הנה ימים באים‏

הקדמה

כל כך הרבה קלישאות נאמרו על מכלול המעגלים שבין האדם, הוריו וילדיו. רובן נכונות, אבל אף אחת מהן לא מיצתה את היחסים הקיומיים האלה במשפחתי שלי טוב יותר מיהודה עמיחי המנוח, שכתב כמו שהוא מתעד את חיינו:

"כשאדם מת אומרים עליו נאסף אל אבותיו.

כל זמן שהוא חי, אבותיו נאספים בו,

כל תא ותא בגופו ובנפשו הוא נציג

של אחד מרבבות אבותיו מתחילת הדורות".

יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח", בחיי, בחיי, שיר מס' 11

מיום שיש לי זיכרונות מלווה אותי השאלה, "מה אבא שלך היה אומר?" לעתים נדירות זאת שאלה סקרנית של מי שבאמת רוצה לדעת, ולרוב זאת שאלה מתריסה של מי שרוצה לנצח בהתנצחות מבלי לשוחח. לא אחת אני מתעלם מהשואלים ומהשאלה גם יחד, רק משום שהם אינם מתעניינים כלל במה אמא שלי היתה אומרת. הרי אמירתה היתה חדה ונוקבת לא פחות מאמירותיו שלו. הביחד של כולנו, היא והוא ומעט אני, הביא לעולם את המטען שאני מציע לילדי לאסוף בתוכם.

בין אלה לאלה, בין הורי שנאספו לילדַי האוספים, אני חוליה שהתעוררה בוקר אחד לפני כמה שנים בחמה גדולה. הימים היו ימי שפיכות הדמים של האינתיפאדה הפלשתינית השנייה. שתיקה גדולה ומבוכה גדולה ממנה עטפו את הארץ. המוות קצר את קצירו מסביב, בשני העמים, ואנחנו היינו שלוחיו וקורבנותיו. לכל הזוועות, השכול והקטל לא היו שום פשר או תכלית. ככה יום אחרי יום. פיגועים ותגמול, נקמה ונקמה שמנגד. בבוקר ההוא הכול פקע בקרבי. כשביררתי לעצמי על מה ולמה, התברר לי שמכל האנשים בעולם אני כועס דווקא על האבא האהוב והחסר שלי. זה כמה שנים שהוא מנוח, לא חי, ההתקוממות הפלשתינית ותגובותיה של ישראל כבר לא היו באחריותו, ובכל זאת כל חִצַי כוּונו אליו, כולם.

שבועות ארוכים המשכתי את הבירור — למה? למה כעס, ולמה דווקא כלפיו? בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שאני כועס עליו כי הוא — החשוב לי כל כך כאב וכמורה — לא השאיר לי שום דבר כתוב, שום מורה נבוכים או צוואה רוחנית על אודות תפיסתו את שורשי המציאות הישראלית או את כיווני עתידה. בשיחות המדומיינות שלנו שאלתי אותו שוב ושוב — פוסט מורטם — מה היית חושב אילו היית כאן עמנו? אבל מהספר שהוא לא כתב בעבורי לא בקעו שום תשובות או משובים. דווקא בימים ההם רציתי להשאיר משהו לילדי, לכל אשר תישא אותם רוח החיים, והתחלתי לכתוב. אני לא יודע מה יהיו האתגרים שאיתם יצטרכו להתמודד, וגם אין לי מושג אילו החלטות יקבל כל אחד מהם ברגעי האמת של חייו או חייה. אך לאן שלא תנשב הרוח שלהם, אני רוצה להשאיר להם חומרים שמהם תמיד יוכלו לתפור מפרשים של מחשבות ותוכן שיתאימו למידותיהם. אין לי רכוש להוריש להם, רק כמה תובנות כצידה לדרך החיים, חומרי גלם לעיצוב חייהם. כדי שלפחות תהיה להם תשובה לשאלה: ומה אבא שלכם היה אומר? למרות הבלבול של התקופה, עשו הכול כדי לא לטעות כמו רבים בין טוב לרע. ועל אף גל הלאומנות, המציע את עצמו כתעודת הזהות של ישראליות זמננו, אל תשכחו אף פעם את תורת הבית שלנו, את ההומאניזם הכלל־אנושי, שהוא חוף המבטחים שלנו. לרגע אל תתייאשו מהמציאות הפוליטית והחברתית. היאבקו בה ושנו אותה. ולעולם, אבל ממש לעולם, אל תברחו מהאמת הפנימית שלכם גם אם משמעותה תקופות של בדידות או חיי מיעוט. כי סוף האמת להתגלות, וכך היו בסופו של דבר הרבה מאמיתות המיעוט לאסטרטגיית ההצלה של הרוב. אלה דברים חשובים ומכוננים, שהורי המייסדים שיננו לי שוב ועוד. אבל אבוי, הם כבר לא נאמרים באוזניו של הדור הבא, דור הנכדים של הישראליות, הזקוק להם יותר מאי־פעם.

