הנופלים

1

מי הרג אתכם?

בעצם, מי רצח אתכם?

בכל זאת, יש הבדל בין שתי השאלות.

איימוס דקר עמד בחצר האחורית של הבית שהתארח בו עם עמיתתו באף-בי-איי אלכס ג׳יימיסון, במהלך ביקורם אצל אחותה. הוא לפת בשתי אצבעות את צווארו של בקבוק הבירה השלישי שלו לאותו ערב, ותוך כדי כך הפך בשאלות הללו. הוא ידע שרוב האנשים אפילו לא מהרהרים בסוגיות שכאלה, כי אין להם סיבה לעשות זאת. אבל המענה המדויק לשאלה האחרונה ניהל את דקר לאורך כל חייו המקצועיים, דהיינו החיים היחידים שנותרו לו.

הוא גם היה מודע לכך שההבדל בין שתי השאלות מורכב הרבה יותר מכפי שחשבו.

לדוגמה, אפשר על פי חוק להרוג אדם מבלי לבצע רצח.

ישנה הרי הריגה בשוגג: אדם יכול להתנגש בטעות במכוניתו במכונית אחרת, ולהביא למותם של אחרים, או לשמוט אקדח שעלול לפלוט קליע ולפגוע בעובר אורח. מקרים כגון אלה מסתיימים אמנם במוות, אך אינם נחשבים רצח על פי חוק.

וישנה גם המתת חסד: חולה סופני שמתייסר ורק רוצה לגמור עם זה, ומישהו עוזר לו לשים קץ לחייו. האפשרות הזו חוקית במקומות מסוימים ונחשבת פשע במקומות אחרים. גם במקרה הזה, מישהו מת בסוף. בניגוד להריגה בשוגג, המוות הזה דווקא כן מכוון, ובכל זאת הוא לא נתפס כרצח, משום שהמנוח עצמו בחר למות.

ובל נשכח גם את הרצח המוצדק; הדוגמה הכי טובה לכך היא הגנה עצמית. יש כאן כוונה לפגוע, אבל החוק קובע ששמורה לאדם הזכות להגן על עצמו.

ויש גם דרגות שונות של רצח.

אדם שפועל בחוסר אחריות שמובילה לתאונת דרכים או להפלת אקדחו לקרקע, וכתוצאה מזה למותו של אחר, עלול להיות מואשם בגרימת מוות ברשלנות.

ואילו אדם שנתקף בזעם ומכה אחר מכות נמרצות עד למותו של זה, עלול להיות מואשם בפשע חמור עוד יותר של הריגה.

רצח מדרגה שנייה הוא בן-דוד מדרגה ראשונה של ההריגה, משום שהוא כולל גם כוונת זדון, או לכל הפחות פזיזות, אבל לא את הגורם הנוסף של תכנון מוקדם, או של כוונה תחילה, כפי שקוראים לזה.

דקר לגם מהבירה, ותוך כדי כך הרהר בתנאים הנדרשים על פי חוק כדי לקבוע כי מותו של אדם היה מכוון. האחרון היה כמובן הגרוע מכול, להערכתו.

רצח מדרגה ראשונה מחייב כמעט תמיד את קיומם של גורמים כמו רצון, תכנון מוקדם וכוונת זדון. במקרה שכזה, רוצה אדם להרוג אדם אחר למען תועלתו האישית, ואף מתכנן את הרצח מראש כדי להבטיח את ביצועו.

העונשים הכבדים ביותר בחוק שמורים למעשי זוועה שכאלה.

כמעט כל חייו הבוגרים של דקר הוקדשו למרדף אחר פושעים שכאלה.

הוא לגם לגימה נוספת מהבירה.

אני תופס רוצחים. למען האמת, זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות.

הוא בהה בשמי הלילה שנפרשו מעל צפון-מערב פנסילבניה, סמוך לגבול אוהיו, בעיירה בשם בָּרוֹנוויל. הוא שמע שהעיירה פרחה בעבר בזכות המפעלים ומכרות הפחם בבעלות משפחת בּרון, זו שהעניקה למקום את שמו, חפרה את המכרות ובנתה את המפעלים. אלא שמנועי הכלכלה של הימים ההם נסגרו מזמן. ובמקומם נותר מעט מאוד. ובכל זאת, התושבים המשיכו להתקיים בדרכים כאלה ואחרות, ובמידות שונות של הצלחה. אותו דבר אפשר לומר על אינספור מקומות דומים באמריקה.

