשר ראה אותם, את אשתו היפה ואת ילדיהם המקובצים סביבה. זה היה כל "רכושו" עלי אדמות. נכון, היתה לו המשפחה הגדולה, הגרעינית, של ההורים והאחים, אבל המשפחה שלו היתה הקבוצה הקטנה, שהמתינה בסבלנות אין קץ לצאתו לאולם הגדול והמאוורר. פה במסוף הסתיימו שלושת החודשים האינסופיים. הוא הגיע הביתה לחיק המשפחה. שב לחייו הרגילים ולשגרה של החיים בארץ. עם עוזבו את הארץ היה צריך "לשכוח" את העברית שבפיו ולדבר אנגלית רצוצה. שלושה חודשים וחצי נאלץ לחשוב, לדבר ולנהל את חייו ואת ה"חברות" עם עמיתיו באנגלית. וכעת הכול כמו נשכח. הוא שב למקומו, לשפת האבות המדוברת.