הימים האלה, של תחילת המאה העשרים ואחת, מצטיירים לי כימי שינוי עמוק על רקען של טלטלות עולמיות, מקומיות ואישיות עזות. לכן זהו בסך הכול מסמך אישי, שנכתב בתקופה סוערת כפי שהיא נזכרת בתודעתי כיחיד ישראלי. סמוך לפרסומו של הספר תציין ישראל, ויציינו המרחב האזורי כמו גם הקהילייה הבינלאומית, חמישים שנה למלחמת ששת הימים. זהו פרק זמן ארוך מאוד בחיי אדם, וקצר מאוד במהלכה של ההיסטוריה. מעטים הם פרקי העבר כמו זה, שבהם הצלחנו כיחידים וכקולקטיב להגיע לכל כך הרבה הישגים, ובה בשעה לשגות כל כך הרבה טעויות; שנים של גדולה ואיוולת השזורות זו בזו. השניוּת הזאת מחייבת הרבה מאוד חשבונות נפש, שספר זה הוא חלקם. זכיתי לחיות ולפעול בפרק הזה של קורות עמי שלי — העם היהודי — ויש לי כמה מחשבות, תובנות והרהורים על התקופה ועל העם. כמו גם עלי ועל בני האדם העושים אותם.

כבר כתבתי כמה ספרים. כל אחד מהם קירב אותי עוד קצת אל הבא אחריו. נתן לי עוד קורטוב של אומץ לחשוף את עצמי בפנַי ולהיחשף כמעט במלואי בפני קוראי. "מה פתאום אתה מסכם את החיים שלך? אתה רק באמצע הדרך," אמרו לי הרבה אנשים במהלך כתיבת ספר זה. הם צדקו. באמת לא ניסיתי לכתוב אוטוביוגרפיה. עם כל הכבוד לקריירה הציבורית שלי, אני לא מספיק חשוב כדי להשחיל את כל ההיסטוריה התקופתית דרך קוף המחט שלי ככותב. כל שרציתי הוא למצוא בעצמי את המקומות הישראליים האבודים שבין האקטואליה להיסטוריה. ולשתף. זהו, אם כן, אך הרהור והבעה על אודות מה שראו עיני. חוויות חיי האישיות הן רק אמצעי עזר, המסייע לי לפענח כמה מחידות הקיום הישראליות. בספר הזה, כמו בפסטיבל "בתים פתוחים", אני פותח חלקים מביתי האישי לעיונו של הציבור, כדי לתרום עוד ממד של פשר לאשר קורה לנו. זהו קול ישראלי, המבקש להיות שונה מהקולות הפורמליים, הפלקטיים, הבוקעים בהתלהמות מכל כלי ההגברה הרשמיים של ישראל. בכך אני מנסה לצרף צליל לאלה המועטים של דורותי; הדור שאחרי הקמת המדינה שלא הובע דיו, והדור של הציונות הדתית שהוטרף וטרף כאן את כל הקלפים, וגם הוא דור די אילם ומאוד חירש.

יש בי זעם ויש לי נחמות, אבל אני לא נביא ולא בא ממשפחה של נביאים. אני פשוט אוהב את האחיות "היסטוריה" ו"אקטואליה" כמנסרות, שדרכן אני מסוגל להתכונן לבאות. כל הדפים הבאים הם אפוא התבוננויות מהסוג הזה; על אקטואליות שהיו להיסטוריה, ועל כאלה שמתרחשות ממש עכשיו ועוד תהיינה.

"הנה ימים באים" הוא פרי של תודות עמוקות מאוד. הראשית והראשונה לנועה מנהיים, החברה והחברותא, עורכת ומבקרת, שותפה ותומכת. איתה כל בית "כנרת" שהיה לי לבית, ובראשו ערן זמורה ושמואל רוזנר, שהאמינו מהרגע הראשון ודירבנו. למרכז הדיאלוגים הבינלאומיים על שם ברונו קרייסקי בווינה ולגרטרוד אוואֶר בּוֹרֶאוֹ דְ׳אוֹלְמוֹ, שנתנו לי בית ועמיתוּת, רשת חברתית ומעגלי חוכמה, שמעטים זוכים להם אי־פעם בחייהם. לאיוואן קרסטב החכם ולאנה גָאנֶבָה שאיתו, ששיתפו אותי בפעילות המרכז לאסטרטגיה ליברלית בבולגריה. בהזמנתם אל המכון למדעי האדם בווינה הם איפשרו לי להרחיב את האופקים ולכתוב על כך בניחותא. למכון ון ליר בירושלים, שבספרייה השקטה והעוטפת שלו לבש הספר את צורותיו, לאנשי "מולד" על השיעור המאלף.

ומעל כולם, לקרובים לי שסביבי ובקרבי. ליעל שאיתי שאין כמותה כלל, לילדי הנפלאים, למשפחותיהם ולהלל וטלילה שאיתנו תמיד. ללוסיאן וג׳נין, הורי בדרך הנישואים, לאחותי, גיסי, אחייני וכל אשר להם, שטרחו וקראו, ניכשו וזרעו. הפכו את רחשי הלב למילים ומנגינה. כשאני חושב עליכם, הורי נאספים בי ושרים עם כולנו את שירת חיינו.

"שתלתם ניגונים בי אמי ואבי

ניגונים מזמורים שכוחים

גרעינים גרעינים נשאם לבבי

עתה הם עולים וצומחים

עתה הם שולחים פֹּארות בדמי

שורשיהם בעורקי שלובים

ניגוניך אבי ושירייך אמי

בדופקי ניעורים ושבים

הנה אאזין שיר ערשי הרחוק

הביע פי אם אלי בת

הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק

איכה וזמירות של שבת

כל הגה ייתם וכל צליל ייאלם

בי קולכם הרחוק כי ייהום

עיני אעצום והריני איתכם

מעל לחשכת התהום"