בתוך הבית, אלכס ג׳יימיסון שתתה כוס יין לבן עם אחותה הגדולה, אמבר, ושוחחה עם זואי, אחייניתה הבוגרת להפליא וכמעט בת שש. דקר וג׳יימיסון הגיעו לכאן כדי לפוש מעט ממלאכת פענוח הפשעים, כחלק מכוח המשימה המיוחד של האף-בי-איי בוושינגטון. דקר לא שש להצטרף לג׳יימיסון, אבל הבוס של שניהם, הסוכן המיוחד בּוגרט, עמד על כך שגם הוא יצא לחופשה. וכשג׳יימיסון הציעה לו להתלוות אליה לביקור אצל אחותה, לא עלה בדעתו של דקר שום מקום אחר לתפוס בו קצת שלווה.

אז הנה אני פה.

הוא לגם לגימה נוספת מהבירה שלו, ובחן את כפות רגליו הגדולות, מידה 47.

כשהגיעו לכאן, הושלמו ההיכרויות, הוחלפו החיבוקים ודברי הנימוסים, הועלו התיקים לחדרים, וג׳יימיסון חילקה מתנות חנוכת בית לאחותה ולאחייניתה, שכן המשפחה עברה להתגורר כאן רק לאחרונה. ארוחת הערב בושלה ונאכלה, אך עוד הרבה קודם לכן נגמרו לדקר כל נושאי השיחה האפשריים והרעיונות להתנהגות מקובלת חברתית. ג׳יימיסון, שהכירה אותו טוב יותר מכל אדם אחר, הציעה לו בשלב זה לקחת את בקבוק הבירה שלו - ואת המבוכה שלו - ולצאת לחצר, כדי ששתי האחיות יוכלו לשוחח כפי שנוהגות נשים לעשות כשאין גברים בסביבה.

המבוכה החברתית הזו לא תמיד הייתה חלק ממנו. דקר, שהתנשא לגובה של מטר תשעים וחמש, שקל מאה שלושים קילוגרמים ויותר - נו, טוב, אולי הרבה יותר - ואף פיתח קריירה כשחקן פוטבול מקצועי, היה בצעירותו בחור מוחצן, חברותי, אולי אפילו שטותניק, וללא ספק תאב-חיים, זריז מחשבה ושנון.

אבל אז הגיעה פגיעת הראש הקשה על מגרש הפוטבול ששינתה לעד את מסלול חייו, וגם אותו. הפגיעה המוחית הייתה כמעט קטלנית; ואף שנותר בחיים, החבלה אילצה את מוחו לחווט את עצמו מחדש כדי לאפשר לעצמו להחלים. התהליך הותיר בו חותם כפול.

הראשון היה היפֶּרתימֶזיה, או זיכרון מושלם. אלו שבורכו בתופעה הנדירה הצליחו ליישמה בדרך כלל רק לגבי הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלהם, אף שבכל היבט אחר של חייהם הם ניחנו ביכולת זיכרון ממוצעת או פחותה מזו. אבל לא דקר. נדמה שמישהו הכניס לראשו מצלמה עם כרטיס זיכרון בלתי מוגבל. הוא הפך לאיש הזיכרון, האדם שאינו מסוגל לשכוח דבר. דקר גילה שמדובר באליה וקוץ בה.

החותם השני היה הסינסתזיה המתפתחת שלו. הוא החל לייחס צבעים שונים לכל מיני דברים משונים, למשל מוות. במקרה המסוים של המוות, היה זה כחול עז ובוהק, שסימר את השיער על עורפו של דקר והפך את קרביו.

לצד התהפוכות במוחו, התחולל בו גם שינוי אישיותי. השטותניק החברותי ותאב-החיים נעלם לעד, ואת מקומו תפס -

- אני.

לאחר שנסתם הגולל על קריירת הפוטבול שלו, הוא הפך לשוטר ולאחר מכן לבלש במחלק הרצח שבעיירת הולדתו, בֶּרלינגטוןֹ שבאוהיו. הייתה לו אישה נפלאה בשם קסנדרה, או קאסי כפי שקרא לה תמיד, והייתה להם בת מקסימה בשם מולי.

הייתה.

הכול נותר כעת בגדר זיכרון, כי כבר לא היו לו אישה נפלאה או בת מקסימה.

מי הרג אתכם?

מי רצח אתכם?

טוב, דקר גילה מי גזל ממנו את בני משפחתו. והאדם ההוא שילם את המחיר האולטימטיבי.

אבל זה היה כאין וכאפס לעומת המחיר ששילם דקר; לעומת המחיר שימשיך לשלם בכל דקה מחייו, עד נשימתו האחרונה.

"דודה אלכס אומרת שאתה לא שוכח כלום."

דקר ניעור משרעפיו למשמע הקול.

זואי מיטשל, בעלת שיער בלונדיני שנאסף בקוקיות, בחולצה ורודה וארוכת-שרוולים שקושטה בפרחים, ובמכנסונים לבנים שחשפו את הגומות בברכיה, עמדה מצידו האחר של דֶק העץ הצמוד לצידו האחורי של הבית, והביטה בו בסקרנות.

"כן, יש לי זיכרון די טוב," השיב לה דקר.

זואי נופפה בידה בפיסת נייר, ועליה כתריסר מספרים ארוכים מאוד. היא מסרה לו את פיסת הנייר.

"אתה יכול לזכור את כל אלה?" שאלה בקול חדור תקווה.

דקר הציץ בפיסת הנייר, ואז הושיט אותה בחזרה.

"מה זה אומר, שאתה לא יכול לזכור כל כך הרבה?" שאלה זואי, והאכזבה ניכרה היטב בפניה המנומשות.

"לא, זה אומר ששיננתי את כולם."

הוא מנה באוזניה את כל המספרים, בדיוק בסדר שהופיעו בו על פיסת הנייר, כי זה מה שראה כעת במוחו: נייר מלא במספרים.

על פניה הפציע חיוך מלא שיניים. "מגניב."

"את חושבת?" שאל דקר.

עיניה התכולות נפערו למשמע דבריו. "אתה לא חושב שזה מגניב?"

"לפעמים, כן. זה יכול להיות מגניב."

הוא נשען על מעקה הדֶק ולגם מהבירה, כשזואי עוקבת אחריו במבטה.

"דודה אלכס אומרת שאתה תופס אנשים רעים."

"שנינו עושים את זה יחד. יש לה אינסטינקטים טובים."

זואי נעצה בו מבט מבולבל.

הוא מיהר להסביר, "היא יודעת לקרוא אנשים. והיא רואה דברים שאחרים לא רואים."

"היא הדודה שאני הכי אוהבת."

"כמה דודות יש לך?"

היא נאנחה. "הרבה. אבל אף אחת מהן לא מגניבה כמו דודה אלכס." פניה של זואי אורו. "היא באה לבקר כי עוד מעט יש לי יום הולדת. אני אהיה בת שש."

"אני יודע. היא סיפרה לי שכולנו נצא לארוחת ערב."

דקר הביט סביבו במבוכה, שעה שזואי המשיכה לעקוב אחריו במבטה. "אתה ממש-ממש גדול," ציינה.

"זו לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה."

"אתה לא תיתן לאנשים הרעים לפגוע בדודה אלכס, נכון?" שאלה פתאום, בנימה חרדה ובפנים חמורות סבר.

דקר בדיוק התכוון ללגום לגימה נוספת מהבירה. הוא הרחיק את הבקבוק משפתיו. "לא, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה. זאת אומרת, אני אעשה הכול כדי שזה לא יקרה לעולם," תיקן את עצמו בצורה צולעת משהו.

אי שם במרחק התגלגל רעם נמוך.

"נראה שמתקרבת סערה," מיהר דקר לציין, בניסיון לשנות את נושא השיחה.

הוא הציץ שוב בזואי ונמלא אי-נוחות כשגילה שמבטה התמים עדיין נעוץ בו. הוא הסב את מבטו, והקשיב לנהמה גרונית נוספת של רעם מתגלגל.

הקיץ כמעט חלף, אך סערות ברקים ורעמים ליוו אותו לא פעם כשפינה את מקומו לסתיו הממשמש ובא.

"אין ספק שהיא מתקרבת," אמר דקר, בעיקר לעצמו יותר מאשר לזואי.

הוא העיף מבט בחצר האחורית של הבית הסמוך לזה של זואי. הוא נראה כמו העתק מדויק. אותו סגנון בנייה, אותו דֶק מעץ שצמוד לקיר האחורי של הבית. אותה פיסת אדמה, וגם אותו עץ אדר שעמד במרכזו של הדשא הקמל.

אבל היה הבדל אחד בולט.

האורות בבית הסמוך הבהבו כעת. נדלקו וכבו. נדלקו וכבו.

דקר הפנה את מבטו השמיימה. למרות הרעם המתגלגל, הוא לא ראה ברקים בשמיים, עדיין לא בכל אופן. לעומת זאת, הטמפרטורה צנחה בכמה מעלות, וערפל נמוך החל להתאבך מעליהם ולהסתיר עוד יותר את השמיים, יחד עם העננים הכבדים שכיסו את האזור.

כעבור דקות אחדות, הבחין בהשתקפות של אורות אדומים שחצו את השמיים מעליו. הוא לא ראה את המטוס, אבל ניחש שהטייס מנסה לנחות, או שמא להמריא, לפני שהסערה תכה במלוא עוזה.

הוא הציץ שוב בבית, צפה באורות שנדלקו וכבו חליפות, כמעט כמו קוד מורס. אולי זו הלחות, חשב לעצמו. אורות מהבהבים לפעמים בגלל חיווט לח.

הוא שמע רעש שעלה מאי שם. ואז הוא שמע אותו שוב. ופעם נוספת. שוב ושוב, אותו צליל. למעשה, שני צלילים נפרדים, האחד נשמע כמו חבטה עמומה, ואילו השני כמו חיכוך של עצמים זה בזה.

ואז מישהו התניע מכונית. נראה שזה מגיע מחזית הבית שפונה אל הרחוב, סיכם בינו לבינו. מי שזה לא יהיה, הוא עומד לנסוע היישר לתוך הסופה.

כמה דקות חלפו, ופתאום פילחה את השמיים החנית הראשונה של ברק. נדמה שזו נעלמה היישר לתוך האדמה שלפניו. ומייד לאחריה נשמע בום קולני עוד יותר של רעם. העננים בשמיים הלכו והשחירו, כמו סימן מבשר רעות. הרוח העזה נשבה את הסערה היישר לעברם.

"כדאי שניכנס פנימה," אמרה זואי בדאגה. "אימא אומרת שהרבה אנשים נהרגים ממכת ברק, יותר ממה שחושבים."

"מי גר בבית הזה, זואי?" שאל דקר, והצביע על הבית הסמוך.

זואי כבר הניחה את ידה על הדלת שהובילה חזרה פנימה. "אני לא יודעת," ענתה.

מבטו של דקר התמקד בבית השכן ובגץ הפתאומי שעלה ממנו.

הוא ניצת בתוך הבית, מאחורי אחד החלונות. דקר התקשה לומר אם זה רק אור שנדלק בפנים והשתקף בזגוגית, או שמא הסיבה לכך מורכבת הרבה יותר, אולי אפילו מסוכנת.

הוא הניח את הבירה מידו ומיהר לרדת מהדֶק. הוא ידע שהוא חייב לברר.

"לאן אתה הולך?" צעקה זואי מאחורי גבו; הוא שמע בקולה נימה של בהלה.

הוא ענה לה מעבר לכתפו, "תיכנסי פנימה, זואי, אני רק הולך לבדוק משהו."

ברק נוסף פילח את השמיים ולווה מייד בפיצוץ של רעם מחריש-אוזניים; זואי מיהרה לברוח פנימה, ואילו דקר פנה לרוץ בכיוון הנגדי.

למרות גודלו, דקר היה ספורטאי במשך שנים רבות. הוא אחז בקצה העליון של הגדר שהפרידה בין שני הבתים, התרומם ללא קושי מעל המכשול ונחת על רגליו בחצר השנייה.

הוא מיהר לחצות את הדשא לכיוון הבית. הוא הרגיש היטב את הטמפרטורה צונחת כשהסערה עטפה סופית את האזור. הרוח התגברה והלמה בו שוב ושוב. הוא גדל במערב התיכון, והיה מורגל במערכות האקלים המסוכנות שהפכו את עמק אוהיו לכור מחצבתן, כאלה שהופיעו פתאום ואז הסתחררו והפיקו מתוכן שורה של סופות טורנדו, כמו סרטן ששולח גרורות.

הוא ידע שתכף יגיע גם הגשם, ככל הנראה מבול שירד באלכסון.

הוא הגיע אל דֶק העץ של הבית השכן ודהר במעלה המדרגות. הוא לא הביט לאחור אל ביתה של אמבר, ולכן לא ראה את אלכס ג׳יימיסון, שיצאה מהבית וסרקה את החצר בחיפוש אחריו.

הוא הגיע אל החלון שמתוכו הבליח האור. כעת הוא כבר הריח את זה, וחששו אכן התאמת.

חיווט חשמלי התערבב בנוזל. הוא חקר לא פעם מקרי רצח שכללו הצתות, וקשה היה לטעות בריח. בתוך הבית השתוללה שריפה.

הוא הצמיד את פניו לזגוגית והציץ פנימה. דליקה מקצר חשמלי מתפשטת מהר, בדרך כלל מאחורי קירות, כך שאיש לא מבחין בה אלא כשזה כבר מאוחר מדי.

כעבור רגע, ראה דבר מה שאישש את חששו הגרוע מכול: זוהר של להבות ועשן מתאבך.

ואז הוא הביט ימינה, כשחנית ברק נוספת האירה את האזור כולו.

דקר קפא במקומו לנוכח המראה שנגלה לפניו באור המסמא שהפיץ הברק. כעבור שבריר שנייה, הוא ניער מעליו את השיתוק שאחז בו לרגע ורץ אל הדלת האחורית. הוא אפילו לא היסס כשחבט בדלת בכתפו כמו שחקן פוטבול מיומן. הדלת הרעועה כרעה תחת המכה האדירה ונפתחה לרווחה.

הסופה השתוללה כעת מעל לראשו, ודקר לא שמע כשג׳יימיסון קראה בשמו. היא ירדה בריצה מהדֶק האחורי ומיהרה אל הגדר שבין הבתים כשדקר פרץ את הדלת. גשם ניתך כעת במלוא עוזו, והרוח העיפה אותו לכל כיוון, שעה שהסופה המטירה מיליוני ליטרים של מים על קצהּ המערבי של מדינת פנסילבניה. ג׳יימיסון איבדה את נעליה ונרטבה עד לשד עצמותיה עוד לפני שעברה מחצית מהדרך אל הגדר.

דקר הספוג גם הוא במים התפרץ לתוך המטבח ופנה ימינה. הוא שלף את הברטה שלו והחזיק את האקדח לפניו. הוא התחרט כעת על כל הבירה ששתה. הוא חשב לעצמו שיזדקק ליכולותיו המוטוריות, ובמצב טוב יותר מכפי שהיו כעת.

הוא נע בזריזות בפרוזדור החשוך כשהוא נצמד לקיר ומשם לקיר הנגדי. כתפו פגעה במשהו, שהתרסק על הרצפה.

תמונה.

דקר קילל את עצמו חרישית על הפזיזות הזו שבעטיה זיהם כעת זירת פשע, מעשה שהיה מבחינתו בלתי נסלח כשמישהו אחר ביצע אותו. אבל נדמה שזה היה בלתי נמנע. הוא לא ידע מה קורה פה. מה שראה מבעד לחלון עלול להיות רק קצה הקרחון.

כשהגיע אל הפינה, הושיט קדימה את אקדחו ורק לאחר מכן שרבב את ראשו. שתי סריקות קצרות הספיקו לו כדי לוודא שהחדר פנוי, והוא הזדקף.

דקר הבין כעת מה חולל את הגץ שראה ומייד לאחר מכן את הלהבות.

וגם את האורות המהבהבים.

חוטי חשמל חשופים אכן באו במגע עם נוזל.

אבל לא עם מים.

זה היה דם.